060 —מאמרים מלוקט חלק ג - ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"א

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כו' מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה

Mamer - "BeSha'ah She'alah Moshe LaMarom Amru Mal'achei HaShareis Lifnei HaKadosh Baruch Hu, Mah LeYilud Ishah Beineinu? Amar Lahem Lekabel HaTorah"
The Rebbe teaches that when Moshe ascended to heaven, the angels questioned why the Torah should be given to humans rather than to them. He explains that the Torah’s purpose is to elevate the physical world, specifically through human beings with physical bodies, which even surpasses the angels’ spiritual level.

   Video part 1   Video part 2  Video part 3

בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"א*)

(הנחה)
בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כו' מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה (שבא לקבל תורה עבור כל ישראל, וכמאמר[1] משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ומהם לכל ישראל עד סוף כל הדורות), אמרו לפניו (המלאכים) חמדה גנוזה שגנוזה לך כו' קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה[2] אנוש כי תזכרנו גו' תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו', והתשובה שהשיב להם מרע"ה היתה כלום למצרים ירדתם כו' כלום יצה"ר יש ביניכם וכו'[3]. ובמדרש תהלים עה"כ[4] איתא בשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין כנגד הקדוש ברוך הוא, בבריאת האדם, במתן תורה ובמשכן. כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם אמרו מה אנוש כי תזכרנו, והראה להם הקדוש ברוך הוא שחכמתו גדולה משלכם, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו' תנה הודך על השמים, וכן טענו גם כשהי' הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם[5]. והיינו, שמאמר הגמרא שטענת המלאכים היתה במתן תורה, מבואר במדרש בפרטיות יותר, שבשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין. ובהקדם, דהנה כתיב[6] עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שעשרה מאמרות הם מכוונים כנגד עשרת הדברות[7], היינו שעשרת הדברות נותנים קיום בהעשרה מאמרות, שע"י התורה נשלם כוונת ותכלית בריאת העולם, שתכלית בריאת העולם הוא לעשות מהעולם משכן ומקדש לו יתברך, וכוונה זו נשלמת ע"י התורה. וזהו שטענת המלאכים היתה בשלשה מקומות, בעת הבריאה, במשכן (תכלית הכוונה דבריאת העולם8), ובמתן תורה (שע"י התורה נשלמת כוונה זו[8]).
ב) והענין הוא, דטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה על זה שנותנים את התורה לנשמות (ישראל), כי גם המלאכים ידעו שנשמות הם במדריגה נעלית יותר מהמלאכים, אלא טענתם היתה על זה שנותנים את התורה להגוף, כלשון הגמרא, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. ויתירה מזה, שגם בנוגע להגוף, לא היתה טענתם על זה שנותנים התורה לגוף בכלל (גוף רוחני), אלא על נתינת התורה לגוף האדם שהוא גוף גשמי, כלשון הגמרא (הנ"ל) אתה מבקש ליתנה לבשר ודם.
וביאור הענין[9], דהנה מצינו ששירת המלאכים נזכרה בנביאים, וכמ"ש בההפטרה דחג השבועות, ואשמע אחרי קול רעש גדול[10], וכתיב קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי גו'[11], והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול[12], משא"כ שירת הנשמות לא מצינו בנביאים. והיינו, שיש גם שירת הנשמות, שהרי הנשמות יש להם עליות תמיד, כמ"ש[13] ילכו מחיל אל חיל, וכמ"ש[14] והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר גו', שהו"ע הילוך ועליית הנשמות שעולים לגן עדן העליון וחוזרים לגן עדן התחתון ועולים עוד הפעם לגן עדן העליון, וידוע שכל עלי' היא ע"י שיר, וכמאמר[15] כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, וכיון שעליית הנשמות היא למעלה יותר מעליית המלאכים, הרי מובן שגם שירת הנשמות היא יותר משירת המלאכים, ומ"מ לא נזכר בנביאים שירת הנשמות. וטעם הדבר מבואר בלקוטי תורה[16], לפי שהמלאכים הם בעלי נפש וגוף, דהגם שנקראים שכלים נבדלים[17], הרי זה דוקא בערך הגוף שלמטה, אבל מ"מ גם המלאכים יש להם גוף, וכמ"ש[18] עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ופירש הרמב"ן[19] שקאי על גוף המלאכים. והיינו, שאי אפשר לפרש שקאי על נפש המלאכים, כי בנפש המלאכים לא שייך ענין אש ורוח כלל, דעם היות שאש ורוח הם ב' יסודות הדקים, ובזה גופא הרי המלאכים הם מדקות היסודות, כדמוכח מפי' הרמב"ן, מ"מ הרי הם יסודות. וענין זה לא שייך בנפש המלאכים, שהו"ע המדות אהבה ויראה, מחנה מיכאל בחסד ומחנה גבריאל בגבורה[20], ובפרט ע"פ המבואר בתניא[21] בשם הזהר[22] שישנם מלאכים שכליים, שהרי בענין המדות ומכ"ש בענין השכל לא שייך גם ענין יסודות הדקים. ועכצ"ל דמ"ש עושה מלאכיו רוחות גו' קאי על גוף המלאכים. ומכיון שהמלאכים הם בעלי גוף, לכן השירה שלהם נשמעת באזני הנביאים. משא"כ שירת הנשמות שאין להם גוף כלל, וענין השירה שלהם הוא ענין ההשגה ואהבה ויראה, הנה זה אי אפשר שהנביא ישמע. וכמו שהוא בענין השמיעה, כן הוא גם בענין הראי', שהמלאכים נתפסים בראי', וכמ"ש[23] וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דכיון שהמלאכים יש להם גוף, והיינו שגם במעמדם ומצבם יש להם גוף, לכן אפשר שיתלבשו למטה יותר, עד שיהיו נתפסים בראי' כו'.
Part 2
ומכל זה מובן שטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה מצד הנשמה, שהרי הנשמות הם למעלה מהמלאכים, אלא מצד הגוף. והיינו, שגם המלאכים ידעו שמתן תורה צריך להיות לנשמות בגופים דוקא, ומ"מ טענו שתינתן התורה אליהם, דכיון שגם הם בעלי גוף, הרי גם זה יספיק לנתינת התורה, ולא יהי' צורך לתת התורה לגוף בו"ד, שמצד הבשר ורתיחות הדמים אפשר להיות ענין בלתי רצוי כו'. ועל זה השיבו להם, כלום למצרים ירדתם כו' יצר הרע יש ביניכם, היינו שלא מספיק המצרים והגבולים של גופות המלאכים, אלא צריך למצרים וגבולים כאלו ששייך בהם יצר הרע, וגם אותו צריך להפוך לטוב, וכמאמר הבעש"ט[24] עה"פ[25] סור מרע ועשה טוב, שצריך לסור מהרע ולעשות ממנו שיהי' טוב, ולכן ניתנה תורה לגוף בשר ודם דוקא[26]. ועד"ז בנוגע לטענת המלאכים בעת בריאת העולם ובמשכן [כמשנת"ל שג' ענינים אלה שייכים זל"ז, שקיום העשרה מאמרות (שמהם נברא העולם תמיד, כתורת הבעש"ט[27] עה"פ[28] לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שהדבר הוי' צריך להיות תמיד בהנברא להוותו ולהחיותו ולקיימו), נמשך מעשרת הדברות שבתורה, שהתורה היא המשלמת את תכלית כוונת הבריאה שיהי' העולם מקדש ומשכן לו ית'], שטענתם היתה שמספיק גם גוף רוחני של מלאכים. ועל זה השיבו להם שצריך לגוף בשר ודם דוקא, כי, כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר[29] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו[30], וכתיב[31] אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, עשיתי הוא מלשון לעשות לתקן[32], היינו שתכלית הבריאה הוא לתקן ולהעלות את כל הבריאה ולעשותה ע"י התורה מקדש ומשכן לו ית', ובשביל זה צריך לגוף בו"ד דוקא, שעי"ז יוכלו להעלות גם את המטה ביותר. וכידוע המשל[33] מהגבהת הבנין שצריך להגבי' אותו מתחתיתו דוקא, משא"כ אם יגביהו מאמצעיתו אזי לא יוגבה תחתיתו.
ג) והנה הכח לתקן ולהעלות גם גוף הגשמי בו"ד אינו בכח המלאכים כי אם בכח הנשמות דוקא. והענין הוא[34], דהנה, כללות הבריאה נחלקת לד' סוגים דומם צומח חי מדבר, שבהם נכללים גם המלאכים ונשמות. וד' סוגים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי'[35]. והגם שלפעמים מבואר[36] ההפרש בין מלאכים ונשמות, שמלאכים שרשם משם אלקים, כמ"ש[37] הודו לאלקי האלקים, ונשמות שרשם משם הוי', כמ"ש[38] כי חלק הוי' עמו, מ"מ, בכללות יותר, גם המלאכים שרשם משם הוי', דהוי' לשון מהוה[39], והוא מהוה את כללות כל ההויות. ולכן הד' סוגים שבהבריאה נכללים בשם הוי', שיש בו ד' אותיות, שכנגדם הם ד' הסוגים. ה"א אחרונה, בחי' המלכות, הו"ע סוג הדומם. וא"ו, בחי' המדות, הו"ע סוג הצומח, שהרי המדות צומחים מקטנות לגדלות. ה"א ראשונה, בחי' הבינה, הו"ע סוג החי, כמ"ש בחוה[40] היא היתה אם כל חי, דקאי על ספירת הבינה, ולמעלה יותר קאי גם על בחינת חיצוניות החכמה, שגם חיצוניות החכמה נכללת בסוג החי, כמ"ש[41] והחכמה תחי' (והיינו, שבחכמה יש ב' מדריגות, יו"ד וקוצו של יו"ד, ומשנ"ת שגם חכמה היא בסוג החי, כמ"ש והחכמה תחי', היינו בחינת חיצוניות החכמה). וגם המלאכים נקראים בשם צומח וחי, וכמ"ש[42] אז ירננו כל עצי יער, וכן נקראים בשם בהמות חיות ועופות[43], וכמ"ש[44] פני ארי' גו' ופני שור מהשמאל גו' ופני נשר גו'. ואות יו"ד וקוצו של יו"ד, בחינת פנימיות החכמה, קאי על נפש השכלית, נפש המדברת. והנה, האותיות וא"ו וה"א ראשונה יש להם חיבור זה עם זה, וכמו בצומח וחי שהם בקירוב זה לזה, שהחי יש בו ענין הצמיחה. וכן הוא גם בענין המדות והשכל שהם בקירוב זה לזה. משא"כ ה"א אחרונה, בחי' המלכות, אין לה קירוב עם הוא"ו וה"א ראשונה, והתהוותה הוא מהחכמה, פנימיות החכמה, כמאמר[45] אבא יסד ברתא, אלא שהתהוות זו הוא בדרך ריחוק. וכמו שהתהוות החכמה עצמה היא בדרך ריחוק, וכמ"ש[46] והחכמה מאין תמצא, כידוע שהתהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו דומה להתהוות הספירות שלמטה מהחכמה, כמו התהוות בינה מהחכמה, וכן מדות מהבינה, וכן פנימיות המלכות מהמדות, שהתהוותם היא בדרך עילה ועלול, משא"כ התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה היא בדרך יש מאין, והיינו שפנימיות החכמה שייכת להאין שממנה היא נמצאת (דמ"ש והחכמה תחי' הוא בבחינת חיצוניות החכמה, ומ"ש והחכמה מאין תמצא הוא בבחינת פנימיות החכמה, מ"ה שבחכמה), וכמ"ש בתניא[47] שמדריגת החכמה הוא ההרגש שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכמו"כ הוא גם בענין אבא יסד ברתא[45], שהתהוות המלכות (חיצוניות המלכות, דיבור דמלכות) מפנימיות החכמה היא בדרך ריחוק. והענין הוא, דחיצוניות המלכות הוא בחינת האותיות, והתהוות האותיות אינה מהמדות ומהשכל בדרך עילה ועלול, וכידוע הראיות על זה, דאם נאמר שהתהוות האותיות היא מהמדות או מהשכל, הי' צריך ששכל של חסד ושכל של דין יהיו באותיות שונות, ובפועל אנו רואים שבאותם האותיות עצמם מתלבש הן שכל של חסד והן שכל של דין, ורק צירוף האותיות מתחלף אבל האותיות עצמם הם בשניהם בשוה. ויתרה מזה, דאיתא בזהר[48] ובמק"מ שישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, וא"כ, בודאי הי' צריך להיות ששכל של חסד יתלבש באותיות של חסד דוקא, וכן להיפך, והרי אנו רואים שאינו כן. ומזה מוכח שהתהוות האותיות אינו מהשכל ומכ"ש שאינו מהמדות, אלא יש להם שורש לעצמם, ומצד עצם שרשם ישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, והשורש שלהם הוא בקדמות השכל[49] (שלמעלה מהשכל), וכידוע בענין אבא יסד ברתא, שהמשכת האותיות (ברתא) מהחכמה (אבא) היא מבחינת קדמות השכל. והתהוות האותיות מקדמות השכל הוא בדרך ריחוק[50].
Part 3
ועד"ז הוא גם ההפרש בין צומח וחי למדבר, שבצומח וחי הנה גופם ונפשם הם בערך זה לזה ונתהוו (הגוף והנפש) יחד, וכמ"ש תדשא הארץ גו'[51] תוצא הארץ גו'[52], וגם בנבראים דעלמא דאתכסיא כתיב ישרצו המים גו'[53], שנבראו כולם כמו שהם עתה, וכמרז"ל[54] בקומתן נבראו ובצביונן נבראו. וכן הוא במלאכים שגופם ונפשם נתהוו כאחד. משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחילה מוגבל, כך הנפש היא מוגבלת, ולכן יש הגבלה והפסק בשירת המלאכים כנ"ל, דהגם שהשירה היא מצד נפשם, מ"מ יש בזה הגבלה והפסק. משא"כ הנשמות אינם מוגבלים כלל. ונשמת האדם שאינה מוגבלת כלל, נתלבשה בגוף בשר ודם דוקא, לתקנו ולהעלותו ע"י התורה, שבזה נשלם כללות כוונת הבריאה, וכנ"ל במשל הבנין שצריך להגביהו מתחתיתו דוקא, לעשות את העולם משכן לו ית', לפי שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן.
ה) וזהו בשעה שעלה משה למרום והמלאכים טענו מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים, אמר הקב"ה למשה רבינו החזר להם תשובה, והיינו שהתשובה היתה צריכה להיות מנשמה בגוף דוקא, שנשמה בגוף הראה להם את המעלה שבגוף גשמי דוקא, ואז הודו המלאכים, שנאמר[55] ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב[3], וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר[56] עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, ואחר כך נתנו מתנות לכל ישראל, שזהו שירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים[57], שהוא ענין סיוע המלאכים על עבודת האדם, והיינו, דתמורת זה שבתחילה קטרגו, הנה הם עצמם הודו וסייעו לעבודת האדם (והוא ע"ד משנת"ל (ס"ב) בפירוש סור מרע ועשה טוב). והודאה זו היתה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע[58], דשמיעה ענינה הבנה והשגה, שענין זה ישנו גם במלאכים, אמנם ישראל הקדימו נעשה לנשמע, שהראו את מעלת העשי', מעלת דומם דוקא, ואז הודו המלאכים על נתינת התורה לישראל למטה דוקא. ובכלל זה היתה גם הודאתם על עשיית המשכן (שזהו אחד משלשה המקומות שהיו המלאכים מדיינים כנגד הקב"ה), דעשיית המשכן הוא תכלית כוונת הבריאה, ועיקר התכלית אינו בהמשכן שהי' במדבר, כי אם במשכן שילה, ובעיקר בבית עולמים, וכמ"ש[59] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ואילו המשכן הי' עראי, והיינו לפי שהמשכן הי' מעצי שטים עומדים[60], שהוא דוגמת[61] שרפים עומדים[62], ובמשכן שילה ניתוסף גם אבנים[63], והבית המקדש הי' מאבנים (דומם) דוקא[64], הנה זה הי' העיקר [ומזה מובן שאם בהמשכן שהאדם למטה עושה העיקר הוא בדומם ולא בצומח, הרי עאכו"כ שהעיקר אינו במלאכים]. ועוד זאת, שבכלל הודאתם על עשיית המשכן נכללית גם ההודאה על ביהמ"ק השלישי, שהרי בהמשכן כתיב[65] וכן תעשו, ואמרו רז"ל[66] (תעשו) לדורות, שעיקר התכלית בזה הוא ביהמ"ק השלישי שיהי' נעלה יותר גם מבית עולמים שהי' קודם, דהגם שגם הוא הי' באופן של קבע, ולא באופן של עראי כהמשכן, מ"מ, הי' אחריו חורבן וגלות, ורק בביהמ"ק השלישי[67] שלא יהי' אחריו גלות[68], יהי' עיקר הענין דדירת קבע, ובאופן של דירה, כמשל דירת מלך בשר ודם שדר בהדירה בכל עצמותו[69]. וגם ענין זה הי' כלול בשעת מתן תורה, דכשם שבשעת מתן תורה הי' הדיבור אנכי נשמע מכל ו' הקצוות[70], כמו"כ לעתיד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר[71], שבכל רוח מו' הקצוות יראו אלקות. ובהודאת המלאכים על נתינת התורה למטה נכלל גם הודאתם על בנין בית המקדש השלישי, שאז יהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, ויהי' הוי' אחד ושמו אחד[72].
**********
*) במאמר זה תיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א תיקונים אחדים. 
  1. 1 אבות פ"א מ"א.
  2. 2 תהלים ח, ה.
  3. 3 שבת פח, סע"ב ואילך.
  4. 4 תהלים שם, ב.
  5. 5 תרומה כה, ח.
  6. 6 נשא ז, פו.
  7. 7 זהר ח"ג יא, ב ואילך.
  8. 8 ראה לקו"ש חכ"א ע' 150. וש"נ.
  9. 9 בהבא לקמן – ראה לקו"ת ברכה צח, א ואילך. ד"ה כל שמעשיו מרובין תרל"ג (סה"מ תרל"ג ח"ב ע' רסח ואילך), תרנ"ג (סה"מ תרנ"ג ע' ריז ואילך). תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רנג ואילך). וראה גם ד"ה הנ"ל עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' שצט ואילך).
  10. 10 יחזקאל ג, יב.
  11. 11 שם א, כב.
  12. 12 ברכת יוצר.
  13. 13 תהלים פד, ח. ראה ברכות ומו"ק בסופן. ועוד.
  14. 14 ישעי' סו, כג.
  15. 15 שבת נא, ב.
  16. 16 שבהערה 9.
  17. 17 ראה מורה נבוכים ח"ב פ"ג-ו. לקו"ת שלח מה, א. מו, רע"א. אוה"ת מסעי ע' א'שצח ואילך. ספר החקירה להצ"צ יג, א.
  18. 18 תהלים קד, ד.
  19. 19 בסוף שער הגמול.
  20. 20 ראה לקו"ת במדבר יא, ב.
  21. 21 פרק לט (נא, ב).
  22. 22 ח"ג רכה, א (ברע"מ).
  23. 23 וירא יח, ב.
  24. 24 כתר שם טוב סימן סט. פט.
  25. 25 תהלים לד, טו.
  26. 26 ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 28 ואילך.
  27. 27 תניא שעהיוה"א פ"א.
  28. 28 תהלים קיט, פט.
  29. 29 ישעי' מג, ז.
  30. 30 אבות ספ"ו.
  31. 31 ישעי' מה, יב.
  32. 32 ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"י שם. ראה סה"מ תרנ"ג שם (ע' רכב). תרנ"ד שם (ע' רנט). וראה גם סה"מ תרצ"ז ע' 214. וש"נ.
  33. 33 תו"א בראשית ד, א.
  34. 34 תו"א שם ג, ד ואילך.
  35. 35 ראה עץ חיים שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א. תניא פל"ח (נ, ב).
  36. 36 ראה תניא אגה"ת פ"ד (צד, א).
  37. 37 תהלים קלו, ב.
  38. 38 האזינו לב, ט.
  39. 39 פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. זח"ג רנז, סע"ב (ברע"מ). מו"נ ח"א פס"א. תניא שער היחוד והאמונה רפ"ד.
  40. 40 בראשית ג, כ.
  41. 41 קהלת ז, יב.
  42. 42 תהלים צו, יב. וראה לקו"ת פינחס עט, סע"ב ואילך. וראה גם סה"מ תרצ"ו ע' 96. וש"נ.
  43. 43 ראה תניא רפל"ט. תו"א שם ד, ב. מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית ע' קכא. ועוד.
  44. 44 יחזקאל א, י.
  45. 45 תניא אגה"ק סימן ה. מזהר ח"ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א.
  46. 46 איוב כח, יב. וראה תניא אגה"ק סי"ז (קכו, א). סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שא. שיט. שצא. עטר"ת ס"ע תפד ואילך. תרפ"ט ע' 17. 129.
  47. 47 פל"ה בהגהה (מד, ב ואילך). וראה שם פי"ח (כג, סע"ב).
  48. 48 ח"א טז, ב.
  49. 49 ראה אגה"ק שבהערה 45. תו"א מקץ מב, א ואילך. מג, א. ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי קיג, ב. ולאדמו"ר הצ"צ ח"א ע' תקנז ואילך. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שמ. וש"נ. סה"מ תרע"ח ע' שמה ואילך.
  50. 50 ראה גם סה"מ תרנ"ט ע' ג ואילך.
  51. 51 בראשית א, יא.
  52. 52 שם, כד.
  53. 53 שם, כ.
  54. 54 ר"ה יא, א. חולין ס, א.
  55. 55 תהלים ח, י.
  56. 56 שם סח, יט.
  57. 57 שבת פח, א.
  58. 58 ראה יב, ט. זבחים קיט, א. שהש"ר פ"א, טז (ג). וראה תו"א ר"פ ויגש.
  59. 59 תרומה כו, טו.
  60. 60 תרומה כו, טו.
  61. 61 ראה שמו"ר פל"ג, ד. שם פל"ה, ו. לקו"ת נשא כ, ג. ברכה שם. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שסב.
  62. 62 ישעי' ו, ב.
  63. 63 זבחים קיב, ב. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ב.
  64. 64 ראה תו"א ויגש שם. לקו"ת ברכה שם. וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 17. ובכ"מ.
  65. 65 תרומה כה, ט.
  66. 66 שבועות טו, א. פרש"י עה"פ.
  67. 67 ראה זהר ח"ג רכא, א. ועוד.
  68. 68 ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
  69. 69 ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תרעט ואילך. סה"מ תרל"ה ח"ב ריש ע' שנג. המשך תרס"ו ס"ע ג.
  70. 70 ראה תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט. תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו (מו, סע"א).
  71. 71 ישעי' מ, ה.
  72. 72 זכרי' יד, ט.

1. Introduction – Context of the Maamer

This discourse is the 60th in the series and appears at the end of Volume 3 of Maamorim Melukotim. Unlike most other discourses in this collection, which are fully edited and reviewed by the Rebbe (known as Mugadike Maamorim), this one was not published in that form. The Rebbe only made minor corrections, and it is presented here as a Hanokha – a transcript of what was said. This particular Maamer was delivered by the Rebbe on the first night of Shavuos, after the all-night study of Tikkun Leil Shavuos, in the early morning hours of 5721 (1961). Its inclusion at the end of the volume reflects its unique status among the Maamorim.

2. The Angels’ Objection to Giving the Torah to Humans

The Maamer opens with a teaching from the Gemara: When Moshe ascended to heaven to receive the Torah, the ministering angels protested before Hashem, asking, “What is a mortal doing among us?” Hashem replied that Moshe had come to receive the Torah on behalf of all Israel. The angels argued further: “This hidden treasure, which has been with You since before creation, You wish to give to flesh and blood? What is man that You remember him? Place Your glory upon the heavens!”

Hashem instructed Moshe to answer them. Moshe responded: “Did you descend to Egypt? Do you have an evil inclination?” He pointed out that many commandments in the Torah are only relevant to those who experience human struggles and temptations. Thus, it is specifically for people – with their challenges and physicality – that Torah was intended.

3. Three Occasions of Angelic Protest

The Midrash Tehillim elaborates that there were three occasions when angels challenged Hashem’s decisions: at the creation of man, at Matan Torah (the giving of the Torah), and at the command to build a Mishkan (sanctuary). In each case, they questioned why Hashem would involve humans or physicality in such lofty matters. Hashem demonstrated that human wisdom surpasses theirs and that His intention is for holiness to be revealed within creation itself.

The Rebbe explains that these three events are interconnected: The purpose of creation is fulfilled through making a dwelling place for Hashem in this world, accomplished via Torah and ultimately realized through building a Mishkan. The angels’ objections reflect their preference for spirituality without engagement with physicality.

4. The Angels’ Argument Focused on Physicality

The angels did not object to souls receiving Torah—they recognized that souls are on a higher level than angels themselves. Their protest was about giving Torah to bodies, especially physical bodies made of flesh and blood (basar vadam). While angels also possess bodies, theirs are refined and spiritual compared to human bodies.

This distinction explains why prophetic writings describe hearing or seeing angels but not souls: Angels have some form of body or manifestation, allowing prophets to perceive their song or presence. Souls, by contrast, are entirely spiritual and cannot be seen or heard by prophets.

The elevation experienced by souls is even greater than that of angels—souls ascend from one level of Gan Eden to another through song. Yet this song is not recorded in prophecy because it transcends physical perception.

5. Why Torah Must Be Given Specifically to Humans

The core argument from Moshe’s response is that only humans experience challenges like temptation (yetzer hara) and exile (Mitzrayim). The purpose of Torah is not merely for spiritual beings but for those who can transform darkness into light—to turn evil into good (sur mera va-asei tov). This transformation can only occur within beings who struggle with materiality.

The Baal Shem Tov teaches that “turn away from evil and do good” means transforming negativity into positivity within every aspect itself. Therefore, Torah must be given specifically to those with flesh-and-blood bodies capable of such transformation.

6. The Unique Power of Souls Within Bodies

The ability to elevate even the lowest aspects of creation resides uniquely within souls dressed in physical bodies (neshama beguf). Angels’ refined bodies cannot reach or uplift material existence as deeply as humans can. Only by descending into physicality can one raise up all levels—like lifting a building from its very foundation rather than just from its middle.

This power comes from souls’ source in Hashem’s essence (“shem Havayah”) as opposed to angels’ connection primarily with shem Elokim. All four categories of creation (inanimate, growing, living/animal, speaking/human) correspond to letters in Hashem’s name: doymem (inanimate) aligns with malchus (the final hei), tsemeach (growing) with middos (vav), chai (living/animal) with binah (first hei), and medaber (speaking/human) with chochmah (yud).

7. The Structure of Creation – Four Categories and Their Spiritual Roots

The four categories—doymem, tsemeach, chai, medaber—are reflected both physically and spiritually: Angels correspond mainly to tsemeach and chai, while souls belong to medaber. There is a close relationship between growth (tsemeach) and life (chai) just as there is between middos/emotion and intellect/understanding.

The final hei (malchus/inanimate) stands apart from these other levels—a reflection of how true transformation requires reaching down into what seems most distant from spirituality. Chochmah (wisdom/yud) gives rise directly but distantly to malchus/finality/inanimate existence, representing something created “yesh me-ayin”—a leap rather than gradual development.

8. Moshe’s Role – Demonstrating Human Potential for Elevation

This explains why Hashem instructed Moshe himself—a soul within a body—to respond directly to the angels’ challenge. Only someone embodying both soul and body could reveal how specifically physical existence fulfills Hashem’s ultimate intent for creation: making this world a dwelling place for Him through Torah observance.

The angels ultimately conceded when they saw this truth demonstrated by Moshe Rabbeinu. Not only did they stop objecting, but each angel became supportive—giving Moshe gifts or secrets as described in Tehillim (“alisa la-morim v'so shevi...”) and tying crowns upon every Jew at Sinai corresponding to their declaration “naaseh ve-nishma”. This support represents angelic assistance for Jewish divine service going forward.

9. The Ultimate Purpose Realized Through Human Action – Building a Sanctuary Below

The agreement reached by the angels extended beyond Matan Torah itself: It included their acceptance that Jews would build a Mishkan below—a sanctuary made not just from wood (Semeach/angels' level) but ultimately from stone (Doymem/inanimate/human action's level) as realized fully only in the Beis Hamikdash HaShlishi (the Third Temple). This represents completion: true permanence achieved when even inert matter becomes part of Hashem's dwelling place through human effort guided by Torah.

This process began with temporary sanctuaries but culminates only when all aspects—including those most distant—are elevated through mitzvos performed by souls within bodies. At that time, godliness will be revealed everywhere—“all flesh will see”—fulfilling Hashem’s original intent for creation through human action empowered by Torah.

10. Conclusion – The Distinctive Power Entrusted To Humanity Through Torah

This Maamer thus clarifies why giving Torah specifically to humans—souls within flesh-and-blood bodies—is essential for fulfilling Hashem’s purpose in creation: transforming even material existence into holiness. While angels possess great spiritual refinement, only humanity can reach down into—and elevate—the lowest realms through divine service rooted in action (doymem/asiyah/naaseh before nishma). This unique power entrusted at Sinai continues until its ultimate realization with the coming redemption and construction of an everlasting sanctuary below.

Leave Feedback