לקוטי שיחות חלק לט - ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה א

אגרת התשובה א[ednref_2_*]

א. באגרת התשובה פ"ד מבאר אד­מו"ר הזקן, שמ"ש¹ "כי חלק הוי' עמו" היינו שבנ"י הם "חלק משם הוי' ב"ה"² — דכמו שיש ד' אותיות בשם הוי', שהם היו"ד ספירות ש"נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה"³, כך יש דוגמת ד' אותיות אלו בכל נפש מישראל — ומבאר בפרטיות איך נכללות ונרמזות היו"ד ספירות בד' אותיות השם:

"היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית'. . ואחר שבאה [הנקודה] לבחי' התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א שיש לה בחי' התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה וגם לאורך המורה על בחי' ההמשכה וההש­פעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. ואח"כ כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו ה­אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו עד"מ, נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה, כי הוי"ו מורה על ההמ­שכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו ה­קדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש. . (ו)מדת מלכותו ית' נקרא בשם דבר ה'. . ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה כו'" [ואח"כ מפרש דוגמתן בנפש האדם, כדלקמן].

ומבאר אאמו"ר בהערותיו לתניא⁴, דמ"ש אדה"ז (בביאור ההמשכה הנרמזת באות וי"ו דשם הוי') "חסדו וטובו" — "נקט ב' לשונות, חסד וטוב, הוא ההתחלה והסוף דהששה מדות, שהתחלתן חסד וסופן יסוד הנק' טוב"⁵. כלומר: אין ה­כוונה בתיבת "וטובו", כדמשמע בפשטות, שזהו חלק ופרט במדת החסד, אלא "טו­בו" קאי על מדת היסוד, "הסוף דהששה מדות".

ולכאורה צריך להבין: אמאי נחית אדה"ז לפרט מדת היסוד בפ"ע, ולא הס­תפק בזה שהיא נכללת ב"שאר מדותיו הקדושות"?

זה שמפרט "מדת חסדו" (ולא כתב סתם "המשכה זו היא ע"י מדותיו הקדו­שות"), יש לבאר בפשטות, שנקט המדה הראשונה⁶ [וע"ד שמצינו לעיל בשער היחוד והאמונה⁷, כשמדבר ע"ד המשכת

המדות, אומר "חסד ורחמים⁸ ושאר מדותיו הקדושות"] — אבל מה נוגע ל­פרט מדת היסוד, "הסוף דהששה מדות"?

ובפרט שלקמן⁹ בביאור ד' אותיות בנפש האדם, כשמזכיר ענין המדות, נקט "אהבה ויראה ותולדותיהן", הרי שמפרט רק עיקרי המדות¹⁰, וא"כ גם כאן הו"ל לפרט¹¹ "חסד וגבורה"¹² (ולא "הסוף דה­ששה מדות").

גם צע"ק לפ"ז לשון אדה"ז "מדת חס­דו וטובו" — "מדת" ל' יחיד, והרי ב"חסדו וטובו" כוונתו לשתי מדות, חסד ויסוד, והול"ל "מדות" (ל' רבים)?

ב. ויש לומר, שבפירוש אאמו"ר (ד­"טובו" כאן קאי על מדת היסוד, ולא שהוא פרט במדת החסד), נרמז תירוץ על תמי' כללית בתוכן הביאור באגה"ת כאן בד' אותיות שם הוי' למעלה ובנפש האדם.

[וכמשנ"ת במ"א¹³ ע"ד הערות אאמו"ר אלו — שנרשמו על גליון ספריו בהיותו בגולה, ונכתבו בקיצור נמרץ מפני הצמ­צום בנייר ודיו וכו' — שנוסף על דיוקי הלשונות שנתבארו בהן, הנה בכמה מקומות נרמז בהן ביאור בתוכן הכללי של הענין].

דהנה בביאור אות וי"ו דשם הוי' כתב אדה"ז, כנ"ל, דקאי על מדותיו ית' ["הנכללות. . במספר שש"], אבל אח"כ בנפש האדם כתב¹⁴ ד"אותיות וא"ו ה"א" קאי על "עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה" [וא"ו — קול ודבור, וה"א — מעשה], ואילו מדות האדם באו כפרט בביאור אות ה"א (ראשונה) שקאי על בינה (התבוננות בגדולתו ית' בהר­חבת הדעת כו') — "שיש לה רוחב, וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה ל­מטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותע­לומות לבו ואח"כ בבחי' התגלות לבו".

ולכאורה תמוה: כיון שד' אותיות שם הוי' דנפש האדם מתאימות לד' אותיות דשם הוי' ("כי חלק הוי' עמו. . חלק משם הוי' ב"ה", וכנ"ל) — מהו טעם החי­לוק ביניהם, שההמשכה שע"י "מדותיו הקדושות" נרמזת בה"אורך" של אות וי"ו, ואילו בנפש האדם, "ההמשכה מל­

מעלה למטה להוליד. . אהבה ויראה ותולדותיהן" [ולא רק כפי שהן עדיין ב"מוחו ותעלומות לבו", אלא גם כפי שהן "בבחי' התגלות לבו"¹⁵] נרמזת בה­"אורך" של אות ה"א (ראשונה) — ואות וא"ו קאי על הקול ודבור של עסק התורה והמצות?

ויש לומר, שהישוב על תמי' זו נרמז במ"ש אדה"ז "מדת חסדו וטובו", דקאי (כפירוש אאמו"ר) על חסד ויסוד, "ההת­חלה והסוף דהששה מדות", ובזה גופא מדייק אדה"ז "מדת חסדו וטובו" (ל' יחיד) — שההדגשה כאן היא כפי ששניהם (חסדו וטובו) נעשים (כמו) מדה אחת, כ­דלקמן.

ג. ויובן זה בהקדם החילוק בין ה"או­רך" דאות ה"א (למעלה), "המורה על. . ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה ל­עלמין סתימין", וה"אורך" דאות וי"ו (ל­מעלה), שזהו "כשנמשכת המשכה והש­פעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין" — שהחילוק ביניהם אינו רק ב"אורך" ה­המשכה, שעלמין דאתגליין הן "יותר למטה" מעלמין סתימין, אלא זהו סוג אחר של "המשכה מלמעלה למטה".

דהנה החילוק שבין "עלמין סתימין" ל"עלמין דאתגליין" אינו רק ב"העלם" ו"גילוי" — אם מציאותם ניכרת ונגלית או שהיא נסתרת — אלא הוא בעצם מצי­אותן:

"עלמין סתימין" הם ה"עולמות" ה­"מכוסים" במקורם (דבר ה' המחי' אותם), וכמו דגים שבים שא"א להם להפרד ממקור חיותם, דמחוץ למקורם אין להם מציאות, כן ב"עלמין סתימין", שעדיין אין כאן מציאות "נפרדת" מאלקות, כי הם "מכוסים" במקורם; משא"כ "עלמין דאתגליין" היינו שמציאותן היא בהת­גלות, שנתחדשה מציאות של עולמות שמחוץ למקורם ונפרדים ממנו.

וחילוק זה מודגש בלשון אדה"ז כאן גופא: כשמבאר ה"המשכה" דאות וי"ו — "ואח"כ כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין", מוסיף דוגמא — "וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דבורו", דיש לומר, שבדוגמא זו מדגיש אדה"ז¹⁶, שהחידוש דה"המשכה" לעלמין דאתגליין לגבי ה­המשכה לעלמין סתימין, אינו רק בכך שהיא "יותר למטה" (מעלמין סתימין), אלא זהו דבר חדש — התייחסות למצי­אות של "זולת" ("אחרים").

ד. לפי הקדמה זו מובנת גם ההת­אמה (הכללית) בין ענין ה"אורך" דאות ה"א למעלה, שהיא "ההשפעה. . לעלמין סתימין", להאורך דאות ה"א בנפש ה­אדם, "המורה על ההמשכה. . להוליד מבינתו. . אהבה ויראה. . בבחי' הת­גלות לבו":

מדות האדם הן בדוגמת "עלמין סתי­מין", דכשם שה"עלמין סתימין" הרי מחד גיסא הם "עלמין" (דהיינו "מציאות" נוס­פת), אבל ביחד עם זה הרי הם "סתימין", שאינם נפרדים מאלקות כי מציאותם מכוסה במקורם (כדגים שבים) — עד"ז הוא בענין המדות:

החידוש שבמדות ורגש הלב על ה­שכל הוא, שכל גדר המדות הוא רק ההתייחסות אל הזולת¹⁷. דענין השכל

אינו תלוי בזולת, שהרי יכול אדם להש­כיל השכלות לעצמו, ואדרבה, התרכזות המחשבה ועיון והעמקה בדבר שכל דור­שים התבודדות, והזולת מבלבל בזה; מ­שא"כ ענין המדות הוא — היחס לאדם (או דבר) שחוץ ממנו, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה) וכיו"ב¹⁸;

אבל לאידך, המדה (שבלב) עצמה ה"ה חלק מנפש האדם עצמו, שהיא רגש שלו להזולת [ועד שהמדות נחשבות כחלק מ"מהות ועצמות"¹⁹ הנפש], ונמצא, שב­"עולם המדות" מציאות הזולת אינה נפ­רדת ממנו והיא רק כמו פרט ממציאותו (ורגש שלו)²⁰ — ע"ד "עלמין סתימין"²¹ המכוסים וכלולים במקורם; ורק כשבאה המדה לידי פועל — כמו השפעת החסד בפועל — נתחדשה מציאות של זולת כדבר נפרד ממנו.

ובזה מובנת גם ההתאמה (הכללית) בין ביאור אותיות ו"ה למעלה ("השפעה. . לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו") — לענינן בנפש האדם, שהוא "עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה" — כי עסק זה (בדיבור ומעשה) הוא כפי ש­האדם פועל בעולם שחוץ ממנו²², ע"ד עלמין דאתגליין שהם מציאות נפרדת ממקורם, כנ"ל.

ה. ויש להבין: מהו טעם החילוק, ש­המדות שבנפש האדם הן דוגמת "עלמין סתימין", ואילו למעלה, ההמשכה וההש­פעה ע"י "מדותיו הקדושות" היא לעלמין דאתגליין?

ויש לומר הביאור בזה:

משנת"ל ש"מדות" הן בהאדם עצמו, עד שנחשבות מ"עצמות ומהות" הנפש — זהו רק במדות האדם, שהוא נברא, שגם מצד "עצמות ומהות" נפשו יש יחס ל­אדם (ודבר) שחוץ ממנו, ולכן גם ענין ה"מדות" (שהן יחסו אל הזולת) הן מ­"מהות ועצמות" נפשו;

משא"כ למעלה כביכול, שמצד עצ­מותו ומהותו ית' אין מקום לשום דבר בלעדו ית', הרי כל ענין ה"מדות" (ה­מורה על היחס ונתינת מקום למציאות העולמות) מתחדש רק לאחרי שהקב"ה השפיל את עצמו²³, כביכול, כדי לברוא את העולם²⁴.

[שזהו א' מהפירושים²⁵ בפסוק²⁶ "עולם

חסד יבנה", ש"יבנה" קאי (לא על "עולם", אלא) על חסד — שכדי שיהי' עולם, "צרי­כים לבנות את מדת החסד", שכל ענין ה­"חסד" למעלה "נבנה" ונתחדש עם עליית הרצון לברוא העולם].

ולכן ההמשכה שע"י "מדותיו הקדו­שות" היא ההשפעה לעלמין דאתגליין, ש­זהו כביכול כמו שהקב"ה משפיל עצמו להמשיך חיות אל העולמות (כפי שנראים מציאות בפ"ע, נפרדים ממקורם) — כי בה"מקור" עצמו (ה"מוחין" שלמעלה, אות ה' עילאה) אין מקום לדבר בלעדו ית'²⁷.

ו. אלא שלכאורה אין הענין מחוור כל צרכו:

כשם שמבחי' הבינה (אות ה' עילאה) נמשכים "עלמין סתימין", דאף שנקראים "עולמות" מ"מ הרי הן "סתימין" וכלולים במקורם, ואינו סתירה לכך שמצד הקב"ה אין שום דבר חוץ ממנו, כיון שאין הם מציאות נפרדת מאלקות, אלא שנרגש בהם שכל מציאותם היא רק מקורם ושרשם (ואין להם שום מציאות מחוץ למקורם), כנ"ל — א"כ כ"ש וק"ו, לכ­אורה, שיש להסביר כן ענין ה"מדות" למעלה, שאין כאן דבר שחוץ ממנו [וע"ד משנת"ל (סעיף ד) אפילו במדות דנפש האדם], ולמה אומר אדה"ז ש"מדותיו הקדושות" שייכות לההשפעה לעלמין דאתגליין דוקא?

וענין זה מתורץ ע"י הוספת אדה"ז "המשכה זו [לעלמין דאתגליין] היא ע"י מדת חסדו וטובו", וכפירוש אאמו"ר ש­"הוא ההתחלה והסוף דהששה מדות ש­התחלתן חסד וסופן יסוד":

ענינה של מדת היסוד הוא — התקש­רות המשפיע בהמקבל²⁸, כמשל "ההת­קשרות²⁹ שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו. . מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פא"פ באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו". כלומר: אף שגם מדת החסד ענינה השפעה אל המקבל, הרי בזה ה­עיקר הוא חסדו של המשפיע, ואילו ענין היסוד הוא ההתקשרות והירידה אל ה­מקבל [שלכן יסוד הוא "הסוף דהששה מדות", כי ענינו התקשרות אל דרגת המקבל].

ונמצא, שההמשכה שע"י "מדות" מח­ייבת מציאות של מקבל (לא כפי שהוא "כלול" בה"משפיע", אלא) בדרגתו (דה­מקבל). ולכן מדייק אדה"ז שכללות ענין המדות היא "מדת חסדו וטובו (יסוד)", ובמילא מובן, שההמשכה שעל ידי "מדו­תיו הקדושות" ["שהתחלתן חסד וסופן יסוד"] שייכת לההשפעה לעלמין דאת­גליין³⁰, "כמו אדם הרוצה לגלות חכמתו לאחרים".

ועפ"ז מתורץ גם דיוק לשון אדה"ז "מדת חסדו וטובו" — ל' יחיד, להורות

שאין חסד ויסוד (טוב) שני ענינים שונים, שמדת החסד היא למעלה עדיין מדרגת המקבל, ורק ב"סוף הששה מדות" (יסוד) מתחדש ענין הירידה אל המקבל — אלא שניהם הם ענין אחד³¹, שחסד ויסוד הם ההתחלה והסוף של המשכה אחת (ההמ­שכה ד"מדות"³²), שמזה מובן שכללות ענין המדות מכריח מציאותו של "מקבל".

ובזה יש לבאר עוד דיוק בל' אדה"ז כאן — שצירף יחד הביאור של אותיות ו"ה: "נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה", וכן בהדוגמא "וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דבורו" — כי בזה מודגש עוד יותר, שכללות ההמשכה שע"י מדות קשורה עם מציאות של "אחרים" כפי שהם מציאות נפרדת ממנו, שלכן, גמר השפעה זו (שע"י אות וי"ו) הוא ע"י דבורו ית' (הנרמז באות ה"א אחרונה)³³ — "כמו אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו"³⁴.

ז. והנה, כיון שביאור זה בד' אותיות שם הוי' למעלה ובנפש האדם כתבו אדה"ז באגרת התשובה, מסתבר לומר, שגם פרטי הענינים שבביאור זה שייכים לענין התשובה.

ויש לומר הביאור בזה:

בתחילת הפרק³⁵ מביא אדה"ז "ביאור מלת התשובה ע"ד הסוד, תשוב ה', ה' תתאה תשובה תתאה, ה' עילאה תשובה עילאה"³⁶. ועפ"ז יש לומר, שהביאור בהמשך הפרק ע"ד ד' אותיות שם הוי' בנפש האדם, הוא בהתאם לב' מדריגות אלו שבתשובה.

הסברת הענין:

החילוק בין תשובה תתאה ותשובה עילאה מבואר בהמשך הפרקים באגה"ת: תשובה תתאה היא התשובה על עוונות, לתקן הפגמים כו' שע"י מעשיו הרעים³⁷, ותשובה עילאה ענינה — השבת הנפש "מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית'

ביחוד נפלא"³⁸. ומזה מובן, שעיקר הענין דתשובה תתאה קשור עם "עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה" (אותיות ו"ה³⁹); ותשובה עילאה, שענינה דביקות הנפש בשרשה ומקורה, היא ע"י עבודת המוח והלב⁴⁰ (אותיות י"ה⁴¹).

ובזה יובן היטב משנת"ל, שה"אורך" דאות ה"א (ראשונה) הוא ההמשכה ל­"עלמין סתימין", ובנפש האדם — במדות, שהן עדיין בהאדם עצמו; ואילו אותיות ו"ה מרמזות על ההמשכה ל"עלמין דאת­גליין", שזהו כפי שהאדם פועל בעולם שחוץ ממנו:

תשובה תתאה באה לתקן (נוסף על הפגמים שבנפשו) גם הקלקול שנפעל בעולם ע"י מעשיו הרעים, וכמבואר ב­ארוכה באגה"ת⁴², איך שע"י החטאים גור­מים השפעת החיות "להיכלות⁴³ הסט"א אשר שנאה נפשו ית'", וע"י תשובה תתאה "מחזיר⁴⁴ השפעת השכינה למקומה";

ואילו ענינה של תשובה עילאה הוא בהאדם עצמו — "לשוב⁴⁵ עד הוי' ב"ה ממש. . ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם" — שזהו כפי שהאדם מגבי' את עצמו למעלה מן ה­עולם⁴⁶ ("בטרם שנפחה. . לירד למטה"), "עד הוי' ב"ה ממש".

"(משיחת ש"פ בראשית תשל"א)"