קשיא דר' מאיר אדר"מ?
קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר - לעיל אמר, "משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות", והוא שעור מאוחר משל כהן.
והכא אמר, "משעת טבילה", שהיא קודם בין השמשות:
תרי תנאי, אליבא דר"מ.
קשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר?
קשיא דרבי אליעזר - דברייתא, אדרבי אליעזר דמתניתין:
תרי תנאי, אליבא דר' אליעזר.
ואי בעית אימא.
רישא
ואיבעית אימא רישא - דמתניתין:
לאו ר' אליעזר היא:
לאו רבי אליעזר היא - והא דקתני "דברי רבי אליעזר"?
אסוף הזמן קאי.
דקאמר "עד סוף האשמורה הראשונה".
ופליגי רבנן עליה, ואמרי עד חצות.
דרבי אליעזר דריש "בשכבך" זמן התחלת שכיבה, שבני אדם הולכים לשכב, זה קודם וזה מאוחר.
ורבנן דרשי, כל זמן שכיבה, דהיינו כל הלילה.
אלא שעשו סייג לדבר, ואמרו, "עד חצות".
ורבן גמליאל לית ליה ההוא סייג:
עד סוף האשמורה: מאי קסבר ר' אליעזר?
מאי קסבר כו' - הוה ליה לומר זמן הניכר:
אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה[1], לימא "עד ארבע שעות"?
אי קסבר - דפליגי תנאי לקמן, בהא מלתא.
איכא מאן דאמר, שלוש משמרות הוי הלילה.
במשמרות עבודת המלאכים, ושיר שלהם, נחלק לשלש חלקים.
ראשונה לכת אחת, שניה לכת אחרת, שלישית לכת שלישית.
ואיכא מאן דאמר, ארבע משמרות הוי הלילה:
ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה, לימא, "עד שלש שעות"?
לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה.
והא קמ"ל, דאיכא משמרות ברקיע, ואיכא משמרות בארעא.
והא קא משמע לן - כשנתן לך סימן זמן הקריאה, בסוף האשמורה, ולא פירש לך סימן מפורש, למדך, שיש היכר לכל אדם בדבר, כי היכי דאיכא ברקיע:
דתניא, "ר' אליעזר אומר, שלש משמרות הוי הלילה.
ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי.
שנאמר, (ירמיהו כה, ל) 'ה' ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו'.
ישאג שאוג ישאג - הרי שלשה:
וסימן לדבר.
משמרה ראשונה, חמור נוער.
שניה, כלבים צועקים.
שלישית, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה".
ואשה מספרת עם בעלה - כבר הגיע קרוב ליום, ובני אדם מתעוררים משינתן, והשוכבים יחד, מספרים זה עם זה:
מאי קא חשיב ר' אליעזר?
מאי קא חשיב - סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ, היכן נתנו?
בתחלת האשמורות או בסופן?:
אי תחלת משמרות קא חשיב, תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי?
אורתא הוא?!
אורתא הוא - צאת הכוכבים:
אי סוף משמרות קא חשיב, סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא?
יממא הוא?!
אלא, חשיב סוף משמרה ראשונה, ותחלת משמרה אחרונה, ואמצעית דאמצעיתא.
ואי בעית אימא.
כולהו סוף משמרות קא חשיב.
וכי תימא, אחרונה לא צריך?
למאי נפקא מינה,
למיקרי ק"ש, למאן דגני בבית אפל, ולא ידע זמן ק"ש אימת.
כיון דאשה מספרת עם בעלה, ותינוק יונק משדי אמו, ליקום וליקרי.
אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר, יושב הקב"ה ושואג כארי, ואומר, "אוי לבנים, שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם":
תניא, "א"ר יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים, להתפלל.
בא אליהו, זכור לטוב, ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי תפלתי.
ושמר - והמתין.
כמו, "לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלוני", (סנהדרין דף סג, ב).
ובבא קמא בפרק החובל (דף צ, ב,) "שמרה, עומדת על פתח חצרה".
וכן, "ואביו שמר את הדבר", (בראשית ל"ז, יא).
"שומר אמונים" (ישעיהו כ"ו, ב):
לאחר שסיימתי תפלתי, אמר לי "שלום עליך רבי".
ואמרתי לו, "שלום עליך רבי, ומורי".
ואמר לי, "בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?"
אמרתי לו, "להתפלל".
ואמר לי, "היה לך להתפלל בדרך".
ואמרתי לו, "מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים".
ואמר לי, "היה לך להתפלל תפלה קצרה".
תפלה קצרה - [הביננו].
ולקמן מפרש לה בפרק תפלת השחר (דף כט, א):
באותה שעה, למדתי ממנו שלשה דברים.
למדתי, שאין נכנסין לחורבה.
ולמדתי, שמתפללין בדרך.
ולמדתי, שהמתפלל בדרך, מתפלל תפלה קצרה.
ואמר לי, "בני, מה קול שמעת בחורבה זו?"
ואמרתי לו, "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, 'אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות'".
ואמר לי, "חייך, וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום, שלש פעמים אומרת כך.
ולא זו בלבד.
אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין, "יהא שמיה הגדול מבורך".
הקב"ה מנענע ראשו, ואומר:
'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך.
אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך - אשרי, כל זמן שהיה קלוס זה בתוך בית המקדש:
מה לו לאב, שהגלה את בניו.
ואוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם'":
ת"ר, "מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה.
מפני חשד.
מפני חשד - שלא יאמרו, "זונה מוכנת לו שם":
מפני המפולת.
ומפני המפולת - שחומת החורבה רעועה, ומסוכן הוא, פן תפול החומה עליו:
ומפני המזיקין".
"מפני חשד", ותיפוק ליה, משום מפולת?
תיפוק ליה - כלומר, למה לנו שלשה טעמים לדבר אחד, הרי די באחת מהן?
אם לא בא ללמדך, שיש שעות שאין הטעם הזה, וצריך להניח בשביל זה: