ב"ה, כ"ה אדר, תשי"ח
ברוקלין.
שלום וברכה!
...בהמשך למה שדברנו כאן, תקותי ששורותי אלה המעטות בכמות תספיקנה, להבהרת הענינים, ופשוט במאד מאד, שאין בהאמור על סיבה לנמיכת רוח ולנפילת רוחו ח"ו. ומדגיש הנני זה במיוחד, כיון שראיתי בו, כשאומרים לו ענין המטיל ספק בנכונות פעולותיו איזה שתהיינה, הרי תומ"י לומד מזה בנין אב לכל שאר הפעולות שלו, וע"י התערבותו של הקלוגינקער שמתחיל להסבירו, שעפ"ז מה תועלת בפעולותיו וכו', ולכן כופל הנני ומשלש, אשר על גדולים בישראל נאמר אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן, ואדרבה השגיאות בעבר כשמתגברין עליהן מוסיפות הן אור והוראה בהנוגע להבא, ואפילו אם מאיזה סיבה מוצאים שגיאה לא רק בהתחלת עבודה אלא גם לאחרי זמן מההתחלה, ידוע המובא מאמוראים שאמרו, דברים שאמרתי לפניכם טעות הוא בידי, לאחר שנהגו ישיבה כמה שנים והעמידו תלמידים רבים, ומה שמספרים את זה לנו, הרי אין זה ספרי דברים והיסטוריא ח"ו, כ"א הוראה בשתי הנקודות, שאין להעלים על שגיאות עצמו, למרות שעל כל פשעים תכסה אהבת עצמו, ב) שאין ליפול ח"ו ברוחו ולגרום חלישות בהעבודה, כ"א אדרבה - להמשיך מכחות הנפש, בכדי לא רק למלאות ולהשלים את העבודה בעבר, כ"א גם להוסיף עלי' כו"כ, וכידוע המשל בזה, שבמקום שנקרע ועושים קשר, הרי החבל שם כפול הוא, וק"ל.
בברכת הצלחה בעבודתו בקדש, חינוך עטה"ק, כרצון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבודאי יוסיף זה ברכה והצלחה גם בענינים הפרטים שלו ושל זוגתו ושל ילידיהם שליט"א. ואחכה לבשו"ט לא רק מקבלת מכתבי בטוב, אלא גם מאשר בשמחה ובטוב לבב הולך ומוסיף בעבודתו ומקרב לב בני ובנות ישראל לאבינו שבשמים.
בברכה לבשו"ט בכהנ"ל.
The Rebbe writes that he hopes these brief lines will be sufficient to clarify the matter.
It is absolutely clear—very, very clear—that nothing that was said should lead to any feeling of discouragement or low spirits, G-d forbid. There is no reason for such a reaction.
The Rebbe explains that when a person is told that something in his conduct may not be fully correct, he sometimes mistakenly concludes that everything he does is wrong. Instead of seeing it as a specific point for improvement, he generalizes it and becomes disheartened.
At this point, the Yetzer Hara—referred to as the “Kluginkar,” the clever one—intervenes and argues that if things are not being done perfectly, then there is no value in continuing at all. This leads a person to consider stopping his work entirely.
The Rebbe strongly rejects this line of thinking and emphasizes again and again that even the greatest individuals make mistakes. Our sages teach: “A person does not fully grasp the words of Torah unless he has stumbled in them.” Mistakes are part of the process of reaching truth and deeper understanding.
Moreover, overcoming mistakes adds clarity and strength for the future. They are not a reason to abandon one’s work, but rather a means of refining and improving it.
Even great sages of the Talmud would openly acknowledge when they had erred, stating: “The things I told you before were mistaken.” These were leaders who taught many students, yet they were not diminished by admitting mistakes.
The purpose of these teachings is twofold: first, a person must not hide or ignore his mistakes. Second, even after recognizing them, he must not become discouraged or weakened in his service.
On the contrary, one must continue with greater strength, drawing more deeply from the powers of the soul. Not only should one correct past shortcomings, but one should increase even further in positive action.
The Rebbe gives an analogy: when a tear in a garment is tied with a knot, that place becomes stronger than before. So too, when a mistake is corrected, it leads to greater strength and resilience.
Therefore, even if an error occurred—whether at the beginning or later on—it is not a reason to stop. Rather, it is a call to continue with renewed vigor and added effort.
The Rebbe blesses him with success in his holy work of education, in accordance with the wishes of his father-in-law, the Rebbe, the leader of the generation. This will also bring blessing and success in his personal life, for him, his wife, and his children.
The Rebbe concludes that he looks forward to good news—not only that the letter was received positively, but that he continues his work with joy and gladness of heart, strengthening and increasing his efforts to bring the hearts of the Jewish people closer to their Father in Heaven.
Summary
The Rebbe teaches that mistakes are not a reason for discouragement but a necessary step toward growth. By recognizing errors without losing confidence, one can continue with greater strength and ultimately achieve even greater success.
הרבי כותב שהוא מקווה שמילים מועטות אלו יספיקו להבהיר את העניין.
ברור לחלוטין—ברור מאוד מאוד—שאין שום סיבה שדברים שנאמרו יגרמו לעצבות או לירידה ברוח, חלילה.
הרבי מסביר שכאשר מעירים לאדם על פרט מסוים שאינו מושלם, הוא עלול לטעות ולחשוב שכל מעשיו אינם טובים. במקום לראות זאת כהערה נקודתית לשיפור, הוא מכליל ומגיע לייאוש.
בשלב זה נכנס היצר הרע—ה”קלוגינקער”, החכם הערמומי—ומנסה לשכנע שאם הדברים אינם נעשים בשלמות, אין טעם להמשיך כלל. מכאן הדרך קצרה להפסקת העשייה.
הרבי דוחה גישה זו בתוקף, ומדגיש שוב ושוב שגם הגדולים ביותר עושים טעויות. חז״ל אומרים: “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”—דווקא דרך הטעות מגיעים להבנה אמיתית.
יתרה מזו, התגברות על טעויות מוסיפה אור והכוונה לעתיד. אין זו סיבה להפסיק, אלא הזדמנות לצמיחה.
גם חכמי התלמוד הגדולים הודו בטעותם ואמרו: “דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי.” למרות מעמדם, לא נמנעו מלהודות בטעות.
מכאן שני לקחים: ראשית, אין להסתיר טעויות. ושנית, גם לאחר שמכירים בהן, אין ליפול לעצבות או להיחלשות בעבודת ה׳.
אדרבה, יש להמשיך ביתר שאת, לשאוב כוחות עמוקים יותר מהנפש, לא רק לתקן את העבר אלא להוסיף עוד ועוד.
הרבי מביא משל: במקום שבו נקרע הבגד ונקשר קשר, המקום נעשה חזק יותר. כך גם לאחר תיקון הטעות—הדבר מתחזק יותר.
לכן, גם אם נעשתה טעות—בתחילה או לאחר זמן—אין זו סיבה להפסיק, אלא להמשיך ביתר כוח.
הרבי מברך בהצלחה בעבודה הקדושה של חינוך על טהרת הקודש, כפי רצון הרבי הקודם, ומציין שהדבר יביא ברכה גם בעניינים האישיים, לו, לאשתו ולילדיו.
הרבי מסיים שהוא מצפה לשמוע בשורות טובות—לא רק על קבלת המכתב, אלא על כך שהעבודה נמשכת מתוך שמחה וטוב לבב, בהוספה ובהתחזקות, לקרב את לב בני ובנות ישראל לאביהם שבשמים.