061 —מאמרים מלוקט חלק ג - יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"א

ואאהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת גו' ושעשועי את בני אדם

Mamer - "VaEhi Etslo Amun VaEhi Sha'ashuim Yom Yom Mesacheket Lefanav Bechol Et VeSha'ashuai Es Bnei Adam"
The Rebbe teaches that Torah is Hashem’s own delight—'VaEhi Etslo Sha'ashuim'—and this essential joy is drawn into the world through Matan Torah. He explains the difference between the inner and outer aspects of Torah’s delight, and how this relates to Shavuos and the soul’s connection to the Divine.

   Video part 1     Video part 2  Video part 3  Video part 4   Video part 5  Video part 6    Video part 7

בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"א*)

(הנחה)
ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת גו' ושעשועי את בני אדם[1]. הנה מ"ש ואהי' אצלו קאי גם על שעשועים, היינו ואהי' אצלו שעשועים. והיינו, דהגם שנאמר ושעשועי את בני אדם, מ"מ היא שעשועים גם אצלו, כמבואר בקונטרס אחרון[2] בענין דוד זמירות קרית להו[3] שאמר זמירות היו לי חוקיך[4], שכל העולמות תלויים בדקדוק קל של תורה, ונענש על זה, לפי שאין זה עיקר ענין התורה שבה תלוי כל חיות העולמות, כי אם עיקר ענין התורה הוא שהיא שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה, וזש"ה ואהי' אצלו שעשועים, אצלו דוקא, משחקת לפניו, לפניו דוקא, בפנימיות אין סוף. אלא שיש בזה כמה מדריגות, ואהי' אצלו אמון, שעשועים, משחקת לפניו וגו', עד ושעשועי את בני אדם, כמבואר במק"א[5]. וענין זה שהתורה היא ושעשועי את בני אדם הוא באין ערוך לבחינת שעשועים עצמיים דתורה, שזהו עיקר התורה. ויש לומר בדרך אפשר, שזהו ג"כ מה שאמר הבעש"ט[6], דכשם שכללות התורה כלולה בעשרת הדברות (כמבואר באזהרות הרס"ג[7]), כמו"כ כלולה כללות התורה בתיבת אנכי[8], דלכאורה, הרי אנכי הוא אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, כמ"ש בזהר[9], והתורה נמשכה למטה עד לשעשועי את בני אדם, ומהו"ע שכל התורה כלולה באנכי. וי"ל הביאור בזה, כי כל התורה היא שעשועים עצמיים של הקב"ה, ואהי' אצלו שעשועים, אנכי. וזהו שאנכי הוא ראשי תיבות אנא נפשי כתבית יהבית[10], דאנכי מי שאנכי נתן עצמו בכל התורה כולה[11]. וע"פ הידוע[12]שההכנה למתן תורה הו"ע יציאת מצרים וספירת העומר, הרי מובן, שבחי' ואהי' אצלו שעשועים שבתורה, ישנו גם ביציאת מצרים ובספירת העומר. וזהו שכל ג' ענינים אלו נקראים בשם שבת[13], וכמ"ש[14] וספרתם לכם ממחרת השבת, שלא נאמר ממחרת הפסח, כי אם ממחרת השבת, היינו שפסח שהו"ע יציאת מצרים נקרא בשם שבת[15]. וכן כתיב[16] שבע שבתות תמימות תהיינה, שלא נאמר שבעה שבועות, וכמ"ש[17] שבעה שבועות תספר לך, כי אם שבע שבתות דוקא, לפי שספירת העומר הוא ג"כ בחינת שבת. וכן כתיב[14] עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, שלא נאמר עד ממחרת השבוע השביעית, כי אם ממחרת השבת השביעית, שקאי על חג השבועות, זמן מתן תורה, שנקרא בשם שבת, והכל מודים דבשבת ניתנה תורה[18]. והיינו לפי שבכל ג' ענינים אלו ישנו המשכת בחינת ואהי' אצלו שעשועים, ולכן נקראים כולם בשם שבת, כמו שיתבאר להלן.
ב) והענין בזה, דהנה, כללות הגילוי שהי' בשעת מתן תורה, אינו מבחינת אור שבגדר גילוי, כי אם מבחינת עצם האור שהוא למעלה מגדר גילוי לגמרי, העלם בעצם, ועד להעצמות, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ. ואין זה סותר למשנת"ל שהגילוי דמתן תורה בא אחרי ההכנה דיציאת מצרים וספירת העומר, כי, נוסף על זה שגם בבחי' שלמעלה מהשתלשלות, וגם בבחינת עצם האור שלמעלה מגדר גילוי, יש סדר והדרגה, וכמבואר במק"א[19] הדוגמא על זה מענין הניסים, שעם היותם למעלה מסדר ההשתלשלות, מ"מ יש בהם סדר והדרגה, הנה עוד זאת, בכדי שבחי' שעשועים העצמיים יומשכו למטה עד לבחינת ושעשועי את בני אדם, הוצרך להיות בזה סדר והדרגה.
Part 2
וזהו מ"ש[20] קול דודי גו' מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. קול דודי קאי על בחינת קלא דלא אשתמע, דהנה כתיב[21] הקל קול, קל חסר ו' וקול מלא ו', שב' בחינות אלו הם קלא דאשתמע וקלא דלא אשתמע[22]. קלא דאשתמע הוא הקול הנמשך מהשכל, או מהמדות, או מהשכל כמו שמתגלה ע"י המדות. וקול זה הוא קלא דפסיק, דמאחר שענינו הוא גילוי השכל והמדות שהם מדודים ומוגבלים, לכן כשמסתיימים הדברים שנמשכים ומתגלים על ידו, נפסק במילא גם הקול. משא"כ קלא דלא אשתמע הוא קול שלמעלה מהשכל, שענינו בעבודת האדם הוא צעקת הלב שלמעלה מטעם ודעת, ולמעלה הוא ענין המשכת בחינת עצם האור שמצד עצמו הוא למעלה מגדר גילוי. וקול זה הוא קלא דלא פסיק, לפי שאין שייך בו הגבלה והפסק כלל. וזהו שבהקול דמתן תורה כתיב[23] קול גדול ולא יסף[24], כי הגילוי דמ"ת הוא המשכת העצם שלמעלה מגדר גילוי, קלא דלא פסיק. ועוד זאת, שכיון שהקול עצמו הוא קלא דלא פסיק שאין שייך בו הפסק ושינוי, לכן גם הענינים שנמשכו על ידו, דהיינו התורה שניתנה בקול זה, אין שייך בה שינוי ח"ו, שזהו שהתורה לא תהי' מוחלפת לעולם[25]. והנה, אף שקול זה הוא המשכה שלמעלה מגדר השתלשלות ולמעלה מגדר גילוי, מ"מ כתיב מדלג גו' מקפץ, שהדילוג וקפיצה הוא ברגלים, לפי שכל המשכה הוא ע"י בחינת רגל, בחינה התחתונה. והיינו, שכלל זה שכל המשכה היא ע"י בחינת רגל, אינו רק בההמשכות שבסדר השתלשלות, דפנימיות שבעליון נעשה מקיף לתחתון, ונה"י שבעליון נעשים מוחין לתחתון, אלא כן הוא גם בהמשכות שלמעלה מהשתלשלות. וכמו ההמשכה שמבחינת עתיק, שהיא רק מאות תי"ו, וכן גם ההמשכה מהאור שקודם הצמצום, שהיא רק מבחינת מלכות שבמלכות, וכן גם בביאת המשיח כתיב[26] ועמדו רגליו. ובהמשכה זו עצמה ישנם ב' בחינות, מדלג ומקפץ, כדאיתא במשנה[27] מדלג ברגלו אחת ומקפץ בב' רגלים. וההפרש ביניהם, שכאשר מדלג ברגלו אחת, הרי לבד זאת שהגוף נשאר במקומו וכל ההמשכה היא רק בבחינת רגל לבד, הנה גם בבחינת רגל עצמו הרי רגלו אחת על הארץ, ומה שנמשך הוא רק רגל אחת בלבד, משא"כ כשמקפץ בב' רגליים, הנה אף שההמשכה היא ע"י הרגלים, מ"מ, הרי ע"י רגליו נעתק כל גופו, היינו שנמשך בכל עצמותו.
ג) וביאור החילוק בין שני הענינים דמדלג ומקפץ (אף ששניהם הם המשכה מלמעלה מהשתלשלות) יובן ע"פ הידוע שגם במקיף שלמעלה מהשתלשלות ישנם ב' בחינות, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. מקיף הקרוב היינו שיש לו שייכות אל הפנימי, דהגם שהוא מקיף, מ"מ יש לו שייכות אל הפנימי, ויתירה מזו, שבהעלם כולל המקיף את הפנימי, ואח"כ כשנמשך ממנו הפנימי, הרי המקיף שומר עליו. משא"כ מקיף הרחוק אינו שייך אל הפנימי כלל. וביאור ענינם בנפש האדם, הנה אמרו רז"ל[28] חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה, נפש רוח נשמה הם פנימיים, וחי' יחידה הם מקיפים, אלא שיחידה הוא מקיף הרחוק, וחי' הוא מקיף הקרוב, והיינו, שהמקיף דחי' נרגש בהכחות פנימיים. וכמ"ש גבי דניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם[29], ומקשה בגמרא[30], וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו, ומשני, אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, והיינו, שאצל דניאל הי' זה בבחינת פנימיות, בבחינת ראי', כמ"ש וראיתי, אבל האנשים אשר עמי לא ראו את המראה, אבל מ"מ הורגש בהם המקיף, שלכן חרדה גדולה נפלה עליהם. ולכן נקרא המקיף בשם מזל, מלשון נוזל, לפי שממנו נוזל ונוטף להכחות פנימיים.
Part 3
והנה, הפעולה שהיתה מהרגש המקיף הוא ענין החרדה, דחרדה מסלקת את הדמים[31], שהוא ענין הכיווץ וההעלם, והיינו, שמצד גילוי המקיף נעשה כיווץ והעלם בכל הכחות. והענין הוא, דגם בכחות פנימיים אנו רואים שכאשר מתגלה כח עליון, אזי כח התחתון הוא בהעלם. וכמו בהכחות חכמה ובינה, הנה חכמה הוא ענין ראיית המהות, וכאשר ישנו ראיית המהות, אזי אין שייך ענין ההבנה והשגה כלל, ורק כאשר נתעלם בחינת הראי' ונשאר רק הנחה שכלית [והיינו, שלהיותה בבחינת החכמה, אין זה באופן של הבנה, כי אם באופן של הנחה, ומ"מ הרי זו הנחה שכלית, ששייכת כבר לשכל], אזי אפשר שתהי' הבנה שכלית. ונמצא, שגילוי כח הבינה הוא דוקא אחרי התעלמות החכמה, אבל בגילוי החכמה, הבינה היא בהעלם. וכן הוא גם בענין המוחין ומדות, שגילוי המדות הוא דוקא אחרי שמתעלמים המוחין במיצר הגרון. ואם בכחות פנימיים כן הוא, שכאשר מתגלה כח עליון, אזי כח התחתון הוא בהעלם, הרי מכ"ש שכן הוא בגילוי המקיף, שאז כל הכחות פנימיים הם בכיווץ והעלם. וכמו בכח הרצון, שכאשר הרצון הוא בגילוי, אזי אי אפשר שיהי' גילוי הכחות פנימיים, כמו גילוי השכל. ויתירה מזה, גם כאשר הרצון שייך לשכל, והיינו שרוצה להתחכם, מ"מ, כאשר הרצון מאיר בתוקף, אי אפשר שיהי' אז גילוי השכל. וזהו שהפעולה שנעשית מזה שמזלייהו חזו הו"ע חרדה גדולה נפלה עליהם, כי, מזל הוא מקיף דחי', וע"י גילוי המקיף מתעלמים כל כחות הפנימיים, ולכן נפלה עליהם חרדה, דענין החרדה שמסלקת את הדמים הוא התעלמות כל הכחות, דכיון שהחיות מלובש בדם[32], הרי ע"י סילוק הדם מתעלם כל החיות. ובפרטיות יותר, הנה ההעלם שנעשה ע"י סילוק הדם הוא בכל ג' הבחינות נפש רוח ונשמה המתלבשים בגוף. והענין הוא, דבגוף האדם ישנם ג' אברים כלליים, כמאמר[33] תלת שליטין אינון מוחא לבא וכבדא, שבהם מתלבשים ג' הבחינות נר"ן, נשמה במוח, רוח בלב, ונפש בכבד[34]. והנה, התלבשות הנפש היא בהדם שבהכבד, ופשיטא שע"י סילוק הדמים מתעלמים כל הכחות השייכים לבחינת נפש. וגם רוח שבלב, הנה הרוח שבחלל הימני[35] קשור עם הרוח שבחלל השמאלי המלא דם[35]. וגם נשמה שבמוח, הרי אנו רואים שבשעת התענית שאז הוא מיעוט הדמים, אזי אינו יכול להבין ולהשכיל כדבעי. וכל זה הוא בבחי' מקיף הקרוב, שנרגש בכחות הפנימיים, משא"כ מקיף הרחוק, מקיף דיחידה, הוא בריחוק מהכחות הפנימיים ואינו נרגש בהם.
ד) והנה חילוק הנ"ל בין שני המקיפים (מקיף הקרוב ומקיף הרחוק) הוא בנוגע לכחות הפנימיים (מקבל). והחילוק דשני המקיפים מצד המשפיע הוא, שמקיף הקרוב הוא מקיף הישר, ומקיף הרחוק הוא מקיף החוזר. והענין בזה, דמקיף הישר ענינו הוא גילוי, שנמשך ביושר להתגלות. והיינו, שעם היותו בחינת מקיף, מ"מ ענינו הוא גילוי. וכשם שענינו של הכח פנימי הוא שיתגלה בפנימיות, כמו"כ ענינו של המקיף הוא שיתגלה בבחינת מקיף, אבל ענינו הוא גילוי. משא"כ מקיף החוזר, אין ענינו ענין הגילוי כלל, אלא אדרבה, שחוזר ועולה בעצמותו כו'. וענין ב' בחינות אלו למעלה בענין הספירות, הנה החכמה היא ראשית הכחות פנימיים, והכתר היא בחינת מקיף, אלא שבכתר גופא ישנו עתיק ואריך, שהם ב' בחינות מקיף הנ"ל. אריך הוא בחינת מקיף הקרוב, מקיף דאור ישר, שזהו שנקרא בשם אריך, היינו ששייך לבחינת ז"א, אלא שז"א הוא בבחינת קטנות, ואריך הוא באריכות, משא"כ בחינת עתיק הוא שנעתק ונבדל. וכמו"כ ישנם ב' בחינות אלו גם בהאור שקודם הצמצום, והוא בחינת עצם האור והתפשטות האור. דהתפשטות האור, עם היותו קודם הצמצום, מ"מ, זה עצמו שנקרא בשם התפשטות האור, מורה שענינו הוא ענין הגילוי, וע"י הצמצום יהי' ממנו גילויים בסדר השתלשלות. משא"כ האור שהבדילו לעצמו, ומכש"כ עצם האור, הרי זה למעלה מגדר גילוי כלל, והו"ע המקיף דאור חוזר, שחוזר ומתעלם בעצמותו.
והנה המקיף דאור ישר, עם היותו בגדר גילוי, מ"מ אינו דומה אופן הגילוי שלו לאופן הגילוי דאור פנימי. כי, הגילוי דאור פנימי הוא במיעוט ובהתלבשות ובהעלם, והיינו, שמה שנמשך ומתגלה מאור פנימי לכח התחתון ממנו, הוא רק בחינה האחרונה שבהכח עליון כנ"ל, שהוא ענין המיעוט, וגם אופן התגלותו הוא שמתלבש בכח התחתון ממנו ומתעלם בו. משא"כ הגילוי דאור מקיף הוא באופן שנמשך בריבוי אור, ואינו בא בהתלבשות והעלם.
Part 4
ויובן זה[36] ממה שמצינו שלפעמים איתא[37] או"א יונקים ממזלא, שאבא יונק ממזל ונוצר, ואימא יונק ממזל ונקה, ולפעמים איתא[38] שאבא ואימא מלבישים לזרועות דאריך. ולכאורה, היניקה דאבא ואימא ממזלא היא בחינה תחתונה יותר מזה שמלבישים לזרועות דאריך, שהרי היניקה מהמזלות שהם בחי' שערות היא המשכת הארה בלבד, וע"י הפסק הגולגולת, משא"כ מה שאבא ואימא מלבישים זרועות דאריך, הרי ענין התלבשות הוא שמלבישים את עצם המהות כו'. ומ"מ, לאידך גיסא, ענין ההתלבשות הוא באופן שהאור מתלבש ומתעלם, משא"כ ענין היניקה ממזלא, עם היות שזהו יניקת הארה בלבד, מ"מ הרי זה ריבוי אור, ואינו מתלבש ומתעלם כלל. ולכן בכדי שיהי' יחוד אבא ואימא, הרי זה דוקא ע"י יניקתם מהמזל. דההמשכה שנמשכת לאו"א מזרועות דאריך (ע"י שאו"א מלבישים אותם), היא באופן שעי"ז נעשה ההתחלקות דחו"ב, שמבחינת חסד דאריך נמשך החכמה, ומבחינת גבורה דאריך נמשך הבינה, והם בהתחלקות זה מזה, משא"כ ההמשכה שנמשכת לאו"א ע"י שיונקים ממזלא, היא באופן שהם בהתאחדות ובהתכללות. והיינו שלא זו בלבד שלא נעשה בהם התחלקות ע"י ההמשכה מהמזל, אלא שמצד יניקתם ממזלא דאריך נעשה יחוד והתכללות גם בהתחלקות שהיתה בהם מקודם. ועד שמצד יניקתם ממזלא דאריך, נעשה ענין ההולדה להוליד בדומה לו. וטעם הדבר הוא, לפי שזרועות דאריך, אף שהם באריך שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ באריך גופא הוא בחינת סדר ההשתלשלות, היינו אור פנימי, ולכן אופן התגלותם הוא בהתלבשות והעלם. משא"כ כשההמשכה היא מאריך עצמו (שבאריך גופא הוא מקיף שלמעלה מהשתלשלות), הנה הגם שההמשכה היא באופן של יניקה, הארה לבד (מזלות ושערות), מ"מ, אין זה באופן דהתלבשות והעלם. אלא שמ"מ גם אריך עצמו, הוא מקיף הקרוב, מקיף הישר, ולכן התגלותו היא באופן של יניקת הארה לבד, משא"כ עתיק הוא מקיף הרחוק, מקיף דאור חוזר שאינו בגדר גילוי כלל, וכאשר נמשך אזי הוא נמשך בכל עצמותו.
וזהו החילוק שבין מדלג ומקפץ, שההמשכה דמדלג היא רק רגל אחת (ואינו נמשך כמו שהוא בעצמותו) – דוגמתא או"א יונקים ממזלא, וההמשכה דמקפץ בשתי רגליו[27] שעי"ז נעתק כל גופו היא ההמשכה ממקיף הרחוק, שכאשר נמשך אזי נמשך בכל עצמותוב. וזהו שמדלג על ההרים קאי על יציאת מצרים (כמארז"ל[39] עה"פ מדלג על ההרים דלג על הקץ), ומקפץ על הגבעות קאי על מתן תורה, כי הגילוי דיצי"מ הוא הגילוי דבחינת מקיף הישר, והגילוי דמ"ת הוא הגילוי דמקיף החוזר, ועד להגילוי דאנכי מי שאנכי, עצמות.
Part 5
ה) וביאור הענין, הנה נת"ל שג' הענינים דיציאת מצרים ספירת העומר ומתן תורה, נקראים בשם שבת, ובענין השבת ישנם ב' בחינות, שביתה ומנוחה שאחרי העבודה ויגיעה, ומנוחה בעצם. ענין המנוחה שאחרי העבודה ויגיעה הוא כמ"ש ששת ימים תעבוד גו' ויום השביעי גו'[40], שש שנים תזרע גו' ובשנה השביעית גו'[41], דלכאורה אינו מובן מהו ענין הציווי על העבודה בששת ימים ובששת השנים. וידוע פירוש הפנימי בזה, שקאי על עבודת הבירורים, שענין הבירורים הוא ענין נעלה ביותר, שבשביל זה הי' כדאי כל ענין ירידת הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[42], ובשביל זה הי' כדאי כל ענין נתינת התורה. אמנם, בשעת הבירור צריכה להיות הירידה למטה בל"ט מלאכות עובדין דחול, ואח"כ צריכה להיות העלי' למעלה, שהו"ע השביתה ומנוחה דשבת שאחרי העבודה, שמצד זה הוא גילוי התענוג. ועד"מ באדם למטה, שבעת עשיית המלאכה יורד כח העשי' שלו ומתלבש בהמלאכה, ואח"כ כאשר נח מעשיית המלאכה, אזי כח העשי' שלו עולה ונכלל בנפשו, ומזה הוא מתמלא תענוג. ועד"ז יובן למעלה, דהגם שלא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו[43], מ"מ כתיב[44] בדבר הוי' שמים נעשו, ודיבורו של הקב"ה חשיב מעשה[45], ולכן צריך להיות ענין השביתה ומנוחה, שהוא ענין העלי' למעלה, ומזה הוא המשכת התענוג. ובאמת צריך להיות ענין השביתה והעלי' לא רק בכח המעשה בלבד, אלא גם בכחות הנעלים יותר. ועד"מ באדם כשעושה איזה מלאכה, הרי בשעת מעשה יש ירידה לא רק בכח המעשה שלו בלבד, אלא גם בשאר הכחות, שהרי עשיית המלאכה היא מפני שהוא נמצא בתנועה של קירוב לכללות הענין, שזהו ענין המדות, וגם כח השכל צריך להיות מלובש בשעת מעשה בכדי שהעשי' תהי' באופן המתאים. והגם שהשכל שבזה הוא שכל השייך למעשה בלבד, מ"מ, בשעת מעשה הרי כל שכלו טרוד בזה. וגם בהכרח שיש לו רצון בהמלאכה, וגם תענוג, שמצד זה הוא עושה המלאכה. ונמצא, שבשעת עשיית המלאכה הרי כל כחות נפשו הם בירידה, ואח"כ בשעת השביתה והמנוחה, עולים כל כוחותיו. והדוגמא מזה יובן למעלה, שענין השביתה דשבת הוא לא רק בכח הפועל שבנפעל שמצד שם אלקים, אלא גם בשם הוי', כמ"ש[40] שבת להוי'. והיינו, דעם היות שההתהוות בפועל היא משם אלקים, מ"מ, אמיתית ההתהוות היא משם הוי', כדכתיב בדבר הוי' שמים נעשו[46], כי הוא צוה ונבראו[47], והוי' לשון מהוה[48]. ולכן צריך להיות ענין השביתה גם בשם הוי', בכל הד' אותיות דשם הוי', כי ההתהוות היא מכל ד' האותיות, היינו, לא רק מבחינת ה' אחרונה ספירת המלכות, כמ"ש[49] בהבראם, בה' (אחרונה דשם הוי') בראם[50], אלא גם מבחינת הוא"ו שהוא ענין המדות, וכמ"ש[50] ששת ימים עשה גו', בששת לא כתיב, אלא ששת כו'[51]. וכן יש ענין ההתהוות מבחי' המוחין חכמה (יו"ד) ובינה (ה"א), כמ"ש בזהר[52] ע"פ ויאמר אלקים אבא אמר לאימא, ואמרו רז"ל[53] כולם[54] בחכמה עשית בבינה, ועד שעיקר ההתהוות הוא מהיו"ד, שמורה על תמידות הפעולה, כמ"ש[55] ככה יעשה איוב כל הימים, והוא ענין המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית[56]. ולכן השביתה היא בכל ד' האותיות דשם הוי'. וענין השביתה בכל ד' האותיות דשם הוי' הוא לא רק בהתלבשותן בבי"ע, אלא גם בבחינת האצילות, שהרי כתיב כולם בחכמה עשית, שגם האצילות הוא כמו העשי'. ולפי מ"ש בעץ חיים[57] שחכמה דא"ק מתלבש בחכמה דאצילות כו', השביתה היא גם בבחינת החכמה דא"ק. ובאמת, הנה בבחינות הנעלות יותר, גדול ביותר התענוג מהשביתה. והיינו, דעם היות שבבחינות הנעלות אין הירידה למטה כ"כ כמו הירידה בכח המעשה, מ"מ, בכח נעלה יותר גם ירידה קטנה היא ירידה גדולה ביותר, הרבה יותר מירידת כח הפועל בנפעל, ולכן התענוג מהשביתה הוא תענוג גדול ביותר.
Part 6
אמנם כל זה הוא ענין השביתה והמנוחה שאחרי היגיעה. ובחינת המנוחה בעצם הוא ע"ד מ"ש[58] גבי שלמה הוא יהי' איש מנוחה, שאין הכוונה שיהיו לו מלחמות ואח"כ יהי' לו מנוחה מהמלחמות, כי אם שיהי' אצלו מצב של מנוחה בעצם. והתענוג שישנו בענין המנוחה בעצם הוא תענוג נעלה יותר מהתענוג שבמנוחה לאחרי היגיעה, והוא בחינת תענוג הבלתי מורגש. והנה, אמרו רז"ל[59] שבכל שבת ישנם ב' שבתות, מעלי שבתא ויומא דשבתא, מעלי דשבתא הוא ענין העלי' מלמטה למעלה, ויומא דשבתא הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה. ובפרטיות ישנו בכל אחד מהם ב' הענינים, ובכל אחד מהם – מנוחה שאחרי היגיעה ומנוחה בעצם, שהרי ידוע[60] ההפרש בין התפלות דשבת להסעודות דשבת, שהתפלות הוא ענין העלי' מלמטה למעלה וגם – עונג הפשוט, והסעודות הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה וגם עונג המורגש, והרי הן במעלי דשבתא והן ביומא דשבתא, ישנם ב' הענינים סעודה ותפלה. ועיקר ענין הגילוי דמנוחה בעצם יהי' לעתיד ביום שכולו שבת ומנוחה[61]. ומעין זה מאיר במיוחד עכשיו בסעודה השלישית דשבת, רעוא דכל רעוין[62], בחינת תענוג הבלתי מורגש, ולכן כתיב[63] היום לא. וזהו שאומרים במנחה דשבת כי מאתך היא מנוחתם, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, ופירוש מאתך מנוחה שלימה הוא ענין מנוחה בעצם. והנה, שורש ב' בחינות אלו במנוחה, הוא בבחינת מקיף הישר ומקיף החוזר. דמקיף הישר שהוא אור שבגדר גילוי, שייך בו ענין הצמצום והעלם, שהוא דוגמת העמל ויגיעה, ולכן מצד אור זה הוא המנוחה שאחרי היגיעה. ומקיף דאור חוזר שהוא למעלה מגדר גילוי, אין שייך בו ענין הצמצום והעלם כלל, ולכן, מצד אור זה הוא המשכת מנוחה בעצם, תענוג הבלתי מורגש.
ו) ועפ"ז יובן ההפרש בין יציאת מצרים למתן תורה, שיציאת מצרים הוא בחינת מדלג, ומתן תורה הוא בחינת מקפץ. דהנה, ביציאת מצרים, הגם שהיו אז גילויים שלמעלה מסדר ההשתלשלות, וכמ"ש[64] ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח ולא אחר[65], מ"מ, כל גילויים אלו היו (בעיקר) בכדי לדחות ולבטל את הרע, וכמש"נ[66] וידעו (לשון שבירה) מצרים, ודחיית וביטול הרע לגמרי הי' בשעת מכת בכורות, שאז הי' צריך להיות ועברתי גו' אני ולא כו'. והגילוי שהי' לבנ"י הוא מפני שהוצרך להיות הגנה לישראל ממכות מצרים, ושמתי פדות גו'[67], וביחוד במכת בכורות, שאף שנגוף למצרים יהי' רפוא לישראל[68]. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן למה הוצרך לגילוי נעלה כזה, והרי גם בסדר השתלשלות אמרו הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם[69], דכאשר הי' גילוי אור יותר מן הקצוב להם, הגם שהי' הגילוי דאצבעו הקטנה (מלכות), מ"מ נתבטלו, ולמה הוצרך להיות הגילוי דועברתי, דבענין הספירות הוא המשכת הכתר, עד לבחינת כתר היותר עליון, ולמה לא הספיק גילוי דסדר השתלשלות.
Part 7
אך הענין, שכל סדר השתלשלות הוא במדידה והגבלה, ושורש המדידה הוא מבחינת קו המדה שמודד את מדידת הספירות ומדידת העולמות. והטעם הוא, לפי שבהקו עצמו יש בו מעלה ומטה, דכיון שבראשו הוא דבוק ובסופו אינו דבוק[70], לכן יש בו מעלה ומטה, ומצד זה נעשה מעלה ומטה גם בספירות ובעולמות70, שהעולמות הקרובים יותר לראשיתו הם בבחינת מעלה. וכללות ההתהוות (גם התהוות העולמות והספירות שהם בבחינת מעלה) מהקו הוא מפני שבראשו הוא דבוק ובסופו אינו דבוק, היינו, שהדביקות שבראשו אינה מאירה בסופו, שעי"ז יש מקום להשתלשלות, משא"כ אם הדביקות שבראשו היתה מאירה גם בסופו, לא הי' אפשר להיות ממנו ההתהוות. ויובן זה ממה שנת"ל (ס"ג) בענין חכמה ובינה, שמבחי' החכמה עצמה שהיא ראיית המהות אי אפשר להיות התהוות הבינה, ורק כאשר בחינת הראי' היא בהעלם ונשאר רק בחינת הנחה, אזי נעשית הנחה שכלית, וממנה נעשית הבנה שכלית, בחי' הבינה, אבל כאשר יאיר בחינת ראיית המהות שהיא ראשית החכמה, לא יהי' אפשר להיות התהוות הבינה. ועד"ז בהקו, שצריך להיות באופן שבסופו לא יהי' דבוק, היינו, שהדביקות שבראשו לא יהי' נרגש בסופו. ומזה מובן שמצד הקו אי אפשר לשנות את מציאות העולמות, דמאחר שהקו עצמו הוא במדידה והגבלה, שראשיתו דבוק וסופו אינו דבוק, הרי מצד זה מוכרח להיות המעלה ומטה דעולמות. ויתירה מזה, גם בחינת האור שקודם הצמצום שבו הוא דביקות הקו, הנה גם מצד אור זה ישנו כבר המדידה שרק ראשית הקו יהי' דבוק בו, ולכן גם מצד אור זה ישנו שורש ומקור לעולמות. ולכן במכת בכורות שהוצרך אז להיות דחיית וביטול הקליפות לגמריג, הי' צריך להיות הגילוי דאוא"ס שלמעלה משורש ומקור הקוד. אמנם, אחרי כל זה, הרי הגילוי שהי' ביציאת מצרים הוא בשביל לדחות את הקליפות, והרי זה ענין המנוחה שאחרי העבודה ויגיעה, דבשרשו הוא בבחינת מקיף הישר כנ"ל. משא"כ הגילוי דמתן תורה הוא מבחינת מקיף החוזר, עצם האור שלמעלה מגדר גילוי. והגם שענין התורה הוא להבדיל בין הטמא ובין הטהור[71], אין הכוונה בזה דחיית הרע, כי אם בירור הניצוצות והעלאתם לקדושה. ועוד, דלא זהו הכוונה פנימית דתורה, כי אם תוס' אור בפנימיות ישראל (ועל ידם בסדר ההשתלשלות).
ז) והנה ההכנה למתן תורה הוא ענין ספירת העומר. דהנה, ספירת העומר הוא ענין הבירורים, ועז"נ וספרתם לכם ממחרת השבת, דמחרת השבת הוא למעלה מבחינת שבת, והיינו, ששבת (שנאמר כאן) הוא בחינת מנוחה שאחרי היגיעה, ומחרת השבת הוא בחינת מנוחה בעצם, שהוא בחינת עצם התענוג. ומבחינה זו נמשך הנתינת כח על עבודת הבירורים. וע"ד משנת"ל בענין עשיית מלאכה, שעשיית המלאכה היא מצד התענוג שיש לו בהדבר, שמשום זה הוא יורד בכח העשי' שלו ובשאר כחותיו לעשות המלאכה. ועד"ז יובן למעלה, שהכח על הירידה בעבודת הבירורים הוא מבחינת מחרת השבת, עצם התענוג. וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת גו', שמבחינת מחרת השבת נמשך הנתינת כח על עבודת הבירורים דספירת העומר, דפירוש וספרתם הוא כפירוש כ"ק אדמו"ר הזקן[72] מלשון ספירות ובהירות, שצריך לברר את כל המדות ולעשותם שיהיו ספירות ובהירות. ועי"ז נמשך אח"כ בחג השבועות בחינת מקיף החוזר, שעז"נ עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, שהוא גילוי בחינת תענוג הבלתי מורגש. דעיקר גילוי זה יהי' לעתיד ביום שכולו שבת ומנוחה, ומעין זה מאיר גם בסעודה שלישית דשבת כנ"ל. וגם ביומא דשבתא ובמעלי שבתא מאיר מעין בחינה זו, שלכן אומרים אז מזמור שיר ליום השבת[73], יום שכולו שבת ומנוחה[74].
ויש לומר, דזה שיציאת מצרים היתה הכנה למתן תורה, דהכנה צריכה להיות מעין זה שמכינים, הוא מפני שגם ביציאת מצרים הי' (בהעלם) גם בחינת מנוחה בעצם, עצם האורה. וזהו מ"ש[75] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כי גם ביציאת מצרים הי' הענין שהאיר במתן תורה, אלא שביציאת מצרים הי' זה בהעלם, ובמתן תורה נמשך בגילוי. וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת, דזה שגם יציאת מצרים נקרא מחרת השבת, הוא לפי שביציאת מצרים הי' גם עצם האור, בחינת מנוחה בעצם, אלא שמה שנמשך אז בגילוי הי' בשביל מכת בכורות, מנוחה שאחרי המלחמה, אבל בהעלם הי' בזה גם בחינת מנוחה בעצם. ולהוסיף, דכיון שמהענין דמחרת השבת שביציאת מצרים נמשך הנתינת כח על ספירת העומר, וספרתם לכם ממחרת השבת, לכן, יש דוגמת ענין זה גם בספירת העומר. דהנה, בספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, שבכל ספירה צריכה להיות תמימות, שלכן אם החסיר לספור פעם אחת אזי חסר בכל ימי הספירה[76], לפי שכל אחת צריכה להיות בתמימות, ויתירה מזה, שכל אחת צריכה להיות בשלימות [דאמיתית ענין התמימות הוא (לא רק שאין בו חסרון, אלא) גם ענין השלימות, כתורת הבעש"ט[77] עה"פ[78] תורת ה' תמימה – "והיא שלימה", כמשנת"ל[79]. ועפ"ז יש לומר, דזה שבכל ספירה צריכה להיות תמימות, הוא (לא רק שלא יהי' חסרון, אלא) שיהי' בה גם שלימות], וענין התמימות ושלימות הוא מנוחה בעצם. ועי"ז נמשך להיות אח"כ מחרת השבת השביעית, גילוי תענוג העצמי, בשעת מתן תורה.
ח) וזהו ואהי' אצלו אמון גו' שעשועים, שבמתן תורה הי' המשכת שעשועים העצמיים, דזהו אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, היינו, שבמ"ת הי' המשכת העצמות. אלא שבתחילה הוצרך להיות יציאת מצרים וספירת העומר, ואחרי הכנה זו הי' הגילוי דמתן תורה, תענוג הבלתי מורגש, בחינת מנוחה בעצם. וכמו"כ יהי' גם בגאולה העתידה, דמשיח הוא איש שלום, בחינת מנוחה בעצם. אך בהזמן דלעתיד גופא יהיו כמה מדריגות[80], כמאמר רז"ל[81] אריסטון (סעודה) עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים, שהוא דוגמת מנוחה שלאחרי מלחמה, תענוג המורגש, ואח"כ יהי' יום שכולו שבת ומנוחה, תענוג הבלתי מורגש. ואז תושלם כוונת הבריאה ותכלית הכוונה דמתן תורה, שיהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'[82], שיהי' הוי' אחד ושמו אחד[83], כמו שאני נכתב אני נקרא[84]. **********
*) במאמר זה תיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א תיקונים אחדים.
 
א) אבל לא ממש. כי גם ההמשכה דמדלג הוא ריבוי אור (ולא באופן דיניקה), ויתירה מזה – שרגל הוא אבר (ולא מזלות ושערות).
ב) ואף שגם הגילוי דמקפץ הוא ע"י בחינת רגל, מ"מ, מכיון שע"י שמקפץ בשתי רגליו נעתק בכל גופו, מובן שכל העצם נמצא בזה, אלא שהוא בא בציור דרגל. וע"ד מה שנתבאר בהשיחות (שלפני המאמר) בענין העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, דפירוש מקצתו הוא מצד ההתגלות למטה שמצד הגילוי הוא בגדר ציור והתחלקות, דזהו"ע מקצתו, אבל יש בזה כל העצם. וע"ד נשמה שהיא אלקות שנעשה נשמה.
ג) בעת התוקף שלהם – כן נראה לומר – אף שלא נתפרש בהמאמר – מפני גודל החידוש שבזה. ד) וזה שלביטול המלאכים הי' מספיק הגילוי דאצבעו הקטנה, אור פנימי – הנה במק"א מבואר שהגילוי דאצבעו הקטנה הי' מבחינת רוממות המלכות, היינו סוכ"ע (וי"ל ששייך גם לענין השתלשלות הכתרים זמ"ז), אבל כאן נראית הכוונה, דזה שביצי"מ הי' צריך להיות הגילוי דסובב – הוא, מפני שמצד קו המדה אין שייך בארץ מצרים, מלאה גילולים, גילוי כלל. או ע"ד הפירוש בולא מלאך, כי מלאך הי' נבלע ונשתקע שם (הובא בלקו"ת צו טז, א). גם אפ"ל מפני שהיו בתוקף עדיין, דלא נתמלאה סאתן [ובזה יובן החילוק ממחנה סנחריב].
ה) וכלשון חז"ל (הגש"פ) ויוציאנו כו' ובעצמו. 
  1. 1 משלי ח, ל-לא.
  2. 2 תניא קס, סע"א ואילך. וראה גם סהמ"צ להצ"צ מצות משא הארון בכתף פ"א-ב (דרמ"צ מ, ב – מא, ב).
  3. 3 סוטה לה, סע"א.
  4. 4 תהלים קיט, נד.
  5. 5 ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תקז ואילך. אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תשז ואילך. סה"מ תרס"ה ע' עג. המשך תער"ב ח"א ע' שעד. ד"ה אלפיים שנה דיום ב' דחג השבועות תשי"א (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 133 ואילך). ד"ה ואהי' אצלו אמון דיום ב' דחג השבועות תשמ"ג. ועוד.
  6. 6 הובא בספר בן פורת יוסף (להרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה) כג, ד. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 382. וש"נ.
  7. 7 הובא בפרש"י משפטים כד, יב.
  8. 8 יתרו כ, ב.
  9. 9 ראה זח"ג יא, א. רנז, ב. לקו"ת פינחס פ, סע"ב.
  10. 10 שבת קה, א (לגירסת הע"י).
  11. 11 ראה לקו"ת שלח מח, סע"ד. אוה"ת יתרו ע' תתקא. דגל מחנה אפרים פ' תשא (ד"ה והמכתב).
  12. 12 ראה לקו"ת אמור ד"ה וספרתם לכם (לה, ב). ובכ"מ.
  13. 13 בכל הבא לקמן – ראה ד"ה וספרתם דיום ב' דחגה"ש תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שיט ואילך). כמה ענינים שבסה"מ תרע"ח שם, מיוסדים כנראה, על ד"ה ועשית חג שבועות במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תתטז-יז. ועם הגהות וכו' – סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שטו-טז.
  14. 14 אמור כג, טו.
  15. 15 ראה מנחות סה, ב ואילך. תו"כ אמור עה"פ.
  16. 16 ראה טז, ט.
  17. 17 אמור שם, טז.
  18. 18 שבת פו, ב.
  19. 19 ד"ה ועתה אם נא מצאתי תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' רכב).
  20. 20 שה"ש ב, ח.
  21. 21 תולדות כז, כב.
  22. 22 ראה זח"א נ, ב. לב, א. קנא, סע"א. קעא, א. לקו"ת שה"ש טו, ריש ע"ב. אוה"ת וישלח רסג, ב ואילך. ועוד.
  23. 23 ואתחנן ה, יט.
  24. 24 ראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"י ע' רי. לקו"ש ח"ד ע' 1095.
  25. 25 רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. ובכ"מ.
  26. 26 זכרי' יד, ד.
  27. 27 אהלות פ"ח מ"ה. הובא בלקו"ת שה"ש טו, סע"ב.
  28. 28 ב"ר פי"ד, ט. – בכמה מקומות (ודפוסים) הוא בשינוי סדר. אבל כ"ה כבפנים (נרנח"י) בע"ח שער מב (שער דרושי אבי"ע) בתחילתו. שער הגלגולים בתחילתו. ובכ"מ.
  29. 29 דניאל י, ז.
  30. 30 מגילה ג, א. וש"נ.
  31. 31 נדה ט, א.
  32. 32 וכמ"ש (ראה יב, כג) כי הדם הוא הנפש. – מקומות שבהערה 13.
  33. 33 זהר ח"ב קנג, א.
  34. 34 ראה ראב"ע משפטים כג, כה. ע"ח שער כ (שער המוחין) פ"ה. שער מט (שער קליפת נוגה) פ"א. וראה גם מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתקיז.
  35. 35 ראה תניא פ"ט. וראה סה"מ תרל"ה שם (ע' שטו הערה 30).
  36. 36 ראה גם לקו"ת אמור לט, א.
  37. 37 ע"ח שער יד (שער או"א) ספ"ח כלל ג. שער טו (שער הזווגים) ספ"ב. שער כט (שער הנסירה) ספ"ג. ועוד. וראה זח"ג רצב, א.
  38. 38 פע"ח שער חג המצות פ"ז. ע"ח שער כט (שער הנסירה) רפ"ו.
  39. 39 ראה שהש"ר פ"ב, ח (א). וראה לקו"ת שה"ש יד, ריש ע"ג.
  40. 40 יתרו כ, ט-י.
  41. 41 בהר כה, ג-ד.
  42. 42 לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.
  43. 43 ב"ר פ"ג, ב. פי"ב, י.
  44. 44 תהלים לג, ו.
  45. 45 ראה ב"ר פמ"ד, כב.
  46. 46 [44]
  47. 47 תהלים קמח, ה.
  48. 48 ראה זהר ח"ג רנז, סע"ב. פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ד.
  49. 49 בראשית ב, ד.
  50. 50 מנחות כט, ב. פרש"י עה"פ.
  51. 51 זהר ח"א רמז, א. ח"ג רח, ב. ועוד. סה"מ תש"ח ס"ע 272.
  52. 52 כ"ה בכ"מ (ראה מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א ע' שנ. תקס"ט ע' לד. מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית ע' ד. ויקרא ח"ב ע' תרכה). וראה זח"א כב, א.
  53. 53 זח"ג מג, א.
  54. 54 תהלים קד, כד.
  55. 55 איוב א, ה. וראה שעהיוה"א שם.
  56. 56 בברכות ק"ש.
  57. 57 שער ג (שער סדר אצילות) פ"א.
  58. 58 דברי הימים-א כב, ט.
  59. 59 שבת קיח, ב. נתבאר בלקו"ת בהר ד"ה את שבתותי (מא, א ואילך).
  60. 60 אמרי בינה שער הק"ש פ"ה (יז, סע"ד).
  61. 61 תמיד בסופה.
  62. 62 זח"ב פח, סע"ב.
  63. 63 בשלח טז, כה.
  64. 64 בא יב, יב.
  65. 65 הגש"פ פיסקא ויוציאנו.
  66. 66 וארא ז, ה. בשלח יד, ד. שם, יח. וראה לקו"ת שמע"צ פח, סע"ג.
  67. 67 וארא ח, יט.
  68. 68 ראה ישעי' יט, כב. זח"ב לו, א.
  69. 69 סנהדרין לח, ב.
  70. 70 עץ חיים שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. ובכ"מ.
  71. 71 שמיני יא, מז.
  72. 72 לקו"ת אמור רד"ה וספרתם לכם (לה, ב).
  73. 73 תהלים מזמור צב. סה"מ תרע"ח שם (ס"ע שכו. שם ע' שכז).
  74. 74 ראה סה"מ תרע"ח שם (ע' שכז).
  75. 75 שמות ג, יב.
  76. 76 ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט סכ"ג.
  77. 77 מאור עינים בסופו. ספר ישמח לב להרה"ק ר' נחום מטשערנאָביל.
  78. 78 תהלים יט, ח.
  79. 79 בהשיחות שלפני המאמר.
  80. 80 ראה המשך תרס"ו ע' צז.
  81. 81 ויק"ר פי"ג, ג.
  82. 82 ישעי' מ, ה. וראה ד"ה ונגלה תרח"ץ (סה"מ תרח"ץ ע' ריא ואילך).
  83. 83 זכרי' יד, ט.
  84. 84 פסחים נ, א.

1. Introduction and Context of the Maamer

This discourse is the final maamer printed in the third volume of Maimorim Melukut from the Rebbe. Unlike some previous maamarim, this one was not edited and published by the Rebbe himself but was transcribed from a talk delivered on the second day of Shavuos, 5721 (1961). The style is less structured, lacking detailed notes and editorial clarity, yet it remains a faithful record of the Rebbe’s words. The maamer centers on a verse from Mishlei: “I was by Him as a nursling; I was His delight day by day, playing before Him at all times.” This verse describes how Torah existed as Hashem’s delight before creation and became the delight of humanity at Matan Torah (the giving of the Torah).

The Rebbe begins by clarifying that “I was by Him” refers not only to being raised by Hashem but also to Torah being His delight—shaashuim. Even though Torah later becomes “the delight of people,” its essential quality remains Hashem’s own delight. The transition from being Hashem’s exclusive joy to becoming accessible to humanity is central to understanding what was accomplished at Matan Torah.

2. The Essence of Torah: Delight for Hashem and Humanity

The Rebbe explores why King David was criticized for referring to Torah as “songs”—zmiros. While it is true that all worlds depend on even a minor detail of Torah, this is not its main quality. Rather, the essence of Torah is that it is Hashem’s own rejoicing—His shaashuim, His inner delight. David’s error was in emphasizing Torah’s impact on creation rather than its essential role as Hashem’s joy.

There are multiple levels within this concept: Torah as nurtured (amun), as Hashem’s plaything (shaashuim), and finally as the delight of people (bnei adam). The latter is incomparable to the essential shaashuim—the core delight that exists only for Hashem. This distinction underscores that while Torah brings joy to people, its primary identity is as Hashem’s own inner pleasure.

3. All of Torah Contained in “Anochi”

The Baal Shem Tov teaches that just as all mitzvos are included in the Ten Commandments (Aseres Hadibros), so too all of Torah is contained within the word “Anochi” (“I”). “Anochi” represents an ungraspable level—Hashem Himself, beyond any description or even hint in letters or points. Yet this very essence descended and became accessible through Matan Torah, ultimately reaching down to become “the delight of people.”

“Anochi” stands for “Ana Nafshi Kesavis Yehavis”—“I Myself have written and given [the Torah].” Thus, all of Torah contains within it the essence of Hashem Himself. The process leading up to Matan Torah—Yetzias Mitzrayim (the Exodus) and Sefiras HaOmer (counting the Omer)—are preparations for this revelation, each containing an aspect of this essential shaashuim.

4. Three Stages Called Shabbos: Pesach, Sefira, Shavuos

The Rebbe notes that Pesach (Yetzias Mitzrayim), Sefiras HaOmer, and Shavuos (Matan Torah) are all referred to as “Shabbos” in various verses. For example, when discussing when to begin counting the Omer, the Torah says “mimacharas haShabbos”—“from after Shabbos,” referring not just to Pesach but also to these other stages.

This shared designation reflects their commonality: each stage draws down an aspect of va’ehi etzlo shaashuim—Torah as Hashem’s delight. Thus, all three are united under the theme of Shabbos because they each represent a form of divine rest or pleasure associated with revelation.

5. Levels of Divine Light: Essence versus Revelation

The revelation at Matan Torah did not come from a light that can be revealed (oir she’b’geder giluy) but from the essence itself (etzem ha’oir)—a level entirely above revelation and even above concealment (helem b’etzem). This corresponds to “Anochi mi she’Anochi,” a level not hinted at by any letter or point.

This does not contradict earlier teachings that preparation through Yetzias Mitzrayim and Sefiras HaOmer leads up to Matan Torah. Even in levels above hishtalshelus (orderly progression), there exists some order and gradation so that these preparations can serve their purpose. Miracles themselves—even though they transcend nature—also follow an order.

The process allows for drawing down these essential delights step by step until they reach even human experience—the ultimate goal being “v’shaashuai es bnei adam”, “My delights are with mankind.”

6. Two Types of Surrounding Light: Makif HaKorev and Makif HaRochek

The Rebbe introduces two types of encompassing lights (makifim): a close makif (makif hakorev), which has some connection with inner faculties (koiches pnimi’im) and can be felt internally (as with Daniel’s companions who trembled though they did not see his vision); and a distant makif (makif harochek), which remains completely removed from internal experience.

This distinction plays out both in how these lights affect recipients (whether they cause awe or remain unfelt) and in their mode of influence: a straight makif (makif hayashar/oir yashar), which extends directly toward revelation—even if only surrounding—and a returning makif (makif hachoizer/oir choizer), which does not seek revelation but rather returns upward into its source.

This duality appears throughout spiritual structure: in Kesser there is Arich Anpin (close makif) and Atik Yomin (distant makif); even before Tzimtzum there are levels corresponding to expansion versus essence.

7. How Divine Influence Descends: Skipping versus Jumping (Medaleg uMekapetz)

The descent from higher levels follows two patterns: skipping with one foot (medaleg al haharim) represents drawing down influence through a minimal connection—the lowest part (“foot”) touches below while most remains above—and jumping with both feet (mekapetz al hagevois) represents bringing down influence with full force—all aspects descend together.

This distinction mirrors how Chochmah uBinah receive from Kesser: sometimes via limited rays through “hair” (mazel), sometimes via direct investment (“dressing up” in Arich). The former brings unity between Chochmah uBinah necessary for creative birth (holadah); the latter emphasizes their separation into distinct faculties.

The skipping/jumping metaphor also applies historically: Yetzias Mitzrayim involved “skipping”—a partial revelation sufficient mainly for negating evil—while Matan Torah involved “jumping”—a full revelation bringing down essence itself.

8. Two Levels of Shabbos Rest: After Effort versus Essential Rest

The concept of Shabbos contains two kinds of rest: one following effort (shebesa achar yigiyah)—like resting after six days’ work—and one inherent or essential rest (menucha be’etzsem). The first brings tangible pleasure after toil (“felt delight”), while the second is an intrinsic state (“delight not felt”), exemplified by King Solomon who enjoyed peace without prior struggle.

This duality manifests within every Shabbos: Friday night corresponds primarily to ascent from below after effort, while Shabbos day focuses on drawing down higher pleasure from above. Each period contains both aspects—in prayer (higher/essential rest) and meals (tangible/felt rest). The highest taste comes during Seudah Shlishis (“ra’ava dekol ra’avin”), reflecting future times when all will be pure menucha be’etzsem.

9. Application to Yetzias Mitzrayim, Sefiras HaOmer, and Matan Torah

The difference between Yetzias Mitzrayim and Matan Torah parallels these two types of divine influence:

  • Mitzrayim:         A partial revelation (“skipping”) primarily aimed at negating evil—a menucha following effort. The light revealed then served mainly to destroy negativity rather than elevate holiness. Even so, some hidden aspect of essential rest shone through as preparation for what would follow.
  • Matan Torah:  A full revelation (“jumping”) bringing down essence itself—a menucha be’etzsem. This brought about true union between above and below—the ultimate purpose.
  • Sefiras HaOmer:  The period between them draws power from both levels. Counting each day must be complete (“temimos”/“shleimus”), reflecting both wholeness and fullness. This process prepares us for receiving true essential pleasure at Sinai.
  • The Future Redemption:  The ultimate realization will occur in messianic times—a world filled entirely with menucha be’etzsem, where divine glory will be fully revealed. All flesh will perceive Hashem directly, and creation will reach its intended completion.

    10. Conclusion – Drawing Down Essential Delight into Creation

    Tying back to Mishlei’s verse (“I was by Him... His delight...”)—at Matan Torah, Hashem gave over His own inner pleasure, His very self (“Anochi mi she’Anochi”) into creation via the gift of Torah. Through our journey—from Egypt, through Sefiras HaOmer, to Sinai—we draw ever deeper levels of divine pleasure into our world: first through effort, then through intrinsic connection. Ultimately, this process culminates in a future era when all existence will bask in pure, essential menucha—the highest possible tainug, unbounded by limitation or concealment, fulfilling creation’s deepest purpose: that ‘the glory of Hashem shall be revealed and all flesh shall see together.’

Leave Feedback