לקוטי שיחות חלק לט - ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה ז

אגרת התשובה ז

א. באגרת התשובה פרק ט' מביא אדמו"ר הזקן¹ ד"בינה איהי תשובה עיל­אה והאם² רובצת על האפרוחים וכו'³, דהיינו שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהע­מקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו', וכן ביראה ופחד או בושה וכו' כנודע, אזי נקראת האם [בינה, מקור המדות] רובצת על ה­אפרוחים [המדות] וכו'⁴".

ובהערות אאמו"ר על אגרת התשו­בה⁵ מדייק בלשון אדה"ז, ש"ביראה. . נקט ג' דברים, יראה פחד בושה, ויראה ופחד הוא בחד חלוקה. . ובושה בחלו­קה בפני עצמה שנקט או בושה", ומבאר, דיראה היא "לנגד מדת הגבורה. . במדת הגבורה, שהוא מדת הלוים, יש ג' חלוקות לוים, בני קהת בני גרשון בני מררי. וקהת וגרשון הם בחדא חלוקה שבשניהם כתיב⁶ נשיאת ראש, ומררי בחלוקה בפ"ע שלא כתיב בו⁷ נשיאת ראש".

ואח"כ מוסיף, ש"גם יש לפרש, הגבו­רות הם בג' מקומות בבינה בז"א ובמל­כות. . זהו יראה הוא במוח ופחד הוא בלב כמ"ש בתניא [ח"א] פ"ט⁸ היראה במוחו ופחד ה' בלבו. . ובושה הוא במלכות⁹".

וצריך ביאור: למאי נפק"מ באגרת התשובה כאן לפרט כל ג' המדריגות שביראה? והרי לעיל בחלק ראשון פ"ט (שאאמו"ר מציין כאן) לא הביא אדה"ז אלא "יראה במוחו ופחד ה' בלבו", ולא הזכיר גם "בושה" (שכנגד מלכות¹⁰).

ולכאורה, אדרבה: תוכן דברי אדה"ז לעיל שם הוא אודות רצון הנפש ה­אלקית שכל אברי הגוף יהיו ממולאים רק עם כוחותי' לבדם ולא יעבור זר בתוכם, והולך ומפרט כל פרטי האברים והכוחות, מוחין שבראש, מדות שבלב, ועד למחשבות דיבורי ומעשי האדם, ש­

כולם "יהיו לה' לבדו" — וא"כ הי' מתאים לפרט שם את כל הדרגות שביראה (שכולם הן לה' לבדו), ומ"מ לא הזכיר שם "בושה" (שכנגד מלכות), אלא רק "היראה במוחו ופחד ה' בלבו";

ואילו באגרת התשובה כאן, שלא בא לבאר כאן עבודת המדות¹¹, אלא עבודת התשובה שהיא בבינה, וענין היראה נזכר רק בדרך אגב, לבאר איך שמ"בינה" נולדות "דחילו ורחימו שכליים" [ובזה גו­פא, עיקר האריכות היא אודות אהבה¹² ("כענין שנאמר¹³ לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו' ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'"), ורק אח"כ מזכיר בקיצור גם ע"ד יראה ("וכן ביראה כו'")] — ואעפ"כ נחית כאן לפרט את ג' הדרגות שביראה (וגבורה)!

וביותר יש להבין לפי הפירוש השני של אאמו"ר, שג' הלשונות ביראה הם כנגד ג' מקומות של גבורות, בינה ז"א ומלכות, והיינו, שלא זו בלבד שנקט פרטי הדרגות שבמדת היראה שבלב, אלא גם כפי שהיא במוח וכן "במלכות" (כפי ש­נמשך במעשה בפועל).

ב. ויש לומר, שלפי הביאור שבהע­רה זו (שבלשון אדה"ז כאן נרמזים פרטי הדרגות והמקומות שביראה) נתוסף ב­הבנת כללות תוכן דברי אדה"ז כאן בענין "והאם רובצת על האפרוחים".

דהנה בפשטות, כוונת אדה"ז כאן היא לבאר דברי הזהר¹⁴ שהביא בסוף פרק הקודם, "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו' בן י"ה בינה", דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות דהעבודה דדחילו ורחימו ל­תשובה עילאה שהיא בבינה¹⁵ (ה' עילאה, כנ"ל ריש פרק ד "תשוב. . ה' עילאה תשובה עילאה")?

וע"ז מבאר בפרק ט', דבינה היא "אם רובצת על האפרוחים", דהיינו שמההת­בוננות (בינה) נולדים "דחילו ורחימו שכליים" [ולא רק התעוררות אהבה ויר­אה הטבעיות, אף שגם התעוררות זו היא ע"י התבוננות דוקא¹⁶], שאז המדות הן בדרגת השכל¹⁷, ולכן גם זה הוא חלק מהעבודה דתשובה עילאה שהיא "בבי­נה", בדרגת המוחין.

אבל צריך ביאור: מהו ההכרח שהע­בודה דתשובה עילאה תכלול גם "דחילו ורחימו" (לו יהא בדרגא דמדות שכליות) — ואינו מספיק "דיתעסק באורייתא" לחוד (דביקות הנפש בה' ע"י מוחין, בינה עצמה)¹⁸?

לכאורה יש מקום ליישב זה ע"פ המבואר בהמשך הפרק, ד"תכלית הדבי­קות והיחוד" היא "כשהיא מחמת אהבה" (כמבואר שם בארוכה, שהאהבה ד"בכל נפשך" מביאה לדביקות "כל חלקי ה­נפש" בה'), ונמצא, שתשובה עילאה, ש­ענינה הוא (כנ"ל פ"ח¹⁹) "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא. . בתכלית היחוד", דורשת עבודת המדות, אהבה בכל נפשך.

אבל קשה לפרש כן, כי:

א) לעיל כ' "דיתעסק באורייתא בדחי­לו ורחימו דקדב"ה", גם יראה (ואדרבה, עוד מקדים "דחילו" לפני "ורחימו"), וכן בריש פ"ט כאן נקט "דחילו ורחימו שכ­ליים" (וממשיך כנ"ל "וכן ביראה כו'"), ואילו בהמשך הפרק מבאר, ש"תכלית ה­דביקות והיחוד" היא רק פעולת האהבה, ולא נזכר בזה ענין היראה כלל.

ב) לכאורה, בשביל דביקות כל חלקי הנפש בו ית' ע"י אהבה ד"בכל נפשך" אין הכרח שהאהבה תהי' אהבה שכלית דוקא ("האם רובצת על האפרוחים"), דבי' מתחיל הפרק, אלא מספיקה "אהבה טבעית".

ועכצ"ל שדברי אדה"ז בהמשך הפרק ע"ד דביקות שעל ידי אהבה דבכל נפשך, הם דבר נוסף בהעבודה דתשובה עיל­אה²⁰, ולא הפירוט והביאור למ"ש לפנ"ז "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה".

ג. ויובן זה בהקדם תוספת ביאור בזה שתשובה עילאה היא בבינה:

זה שתשובה עילאה היא ב"בינה" הוא לא רק לפי שפעולת תשובה עילאה היא "תשוב. . ה' עילאה" (למעלה), אלא גם לפי שהעבודה עצמה דתשובה עילאה — השבת הנפש לשרשה ומקורה עד "לדב­קה בו ית' ביחוד נפלא" (כנ"ל) — קשורה עם בחי' בינה שבנפש.

ויש לומר הביאור בזה:

בגדר הדביקות והיחוד דתשובה עיל­אה מבואר לעיל (בפ"ח) שהוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא, כמו שהיתה [הנשמה] מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהת­לבש בגוף האדם". והרי "בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה" אין הנפש מציאות בפני עצמה, אלא היא רק "חלק²¹ משם הוי' ב"ה"²². ומזה מובן, שאין גדר הדביקות בה' דתשובה עילאה רק הת­מסרות מוחלטת לקיים רצונו ית' בכל, עד שכל עניניו נעשים אך ורק בהתאם לרצון השם, שהרי במצב זה עדיין האדם הוא מציאות בפני עצמו, אדם העושה ומקיים רצונו של הקב"ה; אלא דביקות כזו שאין מציאותו נרגשת כלל, "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'".

וזוהי גם השייכות בין העבודה דתשו­בה עילאה לבינה:

ידוע שמוחין נקראים "אין" לגבי מדות שהן "יש"²³, והסברת הדבר:

ענין השכל הוא — תפיסת והשגת המושכל כמו שהוא לאמיתתו, בלי תערו­בת של מציאות ומצב האדם המשיג. שלכן תנאי מוכרח ללימוד שכל אמיתי הוא שלא יערב האדם שום פני', כי ה­שוחד יעור ולא ישיג הדבר לאמיתתו.

וככל שישכח את מצבו ומציאותו וגדריו (וכ"ש שלא יערב שום פני' כו') יגיע יותר אל תפיסת אמיתית המושכל; משא"כ תוכן ענין המדות הוא להיפך — שהת­ייחסותו אל הדבר שמחוץ הימנו אינה כדבר בפ"ע כפי שהוא לאמיתתו, אלא עיקר יחסו הוא לפעולת הדבר על האדם המרגיש, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה) וכיו"ב.

וכן הוא בעבודת ה': עבודת המדות היא — רגש האדם, דאהבת ה' היא מפני ש"קרבת אלקים לי טוב"²⁴, ולכן רוצה ל­התקרב אליו ית' (ועד"ז ביראה וכיו"ב); משא"כ עבודת המוחין היא מה ש"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג "אל­קות" כמו שהוא²⁵.

ולכן הדביקות דתשובה עילאה (הב­אה מצד שורש נשמתו כפי שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", קודם שנעשית בגדר "מציאות"), היא ע"י עבודת המוחין (בי­נה), שענינה (כנ"ל) ביטול ו"אין"²⁶, מה שאלקות מאיר בשכלו.

ד. והנה אע"פ שתשובה עילאה באה לאחרי גמר תיקון החטא ע"י תשובה תת­אה (עד ש"רוח עברה ותטהרם"²⁷), מ"מ מובן, שגם הדביקות דתשובה עילאה היא המשך לתשובה תתאה ושייכת לתיקון החטא.

וטעם הדבר, כי שלימות תיקון החטא (היינו תיקון פעולת החטא, שגרם להו­ריד את נפשו לבירא עמיקתא, היכלות הטומאה כו'²⁸) היא, כאשר נוסף להשבת נפשו למעמדה ומצבה כפי שהיתה קודם החטא (שזוהי פעולת תשובה תתאה), הוא משיב את נפשו גם למצבה "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה כו'".

ומזה מובן, שעבודת "תשובה עילאה" היא לפעול את ה"יחוד נפלא" (ע"י הדבי­קות דתשובה עילאה) "באותו מקום"²⁹ בהאדם שבו הי' החטא, והיינו, שהביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", צריך לחדור גם במציאות האדם עצמו.

ולכן לא די בביטול שמצד "בינה" (מוחין) לבד (שהיא למעלה ממציאות ה­אדם³⁰), אלא העבודה דתשובה עילאה צ"ל גם "בדחילו ורחימו דקדב"ה", עבודת המדות, שהיא במציאות האדם³¹ עצמו.

וזהו הביאור בדברי אדה"ז כאן, ש­העבודה דתשובה עילאה היא ש"מוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'":

אהבה טבעית הרי היא מצד מציאות האדם, שזהו טבע מציאותה שרוצה ל­התקרב אל ה', דהגם שטבע זה הוא של נפש דקדושה, מ"מ ה"ז ענין של מציאות, ואין זו ב"תכלית היחוד" כפי שהיתה הנפש "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'";

משא"כ דחילו ורחימו שהן תולדות

השכל, "דחילו ורחימו שכליים" (שאין יסודם — טבע ומציאות האדם), הרי הם בביטול³² [ולדוגמא במדת האהבה, דב­אהבה הנולדת משכל נרגש שאין יסודה טובתו הפרטית דהאדם ("לי טוב"), אלא שכן מחייב הענין, שצריכים להתקרב ל­אלקות³³].

ויש לומר, שזהו גם דיוק ל' הזהר (שהובא לעיל ספ"ח) "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה" — שלכאורה הוא יתור לשון — אלא שבזה מדגיש, שהדחילו ורחימו ד­תשובה עילאה אין יסודם טבע האדם, אלא (התגלות) הקב"ה, וזהו ע"י דחילו ורחימו שכליים דוקא.

ה. עפ"ז יש לבאר הטעם שלא כתב אדה"ז בקיצור "ומוליד מרוח בינתו דחי­לו ורחימו שכליים", אלא מוסיף "ובטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו'" — דיש לעיין, הרי לעיל בחלק ראשון³⁴ ביאר כמה עניני התבוננות שעל ידם נולדים דחילו ורחימו, ולמה נקט כאן התבוננות זו דוקא?

ולכאורה, התבוננות זו ד"לאהבה גו' כי הוא חייך" היא דרגא נמוכה באהבה, שהיא לגרמי'.

ויש לומר, שאין הכוונה ב"כי הוא חייך" כאן שזהו טעם וסיבת האהבה, אלא שזהו תוכן וגדר האהבה [כדיוק ל' אדה"ז "בטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה. . משום כי הוא חייך"] — שאלקות הוא כל חיותו³⁵. דלא רק שאלקות מאיר ב­מוחו ע"י השגת אלקות, אלא שמאיר גם במציאותו גופא, עד ש"הוא חייך".

וזוהי שלימות הדביקות דתשובה עי­לאה, שלא זו בלבד שיש אצלו הביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", אלא שביטול זה (שמצד שורש נשמתו) חודר לתוך מציאותו, עד שגם מדותיו הן "דחילו ורחימו שכליים. . כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך".

ועפ"ז מובן גם המשך דברי אדה"ז בפרק זה ע"ד הדביקות דכל חלקי הנפש בו ית' (ע"י אהבה דבכל נפשך), שמדייק "המדות במדותיו ית' מה³⁶ הוא רחום וכו' והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה. . המחשבה במחשבתו ית' והדי­בור בדבר ה' זו הלכה וכמ"ש³⁷ ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך, והמ­עשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ"ש³⁸ כי ששת ימים עשה ה' וכו'".

כלומר, ענין הדביקות המבואר כאן אינו רק זה שכל חלקי הנפש הן לה' לבדו³⁹, בעניני קדושה (מדות — אהבת ה'

ויראתו; שכל — התבוננות בגדלות ה'; מחשבות ודיבורים קדושים, וכן מעשים טובים) — אלא כאילו שהעבודה בכל חלקי נפשו היא רק מה שהם "אמצעי" שעל ידם מתגלים בעולם ענינים אלו כפי שהן אצלו ית': "המדות במדותיו ית', מה הוא רחום וכו'", שמדת הרחמים דהאדם היא תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; "ה­שכל. . הוא עיון התורה", לא השגת האדם בגדלות הא­ל, אלא מה שחכמתו ית' מתגלית בשכלו; "הדיבור. . ואשים דברי בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך", כלומר, אין הם דיבורי האדם, אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי האדם⁴⁰; "והמעשה הוא מעשה הצדקה. . כי ששת ימים עשה ה' וכו'", דמעשי האדם הם גילוי וביטוי כח מעשה הקב"ה, ש­ענינו "להחיות רוח שפלים. . ששת ימים עשה ה' וכו'".

וטעם הדבר⁴¹, לפי שזהו תוכן עבודת תשובה עילאה, שמתגלה באדם דביקות זו כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו ית'. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", דבהיותה במקורה, "חלק משם הוי' ב"ה ממש", הרי כל עניני' הם רק גילוי אלקות. וענין זה צריכים להמשיך במציאות האדם גו­פא, וזהו שמפרט אדה"ז ענין דביקות זו בכל חלקי הנפש, כנ"ל.

ו. ע"פ כל הנ"ל מבואר היטב פירוש אאמו"ר שנקט כל ג' הדרגות שביראה, ובפרט פירוש הב', שהן בג' הדרגות ד­בינה (מוח) ז"א (לב) ומלכות:

כיון שתוכן העבודה דתשובה עילאה הוא "תכלית הדביקות והיחוד", ובאופן שהביטול חודר במציאות האדם, הרי מו­בן, שאי אפשר שישאר שום ענין ומקום באדם שאין בו ביטול זה [וע"ד המבואר בהמשך הפרק, שהאהבה דבכל נפשך היא באופן שכל חלקי הנפש נעשים דבו­קים בו ית'].

ומזה מובן גם בנוגע לפעולת המוחין במדות, שתוכנה הוא המשכת הביטול במציאות האדם (כנ"ל) — שפעולתה צ"ל נרגשת בכל חלקי המדה (עד ל"מלכות" שבה)⁴², דאל"כ ישאר חלק ממנה שלא נר­גש בו "תכלית הדביקות והיחוד" בו ית'⁴³.

"(משיחת ש"פ בשלח תשל"א)"