דילמא ביאת אורו הוא, ומאי "וטהר"?
דילמא ביאת אורו - שיאור השמש ביום השמיני, ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו, ואחר יאכל:
טהר גברא?
אמר רבה בר רב שילא, א"כ לימא קרא, "ויטהר", מאי "וטהר"?
אם כן - דהאי קרא "וטהר", לשון צווי הוא, נימא קרא "ויטהר", מאי "וטהר?":
טהר יומא.
כדאמרי אינשי, "איערב שמשא ואדכי יומא".
אדכי - לשון עבר, נתפנה מן העולם השמש:
במערבא, הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו, ובעו לה מיבעיא.
האי, "ובא השמש", ביאת שמשו הוא, ומאי "וטהר"? טהר יומא.
או דילמא, ביאת אורו הוא, ומאי "וטהר"? טהר גברא?
והדר פשטו לה מברייתא.
מברייתא - דקתני לקמן בשמעתין, "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וראיה לדבר צאת הכוכבים", שמע מינה אין כפרתן מעכבתן:
מדקתני בברייתא, "סימן לדבר צאת הכוכבים", שמע מינה ביאת שמשו הוא. ומאי "וטהר"? טהר יומא:
אמר מר, "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".
ורמינהו, "מאימתי קורין את שמע בערבין?
משהעני נכנס לאכול פתו במלח.
משהעני - שאין לו נר להדליק בסעודתו:
עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו".
סיפא ודאי פליגא אמתניתין.
סיפא ודאי פליגא אמתניתין - דקתני הכא, "עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה", והיינו, לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל.
דדריש, "ובשכבך" תחלת זמן שכיבה.
ובמתניתין תנן, "עד סוף האשמורה הראשונה":
רישא, מי לימא פליגי אמתני'?
לא.
עני וכהן
עני וכהן - עני כל לילותיו, וכהן טמא לאכול בתרומה.
חד שיעורא הוא.
חד שעורא הוא - צאת הכוכבים:
ורמינהו, "מאימתי מתחילין לקרות ק"ש בערבית?
משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן, בערבי שבתות.
בערבי שבתות - ממהרין לסעודה, שהכל מוכן:
דברי ר"מ.
וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן.
סימן לדבר, צאת הכוכבים.
ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.
שאין ראיה לדבר - שהיום כלה בצאת הכוכבים, זכר לדבר איכא:
שנאמר (נחמיה ד, טו) 'ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים'.
ואומר, (נחמיה ד, טז) 'והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה'".
מאי, "ואומר"?
וכי תימא, "מכי ערבא שמשא, ליליא הוא.
ואינהו דמחשכי
דמחשכי - ועושין מלאכה בלילה, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים:
ומקדמי?"
ומקדמי - ומשכימין קודם היום.
דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה, והם מקדימין מעלות השחר, דהוי כמו מהלך חמשה מילין (פסחים דף צג, ב):
ת"ש, "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה".
תא שמע והיה לנו הלילה משמר - מדקאמר, "והיום מלאכה" אלמא, האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים, יממא הוא.
וזכר לדבר איכא, דכל עת מלאכה, קורא הכתוב יום:
קא סלקא דעתך, דעני ובני אדם חד שעורא הוא.
קא סלקא דעתך - רוב בני אדם, היינו עניים.
כלומר, בני אדם בערבי שבתות, ועניים בימות החול, חד שעורא הוא:
ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא, חכמים היינו רבי מאיר?
אלא שמע מינה, עני שעורא לחוד וכהן שעורא לחוד?
לא.
עני וכהן חד שעורא הוא.
ועני ובני אדם, לאו חד שעורא הוא.
ועני וכהן חד שעורא הוא?!
ורמינהו, "מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין?
משעה שקדש היום בערבי שבתות.
משעה שקדש היום בערבי שבתות - היינו בין השמשות.
ספק יום ספק לילה.
וכיון דספק הוא, קדש היום מספק:
דברי ר' אליעזר.
רבי יהושע אומר, משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן.
רבי מאיר אומר, משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן.
משעה שהכהנים טובלים - היינו קודם בין השמשות, כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש.
והכי אמרינן בבמה מדליקין (דף לה א) דזמן הטבילה, קודם בין השמשות מעט:
אמר לו ר' יהודה, והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים?
והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים - רבי יהודה לטעמיה, דאמר בבמה מדליקין, בין השמשות, כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות, והוי ספק.
הלכך טבילה דמקמי הכי, מבעוד יום הוא, ולאו זמן שכיבה הוא.
ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר:
ר' חנינא אומר, משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח.
ר' אחאי, ואמרי לה ר' אחא אומר, משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב".
נכנסין להסב - אית דאמרי בימות החול, ואית דאמרי בשבתות, מכל מקום מאוחר הוא (לכולם):
ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא, ר' חנינא היינו ר' יהושע?
אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד.
שמע מינה.
הי מנייהו מאוחר?
והי מינייהו מאוחר - (לכולם) דעני או דכהן:
מסתברא דעני מאוחר.
דאי אמרת דעני מוקדם, ר' חנינא היינו ר' אליעזר?
הכי גרסינן אי סלקא דעתך דעני קודם, רבי חנינא היינו רבי אליעזר -
אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר.
שמע מינה:
אמר מר, "אמר ליה רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים?"
שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי מאיר?
ורבי מאיר הכי קאמר ליה.
מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קא אמינא, אנא אבין השמשות דרבי יוסי קא אמינא.
דאמר רבי יוסי, "בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו".
בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים, ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים.
ורבי מאיר כרבי יוסי סבר ליה, וכי טביל מקמי הכי, סמוך לחשכה הוא, וזמן שכיבה קרינן ביה: