013 —מאמרים מלוקט חלק ד - ערב ר"ח מנחם-אב, תשל"ה

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה

Mamer - "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah"
The Rebbe teaches that the soul's essence (Tziyon) is redeemed through Torah, while its faculties (the captives) are redeemed through tzedakah. Both are needed for true redemption, paralleling the transformation of exile into joy, achieved through Torah, mitzvos, and heartfelt prayer.

Video part 1   Video part 2  Video part 3  Video part 4

בס"ד. יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ערב ר"ח מנחם-אב, תשל"ה*).

הנחה
ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה[1], הנה פסוק זה הוא בתחילת ספר ישעי', שענינו (של ישעי') כשמו כן הוא (ישעי' מלשון ישועה[2]), וכדאיתא בגמרא[3] ישעי' כולי' נחמתא. ועד שאפילו אלו הענינים בנבואות ישעי' שלכאורה אינם ישועה, הנה באמת גם הם ישועה ונחמה, וכמבואר בקבלה[4] שהם בחי' גבורות ממותקות, ולפי שהישועה (גאולה) העתידה תהי' על ידי מיתוק הגבורות, ולכן יצחק יהי' עיקר כו' [וכדאיתא בגמרא[5], שלעת"ל יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו, שיצחק הו"ע הגבורות], לכן בהישועות שבספר ישעי' ישנן הישועות שבבחי' חסדים הגלויים, והישועות דבחי' גבורות ממותקים, גבורות שנהפכים לחסדים[6] (שהם נעלים יותר[7] מחסדים הגלויים). ועד"ז הוא גם בהנבואה שבתחילת הספר, שיש בה שני סוגים הנ"ל, מסיים בשנים ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, כדלקמן.
ב) והנה מבואר בהדרושים ד"ה ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה (לכ"ק אדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו[8]), שבפסוק זה מדובר ע"ד שתי בחי'. ציון, שבחי' ציון עם היותה בגלות שלכן צריכה פדי', מ"מ אינה בבחי' שבי', ולכן פדייתה מהגלות הוא במשפט. ובחי' ושבי', שהם שבויים ממש, ופדייתם מהשבי' הוא בצדקה דוקא. וביאור הענין דשתי בחי' אלו באדם, היינו בהנשמה שהיא עיקר האדם (כדאיתא בתניא פל"ב), דאתם קרויים אדם[9] על שם אדמה לעליון[10], הנה הנשמה[11] ישנה כפי שהיא למעלה מהתלבשות בגוף, עצם הנשמה, פנימיות הלב וכו', וחלק הנשמה המתלבש בגוף, שבכללות הם כחות הגלויים של הנשמה שהם בבחי' התלבשות, הנקרא רגל שבנשמה. וע"ז נאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, ציון קאי על עצם הנשמה בחי' פנימיות הלב, ובבחי' זו אין שייך ענין השבי' והשעבוד בלעו"ז ח"ו, ורק ענין הגלות. משא"כ בכחות הנשמה שבבחי' התלבשות בגוף שייך ענין השבי', וע"ז אומר ושבי' בצדקה, שגם כחות הנשמה (שבבחי' התלבשות בגוף) שהם שבויים ממש בלעו"ז, יפדו ע"י הצדקה.
ג) ולבאר הענין דבחי' פנימיות הלב (הנקראת בשם ציון), מביא בדרושים הנ"ל[12] מ"ש[13] והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וארז"ל[14] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. דצריך להבין איך אפשר להיות כן [שהרי זה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים צ"ל (ככל הענינים שבתורת אמת) באמת[15], ומכיון שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן[16], הרי מוכח שבכחו של האדם הוא להגיע לזה, ולכאורה מכיון שהאדם הוא מוגבל ובעל שינויים, איך יכול לבוא לזה שבכ"י יהיו בעיניו כחדשים]. והביאור בזה (כמובן מדרושים הנ"ל), שזהו מצד בחי' פנימיות הלב שהיא למעלה מענין השינויים[17], ולכן, כאשר פנימיות הלב היא כדבעי (היינו שהיא בגילוי), פועלת היא גם על כחות הנשמה שבהתלבשות בגוף, וגם על לבושי הנשמה מחשבה דיבור ומעשה, שגם בהם יהיו ד"ת כחדשים, כי ע"י הגילוי דבחי' פנימיות הלב, גם כחות הגלויים של הנשמה הם בשלימותן. וזהו מה שישראל נקראים (בפסוק זה) בשם ציון [כמ"ש אדמו"ר הצ"צ[18] שהפירוש (דבציון במשפט תפדה) דציון קאי על העיר (או על כללות א"י) הוא דוחק קצת. ומפרש שציון קאי על עם ישראל], כי ציון הוא לשון סימן, וכאשר מאיר באדם (גילוי ד)בחי' פנימיות הלב, אז הוא בבחי' ציון לשון סימן, (אנא סימנא בעלמא[19]) שכל מציאותו הוא רק סימן דהענינים שלמעלה.
Part 2
ד) והנה פירוש הנ"ל (של הצ"צ) שציון קאי על עם ישראל, מובן שם שהוא ע"פ מאמר הירושלמי[20] ע"פ[21] ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ[22], שע"י ג' הדברים שבפסוק זה (לפי פירוש הירושלמי שם) ואשים דברי בפיך זו תורה[דבר הוי' זו הלכה[23] דהיינו תורה[24]], ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח [שהוא כללות כל המצוות[25], והמצוות הם בחי' לבושים[26], כסיתיך[27]], לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות [כי ע"י הקרבנות מתקיימים חוקות שמים וארץ[28]. וע"י הקרבנות (ותפלה) נעשה יחוד זו"נ הנק' שמים וארץ[29]], ע"י קיום ג' דברים אלו ישראל הם בבחי' ציון. והיינו, דכאשר ג' דברים אלו הם בשלימות (וכפי שהם נרמזים בפסוק זה), שלימוד התורה הוא בתכלית הביטול עד שאין הדיבור בא מצד עצמו אלא שנדבר בו דבר הוי' וע"ד שכינה מדברת מתוך גרונו (של משה)[30], דזהו ואשים דברי בפיך שדבר ה' הוא המדבר בפיו[31], וכן קיום המצוות שלו הוא בבחי' ביטול, שמציאותו אינה נרגשת כ"א הוא מכוסה (כסיתיך) בצל ידי (ידו של הקב"ה) היינו בחי' המצוות כמו שהם מצוות הוי'[32]. ועאכו"כ שכן הוא בקו העבודה, שעבודתו היא לנטוע שמים וליסוד ארץ[33]. (וע"ד דאיתא בזהר[34] שע"י שמשתדל במילי דאורייתא אתעביד מההוא מלה שמים חדשים וארץ חדשה, והיינו שדיבור התורה שלו הוא דוגמת דיבורו של הקב"ה, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כו' אוף הכי את). הנה ע"י קיום ג' דברים הנ"ל באופן כזה, נקראים כנס"י בשם ציון, שאינם בבחי' מציאות בפ"ע כ"א מציאותם היא שהם סימן דהענינים שלמעלה.
ה) אמנם, כאשר חסר בהעבודה בג' קוין הנ"ל, מפני חטאינו, הנה הגם שענין החטא הוא מצד בחי' הנשמה המתלבשת בגוף, מ"מ זה פועל גם בעצם הנשמה. וכמ"ש[35] שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, דנכשל בפועל הוא הרגל וישראל הוא אותיות לי ראש, ראש שבנשמה, ואומר שובה ישראל, לפי שהכשלון דרגל הנשמה פועל גם בבחי' הנשמה שלמעלה. וכמשל אדם הנכשל ברגלו, שעי"ז נופל גם ראשו. וזהו"ע ציון במשפט תפדה, שבחי' ציון, עצם הנשמה הנק' ציון, צריך להיות בה הפדי' מהדברים המכסים עלי', שמונעים הגילוי בהנשמה שבגוף. והיינו שהפדי' שצ"ל בבחי' ציון היא לא פדי' מהשבי', כי בעצם הנשמה אין שייך ענין השבי' ח"ו, וכמ"ש[36] וכבודי לאחר לא אתן, שוכבודי[37] קאי על בחי' פנימיות המלכות, ובאדם הו"ע פנימיות הלב, פנימיות הנשמה ועד לבחי' עצם הנשמה, שבחי' זו לאחר לא אתן, ומה שצ"ל ענין הפדי' בבחי' ציון הוא רק היציאה מהדברים המכסים עלי' כנ"ל [ועיין בהמבואר באגה"ק[38] ובהדרושים עה"פ[39] פדה בשלום נפשי בענין פדיית השכינה הכללית מהגלות ובענין פדיית כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל ובשלום דוקא]. ופדי' זו היא במשפט, היינו ע"י התורה, שע"י עסק התורה מתגלה בחי' פנימיות הלב. אבל בכדי לפדות מהגלות הכחות של הנשמה (שבהתלבשות בגוף) שהם שבויים ממש, צריך לצדקה דוקא, ושבי' בצדקה. וע"י שפודים אותם מהשבי', נעשה עי"ז יתרון האור בתכלית השלימות[40], וכמשל בן מלך שכאשר הוא נמצא תמיד בבית אביו, אין השמחה בתוקף כ"כ, משא"כ כאשר בן המלך הי' בשבי' וטוחן בבית האסורים כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, הנה אז דוקא תתגדל השמחה מאד וישמחו שניהם שמחה רבה ועצומה[41]. ובדוגמת הידוע[42] בענין גודל השמחה שתהי' לע"ל בהזמן דג' שבועות, ובפרט בהט' ימים, ובפרט בימי שבעה עשר בתמוז ות"ב, שהשמחה דמועדים אלו [מה שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים[43]] תהי' שמחה גדולה ביתר שאת ויתר עז מהשמחה שבמועדים ע"ד הרגיל.
Part 3
ו) והנה עצם הענין ומהטעמים שהפדי' דבחי' עצם הנשמה היא במשפט שהוא התורה, והפדי' דבחי' כחות הנשמה שבאו בשבי' היא ע"י צדקה שהיא כללות המצוות, הוא לפי שהתורה והמצוות גופא הן ג"כ דוגמת ב' ענינים אלו. דהנה התורה גם כמו שירדה למטה, ואפילו בעת שנלמדת ע"י אדם שאינו טהור, היא כמו שהיא למעלה, דבר הקב"ה, וכדרשת רז"ל[44] עה"פ[45] הלא כה דברי כאש. ומכיון שהתורה אינה בבחי' התלבשות[46], הרי אין שייך בה ענין השבי' ח"ו[47]. אלא שמ"מ שייך בה ענין הפדי', כי מצד הדברים שבהם ירדה (אף שאינה בהם בהתלבשות), אפשר שתהי' בהעלם[48]. אמנם המצוות, מכיון שנתלבשו בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפלין בקלף גשמי וכו' וגם המצוות דחובות הלבבות צ"ל נרגשות במוח ולב הגשמי, לכן שייך בהן ענין השבי'[49], וכמשנ"ת במ"א בענין מ"ש[50] שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, שבמצוות הו"ע השלל, היינו ששוללים ומוציאים מהלעו"ז.
ז) והנה ב' ענינים הנ"ל (בחי' ציון במשפט תפדה ובחי' ושבי' בצדקה) ישנם בכל ג' הבחינות דעולם שנה ונפש[51]. ובבחי' נפש ישנם הן, הן בכאו"א מישראל והן בכללות ישראל [כי מכיון שכאו"א מישראל הוא עולם מלא[52], הרי מובן שהענינים שבכ"א מישראל ישנם גם בכללות ישראל והענינים שבכללות ישראל ישנם גם בכאו"א מישראל]. דכאו"א מישראל[53], מצד עבודתו בקו התורה הוא בבחי' ציון במשפט תפדה, ומצד עבודתו בקו המצוות הוא בבחי' ושבי' בצדקה. ועד"ז הוא גם בכללות ישראל, שנחלקים לב' סוגים יששכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין. דמארי תורה הם בבחי' ציון במשפט תפדה, ומארי עובדין טבין הם בבחי' ושבי' בצדקה. ובכללות יותר, הוא החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה[54]. דבצדיקים אין שייך ענין השבי' ח"ו שהרי לא יאונה לצדיק כל און[55], ועאכו"כ בצדיקים שהם בבחי' ולבי חלל בקרבי[56]. אלא שאעפ"כ גם בהם שייך ענין הפדי', וע"ד שלפעמים הצדיק נתפס בעון הדור[57], או ע"ד מ"ש גבי משה לך רד כי שחת עמך, שמצד שחת עמך נעשה ירידה[58] גם בו[59], אבל מ"מ מכיון שהירידה (וגם כאשר הוא נתפס בעון הדור) היא רק מצד ענינים שמחוץ ממנו, הרי גם אז אינו בשבי' ח"ו כי ענינו של הצדיק הוא סימנא (דאלקות) בעלמא, כביכול, כמו שאלקות הוא למטה[60], דמציאותו (של הצדיק) היא זה שהוא שלוחו של אדם העליון, ושלוחו של אדם הוא כמותו ממש[61]. ולכן, גם כשהוא בבחי' ירידה וכו', הפדי' שלו היא ע"י התורה. לפי שבתורה, ענין זה (שגם למטה היא אלקות בגילוי, כנ"ל בענין הלא כה דברי כאש) הוא בגלוי יותר. משא"כ הבע"ת, שעבודתם היא להוציא את הניצוצות שנפלו ונשבו בלעו"ז (ובדוגמת – בקדושה – מ"ש וישב ממנו שבי[62]), לכן גם הגאולה צ"ל בדוגמת זה. וזהו ושבי' בצדקה, שגאולתם בקו הצדקה, שהיא כללות המצוות [דכל הגוף נכלל בימין[63]], שהעבודה דקו המצוות היא באופן דשבי ושלל. וע"ד המבואר באגה"ק[64], שעיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה (ודלא כבזמן הש"ס, שת"ת הי' עיקר העבודה שלהם), כי בכדי להעלות את סוכת דוד שנפלה עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי' צ"ל גם העבודה בבחי' עשי' דוקא, שהיא מעשה הצדקה.
Part 4
ח) ועד"ז גם בבחי' עולם, מקום, שישנם בו שני ענינים הנ"ל. דעולם האצי' הוא מבורר[65] ועולמות בי"ע עליהם נאמר ומשם יפרד ודוקא בעלמא דפרודא עולם העשי' העבודה דמצוות מעשיות. ועד"ז א"י אשר עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה[66], משא"כ ארץ העמים שגושה טמא ואוירה טמא[67], הנה בכדי לעשות ארץ העמים לארץ ישראל[68] צ"ל העבודה הגדולה יותר דושבי' בצדקה. ועד"ז הוא גם בבחי' שנה, זמן, שיש בו ג"כ שני סוגים הנ"ל. שבכללות הוא החילוק שבין זמן הקיץ לזמן החורף, כמבואר במ"א[69] שבזמן הקיץ העבודה היא בנקל יותר מבזמן החורף, שבימות החמה השמש זורח[70] והוא בחי' שם הוי' (והיו"ט שבקיץ הם בתכיפות יותר). וכדאיתא במדרש[71] ע"י שהן יוצאים מן הקיץ לחורף כו' למקום רחוק כו' לית בעונתה ליזיל ולמיתי. והיינו שהעבודה בזמן החורף היא רחוקה, קשה יותר מבזמן הקיץ. ועד"ז הוא החילוק שבין יומין זכאין לימים שהם היפך הזכות[72]. שהעבודה בימים דהיפך הזכות ה"ה ע"ד ושבי' בצדקה, מה שישראל (על ידי עבודתם) מהפכים הימים האלה לששון ולשמחה, בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש. וענין זה (הפיכת ימים אלו לששון ולשמחה) נעשה ע"י העבודה דקו התשובה דוקא, כי ענין התשובה הוא אתהפכא חשוכא לנהורא, שזוהי מעלת עבודת הבע"ת על עבודת הצדיקים. וזוהי גם השייכות דגאולה העתידה לענין התשובה דוקא [שישראל עושין תשובה (ועי"ז דוקא) ומיד הן נגאלין[73], ועד שהעילוי דגאולה העתידה[74] הוא מה שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא[75]], כי החידוש שבגאולה העתידה הוא הענין דאתהפכא.
ט) וע"פ הנ"ל יובן מה שבפסוק זה מדובר רק ע"ד שני הענינים דתורה (משפט) וצדקה, אף שישנם ג' קוין, כי הכוונה בענין התורה (משפט) וצדקה (בפסוק זה) היא לשני סוגים הכללים שבכל הבחינות דעולם שנה ונפש (עד"ז – הענין דאורות וכלים, שם הוי' ושם אלקים וכו'). ובכל א' – צ"ל העבודה בכל ג' הקוין. כי הפדי' מהגלות [הן בענינים אלו [מארי תורה וצדיקים (נפש), ארץ ישראל (עולם), ויומין זכאין (שנה)] שפדייתם מהגלות היא באופן דציון במשפט (תורה) תפדה. והן בענינים אלו [מארי עובדין טבין ובע"ת, ארץ העמים, וימים שהם היפך הזכות] שפדייתם היא באופן דושבי' בצדקה], היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין דוקא. וכמרז"ל[76] כל העוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שפדיית הקב"ה וישראל מבין אוה"ע היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין (ובאופן של צבור[77]). וכמו שנת"ל בענין בחי' ציון, דזה מה שישראל הם בחי' ציון הוא ע"י עבודתם בכל ג' הקוין [ויתירה מזו, עי"ז שכל ג' הקוין הם בשלימות]. ומ"ש ציון במשפט (תורה) תפדה הוא לפי שהפדי' דבחי' ציון (בכל ג' הבחי' דעש"ן) היא בעיקר ע"י התורה, עד"ז הוא גם בענין ושבי' בצדקה, שהפדי' דשבי' (בכל ג' הבחינות דעש"ן) היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין דוקא. ומ"ש ושבי' בצדקה (דוקא) הוא לפי שפדייתם (של שבי') היא בעיקר ע"י הצדקה. ונוסף לזה, גם בענין המצוות גופא (דצדקה היא כללות המצוות, כנ"ל) יש כל ג' הקוין, ההלכה בזה שהוא ענין התורה, העשי' בדבר הגשמי שהוא הקו דגמ"ח, העלאת הגשמי (שעושים בו המצוה) שהוא קו העבודה, דבקרבנות נאמר ריח ניחוח שריח הו"ע ההעלאה מלמטלמ"ע[78], וכן תפלה (שכנגד קרבנות) עז"נ[79] סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נוסף על הידוע שבכל מצוה יש ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה שהם ג' הקוין[80]. וע"פ הנ"ל יובן גם סדרן של ג' דברים אלו (במרז"ל הנ"ל), תורה גמ"ח ותפלה (לא כסדר הרגיל), כי בכללות הענין דפדאני לי ולבני מבין האומות הוא ע"י העסק בתורה וגמ"ח, ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אלא שבכל ענין (ובפרט בענין הפדי' מהגלות[81]) צ"ל כל ג' הקוין, ומתפלל עם הצבור[82].
י) וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שפסוק זה נקבע בההפטורה דשבת שלפני ת"ב (דשבת מיני' מתברכין כולהו יומין[83] – כולל ת"ב), שזהו בדוגמת הנהגתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה[84], שרפואתו של הקב"ה היא באופן שמלכתחילה לא אשים עליך[85], ועי"ז פועלים הפדי' דכאו"א מישראל הן בנשמתו והן בגופו ונפשו הבהמית, שפדיית הנשמה היא (בכללות) באופן דציון במשפט תפדה, ופדיית הגוף ונה"ב היא באופן דושבי' בצדקה [כמובן מהמבואר בתניא[86], שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל וירידתה למטה הוא רק בכדי לתקן את הגוף ונה"ב]. ובכדי שהתורה והצדקה (יעלו למעלה, שעי"ז) יפעלו הפדי' בפועל, הוא ע"י התפלה, קו העבודה, כנ"ל[87].
יא) וע"י העבודה בכל ג' הקוין, הנה בדורות הקודמים נעשה עי"ז כאילו פדאני (בכ"ף הדמיון), והוא ע"ד המבואר באגה"ק[88] בענין גאולה הפרטית. משא"כ עכשיו אשר הנה זה עומד אחר כתלנו וכידוע השיחה של בעל הגאולה (די"ב תמוז), שכבר נגמרו כל הבירורים וצריך רק צופּוצן די קנעפּלאַך[89], הנה עכשיו, ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הצבור יהי' פדאני כו' ממש, ובאופן של פדה בשלום נפשי, כי אמיתית הענין דפדי' בשלום תהי' בביאת המשיח דוקא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי[90]. וזהו ג"כ מה שכתב אדמו"ר הזקן (באגה"ק שלו בבואו מפ"ב[91]) וכשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מה' שלום, דהנה ידוע[92] שעיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה הותחל לאחרי פ"ב. ולכן יצא בשלום כשקרא בפסוק פדה בשלום נפשי, כי (עיקר) הענין דפדה בשלום הוא בגאולה העתידה (כנ"ל), ויפוצו מעינותיך חוצה הוא ההכנה[93] לזה, לקא אתי מר.
ועי"ז פתח וסלל את הדרך, שכאו"א יכול (ולכן צריך הוא) לעסוק בהכנה זו ולהביא את הגאולה ע"י שיעשה את התלוי בו וכפסק הרמב"ם[94] שע"י פעולה אחת (הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה) מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה, שנעשה פדה בשלום נפשי, פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, בקרוב ממש ובעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
**********
*) מאמר זה ושלאחריו יצאו לאור בשעתו, "יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ז' מנ"א ה'תשל"ה". 
  1. 1 ישעי' א, כז.
  2. 2 ראה רשימות הצ"צ לאיכה (ע' 28. אוה"ת נ"ך ח"ב ריש ע' א'נט): ישעי' מלשון וישע ה' כו' (ובאגה"ק ס"ג: ישועה היא מלשון וישע ה').
  3. 3 ב"ב יד, ב.
  4. 4 קה"י ערך ישעי'. – ספר שהובא בכ"מ ע"י אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
  5. 5 שבת פט, ב. תו"א ויצא כא, רע"ג ואילך.
  6. 6 שני סוגים אלו הם דוגמת "מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח" – ראה תניא פכ"ז.
  7. 7 לקו"ת במדבר יט, סע"א. סידור שער התקיעות רמז, א (בענין גבורות דיצחק). ובכ"מ. ולהעיר גם מתניא שם, שדוקא "דברים חריפים או חמוצים" (כאשר הם מתובלים כו') הם משיבים הנפש.
  8. 8 נדפסו בלקו"ת ר"פ דברים (ובקונ' בפ"ע (קה"ת, תשט"ו. תש"ל) – עם הגהות הצ"צ (ולאח"ז באוה"ת דברים כרך ו בתחלתו)). אוה"ת שם (כרך א ע' כז ואילך). אוה"ת לישעי' עה"פ.
  9. 9 יבמות סא, רע"א.
  10. 10 של"ה כ, ב. רסח, ב. שא, ב. עש"מ מאמר אכ"ח ח"ב סל"ג.
  11. 11 ראה גם לקו"ת תצא לה, ג. ר"ה סב, ג. שה"ש טז, ד. ובכ"מ.
  12. 12 לקו"ת (ואוה"ת דברים כרך ו) שבהערה 8. קונטרס הנ"ל (ע' 3. 10).
  13. 13 ואתחנן ו, ו.
  14. 14 ספרי שם. פרש"י שם.
  15. 15 ואפ"ל שזהו הטעם שלא הובא כאן (ובכמה מקומות) מרז"ל (פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבא כו, טז) יהיו בעיניך חדשים (ולא כחדשים – בכ"ף הדמיון) – כי דרגא זו לאו מכאו"א תמיד נדרשת היא.
  16. 16 תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.
  17. 17 ראה לקו"ת ר"ה שם, שבחי' ישראל (היינו בחי' הנשמה שלמעלה מהגוף) היא "כענין שמשא . . וכמו בהשמש אין שום שינויים בחי' לא שניתי כך בבחי' ישראל". ועפ"ז יומתק הקשר להמובא בהדרושים שבהערה 12 שהנשמות "נמשכו מבחי' מחשבה . . המחשבה היא תמידית" – כי הענין דבכ"י כחדשים הוא מצד ענין התמידות (למעלה משינויים) שבנשמה.
  18. 18 אוה"ת דברים שם ע' לו.
  19. 19 זח"א רכה, א. הובא בלקו"ת (שבהערה 8 – א, סע"ב) לענין ציון במשפט גו'.
  20. 20 תענית פ"ד סה"ב. מגילה פ"ג סה"ו. וכ"ה בזח"ג לה, א (הובא באוה"ת שם).
  21. 21 ישעי' נא, טז.
  22. 22 אוה"ת שם (מקה"ע לירושלמי שם). וראה גם לקו"ת במדבר ו, ב.
  23. 23 שבת קלח, ב.
  24. 24 רש"י שבת שם.
  25. 25 ראה ירושלמי פאה פ"א ה"א. תניא פל"ז (מח, ב).
  26. 26 תניא ספ"ה. אגה"ק ס"ג. ובכ"מ.
  27. 27 ראה אוה"ת שם (ע' מ): כסתיך זהו"ע כסותה.
  28. 28 קה"ע לירושלמי שם.
  29. 29 אוה"ת שם.
  30. 30 להעיר מזח"ג רלב, א ושם ז, א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג, טו. ויק"ר פ"ב, ג. מכילתא שמות יח, יט.
  31. 31 לקו"ת פקודי ה, סע"ד ואילך. נשא כה, ב. ובכ"מ.
  32. 32 ראה תו"א לה, ב, דזה שכל המצוות נק' מצוות הוי' הוא לפי שהקב"ה מקיים את המצוות. ושם, שע"י שהקב"ה מקיים את המצוות, הם נעלים יותר מכמו שהם מצד עצמם.
  33. 33 וכפי' הה"מ באין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש דלמע' דוקא ופשיטא דלא הוי כאותן דעבדין לגרמייהו (ר"פ ויגש ובכ"מ).
  34. 34 ח"א ד, סע"ב ואילך. וראה גם זח"ג לה, א.
  35. 35 הושע יד, ב. לקו"ת ר"ה סב, ג ואילך.
  36. 36 ישעי' מב, ח. מח, יא.
  37. 37 ראה אוה"ת שמע"צ ס"ע א'תתכח. סהמ"צ להצ"צ קפא, ב.
  38. 38 סי' ד'.
  39. 39 תהלים נה, יט.
  40. 40 משא"כ "יתרון האור" שע"י "ציון במשפט תפדה" – מכיון שבחי' עצם הנשמה לא הייתה בשבי', הרי אין בזה הענין דהפיכת החשך (והחשך הוא "רק גרם בעלמא"), ולכן גם "יתרון האור" שבזה אינו בתכלית השלימות – ראה תו"ח נח ס, סע"ב ואילך. וראה לקו"ש ח"ט ע' 21 הערה 52. ולהעיר מתניא פל"א (מ, סע"א): ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבי' – שיש לומר: ענין ה"גלות" שייך גם בבחי' ציון (כנ"ל בפנים, מלקו"ת דברים א, סע"ב), ומוסיף (בתניא שם) "והשבי'" – שעי"ז השמחה גדולה יותר. ולהעיר גם מהאריכות דהמשל בתניא שם: "בשבי' וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה" – כי כל פרטים אלו מוסיפים בהשמחה.
  41. 41 תניא שם. אוה"ת שמע"צ ע' א'תשפ.
  42. 42 ראה ד"ה נחמו עת"ר (ע' רכא) בפירוש מרז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", "שהוא עוד יו"ט ביותר משאר מועדים, דהיינו אפילו מפסח וסכות". ומזה שמבאר שם (ס"ע רכט ואילך) שהטעם לזה הוא לפי שהעלי' באה לאחרי הירידה בת"ב – מובן שכ"ה (ובמכש"כ) בנוגע לה"מועדים" דימים אלו גופא. ולהעיר גם מתו"ח בראשית מ, ד: "וכל שמתגלה יותר הדין והעונש יותר ניכר בזה עוצם האה"ר . . שט"ב . . יהפך ליו"ט כי יתגלה בו מה שהי' בהעלם מבחי' האה"ר שמלובש בחרון אפו . . וזהו שת"ב הוא באותו יום שהוא יום א' דפסח". שמזה משמע, שהיו"ט דת"ב יהי' גדול יותר מהיו"ט דפסח.
  43. 43 זכרי' ח, יט. תוספתא סוף מס' תענית. בזכרי' שם: יהי' לששון גו'. והלשון "יהפכו" (שבפנים) הוא ע"פ היעוד בירמי' לא, יב: והפכתי אבלם לששון. וראה יל"ש ירמי' רמז רנט: עלה כו' על מנת כו' והפכתי גו'. רשימות הצ"צ לאיכה ע' כו. אוה"ת מסעי (ע' א'שפד ואילך). ובסליחות לי"ז תמוז – הפך לנו לששון ולשמחה. ובס' השיחות קיץ ה'ש"ת (ע' קנז): זאָל נדחה ווערן באמת ויהפך לששון ולשמחה. ומ"ש בזכרי' שם: יהי' לששון גו' – י"ל לפי שהמדובר בזכרי' הוא בזמן בית שני (כאמרו "לבית יהודא" – ראה רד"ק שם) שחסרו בו ה' דברים (יומא כא, ב). וראה ט"ז לשו"ע או"ח ר"ס תק"נ. יד אפרים שם.
  44. 44 ברכות כב, א. וע"פ מ"ש בפנים – יש לומר הפירוש ב"דברי כאש", דמכיון שהיא "דברי" (דברי הקב"ה), לכן היא "כאש" שאינו מקבל טומאה.
  45. 45 ירמי' כג, כט.
  46. 46 "וענין התלבשות בתורה אין זה מענין ההתלבשות של התעסקות, כ"א מה שהתורה מכנסת עצמה לדון בזה" (ד"ה ויאמר משה תש"ד פ"כ).
  47. 47 ראה לקו"ת ראה כ, א: דהתורה היא עץ החיים . . ואין כח בקליפה לשלוט שם. ומ"ש בתניא פל"ט (ועד"ז בהל' ת"ת פ"ד ה"ג) ש"התורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפות לפי שעה" – אין זה שהקליפות שולטים ח"ו עלי', כי אם, שעל ידם היא בבחי' העלם אז (וע"ד ה"גלות" שבבחי' ציון).
  48. 48 ולכאורה צ"ע שהרי גם מוסיפה כח בקליפה לפי שעה (הל' ת"ת שם) וביומא עב, ב: נעשית לו סם כו'. ואף שזהו רק בנוגע פעולתה על האדם – וכדיוק לשון רז"ל "נעשית לו" – מ"מ, היא נעשית סם כו'. ואולי אפ"ל שזהו מצד בחי' התורה כמו שהיא נעשית אחת מרמ"ח מ"ע שהם כנגד רמ"ח איברים (ולא בדוגמת דם – ראה לקו"ת (במדבר יג, א)). ולכן גם אפ"ל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ועצ"ע.
  49. 49 ראה לקו"ת שם, שדוקא בתורה "אין כח בקליפה לשלוט", "משא"כ במצוה כו'". וראה גם לקו"ת ואתחנן ט, ד. ד"ה אז ישיר תש"ד פ"ל.
  50. 50 תהלים קיט, קסב.
  51. 51 שעל ענין ג' בחי' אלו הוא היסוד של ס' יצירה (אוה"ת יתרו ע' תתטז ואילך).
  52. 52 סנהדרין לז, א (במשנה).
  53. 53 מצד נפשו – נוסף ע"ז שגוף ונפש הם ג"כ בדוגמת ב' בחי' הנ"ל – כדלקמן ס"י.
  54. 54 אוה"ת דברים ע' נא.
  55. 55 משלי יב, כא – (יאונה בשוגג (פרש"י שם), ולמזיד – הרי אינו שייך).
  56. 56 תהלים קט, כב. וראה תניא פ"א, שבחינה זו היא "אמיתת שם התואר והמעלה" דצדיק.
  57. 57 ראה שבת נד, ב. ד"ה אם רוח המושל תרצ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב שנח, ב ואילך).
  58. 58 אף שלא נתפס בעון הדור, כמבואר בד"ה אם רוח המושל שם.
  59. 59 תשא לב, ז. ברכות לב, א. פירש"י עה"ת שם.
  60. 60 וי"ל שזהו למעלה מסימנא כו' – ולהעיר ממרז"ל: והוי' בהיכל קדשו דא ריב"א בכנישתא מדרתא דקסרין (ירוש' בכורים פ"ג ה"ג); מאן פני האדון הוי' דא רשב"י (זח"ב לח, א).
  61. 61 לקו"ת ויקרא א, ג. וראה שיחת ט"ז תמוז תשל"ה (נדפסה בלקו"ש חי"ג ע' 280 ואילך) ס"ב ובהערות שם.
  62. 62 חקת כא, א. וראה פירש"י (ומפרשיו) שם.
  63. 63 אגה"ק סל"ב.
  64. 64 סי' ט'.
  65. 65 תו"א בי' כי כאשר השמים (ג, א). ובכ"מ.
  66. 66 עקב יא, יב.
  67. 67 שבת טו, ב. רמב"ם רפי"א מהל' טומאת מת.
  68. 68 ברוחניות וכפתגם אדמו"ר הצ"צ (לקו"ש ח"ב ע' 621) מאַך דאָ ארץ ישראל. ועי"ז נעשה ה"שתתפשט א"י בכל העולם" (ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. ילקוט ישעי' רמז תקג).
  69. 69 סד"ה ביום השמע"צ תרל"ב. ולהעיר מסד"ה להבין ענין שמח"ת תש"ו באו"א קצת. – ועייג"כ אוה"ת להצ"צ שמע"צ ע' א'תשעד באופן אחר.
  70. 70 בד"ה ביום השמע"צ הנ"ל מציין שם ללקו"ת ד"ה שחורה אני דענין שזפתני השמש הוא בחי' יחו"ע כו'.
  71. 71 שהש"ר פ"ז עה"פ מה יפו פעמיך. וראה סד"ה להבין ענין שמח"ת שם: נשואות במקום קרוב הם הצדיקים . . נשואות למקום רחוק הם הבע"ת כו'.
  72. 72 ראה תענית כט, א.
  73. 73 רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
  74. 74 משא"כ ביצי"מ שהיו בבחי' צדיקים וראה ד"ה החודש הזה (אוה"ת בא ע' רנט, רעא).
  75. 75 הובא בלקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב.
  76. 76 ברכות ח, א. וראה חדא"ג מהרש"א שם: הן הן ג' עמודי העולם ששנינו על שלשה דברים העולם עומד כו'. ועיין בהצ"צ לתהלים עה"פ פדה בשלום נפשי (ע' רד).
  77. 77 וכמש"נ הטעם: כי ברבים היו עמדי. וראה בהצ"צ שם בארוכה. – וכבר דובר (שיחת ט"ז תמוז תשל"ה. נדפסה בלקו"ש חי"ג ע' 282 ואילך) ע"ד ההשתדלות עתה אודות העסק בתורה ובגמ"ח ועאכו"כ תפלה – בצבור.
  78. 78 תו"א כ, רע"ד. לקו"ת שמע"צ צב, ד. ובכ"מ.
  79. 79 ויצא כח, יב. זח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. תקו"ז תי' מה.
  80. 80 ראה רשב"א (הובא ברשימות הצ"צ שם (ע' רה)): ג' דברים הנ"ל תורה וגמ"ח ותפלה הם מחשבה דיבור ומעשה.
  81. 81 ראה רשימות הצ"צ שם (ריש ע' רח) בענין הפדיון "שהם הג' שמות . . נמשכים ע"י תורה עבודה וגמ"ח".
  82. 82 ועפ"ז יובן מה שמחלק ג' הענינים לב' חלוקות [תורה וגמ"ח הו"ע בשלום, ותפלה בצבור הו"ע כי ברבים היו עמדי – ראה רש"י ברכות שם]. וראה לקמן הערה 87.
  83. 83 זח"ב סג, ב. פח, א.
  84. 84 מגילה יג, ב.
  85. 85 בשלח (טו, כו) ולפי פשוטו (פרש"י שם וכגירסת הרא"ם והדפוסים).
  86. 86 פל"ז (מח, ב).
  87. 87 ועפ"ז יומתק לשון הכתוב פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי – ד"ברבים היו עמדי" בא בתור טעם ("כי") על "פדה בשלום נפשי" – כי ע"י התפלה (בצבור) התורה וגמ"ח עולים ופועלים פעולה הנ"ל.
  88. 88 סי' ד'.
  89. 89 שיחת שמח"ת תרפ"ט (סה"ש תרפ"ט ע' 42).
  90. 90 ראה ד"ה פדה בשלום נפשי (בשעה"ת לאדמו"ר האמצעי) פי"א. וראה ד"ה זה דשנת העת"ר (תער"ב ח"ב ע' תשסו ואילך) ותשכ"ו (לעיל ח"ב ע' קטז).
  91. 91 נדפס בחוברת י"ט כסלו ע' 23. אגרות-קודש אדמו"ר הזקן ח"א ע' צח ואילך.
  92. 92 תורת שלום ס"ע 112 ואילך.
  93. 93 אגה"ק הידועה דהבעש"ט – נדפסה בתחילת ס' כתר שם טוב. ובכ"מ. והרי הכנה פשיטא דצ"ל מעין הענין שאליו באה ההכנה.
  94. 94 הל' תשובה פ"ג ה"ד.

B"H, Yom HaShlishi SheHukpal Bo Ki Tov, Eve of Rosh Chodesh Menachem Av, 5735.

Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah.

Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah[1]—this verse appears at the beginning of Sefer Yeshayahu, whose theme, as its name implies (Yeshayahu from the word yeshuah[2]), is salvation. As the Gemara says[3], "Yeshayahu is all consolation." Even those prophecies in Yeshayahu that do not seem to be about salvation are, in truth, also about salvation and consolation, as explained in Kabbalah[4]: they are gevurot that have been sweetened. Since the future redemption will come through the sweetening of gevurot, Yitzchak will be the main figure[5]—as the Gemara says, in the future they will say to Yitzchak, "You are our father," for Yitzchak represents gevurot. Thus, in Yeshayahu, there are salvations that are open kindnesses, and salvations that are sweetened gevurot—gevurot transformed into chassadim[6] (which are even higher[7] than revealed kindnesses). Similarly, the prophecy at the beginning of the book contains both types, concluding with "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah," as will be explained.

2) It is explained in the discourses on "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah" (by the Alter Rebbe and the Rebbeim who succeeded him[8]) that this verse speaks of two levels. Tziyon—though in exile and thus in need of redemption—is not in captivity, so its redemption is through mishpat (justice). VeShaveha—those who are truly captives—are redeemed specifically through tzedakah. These two levels exist within a person: the neshamah, which is the essence of a person (as Tanya ch. 32 explains), for "you are called Adam"[9] because "I will resemble the Supreme"[10]. The neshamah exists as it is above the body—its essence, the inner heart, etc.—and the part of the neshamah that is invested in the body, which are generally the revealed faculties of the soul, called the "foot" of the neshamah. The verse says, "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah": Tziyon refers to the essence of the neshamah, the inner heart, which cannot be truly captive or enslaved to the forces of evil, only in exile. But the faculties of the neshamah that are invested in the body can be in captivity, and for them it says, "VeShaveha BeTzedakah"—even those faculties of the soul that are truly captive in the mundane are redeemed through tzedakah.

3) To explain the concept of the inner heart (called Tziyon), the above discourses[12] bring the verse, "VeHayu HaDevarim HaEileh Asher Anochi Metzavecha HaYom" (Devarim 6:6)[13], and our Sages say[14] that every day these words should be as new to you. We must understand how this is possible—since this idea, like all truths of Torah, must be real[15], and since "the Holy One only demands according to one's ability"[16], it must be possible for a person to reach this. But since a person is limited and subject to change, how can it be that every day the Torah is truly new to him? The explanation (as understood from the above discourses) is that this is due to the inner heart, which is above change[17]. Therefore, when the inner heart is as it should be (i.e., revealed), it affects even the faculties of the soul invested in the body, and even the garments of the soul—thought, speech, and action—so that in them too, Torah is as new, for the revelation of the inner heart brings wholeness to all the soul's faculties. This is why Israel is called Tziyon in this verse [as the Tzemach Tzedek explains[18], the interpretation that Tziyon refers to the city or all of Eretz Yisrael is somewhat forced; rather, Tziyon refers to the Jewish people], for Tziyon means a sign, and when the inner heart is revealed in a person, he is a Tziyon—a sign ("ana simana be'alma"[19]), his whole being is only a sign of higher realities.

4) The above interpretation (of the Tzemach Tzedek) that Tziyon refers to the Jewish people is based on the Yerushalmi[20] on the verse "Va'asim Devarai Beficha Uvetzel Yadi Kisiticha Lintoa Shamayim Velisod Eretz VeLomar LeTziyon Ami Atah" (Yeshayahu 51:16)[21]: "We searched all of Scripture and found that Israel are called Tziyon only here." The Tzemach Tzedek[22] explains that through the three things in this verse (according to the Yerushalmi's interpretation)—"Va'asim Devarai Beficha" refers to Torah ["Davar Hashem" is halachah[23], i.e., Torah[24]]; "Uvetzel Yadi Kisiticha" refers to gemilus chassadim [which includes all mitzvos[25], and mitzvos are garments[26], "kisiticha"[27]]; "Lintoa Shamayim Velisod Eretz" refers to korbanos [for through korbanos the statutes of heaven and earth are maintained[28], and through korbanos (and tefillah) there is a union of Zeir Anpin and Malchus, called heaven and earth[29]]. Through fulfilling these three things, Israel are called Tziyon. That is, when these three are complete (as hinted in this verse), Torah study is with total bittul, so that the speech is not from oneself but "the word of Hashem" is spoken through him, as with Moshe[30]—this is "Va'asim Devarai Beficha," that Hashem's word is spoken through his mouth[31]. Similarly, his mitzvah observance is with bittul, so that his own existence is not felt, but he is covered ("kisiticha") in the shadow of Hashem's hand, i.e., mitzvos as they are Hashem's mitzvos[32]. All the more so in the path of avodah, where his service is to "plant heavens and establish earth"[33]. (As the Zohar says[34], through involvement in Torah, new heavens and earth are created, paralleling Hashem's own speech.) Through fulfilling these three in this way, the Jewish people are called Tziyon, not as an independent entity, but as a sign of higher realities.

5) However, when there is a deficiency in avodah in these three lines, due to our sins, even though sin comes from the soul as invested in the body, it still affects the essence of the soul. As it is written[35], "Shuvah Yisrael ad Hashem Elokecha ki chashalta ba'avonecha"—the stumbling is in the "foot," but "Yisrael" is the "head" of the soul, and yet it says "return, Yisrael," because the fall of the foot affects the head as well. Like a person who stumbles with his foot, causing his head to fall too. This is the meaning of "Tziyon BeMishpat Tipadeh": the essence of the soul, called Tziyon, needs to be redeemed from the things that cover it, which prevent its revelation in the soul as invested in the body. The redemption of Tziyon is not from captivity, for the essence of the soul cannot be captive, as it is written[36], "Uchvodi le'acher lo eten"—"My glory" refers to the inner aspect of malchus, and in a person, the inner heart, the inner soul, up to the essence of the soul, which cannot be given to another[37]. The redemption needed for Tziyon is only to emerge from concealment[38] [see also the explanation in Tanya[39] and the discourses on "Padah Beshalom Nafshi" about the redemption of the general Shechinah from exile and the redemption of each individual spark of the Shechinah in every Jew's soul, and that it is specifically through peace]. This redemption is through mishpat, i.e., Torah, for through Torah study, the inner heart is revealed. But to redeem the faculties of the soul (as invested in the body), which are truly captive, tzedakah is needed—"VeShaveha BeTzedakah." By redeeming them from captivity, there is a greater advantage of light[40], as in the parable of a king's son who, when always at home, does not bring as much joy as when he was in captivity and returns home, bringing great joy to both father and son[41]. Similarly, it is known[42] that the joy in the future, especially during the Three Weeks, the Nine Days, and particularly on the 17th of Tammuz and Tisha B'Av, will be much greater than the regular festivals, for these days will be transformed into joy and gladness[43], a joy even greater than the usual festivals.

6) The very reason and explanation for why the redemption of the essence of the soul is through mishpat (Torah), and the redemption of the faculties of the soul in captivity is through tzedakah (mitzvos), is because Torah and mitzvos themselves parallel these two concepts. Torah, even as it descends below, and even when learned by someone who is not pure, remains as it is above—the word of Hashem, as the Sages expound[44] on the verse[45] "Is not My word like fire". Since Torah is not truly invested[46], it cannot be in captivity[47]. Still, it can be in a state of concealment[48]. Mitzvos, however, since they are invested in physical things—tzitzis in wool, tefillin in parchment, etc.—and even mitzvos of the heart must be felt in the physical mind and heart, can be in captivity[49]. As explained elsewhere regarding the verse[50] "Sas anochi al imrasecha kemotzei shalal rav"—mitzvos are like spoils, taken from the forces of evil.

7) The two concepts above (Tziyon BeMishpat Tipadeh and VeShaveha BeTzedakah) exist in all three dimensions: world, year, and soul[51]. In the soul, they exist both in every individual Jew and in the collective Jewish people [since every Jew is a complete world[52], what is true for the individual is true for the collective, and vice versa]. Each Jew, through Torah, is in the state of Tziyon BeMishpat Tipadeh, and through mitzvos, in the state of VeShaveha BeTzedakah. Similarly, in the collective, there are two types: Yissachar and Zevulun, masters of Torah and masters of good deeds. Masters of Torah are Tziyon BeMishpat Tipadeh, and masters of good deeds are VeShaveha BeTzedakah. More generally, this is the difference between tzaddikim and baalei teshuvah[54]. For tzaddikim, captivity is not possible, as it says, "No harm befalls the tzaddik"[55], and especially those tzaddikim whose "heart is void within them"[56]. Still, even they can experience exile, as sometimes the tzaddik is held accountable for the sins of the generation[57], or as with Moshe, "Go down, for your people have corrupted themselves"—the sin of the people causes a descent[58] even in him[59]. But since the descent (even when he is held accountable for the generation's sin) is only due to external factors, he is never truly captive, for the tzaddik is only a sign (of G‑dliness), as G‑dliness is below[60], his whole being is that he is the emissary of the Supreme, and "the emissary of a person is like the person himself"[61]. Therefore, even when he is in a state of descent, his redemption is through Torah, for in Torah, G‑dliness is always revealed. In contrast, the baal teshuvah's work is to extract the sparks that have fallen and been captured by the forces of evil (similar to, in holiness, "Vayeshev mimenu shevi"[62]), so their redemption must be similar—"VeShaveha BeTzedakah," their redemption is through tzedakah, which includes all mitzvos [for the whole body is included in the right side[63]]. The avodah of mitzvos is in the manner of captivity and spoils. As explained in Tanya[64], the main avodah in these times before Mashiach is tzedakah (unlike the time of the Gemara, when Torah study was the main avodah), for to elevate the fallen Sukkas David, down to the lowest levels, the avodah must be specifically in action, which is the act of tzedakah.

8) Similarly, in the dimension of world—place—there are these two concepts. The world of Atzilus is refined[65], while the worlds of Beriah, Yetzirah, and Asiyah are "worlds of separation," and specifically in the world of Asiyah is the avodah of practical mitzvos. Likewise, Eretz Yisrael is "the land that the eyes of Hashem are upon from the beginning to the end of the year"[66], while the lands of the nations are impure[67]. To transform the lands of the nations into Eretz Yisrael[68] requires the greater avodah of VeShaveha BeTzedakah. Similarly, in the dimension of year—time—there are also these two types. Generally, this is the difference between summer and winter, as explained elsewhere[69]: in summer, avodah is easier, for the sun shines[70], representing the Divine Name Havayah (and the festivals are more frequent in summer). As the Midrash says[71], when they go from summer to winter, it is to a distant place, and it is not the season to go and come. That is, avodah in winter is more distant and difficult than in summer. Similarly, there is a difference between meritorious days and days that are the opposite[72]. Avodah in the latter is like VeShaveha BeTzedakah, where Israel, through their avodah, transform these days into joy and gladness, in the future redemption. This transformation is achieved specifically through teshuvah, for teshuvah is "transforming darkness to light," which is the advantage of the baal teshuvah over the tzaddik. This is also the connection between the future redemption and teshuvah[73] ["Israel will do teshuvah and immediately be redeemed"[74], and the ultimate elevation of the future redemption[75] is that Mashiach will bring even tzaddikim to teshuvah], for the novelty of the future redemption is transformation.

9) Based on the above, we can understand why this verse mentions only Torah (mishpat) and tzedakah, even though there are three lines, because the intent of Torah (mishpat) and tzedakah in this verse is the two general types in all aspects of world, year, and soul (similarly, the concepts of orot and kelim, the Divine Names Havayah and Elokim, etc.). In each, avodah in all three lines is needed. For redemption from exile—whether in those areas [masters of Torah and tzaddikim (soul), Eretz Yisrael (world), and meritorious days (year)] whose redemption is through Tziyon BeMishpat Tipadeh, or in those areas [masters of good deeds and baalei teshuvah, lands of the nations, and days that are the opposite of merit] whose redemption is through VeShaveha BeTzedakah—is achieved through avodah in all three lines. As our Sages say[76], "Whoever engages in Torah, gemilus chassadim, and prays with the community, it is as if he redeemed Me and My children from among the nations," for the redemption of Hashem and Israel from the nations is through avodah in all three lines (and in a communal manner[77]). As explained above regarding Tziyon, Israel are Tziyon through avodah in all three lines [and even more so, when all three are complete]. The verse says "Tziyon BeMishpat (Torah) Tipadeh" because the redemption of Tziyon (in all three dimensions) is mainly through Torah, and similarly, "VeShaveha BeTzedakah"—the redemption of the captives (in all three dimensions) is mainly through tzedakah. Additionally, within mitzvos themselves (since tzedakah includes all mitzvos), there are all three lines: the halachah is Torah, the act in the physical object is gemilus chassadim, and the elevation of the physical (through the mitzvah) is avodah, as with korbanos, where "rei'ach nichoach" (the scent) represents elevation from below to above[78], and similarly, prayer (which corresponds to korbanos), as it says[79], "a ladder set on the earth with its top reaching heaven." Also, in every mitzvah there are the three aspects of thought, speech, and action, which are the three lines[80]. Based on the above, we can also understand the order of these three things (in the Sages' statement): Torah, gemilus chassadim, and prayer (not in the usual order), for the general redemption is through Torah and gemilus chassadim—Tziyon BeMishpat Tipadeh and VeShaveha BeTzedakah—but in each aspect (especially in redemption from exile[81]), all three lines are needed, and prayer with the community[82].

10) This is "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah"—this verse is established as the haftorah of the Shabbos before Tisha B'Av (from which all the days are blessed[83], including Tisha B'Av), which is like Hashem's conduct of "preceding the cure to the blow"[84], where Hashem's cure is such that "I will not place upon you"[85]. Through this, the redemption of every Jew is effected, both in his soul and in his body and animal soul: the redemption of the soul is generally through Tziyon BeMishpat Tipadeh, and the redemption of the body and animal soul is through VeShaveha BeTzedakah [as explained in Tanya[86], the soul itself needs no rectification, its descent is only to rectify the body and animal soul]. For Torah and tzedakah to ascend above and effect redemption in actuality, it is through prayer, the line of avodah, as above[87].

11) Through avodah in all three lines, in previous generations it was as if "He redeemed Me" (with a kaf of comparison), as explained in Tanya[88] regarding personal redemption. But now, as "He stands behind our wall," and as known from the talk of the Baal HaGeulah (12-13 Tammuz), that all the refinements have been completed and only a little push is needed[89], now, through Torah, gemilus chassadim, and prayer with the community, it will be "He redeemed Me" literally, and in the manner of "Padah Beshalom Nafshi," for the true redemption in peace will be with the coming of Mashiach, as explained by the Mitteler Rebbe[90]. This is also what the Alter Rebbe wrote (in his Igros Kodesh upon returning from Petersburg[91]): "When I read the verse 'Padah Beshalom Nafshi,' I left in peace from Hashem, peace." It is known[92] that the main spreading of the wellsprings began after Petersburg. Therefore, he left in peace when reading "Padah Beshalom Nafshi," for the main redemption in peace is in the future redemption (as above), and the spreading of the wellsprings is the preparation[93] for this, for the coming of Mashiach.

And through this, he opened and paved the way, so that every individual can (and therefore must) engage in this preparation and bring the redemption by doing what depends on him, as the Rambam rules[94]: through one action (whether in deed, speech, or thought), he tips himself and the entire world to the side of merit and brings salvation and rescue to himself and them, so that "Padah Beshalom Nafshi," "He redeemed Me and My children from among the nations," will be fulfilled, speedily and in our days, with the true and complete redemption through Mashiach Tzidkeinu.


Summary

The Rebbe explains that the soul's essence (Tziyon) is redeemed through Torah, while its faculties (the "captives") are redeemed through tzedakah. Both aspects are necessary for complete redemption, paralleling the transformation of exile into joy, and are achieved through Torah, mitzvos, and heartfelt prayer.

Leave Feedback