3922 —עיון תלמודי על נבואה, משיחת יהושע, ודיני שבת

Talmudic Analysis on Prophecy, Anointing Yehoshua, and Shabbat Laws

אפרים זאב גרבוז — Ephraim Zev Garbuz   ב"ה, ב' כסלו, תשט"ז ברוקלין. הרה"ג אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מו"ה אפרים זאב שי'
The Rebbe responds to Rabbi Ephraim Zev Garbuz with blessings for his son's wedding and discusses complex Talmudic topics: the nature of prophecy between Chanan'yah and Yirmiyahu, the anointing of Yehoshua, and distinctions in Shabbat laws between the Mikdash and outside.

ב"ה, ב' כסלו, תשט"ז

ברוקלין.

הרה"ג אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מו"ה אפרים זאב שי'[1]

שלום וברכה!

במענה על מכתבו ממבשר טוב מחתונת בנו שליט"א ביום הרביעי ט"ו כסלו הבע"ל.

הנה יה"ר מהשי"ת שיהי' למזל טוב מזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת, ולבנין בית בישראל בנין עדי עד על יסודי התורה והמצוה, כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי פנימיות התורה, וימלא השי"ת משאלות לבב כת"ר שי' לרוות ממנו רוב נחת, ושימשיך ויעבוד באהלה של תורה.

בברכת מזל טוב מזל טוב.

בהזדמנות זו אאשר בת"ח קבלת הס' - מכילתא עם פי' קו המדה והר אפרים[2], ולחביבותא דמילתא הרי אף שאין הזמ"ג ומרשה, עברתי בין דפיו עכ"פ בחפזה, ומועתק לקמן איזו הערות. וידועה דרז"ל עה"פ את והב בסופה[3].

הר אפרים.

פסקא א'. נבואת חנני' בן עזור (סנה' פט, א[4]) הוי דינה כמתנבא מה שנאמר לחברו (לירמי') כיון שנלמדה מק"ו ממה שנאמר לירמי', ובכ"ז[5] אף שנתנבא סתם[6], שלא אמר שנאמר אליו[7], אין לפרש דבריו שמתנבא מה שנאמר לירמי'[8] כיון שעדיין לא למד ירמי' הק"ו[9].

והדוחק מובן[10]. ואדרבה יותר נ"ל להיפך[11], דאפי' יתכוון לנבואת ירמי', לא יהי' הדין כן[12]. וק"ל.

אבל אין נצרך לכל הדוחק, כי פירכא מעיקרא ליתא, ואפילו את"ל שבכל מקום באומר סתם ולא - אלי, דיינינן לי' לזכות שכוונתו לומר כה אמר ה' לנביא חברו ולא אליו, בחנני' ע"כ א"א לפרש שכוונתו לומר כן, שהרי בא נבואה זו לחברו הנביא, לירמי' וכמש"נ (ירמי' כח, א[13]) אמר אלי חנני'[14]. ופשוט.

קו המדה, ס, ב. המכילתא אותו היום נמשח יהושע[15], משמע ומסתבר לומר שהוא בשנת הארבעים, ככלות מלכות משה[16].

וא"א לפרש כן במכילתא[17], שהרי תיכף לדברי ר"י דאותו היום כו' באים דברי ר"א המודעי שזהו נתינת רמז למשה שלא יכנס לארץ. ואין מקום לרמז בשנת המ' לאחרי שנאמר כבר בפירוש.

ואין לומר שבזה פליגי ר"א ור"י מתי נאמרה הפרשה[18] - דא"כ עיקר חסר מן הספר.

ובכלל אין הכרח לפרש נמשח יהושע בשמן המשחה ולמלכות[19] (ומנין לשמן המשחה אז[20]) - אלא הוא ל' מינוי לשררה[21], וע"ד פירש"י שמות כט, כט[22]. [והרוצה לפרש דוקא למלכות - בכ"ז ל"ק הנ"ל[23], שהרי נמשח שלמה בחיי דוד ובציווי שלו. אבל יוקשה[24] מה מקום אח"ז לבקשת יפקוד גו' איש על העדה].

ופלוגתת ר"י ור"א כפשוטה - באם ושים באזני ג"פ[25] - הוא ציווי[26] למינוי[27] או רק רמז שנותן למשה[28].

- ובמש"כ בהר אפרים שם - להעיר ממש"כ בחזקוני על אתר.

הר אפרים בסוף הס'. קכא, א. מפרש המכילתא כאן[29] ע"פ המכילתא דרשב"י[30][31]. וזוהי ראי' לסתור, דשינוי הל' בין שני המקומות "כהנים אומרים" "ישראל אומרים" - מורה על שינוי הענין.

ופי' המכילתא פשוט - שיהיו מותרים במלאכות המותרות במקדש[32] ויתקיים איסור מלאכה בשבת בשאר המלאכות. והן רובן המכריע[33] של ל"ט מלאכות.

ותמיהת הזי"ר[34] - לא זכיתי להבין.

  1. 1 גרבוז
  2. 2 יו"ל בשנת תשי"ד באתר היברו בוקס
  3. 3 קידושין ל, ב - אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ".
  4. 4 במשנה שם המתנבא .. מה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם. ובגמרא שם המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר (ירמיהו מט, לה) כה אמר ה' [צבאות] הנני שובר את קשת עילם. נשא חנניה ק"ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמן על אחת כמה וכמה. אתא איהו בשוק התחתון אמר (ירמיהו כח, ב) כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל א"ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א"ל כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר ליה (לירמיה שכשדים אעכו"כ) דמי. הוא ניהו דלא נאמר לו (חנניה הוא זה שלא נאמר לו).
  5. 5 ובכל זה
  6. 6 כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל
  7. 7 א"כ לכאורה יש לפרש שאמרה בשם ירמיה א"כ לא נתנבא מה שנאמר לחבירו אלא מתנבא בשם חבירו.
  8. 8 ולא הוי מתנבא במה שנאמר לחבירו, וצריך להיות פטור. (הוא תופס כסברא פשוטה שאם באמת מתנבא בשם חבירו אז פטור ובהמשך אדמו"ר אינו מסכים עם זה)
  9. 9 א"כ א"א לחנניה לומר כן בשם ירמיה, וא"כ הוי מתנבא מה שנאמר לחבירו. ולכאורה מנין שירמיה לא למד את הק"ו עדיין - הוא מזה גופא שירמי' רק אמר: הנני שובר את קשת עילם, ולא: שברתי את עול בבל, הרי לא למד הק"ו ולכן אין לומר על חנניא שאומר בשם ירמי' כי ירמי' בעצמו לא למדה, אלא שזה נחשב כנבואתו של ירמי' מכיון שאפשר ללמוד מק"ו, א"כ הוי מתנבא בנבואתו של חבירו.
  10. 10 כי לסברתו שאילו היה כוונתו לירמיה לא היה מתנבא מה שנאמר לחבירו, אין ראי' מזה שלא כתוב אצל ירמי' שברתי עול מלך בבל.
  11. 11 היינו לא רק שאין לומר שלכן לא הוי מתנבא מה שנאמר לחבירו כיון שלא למדה אלא שאפילו הי' מתנבא בשם ירמי' ומ"מ זה נכלל במתנבא מה שנאמר לחברו.
  12. 12 שפטור. כיון שרק מתנבא בשם חבירו-  זה אינו וגם הי' חייב. כי גם זה נחשב למתנבא מה שנאמר לחבירו.
  13. 13 א וַיְהִ֣י ׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַהִ֗יא בְּרֵאשִׁית֙ מַמְלֶ֨כֶת֙ צִדְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֔ה בשנת בַּשָּׁנָה֙ הָֽרְבִעִ֔ית בַּחֹ֖דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֑י אָמַ֣ר אֵלַ֡י חֲנַנְיָה֩ בֶן־עַזּ֨וּר הַנָּבִ֜יא אֲשֶׁ֤ר מִגִּבְעוֹן֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה לְעֵינֵ֧י הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְכָל־הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃ ב כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר שָׁבַ֕רְתִּי אֶת־עֹ֖ל מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃
  14. 14 היינו שחנניה הוא האומר הנבואה לירמיה (ולא שהוא מתנבא בשם ירמיה)
  15. 15 שמות יז, יד - ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע - מכילתא: כתוב זאת זכרון בספר. "זאת", מה שכתוב בספר זה. "זכרון", מה שכתוב בנביאים. "בספר", מה שכתוב במגלה. "ושים באזני יהושע", מגיד שאותו היום נמשח יהושע, דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר, זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז: שנים חשו ושנים לא חשו. משה נתן לו רמז ולא חש, יעקב נתן לו רמז ולא חש, דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו. משה מנין? ושים באזני יהושע, אמר: יהושע מנחיל ישראל את הארץ; ובסוף משה עומד ומתחנן, שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג כג) 
  16. 16 היינו שאין למשוח יהושע עד לאחרי שמלכות משה נגמרת ואז מתאים למשוח יהושע. כן הוא סברתו.
  17. 17 היינו מהמשך דברי המכילתא
  18. 18 דלר"י נאמרה בשנת הארבעים, ולר' אלעזר המודעי נאמרה לפני כן
  19. 19 ולכן אין צריך שיהי' דוקא לאחרי מלכות משה, כי כוונת המכילתא אותו היום נמשח יהושע הוא לא למלכות.
  20. 20 היינו שלבד זה שאין צריך לומר שהוא משיחה למלכות הרי בכלל לא הי' אז ענין של שמן המשחה אז.
  21. 21 ולכן אין שום בעיה שנמשח במשך ימי מלכות משה ואין צריכים לומר שאותו יום שנמשח הוא בסוף ארבעים סוף מלכות משה.
  22. 22 "למשחה" - להתגדל בהם שיש משיחה שהיא לשון שררה כמו (במדבר יח) לך נתתים למשחה (תהלים קה) אל תגעו במשיחי.
  23. 23 איך נמשח יהושע למלכות במשך מלכות משה?
  24. 24 היינו אף שאינו קשה מזה שנמשח בחיי משה, אבל קשה בקשת משה יפקוד וגו', הרי כבר נמשח יהושע למלך. א"כ אין צריכים לומר שהמשיחה הי' למלכות.
  25. 25 ג' פעמים היינו כתוב, זאת, בספר.
  26. 26 הקב"ה למשה
  27. 27 יהושע
  28. 28 שבסוף יהושע הוא זה שיהי' מלך ויכניסם לארץ ישראל
  29. 29 ויקהל פרשה א - וביום השביעי – שלא יהו ישראל אומרים: הואיל ומותרים בעשיית מלאכה בבית המקדש, נהיה מותרין בגבולין? תלמוד לומר: וביום השביעי יהיה לכם קדש, ולמקום חול; וכל העושה בו מלאכה יומת
  30. 30 מכילתא דרשב"י / לה - וביום השביעי יהיה לכם קדש. למה נאמר שלא יהו כהנים אומרין הואיל ומותרין אנו במקדש נהא מותרין בגבולין ת"ל וביום השביעי יהיה לכם קדש לכם קדש ולמקדש חול: שבת שבתון לה'.
  31. 31 היינו שהוקשה לו בשם הזי"ר שם א"כ עקרת כל דיני שבת שנאמרו בעשרת הדברות. שכיון ש"מותרים בעשיית מלאכה בבית המקדש (נהיה מותרין בגבולין)" ומפרש בהר אפרים  ע"פ דברי המכילתא דרשב"י שכתוב שם "שלא יהו כהנים אומרין הואיל ומותרין אנו במקדש (נהא מותרין בגבולין). היינו שגם במכילתא הכוונה דקאי בכהנים, "ושפיר נתקיים דיני שבת גבי כל ישראל".(הר אפרים שם). וע"ז מקשה לו אדמו"ר כי הרי מהשינוי של לשון המכילתא "שלא יהו ישראל אומרים" ללשון המכילתא דרשב"י .שלא יהו "כהנים אומרים" מוכח היפך הנ"ל שכאן הכוונה לישראל וע"ז מסביר אדמו"ר.
  32. 32 היינו שאם לא הי' נאמר וביום השביעי יהי לכם קדש, היינו אומרים שאיסור מלאכות בשבת אינו חל על אותם המלאכות שהיו נעשים בבית המקדש.
  33. 33 כי רובי המלאכות של הל"ט מלאכות לא היו עושים אותם בשבת. ולכן צריך את הפסוק "וביום השביעי, שגם אלו המלאכות שהיו עושים בביהמ"ק אסורים בגבולין.
  34. 34 עיין שם בהיברו בוקס

B"H, 2 Kislev, 5716.

Brooklyn.

Haraha"g iy"a nu"n oseik b'tzt"z Mohe Ephraim Zev Garbuz

Shalom u'Vrachah!

In response to your letter sharing the good news about your son's wedding on Wednesday, the upcoming 15th of Kislev. May it be G‑d's will that it be for a good and auspicious mazal, at a fortunate and successful time. May they build a home in Israel—an everlasting edifice—on the foundations of Torah and mitzvah as illuminated by the inner light of Torah. May Hashem fulfill all the desires of your honored heart to derive much nachas from him, and may you continue to labor in the tent of Torah. With blessings of mazal tov, mazal tov.

On this occasion I also acknowledge receipt of the sefer—Mechilta with commentary Kav HaMidah and Har Ephraim—and out of fondness for the matter, even though time is short and I do not have permission, I nevertheless glanced through its pages quickly. Below are some comments. The teaching of our Sages is well known regarding the verse Et Vahev B'Sufah (Kiddushin 30b): Even a father and son or teacher and student who engage in Torah study together become enemies but do not leave until they become beloved friends—as it says: Et Vahev B'Sufah (do not read 'B'Sufah' but 'B'Sofah'—at its end).

Har Ephraim. Section 1. The prophecy of Chanan'yah ben Azur (Sanhedrin 89a) is considered as one who prophesies what was said to another (to Yirmiyahu), since it is derived by kal v'chomer from what was said to Yirmiyahu. Nevertheless, even though he prophesied generally without saying it was told to him directly, we cannot interpret his words as merely repeating what was said to Yirmiyahu because Yirmiyahu had not yet learned this kal v'chomer. The difficulty is clear. On the contrary—it seems more logical that even if he intended Yirmiyahu's prophecy, this would not change the law; even then he would be liable. But all this difficulty is unnecessary because there is no question from the outset: Even if we say that whenever someone states a prophecy generally (not "to me") we judge him favorably as only quoting another prophet—not claiming it for himself—in Chanan'yah's case we cannot say so because this prophecy came specifically to another prophet—to Yirmiyahu—as it says (Yirmiyahu 28:1-2): "Chanan'yah said to me... Thus said Hashem... I have broken the yoke of Babylon." It is clear.

Kav HaMidah 60b. The Mechilta says "that day Yehoshua was anointed," which implies it was in the fortieth year at the end of Moshe's reign. But this cannot be explained in Mechilta since immediately after Rabi Yehoshua's statement comes Rabi Elazar HaModai's view that this was a hint to Moshe that he would not enter Eretz Yisrael—a hint unnecessary in year forty when it had already been stated explicitly. Nor can we say that Rabi Elazar disagrees about when this section was stated; if so, something essential is missing from the text. In general there is no need to explain "anointed Yehoshua" as literal anointing with oil for kingship (and where would they get anointing oil then?)—rather it means appointment to authority as Rashi explains on Shemot 29:29: "for anointment" means greatness or leadership.

[And if one insists on interpreting literally as kingship—even so there is no problem since Shlomo was anointed during David's lifetime at his command; but then why did Moshe later request "appoint a leader over the congregation," since Yehoshua had already been anointed? Thus there is no need to say his anointing was for kingship.] The dispute between Rabi Yehoshua and Rabi Elazar HaModai remains straightforward: whether "place in Yehoshua's ears three times" refers to appointing him or merely hinting at his future role.

On what I wrote in Har Ephraim there—note also Chizkuni's comments on that passage.

Har Ephraim at end of sefer (121a) explains Mechilta here based on Mechilta d'Rashbi. This serves as proof against [the previous explanation]: The difference in language between "Kohanim say" versus "Yisrael say" indicates a difference in subject matter. The simple meaning of Mechilta is that only those labors permitted in the Mikdash are allowed there; all other labors remain forbidden on Shabbat elsewhere—and these constitute most of the thirty-nine categories of labor. The question raised by Zair—I did not understand.


Summary

The Rebbe blesses Rabbi Garbuz upon his son's wedding and offers deep Talmudic analysis regarding prophecy transmission between prophets, nuances in appointing Yehoshua as leader versus king, and clarifies distinctions between Shabbat observance inside and outside the Mikdash—all emphasizing careful textual study.

Leave Feedback