סדר קרבן פסח - Seder Korban Pesach in the Rebbe’s Haggadah

This section discusses Seder Korban Pesach as it appears in the Rebbe’s Haggadah and in the Siddur of the Alter Rebbe.

The opening line is: “Uneshalmah parim sefaseinu” — we will substitute the bulls with our lips. Since the Mincha prayer corresponds to the afternoon Tamid offering, and in the time of the Beis HaMikdash the Korban Pesach was slaughtered after the afternoon Tamid, it is therefore fitting to study and recite the order of the Korban Pesach after Mincha.

The Alter Rebbe then summarizes the order of the Korban Pesach.

The Korban Pesach was brought from male yearling sheep or goats. It was slaughtered in the courtyard of the Beis HaMikdash after midday on the fourteenth of Nissan, after the afternoon Tamid and after the preparation of the lamps. It could not be slaughtered while chametz was still in one’s possession.

If it was slaughtered before the Tamid, it was still valid, provided that the blood was stirred so it would not congeal until after the blood of the Tamid had been sprinkled. Afterward, the blood of the Korban Pesach was sprinkled with one application opposite the base of the altar.

The procedure was as follows: the slaughterer performed the shechitah, and the first Kohen in the line received the blood and passed it along from one Kohen to the next. The Kohen closest to the altar sprinkled it. Then the empty vessel was passed back, but first the full vessel was received, and only afterward was the empty one returned.

There were separate rows of silver vessels and gold vessels. The vessels had no flat bottoms, so that they could not be set down and the blood would not congeal.

After that, the Korban Pesach was hung up and skinned. It was opened, the inner organs were cleaned, and the sacrificial fats were removed: the fat covering the innards, the lobe of the liver, the two kidneys with their fats, and the tail up to the backbone. These were placed in a sanctified vessel, salted, and burned on the altar.

The shechitah, the sprinkling of the blood, cleaning the innards, and burning the fats all override Shabbos. Other activities do not override Shabbos. Therefore, when Erev Pesach fell on Shabbos, they could not carry the Korban Pesach home. The first group waited on Har HaBayis, the second remained in the Cheil, and the third stayed in its place until nightfall, and only then did they leave to roast their offerings.

The Korban Pesach was slaughtered in three groups, with no group containing fewer than thirty people. The first group entered until the courtyard was full, and then the gates were closed. While they were slaughtering and offering the fats, Hallel was recited. If they finished Hallel before all the sacrifices were completed, they repeated it, and if necessary, recited it a third time. With each recitation, three blasts were sounded: teki’ah, teru’ah, teki’ah.

After the first group finished, they left, the second group entered, and the same procedure was followed. Then the third group entered and everything was done in the same way.

When all the groups were finished, the courtyard was washed, even on Shabbos, because of all the blood. There was a water channel running through the Azarah. They would stop its outlet so the water overflowed and washed away all the blood and dirt. Then they would reopen the outlet and let the water drain out, leaving the floor clean. This was considered an honor to the Beis HaMikdash.

If the Korban Pesach was found to be a tereifah, it did not count, and another one had to be brought.

The Alter Rebbe concludes that this is only a very brief summary. Still, a person who fears the word of Hashem should read it in its proper time after Mincha, so that the reading should count in place of the actual sacrifice. He should also feel pain over the destruction of the Beis HaMikdash and pray to Hashem that it should be rebuilt speedily in our days.

The Rebbe notes that the phrase “Uneshalmah parim” is found, with slight changes in wording, in the Shelah and in the Siddur of the Arizal. The wording of the actual order of Korban Pesach follows the language of Seder HaYom, which is also quoted in the Shelah and in the Siddur of the Arizal.

The Rebbe then discusses the questions raised by the Yaavetz, who objected to this version and suggested a different wording. The Rebbe explains why the Alter Rebbe nevertheless kept the wording of Seder HaYom.

The first question is why the text does not specify the exact time of the sacrifice, such as the earlier time when Erev Pesach falls on Friday. The Rebbe answers that since the purpose of saying this section is “Uneshalmah parim sefaseinu,” the obligation is not to recite it at the exact hour of the original sacrifice, but rather during the period when the Korban Pesach could validly be brought, just as Mincha corresponds generally to the time of the Tamid and not to one exact moment. Therefore, the text does not go into those precise time details.

The second question is why the text does not specify who is obligated in the Korban Pesach, namely people who are tahor and able to reach Jerusalem at the proper time. The Rebbe explains that if this were stated explicitly, it would weaken the whole point of “Uneshalmah parim sefaseinu,” since we are trying to recite it in place of the offering and do not want to emphasize all the limitations that prevent us from actually bringing it.

The third question is why the text does not describe the different method of skinning the Korban Pesach when it falls on Shabbos. The Rebbe answers that even if there was a difference, it was only in the manner of skinning, not in the essential fact that the skinning was done. Since the purpose here is not to list every technical detail, that omission is understandable.

The fourth question is why the text simply says that the tail was offered, without noting that this applies only when the Korban Pesach is from a sheep and not from a goat. The Rebbe answers that most Korban Pesach offerings were from sheep, so the text speaks in the usual way. He notes that Tosafos gives a similar answer in a comparable discussion.

The fifth question is why the details of roasting the Korban Pesach, cleaning it, and eating it are omitted. The Rebbe explains that these matters are not part of the sacrificial procedure itself and also are not relevant to the time when this section is recited, which is before nightfall. Therefore, they are only mentioned briefly in general terms.

The sixth question is why the Chagigas Yud-Daled is not mentioned. The Rebbe answers that the Chagigah was optional, not obligatory, and it also was not brought in every circumstance, such as on Shabbos, in a state of impurity, or when there was already enough meat from the Korban Pesach. Therefore, it was omitted from this summary.

The Rebbe also explains several details in the wording of the order itself.

When it says that the Kohen first receives the full vessel and only then returns the empty one, the reason is because we do not pass over a mitzvah. Since receiving the full vessel is connected to the mitzvah of sprinkling the blood, that takes priority.

When it says that Hallel was recited during the offering, the Rebbe explains that it was the Levi’im who recited Hallel.

When it says that they blew three times, the Rebbe explains that these were the Kohanim blowing the trumpets.

The Rebbe also notes a textual correction in the Siddur. Where some printings read “v’nosnim b’kli shares,” it should apparently read “v’nosnam b’kli shares,” and that is indeed the reading found in several editions.

Summary

The Rebbe explains that the wording of Seder Korban Pesach in the Alter Rebbe’s Siddur is meant as a practical and spiritual substitute for the actual offering, not as a complete technical manual. Therefore, it includes the essential structure of the Korban Pesach while omitting many secondary details, and the Alter Rebbe deliberately retained the wording of Seder HaYom despite the questions raised by the Yaavetz.

בחלק זה עוסקים בסדר קרבן פסח כפי שהוא מופיע בהגדת הרבי ובסידור אדמו״ר הזקן.

הפתיחה היא: ״ונשלמה פרים שפתינו״ — כלומר, במקום הקרבנות נשלם בשפתינו. מאחר שתפילת מנחה עומדת במקום תמיד של בין הערביים, ובזמן שבית המקדש היה קיים קרבן פסח נשחט לאחר תמיד של בין הערביים, לכן ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח לאחר תפילת מנחה.

אדמו״ר הזקן מביא לאחר מכן תיאור מקוצר של סדר הקרבת קרבן פסח.

קרבן פסח בא מן הכבשים או מן העיזים, זכר בן שנה. הוא נשחט בעזרת בית המקדש אחר חצות יום י״ד בניסן, לאחר קרבן התמיד של בין הערביים ולאחר הטבת הנרות. אין שוחטים את הפסח כאשר עדיין יש חמץ ברשות האדם.

אם שחטו את הפסח לפני התמיד, הקרבן כשר, בתנאי שמערבבים את הדם כדי שלא יקרוש עד לאחר זריקת דם התמיד. אחר כך היו זורקים את דם קרבן הפסח בזריקה אחת כנגד היסוד.

כך היה סדר העבודה: השוחט שוחט, והכהן הראשון שבראש השורה מקבל את הדם ומעביר אותו לכהן שאחריו, וכך הלאה. הכהן הקרוב למזבח זורק את הדם. לאחר מכן מחזירים את הכלי הריק, אבל קודם מקבלים את הכלי המלא ורק אחר כך מחזירים את הריק.

היו שורות נפרדות של בזיכי כסף ושל בזיכי זהב. לכלים הללו לא היו שוליים שטוחים, כדי שלא יניחו אותם על הקרקע והדם יקרוש.

לאחר מכן היו תולים את הקרבן ומפשיטים אותו. היו פותחים אותו, מנקים את הקרביים, ומוציאים את האימורים: החלב שעל הקרב, היותרת על הכבד, שתי הכליות עם חלבן, והאליה עד לעצה. את כל אלה היו מניחים בכלי שרת, מולחים, ומקטירים על גבי המזבח.

השחיטה, זריקת הדם, ניקוי הקרביים והקטרת האימורים דוחים את השבת. שאר הדברים אינם דוחים את השבת. לכן, כאשר ערב פסח חל בשבת, לא היו מוליכים את הקרבן הביתה. הכת הראשונה הייתה ממתינה בהר הבית, השנייה בחיל, והשלישית נשארת במקומה עד הלילה, ורק אז היו יוצאים לצלות את קרבן הפסח.

קרבן פסח נשחט בשלוש כיתות, וכל כת מנתה לא פחות משלושים איש. הכת הראשונה נכנסה עד שהתמלאה העזרה, ואז ננעלו הדלתות. בזמן השחיטה והקטרת האימורים היו קוראים את ההלל. אם סיימו לפני שכל הקרבנות הוקרבו, היו חוזרים עליו פעם שנייה, ואם היה צורך גם פעם שלישית. בכל קריאה תקעו שלוש תקיעות: תקיעה, תרועה, תקיעה.

כשסיימה הכת הראשונה, יצאה ונכנסה הכת השנייה, ולאחריה הכת השלישית. סדר העבודה היה שווה בכולן.

לאחר שסיימו כל הכיתות, היו שוטפים את העזרה, אפילו בשבת, מפני שהייתה מלאה בדם. הייתה אמת מים עוברת בעזרה, וסותמים את מוצאה כדי שהמים יעלו, ישטפו את כל הדם והלכלוך, ואחר כך פותחים שוב את היציאה והכול זורם החוצה. כך נשארת רצפת העזרה נקייה. זהו כבוד הבית.

אם קרבן הפסח נמצא טרפה, הוא אינו עולה, וצריך להביא אחר במקומו.

אדמו״ר הזקן מסיים שזהו רק קיצור גדול של הדברים. אף על פי כן, כל ירא וחרד לדבר ה׳ צריך לקרוא זאת בזמנו לאחר מנחה, כדי שתיחשב הקריאה במקום ההקרבה, וגם להצטער על חורבן הבית ולהתחנן לפני ה׳ שיבנהו במהרה בימינו.

הרבי מציין שהפתיחה ״ונשלמה פרים״ נמצאת בשינוי לשון קל בשל״ה ובסידור האריז״ל. נוסח סדר קרבן פסח עצמו מבוסס על לשון סדר היום, שמובאת גם בשל״ה וגם בסידור האריז״ל.

לאחר מכן הרבי דן בקושיות שהעלה היעב״ץ על נוסח זה, ומבאר מדוע אדמו״ר הזקן בכל זאת השאיר את לשון סדר היום.

הקושיה הראשונה היא מדוע לא הוזכר הזמן המדויק של הקרבת הקרבן, כגון ההבדל כאשר ערב פסח חל בערב שבת. הרבי מסביר שמאחר שכל מטרת אמירת הקטע היא ״ונשלמה פרים שפתינו״, אין צורך לאומרו דווקא בשעה המדויקת שבה הוקרב הקרבן בפועל, אלא די לאומרו בזמן שבו הקרבת קרבן פסח כשרה. לכן אין כאן פירוט של השעות המדויקות.

הקושיה השנייה היא מדוע לא הוזכר על מי חל החיוב, כלומר רק על טהורים היכולים להגיע לירושלים בזמן השחיטה. הרבי מסביר שאילו היו מזכירים זאת, הדבר היה מחליש את כל הרעיון של ״ונשלמה פרים שפתינו״, כי אז היינו מדגישים דווקא את מה שחסר לנו ואיננו יכולים בפועל לקיים.

הקושיה השלישית היא מדוע לא פורט השינוי באופן ההפשטה כאשר ערב פסח חל בשבת. הרבי מבאר שגם אם היה שינוי, הוא היה רק באופן ההפשטה, אבל לא בעצם העובדה שהפשיטו את הקרבן. מאחר שאין המטרה כאן להביא את כל הפרטים הטכניים, אין בכך קושיה.

הקושיה הרביעית היא מדוע נאמר בפשטות שהאליה קריבה, בלי להדגיש שזה שייך דווקא בכבש ולא בעז. הרבי משיב שרוב קרבנות הפסח היו מן הכבשים, ולכן הלשון היא לפי הרגיל. הוא מציין שגם תוספות מתרצים כך בשאלה דומה.

הקושיה החמישית היא מדוע לא הוזכרו פרטי הצלייה, הניקור והאכילה. הרבי מסביר שדברים אלו אינם נוגעים לעצם ההקרבה, וגם אינם שייכים לזמן אמירת סדר קרבן פסח, הנאמר קודם הלילה. לכן הוזכרו רק בדרך כלל.

הקושיה השישית היא מדוע לא הוזכרה חגיגת י״ד. הרבי מבאר שחגיגה זו הייתה רשות ולא חובה, וגם לא באה בכל מצב, כגון בשבת, בטומאה, או כאשר היה די בשר מקרבן הפסח עצמו. לכן היא הושמטה מן הסדר.

הרבי מוסיף לבאר כמה פרטים מתוך לשון הסדר עצמו.

כאשר נאמר שהכהן מקבל תחילה את הכלי המלא ורק לאחר מכן מחזיר את הריק, הטעם הוא משום שאין מעבירין על המצוות. מאחר שהכלי המלא קשור מיד לקיום המצווה של זריקת הדם, הוא קודם.

כאשר נאמר שהיו קוראים את ההלל בזמן ההקרבה, הרבי מבאר שהלוויים היו הקוראים את ההלל.

וכאשר נאמר שהיו תוקעים שלוש תקיעות, הרבי מסביר שמדובר בכהנים שהיו תוקעים בחצוצרות.

הרבי גם מציין תיקון בנוסח. במקום שבו נדפס בחלק מן הסידורים ״ונותנים בכלי שרת״, נראה שצריך להיות ״ונותנם בכלי שרת״, וכך אכן מופיע בכמה דפוסים.