ב"ה, ימי הסליחות, תשכ"ד
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר קדיש שי' לוז ירושלים עיה"ק ת"ו
שלום וברכה!
נעם לי לקבל הידיעות מאנשי כפר חב"ד על דבר בקורו בכפר חב"ד והתרשמותו מהמוסדות שם, בהמשך ליחסו הטוב כל העת לאנשי חב"ד. ובטוחני שימשיך כך להבא ועוד יוסיף בזה בכל עת מצוא בהתאם להתפתחות כפר חב"ד ועניניו. והרי כלל הוא שבכל עניני טוב צריך להיות מוסיף והולך ומעלין בקדש. ובפרט שיש לכ' אפשרויות מיוחדות עפ"י מעמדו ומצבו, וכל ענין בהשגחה פרטית הוא.
ולקראת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי לו ולכל אשר לו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
בכבוד ובברכה רבה.
מאשר אני קבלת ספרו "אבני דרך", בהקדמת בקשת רוב הסליחה על איחור האישור מפני כמה סיבות. ות"ח על שימת לבבו לשלוח את ספרו, והרי יצירתו של אדם - במדה חשובה משקיפה את המחבר, ובפרט שזה הספר מכיל גם פרקים מתולדות ימי חייו, ובריחוק מקום - יש בזה גם משום היכרות אישית עם מחבר הספר.
רגיל אני לחשוב, בקבלי ספר ממחבר, שלא "בכדי" שלח אלי את ספרו ובודאי כוונת המחבר שאעיין בספרו ואם יהי' לי מה להעיר - יקבל הערותי בספ"י אפילו אם איני מזדהה עם השקפת עולמו של המחבר. וכן בנוגע לספרו ארשה לי לציין אי איזו הערות, ובפרט - בנקודה הפנימית של הספר, ציור הקבוצה וחיי הקבוצה שלנושא זה בפרט מייחד כ' את ספרו.
אקוה שכ' יסכים שענין הקבוצה אינו מטרה בפני עצמה, ואצ"ל המטרה האחרונה; אלא תכליתה להשיג סדר חיים רצוי ומקווה על ידי שיתוף פעולה קיבוצית.
כשלעצמה הקבוצה ענינה, לכאורה, להשוות קטן וגדול, שזהו בעצם היפך טבע האדם; באשר בני אדם כשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דיעותיהם דומות זו לזו.
ולכן היחיד מוצא סיפוק ושלימות כשאפשר לו להוציא לפועל כל מה שיש לו בכח, ובמדה הכי מלאה, לא כל כך בענינים המשותפים שיש לו עם בני חברתו, אלא דוקא בשטח האינדיבידואלי שלו שבו מצטיין הוא מחבריו וסביבתו, כי הלא זוהי העצמיות שלו. לאידך, אין האדם בטבעו מתבודד ולא טוב היות האדם לבדו, והוא מחפש חיי חברה אשר בה ועל ידה ובעזרתה יוכל להגיע לשלימותו הוא.
מתוך הנחה האמורה, הנה מחד גיסא יש לחיי הקבוצה חשיבות גדולה בזה שמהוים רקע לשיתוף כוחות של כמה וכמה אנשים ועל ידי כך להישגים גדולים יותר, וכמובן, אפילו מסכום כל הכחות הפרטיים, וכידוע שפעילות שני אנשים בצותא גדולה יותר מכפלים מפעילותו של כל אחד מהם לחוד. ועוד מהענינים החיוביים שבקבוצה שהיא מסירה אותה קנאה ותחרות בלתי רצוי' המביאה פעמים תכופות להתדרדרות היחסים שבין אדם לחברו, משא"כ פעולה קיבוצית שבדרך כלל מקרבת הלבבות וכולי.
לאידך גיסא, אין תכלית הקבוצה לבטל כל התחרות בכלל, שהרי אחד מהענינים המעוררים למאמצים יתרים ולהתקדמות וניצול כל הכחות ובזריזות וכולי - הוא דוקא מזה שיש לו לאדם אתגר והתחרות. אלא שעל הקבוצה לצנר את ההתחרות הטבעית לשטח עליון יותר. במלים אחרות, תמורת זה שבחברה אינדיבידואלית מתחילה ההתחרות בצרכים הכי פשוטים, הגשמיים והחומריים, ועד שכלשון חכמינו ז"ל אלמלא מוראה של מלכות (- הכרח החברה) איש את רעהו חיים בלעו, הנה בקבוצה אפשר להעביר את הכח הזה להישגים גדולים יותר, אם בתוספת מרובה על הצרכים ההכרחיים או בשטח נעלה יותר - בחיי הרוח.
המורם מהאמור לעיל הוא שענין הקבוצה וחיי הקבוצה אינו מטרה והישג בפני עצמו, אלא שלב והכנה ודרך לפיתוח האינדיבידואליות והיחידות שבכל אחד ואחד והתגשמותם באופן הכי טוב ובמדה הכי מלאה.
הערכה יסודית זו של ענין הקבוצה נוגעת לא רק לאחר שהשיגו כבר סדר חיים קיבוצי מלא וצריך להחליט למעשה כיצד לנצל את יתרון הכחות ואיך להבליט אצל כל אחד את התכונות והכשרונות הפרטיים שלו בכל היקפם, אלא נוגעת היא ג"כ תיכף בהתחלת חיי הקבוצה, כיון שלעתים תכופות ואולי גם ברוב הפעמים, עצם סדר חיי הקבוצה מוכרח, כאמור, לעורר התנגדות פנימית נגד הסדר והמשטר המתאמץ להכניע את היחיד בתור יחיד ולהפכו לחלק של הגוש, היינו הקבוצה. לעומת זאת, אם היחיד יודע שאין זה אלא שלב בהתפתחותו והדרך המגדילה את אפשריותו להגיע להישגים אינדיבידואליים גדולים יותר, על ידי כך שמשחררים אותו מדאגות בשלב נמוך מזה (בהנוגע לצרכיו ההכרחיים המושגים בקל יותר ובלי בזבוז כוחות וזמן הודות לפעולה המשותפת הקיבוצית), הרי הכרה זו לא זו בלבד שתבטל התנגדותו הטבעית אלא עוד זאת שתוסיף בו התלהבות והתמסרות במילוי תפקידיו בקבוצה.
האמור לעיל נוגע לא רק להצלחת הקבוצה בכלל, אלא גם לתוכן החיים ואופן החיים בקבוצה, אשר כ' נוגע גם בזה בספרו, כגון היחסים שבין ההורים והבנים וכיו"ב (וביותר - שעלול ההיזק להיות מרובה על השכר בשטח זה), כיון שיחסים אלו נמצאים בשטח החיים "הרוחניים" של האדם שבהם עצמאות היחיד חשובה ועיקר.
עוד יש נקודה, שלדעתי חשובה, והיא בשנוי הרגש והיחס לקבוצה מצד מייסדי הקבוצה ומצד אלה שנולדו בקבוצה. שאם מייסדי הקבוצה, או אלו שבאו לחיי הקבוצה מקרוב לפי ערך, יכולים לקבל סיפוק נפשי בהכירם שהגיעו לזה, כמו שכותב, מחיים שונים בהחלט ובתכלית, ומסביבה חדורה השקפת עולם הפכית, והשיגו חיי קבוצה מתוך עמל ויגיעה וקרבנות וסיגופים וכולי, שכל זה מוסיף יוקר והערצה לדבר המושג, הנה אלה שנולדו בקבוצה או נתגדלו בה רואים סדר חיים זה כטבעי, ואצל אלה בודאי שההגבלות של חיי הקבוצה, שהוזכרו לעיל, בולטות יותר מאשר הצדדים החיוביים, מה שמחוייב לעורר אצלם אי-סיפוק נפשי או אפילו התמרדות, ועכ"פ חיכוכים, כלפי אלה הכופים עליהם משטר קיבוצי (והבלטת הקבוצה כשלב והכנה - גם בזה תועיל).
ומכאן הבעי' הנוקבת, שדרך אגב לא מצאתי בספרו מענה עלי': מה "נותנים" לדור הנולד בקבוצה בתור מטרה או אידיאל שירצו להגיע לזה אפילו מתוך עמל ויגיעה ומסירות נפש במסגרת חיי החברה?
ואחרון אחרון, מובן שקראתי בהתענינות בסוף ספרו את "פרקי חיים". וגם בזה ארשה לי לבוא בהערה, אשר צר וחבל שלא הכניס ברשימותיו אלו
האוטוביאוגרפיות - רשימה על דבר "המקור" שכתוצאה ממנו חבש כיפה בעת קראו פסוקי תנ"ך בכנסת, בפרט - שבודאי שיער מראש שתהי' תגובה מצד שמאל, תגובה שלילית, ובכל זה עשה מעשה רב, והיסוד לזה בודאי מעורה ומונח בראשית ימי חייו, בבית אבא או זקנו, וכיו"ב.
כדרך בני ישראל לשלב ולקשר את הענינים שדנים עליהם עם ימי השנה, ובפרט ימי מועד וחג, הרי גם בראש השנה הדגישו חכמינו ז"ל את האדם בתור יחיד, ולא רק בראש השנה הראשון יום ברוא אלקים אדם הראשון, אלא כלימוד והדגשת חכמינו: לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך (שבכל הדורות ובכל המקומות) נפש אחת כעולם מלא, והמשיכו עוד בזה ביאור שאין אחד מהם דומה לחברו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. במלים אחרות, דוקא בזה שאין אדם דומה לחברו חשוב הוא כעולם מלא (סנהדרין סוף פ' ד'). ענין זה שימש גם נקודה תיכונית למכתבי לראש השנה המצורף בזה, אשר תקותי שיענין את מר.
נדפסה בלקו"ש חל"ג ע' 243 והושלמה עפ"י העתק המזכירות.
ומעלין בקודש: ברכות כח, א. וש"נ.
כשם שאין: ראה סנהדרין לח, א.
אין האדם: ראה מו"נ ח"ב פ"מ. ח"ג פכ"ז.
וכידוע שפעילות: סוטה לד, א.
שכלשון חכמינו: אבות פ"ג מ"ב.