לקוטי שיחות חלק לט - ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה ב

אגרת התשובה ב

א. באגרת התשובה פ"ד¹ מבאר אד­מו"ר הזקן, שמ"ש² "כי חלק הוי' עמו" היינו שבנ"י הם "חלק משם הוי' ב"ה", כי כמו שיש ד' אותיות בשם הוי', כך יש דוגמת ד' אותיות אלו בכל נפש מיש­ראל³; ואחרי שמבאר ענין ד' אותיות שם הוי' למעלה (שהם היו"ד ספירות ש"נכ­ללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה"), מבאר (בסוף הפרק⁴) ענינם בנפש האדם:

"בחי' שכל הנעלם (ה)מרומז באות יו"ד, שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו. . וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית' אזי נרמזת בינתו באות ה"א שיש לה רוחב וגם אורך המו­רה על⁵ ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן. . ומזה נמשכה עבו­דה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה ג"כ מהתורה דאוריי­תא מחכמה נפקא⁶ היא בחי' יו"ד של שם הוי' וכו'".

ובהערות אאמו"ר⁷ עומד על שינויי הלשונות, שבתחילה "נקט ב' דברים, ב­אמתתו ובגדולתו, ואח"כ במרחיב דעתו ובינתו נקט רק בגדולתו⁸. . ובסוף הפרק כשנקט וגם ההתבוננות כו' נקט עוד הפעם באמתתו וגדולתו ית', ב' הדברים אמתתו וגדולתו".

והנה אף שאאמו"ר לא ביאר הטעם לשינויים אלה — כבר נת' כמ"פ, שבכגון דא סמך אאמו"ר שבעיון הראוי יוכל ה­לומד לעמוד מעצמו על הסברת הדברים.

ב. ויש לומר הביאור בזה:

שתי הלשונות "אמתתו" ו"גדולתו" מכוונות לשני הענינים ד"חכמה" ו"בינה".

דהנה החילוק בין חכמה ובינה הוא, דחכמה היא נקודת השכל (שלמעלה מ­פרטי הענין), ובינה היא כשהאדם מבין דבר חכמה "לאשורו ולעמקו"⁹, שזהו ע"י שמפרט את הענין לפרטיו דוקא, שכל פרט מתיישב ובא על מקומו.

ואין זה רק כהחילוק בין "כלל" ו"פרט" (שחכמה היא הנקודה הכללית של המושכל ובינה היא הבנת הפרטים) — אלא הוא חילוק יסודי יותר: נקודת החכ­מה ענינה — הארת אמיתית המושכל עצמו, וכפי שאנו רואים אצל אדם המת­ייגע בהבנת איזה ענין, שלפתע עולה במוחו רעיון חדש, כמו "ברק המבריק", שברגע זה מרגיש שזהו היישוב לכל הענין המוקשה אצלו, אף שבאותה שעה אינו יכול לבאר ולהסביר כיצד נתיישב

הענין כולו, שזהו רק לאחרי שמתבונן בכל פרטי הענין ליישבם ע"פ נקודה זו, עד שכולם באים על מקומם. ולאידך, בעת ההתבוננות והיגיעה בהבנת פרטי המוש­כל אינו מרגיש את האמת וההפלאה של החכמה כפי שהם בעת הברקת נקודת החכמה.

וטעם הדבר, כי בנקודת החכמה מאי­רה אמיתית המושכל עצמו, ואילו ענינה של בינה הוא מה שהאדם מתייגע לתפוס ולהשיג נקודת השכל עד שתתיישב בכלי שכלו, ומצד זה גופא לא מאיר בבינה אמיתיות השכל כפי שהוא מצד עצמו, אלא רק כפי תפיסת כלי שכלו של אדם זה¹⁰.

ונמצא, שההבדל בין "חכמה" ו"בינה" הוא כההבדל בין "אמת" ו"גדולה": בחכ­מה מאיר ה"אמת" של המושכל¹¹; ובבינה שענינה "התפשטות לרוחב. . הרחבת ה­ביאור וההבנה"¹², ע"י תפיסת ריבוי פרטי הענין — מודגשת גדלות המושכל.

וכן הוא בהשגת אלקות — שבחכמה של נפש האלקית מאירה "אמיתתו ית'" [וכמבואר גם בתניא חלק ראשון¹³, שב­חכמה שבנפש מאיר "אור א"ס ב"ה", וכן הובאו שם¹⁴ דברי הה"מ "שא"ס ב"ה הוא אחד האמת. . וזו היא מדריגת החכמה"], ובינה של הנשמה תופסת "גדולתו" ית'.

ג. עפ"ז יש לבאר טעם שינויי הלשו­נות הנ"ל בדברי אדה"ז — ובהקדם ביאור לשון אדה"ז כאן "שכל הנעלם המרומז באות יו"ד שבכחו לצאת אל הגילוי ל­הבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו וכו'":

כפי שלומדים בפשטות, כוונתו ב­"שכל הנעלם" היא לכח החכמה, ומ"ש "(לצאת אל הגילוי) להבין כו'" היינו בינה [וכמ"ש לעיל בביאור ד' אותיות שם הוי' למעלה, ש"היו"ד. . מרמזת לחכמתו ית'", ו"התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה [בינה]. . נכללת ונרמזת באות ה"א"],

אבל עפ"ז תמוה מ"ש "(בכחו לצאת אל הגילוי להבין) ולהשכיל כו'": הרי "ל­השכיל" היא פעולת כח החכמה, וכמ"ש אדה"ז בתניא חלק ראשון¹⁵, ד"השכל. . המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה"?

ועכצ"ל, שמ"ש אדה"ז שאות יו"ד (שב­נפש) מרמזת על "שכל הנעלם", הכוונה¹⁶ גם ל"שכל הנעלם" שלמעלה מחכמה ה­גלוי'¹⁷, וכמבואר בכ"מ שיש לשכל (הן חכמה והן בינה) מקור נעלם בנפש ("כח המשכיל"), שממנו נמשך שכל גלוי; וזהו שכתב אדה"ז ש"שכל הנעלם. . בכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל כו' כל חד וחד כו' לפי רוחב שכלו ובינתו",

שמשכל נעלם זה נמשכים שני הענינים — נקודת החכמה (להשכיל) וגם רוחב הבינה¹⁸.

ועפ"ז מבואר היטב מה ש"נקט ב' דברים באמתתו ובגדולתו", כי קאי הן על נקודת החכמה (הגלוי') שבה מאירה אמתתו ית', והן על רוחב דבינה שעל ידו משיגים גדולתו של הקב"ה;

משא"כ "אח"כ במרחיב דעתו ובינתו נקט רק בגדולתו", כי שם קאי רק על בינתו של האדם¹⁹ (ה"מרומזת. . באות ה"א"²⁰);

"ובסוף הפרק כשנקט וגם ההתבוננות כו' נקט עוד הפעם באמתתו וגדולתו ית', ב' הדברים אמתתו וגדולתו" — כי גם שם מדייק אדה"ז "(וגם ההתבוננות) להבין ול­השכיל באמתתו וגדולתו ית'", שמזה מובן שגם שם כוונתו לכלול ב' הענינים דנקו­דת החכמה ("להשכיל") והרוחב דבינה²¹, וכנגדם נקט "ב' הדברים אמתתו וגדו­לתו".

ד. לפי הסבר זה יש לבאר גם עוד שינוי (שאאמו"ר מציין בהערותיו): ב­תחילת הענין נקט אדה"ז "באמתתו ית' ובגדולתו", ואילו בסוף הפרק נקט "באמ­תתו וגדולתו ית'" — והם שני שינויים: (א) "וגדולתו", לא "ובגדולתו" (בב'). (ב) "נקט ית' לבסוף אחר גדולתו, ולא כמקודם שנקט ית' אחר אמתתו".

וע"פ הנ"ל מובן, כי בתחלת הענין קאי על "שכל הנעלם. . שבכחו לצאת אל הגילוי", שביציאתו אל הגילוי יש שני שלבים (שונים) — גילוי נקודת החכמה, ואח"כ הגילוי של הרחבת הביאור דבינה; ולכן אומר "באמתתו ית' ובגדולתו" [(א) תיבת "ית'" מפסקת בין "אמתתו" ו"גדו­לתו", (ב) "ובגדולתו" בב'] — שבזה מוד­גש שהם ב' ענינים, להשכיל "באמתתו ית'", וההבנה "בגדולתו".

משא"כ בסוף הפרק קאי על ההת­בוננות, שהיא נמשכת "מהתורה. . יו"ד של שם הוי'", אלא שבענין ההתבוננות כולל לא רק "להבין" (הרחבת הביאור) אלא גם נקודת החכמה (להשכיל) — דשניהם יחד מקורם "מהתורה"; וכיון שכאן כוונתו ל(נקודת ה)חכמה ובינה יחד, לכן אומר "באמתתו וגדולתו ית'", שתי הלשונות ביחד.

ה. אבל יש לעיין בעצם הענין:

מדוע מבאר אדה"ז שהיו"ד שבנפש האדם מרמזת על "שכל הנעלם" (שלמע­לה מחכמה גלוי') — ולא דקאי על חכמה (הגלוי') שבנפש? והרי בד' אותיות שם הוי' למעלה לא הזכיר אדה"ז "שכל נעלם" (שלמעלה מחכמה גלוי')²², אלא

רק "חכמתו ית'" [ומ"ש שם שהחכמה "היא בבחי' העלם והסתר", היינו רק ל­גבי "בחי' התפשטות וגילוי ההשגה וה­הבנה" דבינה²³].

ועד"ז צריך ביאור בסוף הפרק, כש­מבאר כיצד "ההתבוננות כו' נמשכה ג"כ מהתורה. . מחכמה. . יו"ד של שם הוי'" — למה צירף לענין ההתבוננות (דבינה) גם "להשכיל באמתתו" (שהיא פעולת החכמה)?

ויובן זה בהקדם ביאור כללי בסוף הפרק כאן, שלאחרי שמסיים אדה"ז בי­אור ד' אותיות הוי' בנפש האדם, מוסיף: "וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמת­תו וגדולתו ית' נמשכה ג"כ מהתורה. . בחי' יו"ד של שם הוי' וכו'".

ואינו מובן:

א) מה חסר בביאור ד' אותיות שם הוי' שבנפש שלפני כן, שהוזקק להוסיף ש"ההתבוננות כו' נמשכה ג"כ מהתורה. . בחי' יו"ד של שם הוי'"?

ב) בכל אופן: למה בא ענין זה בסוף הפרק, דלכאורה מקומו לעיל, בביאור אות יו"ד שבנפש — דלאחרי שמבאר ש­"שכל הנעלם (ה)מרומז באות יו"ד שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל כו'", היינו ש"שכל הנעלם" דאות יו"ד הוא השורש לההתבוננות באמתתו וגדולתו ית', הנה בהמשך לזה הול"ל "וגם ההת­בוננות כו' נמשכה ג"כ מהתורה דאוריי­תא מחכמה נפקא היא בחי' יו"ד של שם הוי' כו'".

ג) מהו החילוק בתוכן בין זה ש"שכל הנעלם" (המרומז באות יו"ד) הוא המקור שממנו נמשך הכח "להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו", להא ש"ההת­בוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה. . מהתורה. . יו"ד של שם הוי'"? דלכאורה היינו הך, שהאדם לוקח "נקודה" המבוארת בתורה ומתבונן בה בהרחבת הדעת וההבנה, ומהו החילוק אם הנקודה היא מחכמה שבנפש או שנקודה זו מקורה בתורה?

ו. ויש לומר הביאור בכל זה:

בביאור ד' אותיות שם הוי' בנפש האדם, מדגיש אדה"ז בלשונו ענין שלא פירשו בביאור שם הוי' שלמעלה, והוא, שהמדריגה העליונה (הנרמזת באות הקו­דמת שבשם) היא שורש ומקור למה של­מטה ממנו.

וכמו בביאור אות יו"ד, שלעיל²⁴ לגבי ביאור אות יו"ד של שם הוי' למעלה כותב רק שהיא "מרמזת לחכמתו ית' שהיא בבחי' העלם והסתר קודם שבאה לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה", אבל למטה בנפש האדם אינו אומר שהוא "שכל הנעלם קודם שבא לידי גילוי", אלא מדייק "שכל הנעלם. . שבכחו לצאת אל הגילוי", שזה מדגיש שזהו ענינו של שכל הנעלם, שהוא ה"בכח", המקור והשורש, "להבין ולהשכיל כו'".

וכן לאח"ז, לאחרי ביאור אות ה"א בנפש האדם, מדייק אדה"ז "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו

ה"א", היינו שההתבוננות בגדולת ה' (עם אהבת ה' ויראתו הנולדות מן ההתבו­ננות) מביאה ל"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות. . אותיות וא"ו ה"א" (משא"כ למעלה כתב רק "ואח"כ כשנמ­שכת המשכה והשפעה זו יותר למטה כו'").

ובהסברת הדבר יש לומר:

כוונת אדה"ז כאן היא לבאר איך שישראל הם "חלק משם הוי' ב"ה", שמזה מובן שאין הכוונה רק שבנשמת האדם יש דוגמת²⁵ ד' אותיות שם הוי' שלמעלה לפי ששרש נשמתו הוא משם הוי' (ועשר כחות הנפש משתלשלים מעשר ספירות העליונות²⁶ ה"נרמזות בשם הוי' ב"ה")²⁷ — אלא שד' אותיות הוי' עצמן מאירות בנפש האדם, כפי שהיא מלובשת בגוף האדם²⁸.

והנה הנשמה עצמה, אף ששרשה משם הוי', הרי (כפי שביאר אדה"ז לעיל בהפרק²⁹) "ירדה בסתר המדרגה. . ע"י בחי' האותיות שבמאמר³⁰ נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון" (שזהו ע"י שם אלקים³¹). ולכן לא נרגש בה­נשמה עצמה (כפי שירדה למטה) שד' "אותיות" שלה הן הן ד' אותיות שם הוי' המאירות בה.

וגילוי ענין זה (שד' אותיות של הנש­מה הן ד' אותיות שם הוי' המאירות בה) הוא ע"י עסק התורה והמצות³², כי תורה ומצות הן חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואורייתא וקוב"ה כולא חד³³, ולכן, ע"י עסק התורה והמצות מתגלה בהנשמה ש­אמיתית מציאותה היא — "חלק משם הוי' ב"ה"³⁴.

ויש לומר, שזהו דיוק ל' אדה"ז כאן "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק ה­תורה והמצות": אין הכוונה רק שאז "עסק התורה והמצות" הוא בשלימות ובאמת (כיון שנעשים מתוך אהבת ה' ויראתו כו')³⁵, אלא ש"עסק התורה והמצות" נק' "עבודה האמיתית" (גם) לגבי ההתבוננות בגדלות הא­ל ואהבת ה' כו'³⁶. לפי שה­

עבודה דהתבוננות ואהבה ויראה הם שכל ומדות של נברא³⁷, ואילו ע"י עסק התורה ומצות, שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה, הרי "אור ה' ממש" מקיף ומלביש את הנפש "מראשה ועד רגלה"³⁸.

ומטעם זה מדגיש אדה"ז שד' אותיות של שם הוי' בנפש הן "סדר השתל­שלות"³⁹, שכוונת כולן היא להביא ל­"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות" [ד"שכל הנעלם המרומז באות יו"ד. . בכחו לצאת אל הגילוי להבין כו'", ומ­ההתבוננות כו' "נמשכה עבודה האמיתית כו'"] — לרמז, שע"י "עסק התורה וה­מצות" מתגלה זה שנשמתו היא "חלק משם הוי' ב"ה".

ז. עפ"ז יש לבאר הטעם שאדה"ז מצרף הענין ד"להשכיל באמתתו" (חכ­מה) לענין ההבנה (בינה) [והיו"ד קאי על "שכל הנעלם" (כנ"ל סעיף ג)]:

לפי הנ"ל יש מקום לומר, שהעבודה הנרמזת באותיות י"ה ("שכל הנעלם. . מעמיק שכלו ומרחיב דעתו להתבונן. . אהבה ויראה כו'") הוא רק ענין של הכנה והקדמה ושורש ל"עבודה האמיתית ב­עסק התורה והמצות" עצמה, ולפ"ז, בכו­חות אלו (מצ"ע) לא נרגש באופן גלוי ש­הן "חלק משם הוי' ב"ה" (כיון שענינן — שכל ורגש של נברא, כנ"ל).

ועיקר השאלה הוא בנוגע לאות יו"ד — "שכל הנעלם":

בנוגע לאהבת ה' ויראתו (ובפרט כשהן "בבחי' התגלות לבו"⁴⁰) יש לומר, דכיון ש"הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם"⁴¹ — ובפשטות, שהן גורמות חיות והתלהבות בקיום התומ"צ, שעי"ז הקיום הוא בתכלית השלימות — הרי נמצא, שגם הן חלק מ"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות";

ואפילו בנוגע לההתבוננות בגדולתו ית' (דבינה) יש לומר, ע"פ הידוע שה­מוחין אינם רק השורש ומקור אל המדות (הנולדות מהם), אלא שהם החיות של ה­מדות (דככל שתתגדל ההשגה בטיב הד­בר, כך תתגדל מדת האהבה והתשוקה אל הדבר ההוא כו') — וא"כ, גם "בינתו והתבוננותו"⁴² הן חלק מה"עבודה האמי­תית בעסק התורה והמצות";

אבל בנוגע לענין החכמה, שהיא רק

נקודת השכל, השורש ומקור לההתבו­ננות דבינה — לכאורה אינו שייך לומר שהיא "נמצאת" ב"עסק התורה והמצות" עצמו.

וכדי לשלול קס"ד זו (שחכמה היא רק שורש ומקור לההתבוננות) — מצרף אדה"ז "להשכיל" עם ענין הבינה, ומדגיש "(להשכיל) באמתתו ית'", שבזה מדגיש שנקודת החכמה "נמצאת" גם בהרחבת הביאור דבינה, והיינו מה שהיא "שומרת" את "ההרחבה" דבינה לא לנטות מאמיתית הענין. וכידוע⁴³, שמצד ה"רוחב" דבינה, למצוא ריבוי סברות לכאן ולכאן, אפשר לתעות בדרך עקלתון, ונקודת הענין (נקודת החכמה) היא השומרת על השקו"ט של השכל, שלא לסטות מהאמת — ונמצא שגם "חכמה" שבנפש מלובשת ב"עבודה האמיתית בעסק התורה וה­מצות", כיון שהיא נקודת ה"אמת" שבהה­תבוננות כו'⁴⁴ (החיות של (המדות ו)עסק התורה והמצות).

[וזהו גם הטעם שאדה"ז מדייק להביא ענין "שכל הנעלם" (שלמעלה מחכמה גלוי' כנ"ל) — כי "התכללות" זו של ב' הכחות דחכמה ובינה⁴⁵, שגם בעת שה­אדם עסוק בהרחבת הביאור, אינו שוכח על נקודת החכמה, הוא מצד שורשם ב­"שכל הנעלם" (כח המשכיל), ששם הם בהתאחדות].

ח. אלא שלאחרי כל זה, עדיין אין הענין ברור, כי סו"ס אין לשכל שבראש "קירוב" כ"כ ל"עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה", וכמבואר ב­תניא⁴⁶ שאהבה ויראה שבלב "הם המת­לבשים במעשה המצות להחיותם. . כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם", משא"כ ענין השכל שבמוח⁴⁷ הוא "למעלה⁴⁸ מעלה מבחי' המעשה".

ולכן מוסיף אדה"ז עוד הסברה בשיי­כות של אותיות י"ה שבנפש לתורה — "וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל כו' נמ­שכה ג"כ מהתורה". כלומר: השייכות דהתבוננות לעסק התורה והמצות אינה רק מצד היותה "אם" ומקור למדות (אהבת ה' ויראתו), ש"הם המתלבשים במעשה ה­מצות להחיותם" — אלא מצד ההתבוננות עצמה, ש"ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' [שבזה נכללת הן "להבין" — בינה, והן "להשכיל" — נקודת החכמה] נמשכה ג"כ מהתורה"; וכיון "דאורייתא מחכמה נפקא היא בחי' יו"ד של שם הוי"⁴⁹, הרי נמצא, שבענין ההת­בוננות כו' עצמה (שנמשכה מהתורה) יש הארת שם הוי' דלמעלה בנפש האדם.

[ועפ"ז יומתק יותר הטעם שבסוף ה­פרק נקט "אמתתו וגדולתו ית'" (ולא "באמתתו ית' ובגדולתו"), המדגיש ש­שניהם קשורים זב"ז (כנ"ל סעיף ד) — כי כשנרגש שההתבוננות כו' נמשכה מהתו­

רה, שהיא תורת אמת, אזי מלכתחילה אין מקום להפריד בין "אמתתו" ו"גדולתו"⁵⁰].

ט. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם הערת אאמו"ר בהמשך הענין, שמדייק בלשון אדה"ז "מבינתו והתבוננותו" — "נקט ב' לשונות מבינתו והתבוננותו, וכן מקודם נקט ב' הלשונות הללו, ובינתו להתבונן כו'" [וגם כאן סומך על המעיין שיעמוד מעצמו על טעם השינויים].

ולכאורה יש לדייק בדבריו:

א) למה מעיר על פעם הב' שנאמרה לשון כפולה זו אלא שאח"כ מוסיף "וכן מקודם נקט ב' הלשונות כו'" — לכאורה הו"ל להעיר תחילה על הפעם הא' "ובי­נתו להתבונן", ואח"כ להוסיף "וכן אח"כ נקט ב' הלשונות כו'"?

ב) בסוף הפרק נקט אדה"ז עוד פעם ב' לשונות אלו (אלא שבסדר הפוך) — "וגם ההתבוננות להבין"; ולמה לא ציין אאמו"ר גם לזה (ובפרט שבהערה הקו­דמת, ע"ד ב' הלשונות "אמתתו" ו"גדו­לתו", מציין השינויים בזה שבסוף הפרק, כנ"ל)?

ויש לומר הביאור בזה:

כשמחלקים בין ב' הלשונות "בינה" ו"התבוננות"⁵¹ — הנה "בינה" קאי על עצם הבנת הדבר, ו"התבוננות" היינו ההעמקה וההסתכלות בהענין באופן ש­יפעול עליו כו'. וע"ד ענין ה"תבונה" — "אותיות בן ובת"⁵² (אהבה ויראה, תולדות ההתבוננות), דענין ה"תבונה" קאי על דרגת השכל כפי שיורדת להוליד מדות.

וזוהי כוונת אאמו"ר בציינו כפל ה­לשון ד"בינתו והתבוננותו", שהן ב' דר­גות בשכל — בינה (שלמעלה ממדות) והתבוננות (שכל השייך למדות).

ולכן, עיקר הדיוק בל' "התבוננות" כאן הוא כשמדבר ב"אורך" של הה"א, "המורה על ההמשכה. . להוליד מבינתו והתבוננותו. . אהבה ויראה כו'", שבזה פשוט שהכוונה לשכל השייך למדות, אלא שמזה מובן, דזה שגם "מקודם [ב­תחילת ביאור אות ה"א] נקט ב' הלשונות הללו, ובינתו להתבונן", כוונתו לענין ה­התבוננות שממנה נולדו המדות.

וע"פ הנ"ל (סעיף ו') שכוונת אדה"ז לבאר שגם עבודת ההתבוננות כו' היא בשביל "עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות", מובן הטעם שמדגיש כאן הקשר שבין שכל ומדות, שאינו רק בכך שהשכל הוא מקור למדות, אלא עוד זאת, שמציאות המדות מתחלת בשכל עצמו, והוא ענין ההתבוננות ("תבונה אותיות בן ובת"), שמזה מובן גם לאידך, שהשכל מתלבש בהמדות להחיותם כו'.

ועפ"ז מתורץ גם הטעם שלא ציין

אאמו"ר כפל הלשון בסיום הפרק — כי שם אין כוונת אדה"ז להדגיש את הקשר בין שכל ומדות, אלא אדרבה, שההת­בוננות עצמה נמשכה מהתורה, כנ"ל ב­ארוכה. ובמילא מובן, שאין הכוונה בל' "התבוננות" כאן לדרגת השכל השייך למדות, אלא ההתבוננות דשכל עצמו, "להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית'".

"(משיחות ש"פ נח וש"פ תולדות תשל"א)"