לקוטי שיחות חלק לט - ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה ו

אגרת התשובה ו

א. באגרת התשובה פרק ח מבאר אדמו"ר הזקן, שלאחרי עבודת תשובה תתאה, שעל ידה "מנקים כל הפגמים כו' שוב אין עונותיכם מבדילים כו' רוח עב­רה ותטהרם" — "אזי¹ תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש, ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא. . וזו היא תשובה שלימה. . תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה".

ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובה² מבאר, שפרטי לשונות אדה"ז כאן בתי­אור השבת הנפש שבתשובה עילאה, מכו­ונים לדרגות שונות בעליית הנשמה:

"(לשוב) עד הוי' ב"ה³ ממש" קאי על ג' הספירות יסוד תפארת ודעת ["עד — יסוד. . הוי' — תפארת, ממש — דעת"], ד"מלכות מושרשת בדת"י [דעת תפארת יסוד]. . זהו שהנפש שהיא מבחי' מלכות [כמבואר לעיל באגה"ת⁴ שהנשמה נמש­כת מה"א תתאה] תשוב עד הוי' ב"ה ממש, ליסוד תפארת ודעת. ולעלות מע­לה מעלה הוא לחכמה ובינה, למקורה הוא לחיצוניות הכתר. . ולדבקה בו ית' הוא בפנימיות הכתר" [ומציין ללקו"ת (פ' ראה) "בהביאור⁵ דאחרי הוי' אלקיכם תלכו בפי' ובו⁶ תדבקון", ששם מבואר ד"ובו תדבקון. . הוא בחי' פנימית ה­כתר"].

ונראה לומר בפשטות, שכוונת אאמו"ר בהערה זו היא (גם) ליישב קושי בלשון אדה"ז כאן:

ממ"ש אדה"ז "ולעלות מעלה מעלה כו'" (בוא"ו המוסיף) מובן, שהמשך ה­לשון ("ולעלות מעלה כו' ולדבקה בו ית'") אינו הפירוט של דבריו לעיל [דקודם מבאר ענינה של תשובה עילאה באופן כללי, "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", ואח"כ מפרט דהיינו "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו ית' כו'"], אלא שהן שתי עבודות, שבתחילה על האדם "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", ואח"כ עליו "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו ית'".

ותמוה: לאחרי שפעל בנפשו "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", איך אפשר לומר שאח"כ צ"ל "ולעלות מעלה מעלה למקו­רה כו'" — מהי העלי' למעלה מ"הוי' ב"ה ממש"⁷?!

וע"ז מבאר אאמו"ר, ש"עד הוי' ב"ה ממש" היא העלי' רק ל"יסוד תפארת וד­עת", ואח"כ באה העלי' למעלה יותר, לחכמה בינה וכתר כו'.

ב. ויש לומר, שעל פי הערה זו מבו­אר היטב כללות תוכן דברי אדה"ז כאן:

מפשטות לשון אדה"ז מוכח, שיש כאן ג' חלוקות בהשבת הנפש עד שמגיעה לה"יחוד נפלא" בו ית': א) "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", ב) "ולעלות מעלה מעלה ל­מקורה", ג) "ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא" —

שהם ג' ענינים: א) השבת הנפש, והש­בה זו היא "עד הוי' ב"ה ממש", ב) עליית הנפש — והיא "מעלה מעלה למקורה", ג) דביקות הנפש — והיא "בו ית'".

והסברת ג' חלוקות אלו מובנת ע"פ הערת אאמו"ר הנ"ל:

הלשון השבת הנפש ("תוכל נפשם ל­שוב כו'") מורה, שגם לאחרי השבתה אינה מתבטלת ממציאותה — כמו ענין ה"השבה" כפשוטה, שמשיבים הדבר ל­מקומו באופן שהדבר נשאר בשלימותו⁸ — וזהו מה שמבאר, ש"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" קאי על הספירות "דעת תפארת ויסוד" שהן שורש הנפש ("מלכות מוש­רשת בדת"י"), שמזה מובן, שמצד מדרי­גה זו יש מציאות הנפש;

"ולעלות מעלה מעלה למקורה" זהו כפי שהנשמה מתעלית למעלה ממצי­אותה, וכפירוש אאמו"ר דג' הלשונות "(לעלות) מעלה מעלה למקורה" רומזים על חכמה בינה וחיצוניות הכתר, שהם למעלה מלהיות שורש להנפש (מלכות). [ולכן נקט כאן (לא "לשרשה" אלא) "למ­קורה", שלשון "מקור" נופל גם על שורש הראשון שעדיין רחוק מאד ממצי­אות הדבר המתהווה ממנו⁹, שרק לאחרי ריבוי מדריגות וצמצומים מתהווה ממנו הדבר בפועל];

"ולדבקה בו ית'", ענין הדביקות, מו­רה שהנפש היא "בתכלית היחוד"¹⁰ עם האלקות, ושוב לא שייך ענין העליות מ­חיל אל חיל, דעלי' היא רק קודם שהנפש מתאחדת בו ית' ובפרט "בתכלית היחוד" ולכן אפשר לה להתעלות עוד יותר, משא"כ לאחרי שהנשמה היא כולא חד כביכול עם האלקות, הרי אז לא שייך "עלי'" אלא "דביקות". וזהו מצד "פני­מיות הכתר", וכמבואר בדרוש דלקו"ת הנסמן בהערת אאמו"ר, שפנימיות הכתר בנפש האדם היא "בחי' תחתונה דאור א"ס" המלובשת תוך יחידה שבנפש. ש­זוהי "תכלית היחוד" האפשרית בין נש­מת האדם עם האלקות.

ג. וצריך ביאור:

מובן, שכוונת אאמו"ר היא להוסיף ביאור ועומק בדברי אדה"ז באגרת ה­תשובה, ולא להוציאם מפירושם הפשוט.

דלפי פשוטו, מ"ש אדה"ז "ואזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש" הוא בהמשך למ"ש לעיל¹¹ שנשמת ישראל היא "חלק משם הוי' ב"ה", כי שרשה בשם הוי', וזהו החידוש ד"תשובה עיל­אה", שענינה "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", היינו לא רק תנועה כללית ד"לשוב אל ה'"¹², אלא השבת הנפש לשרשה ומקורה למעלה בשם הוי' (שורש הנשמה),

והרי לעיל¹³ פירש אדה"ז להדיא, ש­"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה", שלכן, גם בנשמת האדם, שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", יש כל ד'

אותיות הוי' (כפי שמבאר שם¹⁴ ענינן בפרטיות), וא"כ צ"ל בפשטות, ד"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" היינו לכללות שם הוי' ("כל הי' ספירות") — ואיך אפשר לתווך זה עם פירוש אאמו"ר, ד"הוי'" כאן קאי על ספירת ה"תפארת" דוקא (והכוונה ב"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" היא לשורש הנפש ב"דת"י")?

גם יש לעיין:

באגרת התשובה לא בא אדה"ז לבאר עניני עבודת ה' בכלל (איך צריכים לע­לות מחיל אל חיל ולידבק בו ית'), אלא רק העבודה השייכת לענין התשובה, והרי גדרה ופירושה של "תשובה" הוא — השבה [הן לפי הפירוש הפשוט בתשובה ע"פ הלכה¹⁵, ש"עיקר¹⁶ פי' לשון תשובה לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו", והן ענין התשובה ע"ד החסידות, "תשוב ה'"¹⁷, שבעבודה (דתשובה עילאה) ה"ז השבת הנפש לשרשה ומקורה],

ואילו ע"פ הביאור הנ"ל נמצא, שב­לשון אדה"ז כאן מודגש, שעבודת התשו­בה עצמה, להשיב הנפש לשרשה, נגמרת ונשלמת ע"י ש"תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש", והמשך העבודה, "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו ית'" אינו חלק מעבודת התשובה (השבת הנפש), אלא עליות בעבודת ה' הבאות אחרי השבת הנפש.

[בנוגע ל"לעלות מעלה מעלה למקו­רה" יש לתרץ, דכיון שעלי' זו היא ל­"מקורה" של הנפש, ה"ז נכלל, בכללות, בלשון "תשובה" (אף שבפרטיות לא מת­אים ע"ז לשון "השבה" אלא לשון "עלי'" כנ"ל); אבל צ"ב מהי השייכות בין הענין ד"לדבקה בו ית'" (שהיא הדביקות בפני­מיות הכתר, שלמעלה ממקור הנפש) לענין (ולשון) תשובה].

ד. ויובן זה בהקדים הידוע¹⁸ שעבו­דת התשובה היא עבודה בדרך "דילוג", שאינה "לאט לאט", מן הקל אל הכבד, אלא היא למעלה מסדר והדרגה (בלשון הזהר¹⁹ "בשעתא חדא. . ברגעא חדא"). וכפסק ההלכה²⁰ שהמקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק ה"ז ספק מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, שע"י הרהור תשובה (שזהו ברגעא חדא) נעשה צדיק [גמור²¹]. כי "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד"²², וע"י עזיבה זו [הנעשית ברגעא חדא] נפקע מן האדם שם רשע (לענין עדות וכו') וחל עליו שם צדיק, שמכאן ולהבא ה"ה איש כשר²³.

כלומר: עבודת האדם ע"ד הרגיל היא בסדר והדרגה, שהאדם עולה מחיל אל חיל, מדרגא לדרגא, ואילו בעל תשובה מתהפך בין רגע מן הקצה אל הקצה, מרשע לצדיק [והרי זה שינוי ממות ל­חיים, כי רשעים בחייהם קרויים מתים²⁴, וצדיקים נקראים "חיים"²⁵].

אמנם, אף ש"מצות התשובה. . היא עזיבת החטא בלבד", מ"מ מצינו בספרי מוסר²⁶ ריבוי "תנאים" למצות התשובה, שרק אז היא תשובה שלימה [וכמבואר גם באגה"ת²⁷ שיש כמה ענינים הנדרשים לגמר כפרה, ועוד זאת, שכדי שהתשובה תהי' באמת ובלב שלם ישנו "דרך²⁸ ה­אמת והישר לבחי' תשובה תתאה"] — שקיום כל ענינים אלה דורש זמן רב ויגיעה עצומה.

וטעם הדבר, כי השינוי עצמו מרשע לצדיק הוא רק בגדר "נקודה", וע"ד יצי­רת ולד, שעצם יצירת המציאות החדשה היא נקודה אחת הנפעלת ברגע אחד (רגע ההריון), ואח"כ בא גידול הולד הדורש זמן רב. וכן בענין התשובה, דנקודת ההתחדשות, מה שהאדם נעשה מציאות חדשה, שמשתנה מרשע לצדיק, נפעלת ברגעא חדא; אבל כדי שנקודת ההתחדשות תחדור בכל פרטי נפש ופעו­לות האדם, צ"ל שאר עניני התשובה, ואז מתכפר העון לגמרי²⁹.

ה. והנה כיון שכללות עבודת התשו­בה נקראת בשם "דילוג", הרי מובן, שזה שתשובה היא למעלה מסדר והדרגה, הוא לא רק בתשובה תתאה (הפועלת התחדשות במציאות האדם בזה שמשתנה מרשע לצדיק), אלא גם בתשובה עילאה, שענינה — הדביקות בה' והיחוד בו ית'.

ביאור הענין:

בגדר "יחוד" הנפש בו ית' שבתשובה עילאה כ' אדה"ז כאן, שהוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף ה­אדם", ש"יחוד" זה הוא באופן שהנשמה בטילה בתכלית ואין לה מציאות כלל (שהרי המדובר "בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה", כ"א בהיותה "חלק משם הוי' ב"ה" ממש).

ונמצא, שהעבודה דתשובה עילאה, מה שהאדם מגיע (בהיותו נשמה בגוף) לדרגת הדביקות של נשמתו באלקות כפי שהיתה למעלה "בטרם שנפחה ברוח פיו ית' כו'", פועלת התחדשות בהאדם, ועוד יותר מההתחדשות דתשובה תתאה, ש­הרי הופך את האדם מ"יש" ל"אין", ביטול בתכלית. דנשמת האדם כפי שיר­דה למטה להתלבש בגוף ה"ה "מציאות" (כמבואר בתניא³⁰ ש"נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור כו' אינה בטילה במצי­אות לגמרי כו'"), וע"י תשובה עילאה הרי האדם מתייחד ב"תכלית היחוד" וה­ביטול (כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו ית' כו' בטרם שנפחה כו'")³¹.

וכשם שההתחדשות דתשובה תתאה היא בשני שלבים, דתחילה היא נקודת ההתחדשות הנעשית ברגעא חדא (למע­

לה מסדר והדרגה), ואח"כ מתחיל סדר ארוך של עבודת התשובה, שהתחדשות זו תומשך בכל פרטי כוחות האדם — עד"ז בתשובה עילאה, שהתחדשות זו (זה שנעשה מ"יש" ל"אין") היא בשני שלבים אלה:

ראשית כל באה "נקודת" ההתחדשות והביטול דתשובה עילאה, ע"י התעוררות כללית להתבטל לגמרי אליו ית' — וענין זה הוא למעלה מסדר והדרגה, ברגעא חדא; ואח"כ צריכים להמשיך ביטול זה בכל פרטי כוחות האדם, וזה דורש עבו­דה ארוכה ומסודרת, שבה נכללים כל הפרטים המבוארים לקמן באגרת התשו­בה³² איך מגיע האדם לאתדבקות שלימה בה' [הן ע"י תורה וגמ"ח שזוהי "אתדב­קותא³³ דרוחא ברוחא. . מלמעלה למ­טה", והן ע"י "כוונת³⁴ הלב בתפלה", ש­היא "ממטה³⁵ למעלה"] — שכל זה דורש זמן רב ויגיעה עצומה בעבודה מסודרת מדרגא לדרגא.

ו. עפ"ז מבואר היטב לשון אדה"ז כאן: "אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש (ואח"כ ממשיך) ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' כו'" — דיש לומר, ששני הענינים ("לשוב כו' ולעלות כו'") הם שני השלבים הנ"ל שבתשובה עילאה:

"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" קאי על הנקודה דתשובה עילאה שלמעלה מסדר והדרגה, שהתנועה הראשונה דתשובה עילאה היא מה שהאדם משיב את נפשו "עד הוי' ב"ה ממש".

ולזה מוסיף אדה"ז "(הוי' ב"ה) ממש", כי כוונת אדה"ז ב"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" אינה רק השבת הנפש לשרשה ו­מקורה בשם הוי' ("חלק משם הוי'"), אלא³⁶ "הוי' ב"ה ממש"³⁷, עצמותו ומהותו ית'³⁸. דכיון שהנקודה דתשובה עילאה היא למעלה מסדר והדרגה ולמעלה מפרטים, אין המבוקש (רק) לידבק במדריגה פרטית כו', אלא רצון כללי "לאתקרבא למל­כא"³⁹, למלך עצמו.

ואחרי שהאדם מתעורר בנקודת הת­נועה דתשובה עילאה, ההתדבקות בה­מלך עצמו — "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", אזי מתחיל סדר ועבודת התשובה (דתשו­בה עילאה) באופן מסודר⁴⁰ — "ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית'", שלשון זו מורה על העלי' מדרגא לדרגא, "מעלה מעלה", עד שמגיע "לדבקה בו

ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' כו' בטרם שנפחה כו'".

ז. ע"פ כל הנ"ל מבוארים בעומק יותר דברי אאמו"ר בהערה הנ"ל ד"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" קאי על שורש הנפש בהספירות "דעת תפארת ויסוד":

ג' הספירות הנ"ל הם ב"קו האמצעי", וידוע⁴¹ שקו האמצעי עולה עד פנימיות הכתר. ונמצא, שבענין זה מרומזת לא רק השבת הנפש לשרשה (באצילות) אלא גם התנועה ד"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" כפשוטו, לעצמותו ומהותו ית'. דהעצם של אלקות כפי שהוא מלובש בספירות ובעולמות גופא, זהו בהספירות דקו ה­אמצעי, שעולה עד פנימיות הכתר כנ"ל.

[ויש לומר, שזהו גם הטעם שספירת הדעת נרמזת בלשון "ממש" (שאאמו"ר לא ביאר טעם הדבר⁴², וכנראה סמך על המעיין שיבין מעצמו):

ידוע פי' כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴³ בלשון⁴⁴ "חלק אלקה ממעל ממש", שבתיבת "ממש" נרמזים שני הפכים: א) זה מדגיש את עליונותה של הנשמה, שהיא ממש "חלק אלקה ממעל" (לא רק הארה וכיו"ב, אלא כך ממש), ב) ולאידך, תיבת "ממש" היא מלשון מישוש, דהיינו גשמיות שב­גשמיות⁴⁵, וזוהי מעלת הנפש השנית ב­ישראל, שעם היותה רוחנית שברוחנית (ממש חלק אלקה ממעל) היא פועלת בגשמיות שבגשמיות.

וזהו גם הגדר דספירת הדעת (וקו האמצעי), שעל ידה נמשכת פנימיות ה­כתר, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, תוך סדר השתלשלות⁴⁶].

ואח"כ מתחיל סדר העבודה פרטית דתשובה עילאה, כנ"ל, "לעלות מעלה כו'" עד "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא", והיינו, שלאחרי שהאדם מעורר בנפשו התנועה הכללית "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", צריך להמשיכה בפנימיות, מדר­גא לדרגא, ע"י שעולה "מעלה מעלה ל­מקורה" (חכמה בינה וחיצוניות הכתר), ועי"ז "ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא", ד"בו ית'" קאי (כנ"ל בהערת אאמו"ר) על פני­מיות הכתר⁴⁷, אלא שכאן, לאחרי שה­התעוררות דתשובה עילאה היא בפני­מיות, אין זו רק תנועה כללית ד"לשוב עד הוי' ב"ה ממש", אלא "דביקות" ממש⁴⁸ "בו ית' ביחוד נפלא".

"(משיחות ש"פ וארא תש"ל, תשל"א)"