Enjoying this page?

בדיקת וביעור חמץ

סדור אדה"ז:

סדר בדיקת חמץ

המנהג להניח פתיתי חמץ קשה זמן מה קודם הבדיקה כדי שימצאם הבודק. ועל פי הקבלה יש להניח עשרה פתיתים. וקודם שיתחיל לבדוק יברך:

בָּרוְּך אַתָּה יְיָ אֱלהֵינוּ מֶלְֶך הָעוֹלָם אֲשֶר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ:

וצריך לחפש לאור הנר בכל המחבואות גם בסדקים שבקרקע. ולא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא ישיח, שלא מענייני הבדיקה, כל זמן בדיקתו.

ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה, שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים[1]. ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה, ולא ילכו לבדוק תיכף אחר הברכה לחדר אחר[2].

ואחר הבדיקה יזהר, בחמץ שמשייר להצניעו למחר לשרפה או לאכילה, לשמרו שלא יוליכוהו אנה ואנה, שלא יתפרר ויתגרר ממנו על ידי תינוקות או עכברים.

וגם צריך לבטל אחר הבדיקה ויאמר:

כָּל־חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲמִיתֵיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא:

ביום י״ד בשעה ה׳ יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו ויבטלנו. ובביטול היום יאמר:

כָּל־חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי דַּחֲזִיתֵיהּ וּדְלָא חֲזִיתֵיהּ דַּחֲמִיתֵיהּ וּדְלָא חֲמִיתֵיהּ דְּבִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא:

ויש לשרוף עשרה פתיתים ובשעת שריפת החמץ יאמר זה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיָך יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאֹלהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבַעֵר חָמֵץ מִבֵּיתִי וּמֵרְשׁוּתִי כַּך תְּבַעֵר אֶת כָּל הַחִיצוֹנִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה תַּעֲבִיר מִן הָאָרֶץ וְאֶת יִצְרֵנוּ הָרַע תַּעֲבִירֵהוּ מֵאִתָּנוּ וְתִתֵּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר לְעָבְדְָּך בֶּאֱמֶת וְכָל סִטְרָא אַחֲרָא וְכָל הַקְּלִפּוֹת וְכָל הָרִשְׁעָה בֶּעָשָׁן תִּכְלֶה וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ וְכָל הַמְּעִיקִים לַשּכִינָה תְּבַעֲרֵם בְּרוּחַ בַּעֵר וּבְרוּחַ משפָּט כְּשֵׁם שֶׁבִּעַרְתָּ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת אֱלהֵיהֶם בַּיָּמִים הָהֵם וּבִזְמַן הַזֶּה אָמֵן סֶלָה

 

לקוטי טעמים ומנהגים:

המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה. מעיקר הדין אין צריך כלל להניח, כי המצוה לחפש אחר החמץ, וגם אם לא מצא כבר קיים המצוה[3] כתיקונה (שבלי הלקט סי' רו בשם שאלות ותשובות הגאונים, כלבו בשם רב האי גאון).

אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סוף סימן תל"ב).[4] ראה בחק יעקב טעמי מנהג זה[5].

ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי'[6], וגם[7] שלא ישכח חובת ביעור[8] ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כמו שכתוב סוף סימן תמ"ה[9].

חמץ קשה. כדי שלא יתפרר (שולחן ערוך סימן תל"ב[10]).

וע"פ הקבלה יש להניח עשרה פתיתין (משנת חסידים, סידור האריז"ל[11]). בספר ברית הלוי למהר"ש[12] אלקבץ כתב שמרומז בגמרא (פסחים י, א) הניח עשר כו'[13] (שער הכולל).

מנהג בית הרב. מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה, כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר - בכתר שם טוב חלק ג'[14] כותב אשר כן הוא גם מנהג הספרדים בארץ הקודש סוריא תוגרמא ומצרים[15]. והטעם כדי שלא יתפרר. ועל דרך מה שכתוב בשולחן ערוך סימן תל"ב[16] . -

בודקים לאור נר של שעוה (שולחן ערוך סימן תל"ג[17]) ועל ידי נוצת עוף. הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר. בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר - אם ישנם - בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף), ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו[18].

ברוך כו' על ביעור חמץ. (פסחים ז, ב) ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין[19], מ"מ כיון שאין הבדיקה תכלית המצוה[20] ולאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר ולא מצאו, הרי ביטול זה נקרא ביעור. וגם ביעור שביום יד' נפטר בברכה זו[21] (טור ובית יוסף. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תל"ב)[22].

על ביעור. ולא לבער ראה רמב"ם הלכות ברכות פרק י"א הלכה ט"ו ובנושאי כלי הש"ס שם.

וצריך לחפש לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה (פסחים ח, א).

ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה. לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תל"ב ס"ח).

צריך לבטל אחר הבדיקה. בטול בזמן זה[23] הוא תקנת חכמי הגמרא, כדי שיהי' לו זמן קבוע ... ובדורות האחרונים הוסיפו לבטלו גם ביום (שם סימן תל"ד, סעיף י"ג)

כל חמירא בירושלמי (פסחים פרק ב' הלכה ב) נוסח הביטול הוא בלשון הקודש, אבל הגאונים תיקנוהו בלשון ארמי מפני עמי הארץ (ד"מ. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן תל"ד ס"ח)ונמצא - בשינוים - ברש"י (פסחים ו, ב), רי"ף (שם ג, א), רא"ש (שם פ"א, ס"ט), בעל הלכות גדולות, מחזור ויטרי, יוצר לשבת הגדול ועוד. נוסח רבינו מדוייק על פי מה שכתב הב"ח סימן תל"ד - הובא בחק יעקב - וכן הוא בסידור שער השמים להשל"ה. והנה בב"ח ושער השמים כתבו: כל חמירא וכל חמיעא, אבל רבינו העתיק כל חמירא וחמיעא וכן הוא בחק יעקב ובאר היטב (שם) בסידור האריז"ל[24] בסידור יעב"ץ[25]. ועוד,

ולכאורה על פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן כו, א) ואימא עד דהוו כולהו[26] א"ל על על הפסיק הענין, גם כאן, כיון שגם אם ישנו רק אחד משניהם, חמץ או שאור, מבטל צריך לומר: כל חמירא וכל חמיעא[27]ויש לומר דתיבת כל עצמה מורה דבאיזה אופן שיהי' - מבטל. וראה בסי' קול יעקב רמזי תיבת וחמיעא בוא"ו[28].

וחמיעא. אף שחמירא כולל גם חמץ[29], ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו בפירוש (ב"ח, שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תל"ד ס"ט).

דלא חמיתי'. כן הוא בסידור של"ה, סי' קול יעקב[30] ועוד. ודלא כהב"ח, חק יעקב סידור הרב שבתי ראשקוב[31] שכתבו דלא חזיתי'[32] (והבאר היטב לא דק בהעתיקו לשון הב"ח[33]) וראה בסי' קול יעקב[34] הטעם ע"פ סוד[35].

ודלא ידענא לי'. כי החמץ שמצניע למחר אינו מבטל[36] (ב"ח סימן תל"ד).

כעפרא דארעא. ממעט זהב שנקרא ג"כ עפר[37], כמו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו (חק יעקב, שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תל"ד ס"ז).

בדיקת חמץ. אדמו"ר הזקן הלך למעזריטש בפעם הראשונה בשנת תקכ"ד ושהה שם (בפעם ההיא) עד לפני חג הפסח תקכ"ה[38].

כשחזר לביתו - ביום י"ג ניסן בשנה ההיא לא אכל (לא התענה שהרי אסור בתענית[39], אלא שלא אכל[40]) כי הי' טרוד בהכנה לבדיקת חמץ, אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש בענין בדיקת חמץ יבוא כן בהבדיקה בפועל. הבדיקה נמשכה כל הלילה, ולא הי' לו אז רק חדר אחד (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר חג הפסח תרח"ץ).

אז פירש רבנו המשנה (ריש פסחים): אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר - יג' בגימטריא אחד, הוא ענין הדעת[41], בזה אין שייך (צריך?[42]) בדיקה[43]יד' הוא ענין המדות (ז' מדות דנפש האלוקית ודנפש הבהמית[44]) שם צריך להיות בודקין את החמץ[45], והבדיקה היא לאור הנר, נר ה' נשמת אדם[46]והבדיקה היא בחורין ובסדקין[47] שלכן צריך להיות לאור הנר, כי מדורה היא בחינת אצילות ושם הרי לא יגורך רע[48], אבוקה היא בבריאה ואור הנר - יצירה, כי עשי' היא בחי' חושך (שם. ועיין גם כן של"ה מס' שבת - קלו, ב. קהלת יעקב מערכת אבוקה. ד"ה אור לי"ד, ה'ש"ת).

ביום י"ד בשעה ה'. ראה שולחן ערוך סימן תמ"ג[49] איך משערין שעות אלו[50].

מדורה בפני עצמו (טור סי' תמ"ה. מהרש"ל, מהרי"ל, מגן אברהם), דגזרינן אטו שורפו לאחר זמן איסור הנאתו (ב"י)[51].

דחזיתי' כו' דחמיתי'. אפשר לומר[52]: חמיתי' בשעת הבדיקה. חזיתי' - מעולם (ב"ח סימן תל"ד).

ויש לשרוף עשרה פתיתין. כפל עוד הפעם על דבר י' פתיתין[53], כי הן בבדיקה והן בשריפה צ"ל י' פתיתין (עיין בפרי עץ חיים שער חג המצות סוף פרק ד ובמשנת חסידים שם).

יהי רצון. בסידור האריז"ל, ושם הוא "ד' אלקי ואלקי אבותי" בלשון יחיד. ואולי הטעם דשינה ללשון רבים "אלוקינו ואלקי אבותינו" שמתוך כך התפלה נשמעת[54] (ברכות ל, א. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן ק"י ס"ד)[55]. ובפרט ששאר כל תפלה זו היא ג"כ בלשון רבים[56]. וראה מגן אברהם ואחרונים אורח חיים ריש ס' מו.

וצריך עיון קצת דבתפלת יהי רצון כו' מעזי פנים כו' ובסוף סדר קדוש לבנה גם נוסח רבינו הוא בלשון יחיד[57] וכן הוא בסידור של"ה (ובסי' ר"ש רשקוב: יהי רצון כו' מעזי פנים הוא בלשון רבים).

ומה שכתב בשער הכולל[58] על יהי רצון כו' מעזי פנים שהטעם[59] מפני שאינו בצבור[60] - צריך עיון שהרי גם יהי רצון דביעור חמץ אינו בצבור[61].

בעשן תכלה.  וכן הוא בתפלות ר"ה ויוהכ"פ - בבי"ת[62], וכלשון הכתוב (תהלים לז, כ) כלו בעשן כלו.

ברוח בער וברוח משפט. לשון הכתוב (ישעי' ד, ד) הוא ברוח משפט וברוח בער. ומה ששינו והקדימו[63] בער למשפט מובן[64], דלענין הדחה וזיכוך עונות בנות ציון שבכתוב, ידיח ברוח משפט דאיהו רחמי, כמו שפירש"י ביסורין, שזהו כמו אב המייסר את בנו (ראה בזה אגה"ק לרבינו הזקן ס' כב). ומה שישאר בלי בירור יבער מן העולם ברוח בער. אבל כאן, לענין החיצונים והקליפות המעיקים לשכינה, יבער ברוח בער, וכל ניצוצי הקדושה שהחיצונים יונקים מהם (עיין פע"ח שער חג המצות פרק א') ידיח ברוח משפט לזככם (שער הכולל).

בימים ההם ובזמן הזה. וכ"ה בסי' הרש"ר[65]וצ"ע דבכל התפלות הנוסח הוא "בזמן" ולא נמצא במ"א "ובזמן" בתוספת וא"ו. ובסי' קול יעקב כאן הוא לנכון בזמן בלא וא"ו.

ביעור חמץ. מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לכוכבים ומזלות (זח"ב קפב, א). האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה (באר היטב ריש סימן תמ"ז). - ואולי הכוונה שלא יאונה לו כל און בשוגג, שהרי בודאי בעל בחירה הוא גם אז.

  1. 1 בין שמיעת הברכה לתחלת בדיקתם
  2. 2 היינו שאין לעשות הפסק לא ע"י דיבור וגם לא ע"י הליכה לפני התחלת הבדיקה
  3. 3 דרבנן לבדוק החמץ בליל יג
  4. 4 ז"ל שם: אבל כבר נתפשט המנהג להניחן, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואדמו"ר שינה הלשון קצת וכתב מנהג ישראל, ובשו"ע כתוב ומנהגן של ישראל. וצריך לעיין בזה.
  5. 5 עיי"ש ס"ק יד
  6. 6 וכפי שמבאר בהמשך: דחמיתי' היינו בשעת הבדיקה. חזיתי' - מעולם. ומבלי הפתיתים אם לא ימצא כלום בבדיקתו לא יוכל לומר: דחמיתיה - בשעת הבדיקה. ולכן מניחם.
  7. 7 ועוד טעם שמניחים את הפתיתים.
  8. 8 אם לא ימצא כלום - אין לו מה לשרוף, ואז אנו מצריכים אותו לשרוף הכלי שלקח לבדיקה בכדי שלא ישכח חובת הבדיקה, ולכן בכדי שלא יצטרך לשרוף את הכלי אנו אומרים לו להניח הפתיתים ויהי' לו מה לשרוף ולא יצטרך לשרוף את הכלי.
  9. 9 בשו"ע אדה"ז סעיף ז
  10. 10 ובשו"ע אדה"ז הוא בסימן תל"ב, יא
  11. 11 בהגדת ד"ש הע' כ מביא שכשציון אדמו"ר לסידור האריז"ל הוא באופן סתמי זה כולל כל המהדורות של הסידור, ולפעמים נתפרשה אחת המהדורות. 1 הר"ש (ר' שבתי) רשקוב. 2. ר' חיים ויטל נדפת בשנת תקמ"א ונקרא סדור האריז"ל תקמ"א. 3. סדור של ר' אשר מרגלית ונקרא סידור האריז"ל של ר' אשר. 4. סדור קול יעקב , רבי יעקב קאפיל ליפשיץ, נקרא סדור האריז"ל קול יעקב
  12. 12 ר' שלמה אלקבץ
  13. 13 ורק רמז - כי בגמרא שם לפני"ז נמצא גם הדוגמא של "הניח ט' ומצא י'" 
  14. 14 כתר שם טוב הובא לעיל בפסקא שבת הגדול, עיי"ש
  15. 15 ע"כ הוא מדברי הכתר שם טוב, וממשיך אדמו"ר לבאר והטעם שכורכים בפיסת נייר כדי שלא וכו'
  16. 16 בשו"ע אדה"ז הוא שם סעיף יא
  17. 17 ובשו"ע אדה"ז הוא בסימן תל"ג, ח
  18. 18 הנה אדמו"ר אינו מביא מקור רק לזה שבודקין בנר של שעוה, אבל אינו מביא מקור לכל שאר הדברים שבקטע זה, לא ל"נוצת עוף", ולא "לשק קטן של נייר", (ואם שאינו צריך מקור לזה משום שהמציאות הוא שצריכים להניחו במשהו, למה צריך להביאו כלל) ולא לזה שצריך "כף-עץ", ושהנוצה ושירי הנר שמים בכף העץ, ולא לזה ש"מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף)", ולא לזה ש"מהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו". ונראה שכן הוא המנהג שנהג הרבי הריי"צ וכיו"ב, ולכן מביאו כך בלי מקור. וראיתי בהגדת ד"ש שרצה לבאר שהכף הוא משום שיהי' לו מה לשרוף כבשו"ע רבינו תמ"ה, אמנם כאן הרי המדובר שמניחים הפתיתים בתוך הכף. ועוד הרי ביאר אדמו"ר שכל טעם הפתיתים הוא משום שלא ישכח חובת הבדיקה, א"כ למה יצטרך לכף-עץ. וכן מה שביאר שהא שכותב אדמו"ר שקושרו הוא משום מ"ש אדה"ז סי' תלד, א,ב - הנה בכל הזהירות שם  לא נזכר שמשתמש בחוט שכורכו, ואם כוונת אדמו"ר להמ"ש אדה"ז - למה אין מזכיר אפילו דבר אחד משם כגון "מצניעו בתיבה או יתלנו באויר או יכה עליו כלי רחב .. יציענו". וכנ"ל אם זה הי' מקורו של אדמו"ר הי' מציינו כמו שמציין שאר כל הדברים. וא"כ הא שהעתיק אדמו"ר המנהג בפועל מאיזה טעם שיהי', ואולי ע"פ קבלה. 
  19. 19 ורק למחר יבערנו, וא"כ איך יכול לברך על ביעור חמץ לפני הבדיקה?
  20. 20 אלא הביעור של החמץ שמוצא הוא התכלית, וכיון שאין הבדיקה התכלית למה יברך על החלק שאינו התכלית - עדיף לברך על התכלית של המצוה שהוא ביעור החמץ. ולכן מברך על ביעור. אלא שקשה איך אפשר לברך: "על ביעור" הרי אינו מבערו. וע"ז מסביר שהביטול הוא ג"כ ביעור, וכיון שביעור זה, היינו הביטול הוא מיד לאחר הבדיקה א"כ שייך לברך לפני הבדיקה: "על ביעור חמץ".
  21. 21 ואין צריך עוד ברכה להביעור שעושה כששורף את החמץ ביום ארבע עשר.
  22. 22 סעיף א. ונראה כשהציון הוא לתחלת הסימן, היינו סעיף א' - אדמ"ר מציין רק להסימן, ובחלתו שם הוא הציון
  23. 23 היינו לאחר בדיקת חמץ
  24. 24 עי' לעיל פיסקא וע"פ הקבלה
  25. 25 יעקב בן צבי
  26. 26 כי שם לומדים מהפסוק בשמואל: על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל - שקורעין ואין מאחין על כל אחד שהוא כמותם - נשיא, או אב בי"ד וכו', שנזכר בפסוק - א"ל רב בר שבא לרב כהנא: ואימא עד דהוו כולהו? (ורק כשהוא גם נשיא וגם אב בי"ד - אז קוראין ואין מאחין אבל לא נשיא בפני עצמו) א"ל: על על - הפסיק הענין. (היינו כיון שכתוב על שאול ועל יהונתן וכו', מזה שהפסיק הענין, וכל אחד הוא בפ"ע וקוראין ואין מאחין לכל אחד מהם)
  27. 27 וא"ק נוסח רבינו קשה לכאורה?
  28. 28 וא"כ לפי הרמזים צריך הנוסח להיות כל חמירא וחמיעא.
  29. 29 חמירא הוא חמץ, וחמיעא הוא שאור. ההפרש בין חמץ לשאור הוא שחמץ נועד לאכילה, וכשמערבין מים עם קמח מה' מניני דגן ומשהין אותם יותר מ18 דקות העיסה נעשה חמץ. שאור עושים כשמשאירים העיסה הרבה זמן עד שמתחמצת מאוד, ומשתמשים בשאור למהר החימוץ של שאר עיסות ע"י שמכניסים מהשאור להעיסה. וכותב אדה"ז שם: "כשאומר הביטול בלשון הקודש, צריך להזכיר חמץ ושאור. שיאמר, "כל חמץ ושאור שיש ברשותי כו'". . אבל כשמבטל בלשון ארמי, אין צריך להזכיר, כי "חמירא" כולל חמץ ושאור, שאף החמץ נקרא חמירא לפעמים. ומ"מ ראוי לכל מדקדק במעשיו שלא יסמוך על זה, ויזכיר שניהם בפירוש אף שמבטל בלשון ארמי שיאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא וכו'".
  30. 30 עי' פסקא וע"פ הקבלה
  31. 31 עי' לעיל פתקא וע"פ הקבלה
  32. 32 לכאורה אין כוונת אדמו"ר בכתבו: ודלא כהב"ח כו', שאין הצדק אתם רק כפי נוסח אדה"ז כפי נוסח השל"ה - דמהכי תיתי. אלא המובן הוא בניחותא שנוסח זה שונה מנוסח אדה"ז. ולכאורה יש לומר הטעם שיותר מתאים דלא חמיתי, מדלא חזיתי', ע"פ מה שביאר אדמו"ר לקמן בביטול היום דחמיתי' קאי על שעת הבדיקה, וחזייתי' היינו מעולם, וכאן שהביטול הוא אחר הבדיקה לכאורה צ"ל דחמיתי'. אבל בדברי אדמו"ר אין רמז לזה.
  33. 33 שהעתיק מהב"ח דחמיתי', אבל לא דק כי באמת הב"ח כתב דחזיתי' כבפנים.
  34. 34 עי' לעיל פתקא וע"פ הקבלה
  35. 35 ומטעם זה גם מתאים לחמיתי' כפי שהוא בנוסח אדה"ז.
  36. 36 בביטול היום אינו אומר: דלא ידענא לי' - כי מבטל גם חמץ הידוע לו, משא"כ בלילה אינו מבטל את החמץ הידוע לו שמשאיר למחרת.
  37. 37 מסביר למה צריך לומר כעפרא דארעא ולא כעפרא סתם, כיון שבעפר סתם עדיין אין הוכחה גמורה שמבטל את השויות שלו לגמרי כי גם זהב נקרא בשם עפר, ולכן צריך לפרט כעפר הארץ.
  38. 38 אדה"ז נולד בח"י אלול תק"ה, א"כ הי' בן 18 - 19
  39. 39 שו"ע אדה"ז סי' תכט, ט
  40. 40 בחצ"ע הרבי מסביר את דברי אדמו"ר הריי"צ שמ"ש "לא אכל" הוא בדיוק, ולא כתב התענה, כיון שאסור בתענית
  41. 41 כי  הדעת הוא ההכרה שה' אלוקינו ה' אחד
  42. 42 כנראה שאדמו"ר מסופק בלשונו של של אדמו"ר הריי"צ
  43. 43 היינו שמבאר למה דוקא בודקין בי"ד ולא בי"ג ע"פ פנימיות הענינים, כי י"ג הוא ענין הדעת וי"ד הוא ענין המדות ובדעת אין שייך או אין צריך בדיקה, משא"כ בענין המדות צריך בדיקה
  44. 44 בזה מבואר שמספר י"ד שייך למדות.
  45. 45 היינו שהמדות צריכים או שייך בהם בדיקה, אבל לא הדעת.
  46. 46 משלי כ, כז
  47. 47 חורין וסדקין רומזין על ענינים שצריכים בדיקה שם, וזהו ביצירה ששם הוא מדרגת נר (של הנר השם, היינו נשמת האדם ביצירה), ולכן בודקין לאור הנר שהנר הוא ביצירה, משא"כ באצילות שם הוא ענין המדורה (היינו שאור הנשמה שם הוא כעין מדורה, אור גדול), ובבריאה הוא אבוקה[66] ושם אין חורים וסדקים ואין צריכים בדיקה, ולכן בודקין דוקא לאור הנר ביצירה.
  48. 48 תהילים ה, ה
  49. 49 ובשו"ע אדה"ז הוא בסעיף ד' שם
  50. 50 דהיינו שהם שעות זמניות כמבואר שם.
  51. 51 בשו"ע אדה"ז תמ"ה סעיף ח' מבואר : כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה, צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, ובסעי' יא מוסיף שגם לפני זמן איסורו נוהגין לעשות מדורה בפני עצמו, והוא מהב"י: דגזרינן אטו שורפו לאחר זמן איסור הנאתו. ומבאר שם הב"י שלאחר זמן איסורו - מדינא אסור, וכששורף לפני זמן האיסור "טוב לו לעשות מדורה". וכן הוא במ"א שם ס"ק ד
  52. 52 בא לבאר מה שנראה ככפל הדברים דחזיתיה ודלא חזיתיה, ודחמיתיה ודלא חמיתיה, ששינהם פירושו שמבטל את החמץ בין שראהו ובין שלא ראהו, ומבאר הב"ח שחמיתי' פי' שמבטל את החמץ בין שראהו או לא ראהו בשעת בדיקת חמץ, אבל מה שראה או לא ראה מקודם הבדיקה אינו כלול בזה, ולכן מוסיף גם דחזיתי' ודלא חזיתי', היינו אפילו החמץ שראה או לא ראה לפני הבדיקה ג"כ מבטלו. אבל לכארה פירוש זה אתי שפיר לגירסת הב"ח שחמיתיה בא לפני חזיתיה, אבל לפי גירסת אדמו"ר דחזיתי' בא לפני חמיתי' לכאורה אינו נוח כ"כ כיון שחזיתיה ודלא חזיתיה היינו מעולם, א"כ זה כולל בשעת הבדיקה א"כ למה מוסיף דחמיתי' אם ראה או לא ראה בשעת הבדיקה? וצריך לעיין בזה.
  53. 53 אדמו"ר מבאר למה צריך להזכיר עוה"פ שצריך לשרוף עשרה פתיתין דוקא, הי' לו לומר ובשעת שריפת החמץ יאמר וכו' - ומתרץ כי אינו מספיק שיבערם להפתיתים באופן אחר (יאכלם או יפזר לרוח וכויו"ב) - כי ע"פ קבלה צריך דוקא לשרוף עשרה פתיתין, כמובואר בהספרים שמציין להם.
  54. 54 זהו לשון רש"י בגמרא ברכות שמציין, והלשון של אדה"ז שמציין לו, אבל לשון הגמרא הוא רק: "לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא".
  55. 55 אדה"ז מביא שם מהגמרא, שמטעם זה אומרים בנוסח תפלת הדרך בלשון רבים
  56. 56 ואת יצרנו הרע, מאתנו, ותתן לנו וכו'
  57. 57 אף שכאן שינה מנוסח האריז"ל ללשון רבים, בשני מקומות הנ"ל הנוסח הוא בלשון יחיד. ויש להעיר שגם בתפלת הנשיא הלשון הוא יחיד.
  58. 58 פרק א, אות טו
  59. 59 ששם נשאר הנוסח יהי רצון בלשון יחיד
  60. 60 ונראה שמטעם זה היהי רצון של הנשיא הוא בלשון יחיד שאינו בציבור
  61. 61 ומ"מ משנה אדה"ז מלשון יחיד ללשון רבים וקשה מברכת יהי רצון מעזי פנים שהוא בלשון יחיד ולא שינה אותה ללשון רבים שתפלתו נשמעת. והנה בשער הכולל שם מבאר למה שינה אדמו"ר: היהי רצון מעזי פנים ללשון יחיד מלשון הגמרא שהוא אלקינו ואלקי אבותינו, לשון רבים? ומבאר שם שתפלת יהי רצון מעזי פנים אינה ברכה הקבוע לרבים, וע"פ מה שכתב אדה"ז בשו"ע סי' ק"י הנ"ל מבואר: "שדברי ריצוי יכול לאמרם בלשון יחיד כיון שאינו ממטבע הברכה שקבעו חובה לרבים" ואין אומרים ע"ז: שיאמרנה בלשון יחיד שמתוך כך תפלתו נשמעת", א"כ אפשר לומר שתפלה זו שהי' רבינו הקדוש אומר אחר התפלה מסתמא הי' אומרה בצבור לכן אמר בלשון אלקינו ואלוקי אבותינו, אבל אנו שאומרים אותו ביחיד - אנו אומרים אלקי ואלוקי אבותי בלשון יחיד. ולכאורה תפלת זו של ביעור חמץ היא ברכה הקבוע לרבים, ולכן צריך לאומרה בלשון רבים, ואף שאינו בצבור, אבל מ"מ הוי ברכה הקבוע לרבים. וצריך לעיין בקושיית אדמו"ר.
  62. 62 ולא וכל הרשעה עשן תכלה, אלא בעשן תכלה.
  63. 63 בתחנה זו
  64. 64 "בער" הוא מלשון לבער, היינו להסיר לגמרי, משא"כ "משפט" פירושו מדיח ומזכך כבהמשך.
  65. 65 הר' שבתי רשקוב, עי' לעיל קטע וע"פ הקבלה
  66. 66 (היינו אינו מאיר שם הנשמה כבאצילות, שהיא מדורה אבל שם מאיר כאבוקה בבריאה