014 —מאמרים מלוקט חלק ד - ערב ר"ח מנחם-אב, תשל"ה

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה

Mamer - "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah"
The Rebbe teaches that the soul's essence (Tziyon) is redeemed through Torah, while its faculties (Shaveha) are redeemed through mitzvos, especially tzedakah. Complete redemption, both personal and collective, is achieved through Torah, mitzvos, and tefillah, transforming exile into ultimate joy.

Video part 1  Video part 2  video part 3

 

. Synopsis of the chapters of the Ma'amar in Hebrew and English followed by the text of the Mamer

א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה בפרק ראשון של ישעי', חסדים גלויים וגבורות ממותקים.
ב) שתי מדרגות 1. ציון 2 ושביה. ציון בגלות אבל לא בשביה.
ג) כאשר פנימיות הלב היא כדבעי פועל גם על כחות הנשמה שבגוף.
ד) בפסוק ואשים דברי בפיך ישנם הג' קוין: תורה ומצוות וקרבנות, ואז: ולאמר לציון עמי אתה.
ה) כשחסר העבודה אז ע"י כשלון הרגל נופל גם הראש, ופדיית הראש הוא ע"י התורה. פדיית הכחות שבגוף ע"י המצוות.
ו) תורה אינה מקבלת טומאה. מצוות נתלבשו בדברים גשמיים.
ז) ציון ושביה בנפש.
ח) בעולם, ובזמן.
ט) עיקר תורה וצדקה אבל צריך כל הג' קוין גם עבודת התפלה.
י) קורין בשבת לפני ת"ב הקדמת רפואה למכה.
יא) ע"י העבודה באה הגאולה.

 

A) In the first chapter of Isaiah,"Zion shall be redeemed through justice, and her captives through righteousness" — with revealed kindnesses and sweetened judgments.

B) There are two levels: 1. Zion 2. Her captives. Zion is in exile, but not in captivity.

C) When the innermost part of the heart is as it should be, it also influences the powers of the soul within the body.

D) In the verse "And I have put My words in your mouth," there are the three paths: Torah, commandments, and sacrifices, and then: "To say to Zion, 'You are My people.'"

E) When the service (of God) is lacking, then through the failure of the foot, the head also falls, and the redemption of the head is through the Torah. The redemption of the powers within the body is through the commandments.

F) The Torah does not become impure. The commandments are clothed in physical things.

G) Zion and her captives within the soul.

H) In the world, and in time.

I) The main paths are Torah and charity, but all three paths are needed, including the service of prayer.

J) We read before Tisha B'Av on Shabbat, as a prelude to the healing of the wound.

K) Through the service (of God), the redemption comes.

בס"ד. יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ערב ר"ח מנחם-אב, תשל"ה*.

הנחה

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה[1], הנה פסוק זה הוא בתחילת ספר ישעי', שענינו (של ישעי') כשמו כן הוא (ישעי' מלשון ישועה[2]), וכדאיתא בגמרא[3] ישעי' כולי' נחמתא. ועד שאפילו אלו הענינים בנבואות ישעי' שלכאורה אינם ישועה, הנה באמת גם הם ישועה ונחמה, וכמבואר בקבלה[4] שהם בחי' גבורות ממותקות, ולפי שהישועה (גאולה) העתידה תהי' על ידי מיתוק הגבורות, ולכן יצחק יהי' עיקר כו' [וכדאיתא בגמרא[5], שלעת"ל יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו, שיצחק הו"ע הגבורות], לכן בהישועות שבספר ישעי' ישנן הישועות שבבחי' חסדים הגלויים, והישועות דבחי' גבורות ממותקים, גבורות שנהפכים לחסדים[6] (שהם נעלים יותר[7] מחסדים הגלויים). ועד"ז הוא גם בהנבואה שבתחילת הספר, שיש בה שני סוגים הנ"ל, מסיים בשנים ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, כדלקמן.

ב) והנה מבואר בהדרושים ד"ה ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה (לכ"ק אדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו[8]), שבפסוק זה מדובר ע"ד שתי בחי'. ציון, שבחי' ציון עם היותה בגלות שלכן צריכה פדי', מ"מ אינה בבחי' שבי', ולכן פדייתה מהגלות הוא במשפט. ובחי' ושבי', שהם שבויים ממש, ופדייתם מהשבי' הוא בצדקה דוקא. וביאור הענין דשתי בחי' אלו באדם, היינו בהנשמה שהיא עיקר האדם (כדאיתא בתניא פל"ב), דאתם קרויים אדם[9] על שם אדמה לעליון[10], הנה הנשמה[11] ישנה כפי שהיא למעלה מהתלבשות בגוף, עצם הנשמה, פנימיות הלב וכו', וחלק הנשמה המתלבש בגוף, שבכללות הם כחות הגלויים של הנשמה שהם בבחי' התלבשות, הנקרא רגל שבנשמה. וע"ז נאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, ציון קאי על עצם הנשמה בחי' פנימיות הלב, ובבחי' זו אין שייך ענין השבי' והשעבוד בלעו"ז ח"ו, ורק ענין הגלות. משא"כ בכחות הנשמה שבבחי' התלבשות בגוף שייך ענין השבי', וע"ז אומר ושבי' בצדקה, שגם כחות הנשמה (שבבחי' התלבשות בגוף) שהם שבויים ממש בלעו"ז, יפדו ע"י הצדקה.

ג) ולבאר הענין דבחי' פנימיות הלב (הנקראת בשם ציון), מביא בדרושים הנ"ל[12] מ"ש[13] והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וארז"ל[14] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. דצריך להבין איך אפשר להיות כן [שהרי זה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים צ"ל (ככל הענינים שבתורת אמת) באמת[15], ומכיון שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן[16], הרי מוכח שבכחו של האדם הוא להגיע לזה, ולכאורה מכיון שהאדם הוא מוגבל ובעל שינויים, איך יכול לבוא לזה שבכ"י יהיו בעיניו כחדשים]. והביאור בזה (כמובן מדרושים הנ"ל), שזהו מצד בחי' פנימיות הלב שהיא למעלה מענין השינויים[17], ולכן, כאשר פנימיות הלב היא כדבעי (היינו שהיא בגילוי), פועלת היא גם על כחות הנשמה שבהתלבשות בגוף, וגם על לבושי הנשמה מחשבה דיבור ומעשה, שגם בהם יהיו ד"ת כחדשים, כי ע"י הגילוי דבחי' פנימיות הלב, גם כחות הגלויים של הנשמה הם בשלימותן. וזהו מה שישראל נקראים (בפסוק זה) בשם ציון [כמ"ש אדמו"ר הצ"צ[18] שהפירוש (דבציון במשפט תפדה) דציון קאי על העיר (או על כללות א"י) הוא דוחק קצת. ומפרש שציון קאי על עם ישראל], כי ציון הוא לשון סימן, וכאשר מאיר באדם (גילוי ד)בחי' פנימיות הלב, אז הוא בבחי' ציון לשון סימן, (אנא סימנא בעלמא[19]) שכל מציאותו הוא רק סימן דהענינים שלמעלה.

ד) והנה פירוש הנ"ל (של הצ"צ) שציון קאי על עם ישראל, מובן שם שהוא ע"פ מאמר הירושלמי[20] ע"פ[21] ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ[22], שע"י ג' הדברים שבפסוק זה (לפי פירוש הירושלמי שם) ואשים דברי בפיך זו תורה [דבר הוי' זו הלכה[23] דהיינו תורה[24]], ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח [שהוא כללות כל המצוות[25], והמצוות הם בחי' לבושים[26], כסיתיך[27]], לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות [כי ע"י הקרבנות מתקיימים חוקות שמים וארץ[28]. וע"י הקרבנות (ותפלה) נעשה יחוד זו"נ הנק' שמים וארץ[29]], ע"י קיום ג' דברים אלו ישראל הם בבחי' ציון. והיינו, דכאשר ג' דברים אלו הם בשלימות (וכפי שהם נרמזים בפסוק זה), שלימוד התורה הוא בתכלית הביטול עד שאין הדיבור בא מצד עצמו אלא שנדבר בו דבר הוי' וע"ד שכינה מדברת מתוך גרונו (של משה)[30], דזהו ואשים דברי בפיך שדבר ה' הוא המדבר בפיו[31], וכן קיום המצוות שלו הוא בבחי' ביטול, שמציאותו אינה נרגשת כ"א הוא מכוסה (כסיתיך) בצל ידי (ידו של הקב"ה) היינו בחי' המצוות כמו שהם מצוות הוי'[32]. ועאכו"כ שכן הוא בקו העבודה, שעבודתו היא לנטוע שמים וליסוד ארץ[33]. (וע"ד דאיתא בזהר[34] שע"י שמשתדל במילי דאורייתא אתעביד מההוא מלה שמים חדשים וארץ חדשה, והיינו שדיבור התורה שלו הוא דוגמת דיבורו של הקב"ה, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כו' אוף הכי את). הנה ע"י קיום ג' דברים הנ"ל באופן כזה, נקראים כנס"י בשם ציון, שאינם בבחי' מציאות בפ"ע כ"א מציאותם היא שהם סימן דהענינים שלמעלה.

ה) אמנם, כאשר חסר בהעבודה בג' קוין הנ"ל, מפני חטאינו, הנה הגם שענין החטא הוא מצד בחי' הנשמה המתלבשת בגוף, מ"מ זה פועל גם בעצם הנשמה. וכמ"ש[35] שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, דנכשל בפועל הוא הרגל וישראל הוא אותיות לי ראש, ראש שבנשמה, ואומר שובה ישראל, לפי שהכשלון דרגל הנשמה פועל גם בבחי' הנשמה שלמעלה. וכמשל אדם הנכשל ברגלו, שעי"ז נופל גם ראשו. וזהו"ע ציון במשפט תפדה, שבחי' ציון, עצם הנשמה הנק' ציון, צריך להיות בה הפדי' מהדברים המכסים עלי', שמונעים הגילוי בהנשמה שבגוף. והיינו שהפדי' שצ"ל בבחי' ציון היא לא פדי' מהשבי', כי בעצם הנשמה אין שייך ענין השבי' ח"ו, וכמ"ש[36] וכבודי לאחר לא אתן, שוכבודי[37] קאי על בחי' פנימיות המלכות, ובאדם הו"ע פנימיות הלב, פנימיות הנשמה ועד לבחי' עצם הנשמה, שבחי' זו לאחר לא אתן, ומה שצ"ל ענין הפדי' בבחי' ציון הוא רק היציאה מהדברים המכסים עלי' כנ"ל [ועיין בהמבואר באגה"ק[38] ובהדרושים עה"פ[39] פדה בשלום נפשי בענין פדיית השכינה הכללית מהגלות ובענין פדיית כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל ובשלום דוקא]. ופדי' זו היא במשפט, היינו ע"י התורה, שע"י עסק התורה מתגלה בחי' פנימיות הלב. אבל בכדי לפדות מהגלות הכחות של הנשמה (שבהתלבשות בגוף) שהם שבויים ממש, צריך לצדקה דוקא, ושבי' בצדקה. וע"י שפודים אותם מהשבי', נעשה עי"ז יתרון האור בתכלית השלימות[40], וכמשל בן מלך שכאשר הוא נמצא תמיד בבית אביו, אין השמחה בתוקף כ"כ, משא"כ כאשר בן המלך הי' בשבי' וטוחן בבית האסורים כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, הנה אז דוקא תתגדל השמחה מאד וישמחו שניהם שמחה רבה ועצומה[41]. ובדוגמת הידוע[42] בענין גודל השמחה שתהי' לע"ל בהזמן דג' שבועות, ובפרט בהט' ימים, ובפרט בימי שבעה עשר בתמוז ות"ב, שהשמחה דמועדים אלו [מה שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים[43]] תהי' שמחה גדולה ביתר שאת ויתר עז מהשמחה שבמועדים ע"ד הרגיל.

ו) והנה עצם הענין ומהטעמים שהפדי' דבחי' עצם הנשמה היא במשפט שהוא התורה, והפדי' דבחי' כחות הנשמה שבאו בשבי' היא ע"י צדקה שהיא כללות המצוות, הוא לפי שהתורה והמצוות גופא הן ג"כ דוגמת ב' ענינים אלו. דהנה התורה גם כמו שירדה למטה, ואפילו בעת שנלמדת ע"י אדם שאינו טהור, היא כמו שהיא למעלה, דבר הקב"ה, וכדרשת רז"ל[44] עה"פ[45] הלא כה דברי כאש. ומכיון שהתורה אינה בבחי' התלבשות[46], הרי אין שייך בה ענין השבי' ח"ו[47]. אלא שמ"מ שייך בה ענין הפדי', כי מצד הדברים שבהם ירדה (אף שאינה בהם בהתלבשות), אפשר שתהי' בהעלם[48]. אמנם המצוות, מכיון שנתלבשו בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפלין בקלף גשמי וכו' וגם המצוות דחובות הלבבות צ"ל נרגשות במוח ולב הגשמי, לכן שייך בהן ענין השבי'[49], וכמשנ"ת במ"א בענין מ"ש[50] שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, שבמצוות הו"ע השלל, היינו ששוללים ומוציאים מהלעו"ז.

ז) והנה ב' ענינים הנ"ל (בחי' ציון במשפט תפדה ובחי' ושבי' בצדקה) ישנם בכל ג' הבחינות דעולם שנה ונפש[51]. ובבחי' נפש ישנם הן, הן בכאו"א מישראל והן בכללות ישראל [כי מכיון שכאו"א מישראל הוא עולם מלא[52], הרי מובן שהענינים שבכ"א מישראל ישנם גם בכללות ישראל והענינים שבכללות ישראל ישנם גם בכאו"א מישראל]. דכאו"א מישראל[53], מצד עבודתו בקו התורה הוא בבחי' ציון במשפט תפדה, ומצד עבודתו בקו המצוות הוא בבחי' ושבי' בצדקה. ועד"ז הוא גם בכללות ישראל, שנחלקים לב' סוגים יששכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין. דמארי תורה הם בבחי' ציון במשפט תפדה, ומארי עובדין טבין הם בבחי' ושבי' בצדקה. ובכללות יותר, הוא החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה[54]. דבצדיקים אין שייך ענין השבי' ח"ו שהרי לא יאונה לצדיק כל און[55], ועאכו"כ בצדיקים שהם בבחי' ולבי חלל בקרבי[56]. אלא שאעפ"כ גם בהם שייך ענין הפדי', וע"ד שלפעמים הצדיק נתפס בעון הדור[57], או ע"ד מ"ש גבי משה לך רד כי שחת עמך, שמצד שחת עמך נעשה ירידה[58] גם בו[59], אבל מ"מ מכיון שהירידה (וגם כאשר הוא נתפס בעון הדור) היא רק מצד ענינים שמחוץ ממנו, הרי גם אז אינו בשבי' ח"ו כי ענינו של הצדיק הוא סימנא (דאלקות) בעלמא, כביכול, כמו שאלקות הוא למטה[60], דמציאותו (של הצדיק) היא זה שהוא שלוחו של אדם העליון, ושלוחו של אדם הוא כמותו ממש[61]. ולכן, גם כשהוא בבחי' ירידה וכו', הפדי' שלו היא ע"י התורה. לפי שבתורה, ענין זה (שגם למטה היא אלקות בגילוי, כנ"ל בענין הלא כה דברי כאש) הוא בגלוי יותר. משא"כ הבע"ת, שעבודתם היא להוציא את הניצוצות שנפלו ונשבו בלעו"ז (ובדוגמת – בקדושה – מ"ש וישב ממנו שבי[62]), לכן גם הגאולה צ"ל בדוגמת זה. וזהו ושבי' בצדקה, שגאולתם בקו הצדקה, שהיא כללות המצוות [דכל הגוף נכלל בימין[63]], שהעבודה דקו המצוות היא באופן דשבי ושלל. וע"ד המבואר באגה"ק[64], שעיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה (ודלא כבזמן הש"ס, שת"ת הי' עיקר העבודה שלהם), כי בכדי להעלות את סוכת דוד שנפלה עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי' צ"ל גם העבודה בבחי' עשי' דוקא, שהיא מעשה הצדקה.

ח) ועד"ז גם בבחי' עולם, מקום, שישנם בו שני ענינים הנ"ל. דעולם האצי' הוא מבורר[65] ועולמות בי"ע עליהם נאמר ומשם יפרד ודוקא בעלמא דפרודא עולם העשי' העבודה דמצוות מעשיות. ועד"ז א"י אשר עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה[66], משא"כ ארץ העמים שגושה טמא ואוירה טמא[67], הנה בכדי לעשות ארץ העמים לארץ ישראל[68] צ"ל העבודה הגדולה יותר דושבי' בצדקה. ועד"ז הוא גם בבחי' שנה, זמן, שיש בו ג"כ שני סוגים הנ"ל. שבכללות הוא החילוק שבין זמן הקיץ לזמן החורף, כמבואר במ"א[69] שבזמן הקיץ העבודה היא בנקל יותר מבזמן החורף, שבימות החמה השמש זורח[70] והוא בחי' שם הוי' (והיו"ט שבקיץ הם בתכיפות יותר). וכדאיתא במדרש[71] ע"י שהן יוצאים מן הקיץ לחורף כו' למקום רחוק כו' לית בעונתה ליזיל ולמיתי. והיינו שהעבודה בזמן החורף היא רחוקה, קשה יותר מבזמן הקיץ. ועד"ז הוא החילוק שבין יומין זכאין לימים שהם היפך הזכות[72]. שהעבודה בימים דהיפך הזכות ה"ה ע"ד ושבי' בצדקה, מה שישראל (על ידי עבודתם) מהפכים הימים האלה לששון ולשמחה, בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש. וענין זה (הפיכת ימים אלו לששון ולשמחה) נעשה ע"י העבודה דקו התשובה דוקא, כי ענין התשובה הוא אתהפכא חשוכא לנהורא, שזוהי מעלת עבודת הבע"ת על עבודת הצדיקים. וזוהי גם השייכות דגאולה העתידה לענין התשובה דוקא [שישראל עושין תשובה (ועי"ז דוקא) ומיד הן נגאלין[73], ועד שהעילוי דגאולה העתידה[74] הוא מה שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא[75]], כי החידוש שבגאולה העתידה הוא הענין דאתהפכא.

ט) וע"פ הנ"ל יובן מה שבפסוק זה מדובר רק ע"ד שני הענינים דתורה (משפט) וצדקה, אף שישנם ג' קוין, כי הכוונה בענין התורה (משפט) וצדקה (בפסוק זה) היא לשני סוגים הכללים שבכל הבחינות דעולם שנה ונפש (עד"ז – הענין דאורות וכלים, שם הוי' ושם אלקים וכו'). ובכל א' – צ"ל העבודה בכל ג' הקוין. כי הפדי' מהגלות [הן בענינים אלו [מארי תורה וצדיקים (נפש), ארץ ישראל (עולם), ויומין זכאין (שנה)] שפדייתם מהגלות היא באופן דציון במשפט (תורה) תפדה. והן בענינים אלו [מארי עובדין טבין ובע"ת, ארץ העמים, וימים שהם היפך הזכות] שפדייתם היא באופן דושבי' בצדקה], היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין דוקא. וכמרז"ל[76] כל העוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שפדיית הקב"ה וישראל מבין אוה"ע היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין (ובאופן של צבור[77]). וכמו שנת"ל בענין בחי' ציון, דזה מה שישראל הם בחי' ציון הוא ע"י עבודתם בכל ג' הקוין [ויתירה מזו, עי"ז שכל ג' הקוין הם בשלימות]. ומ"ש ציון במשפט (תורה) תפדה הוא לפי שהפדי' דבחי' ציון (בכל ג' הבחי' דעש"ן) היא בעיקר ע"י התורה, עד"ז הוא גם בענין ושבי' בצדקה, שהפדי' דשבי' (בכל ג' הבחינות דעש"ן) היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין דוקא. ומ"ש ושבי' בצדקה (דוקא) הוא לפי שפדייתם (של שבי') היא בעיקר ע"י הצדקה. ונוסף לזה, גם בענין המצוות גופא (דצדקה היא כללות המצוות, כנ"ל) יש כל ג' הקוין, ההלכה בזה שהוא ענין התורה, העשי' בדבר הגשמי שהוא הקו דגמ"ח, העלאת הגשמי (שעושים בו המצוה) שהוא קו העבודה, דבקרבנות נאמר ריח ניחוח שריח הו"ע ההעלאה מלמטלמ"ע[78], וכן תפלה (שכנגד קרבנות) עז"נ[79] סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נוסף על הידוע שבכל מצוה יש ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה שהם ג' הקוין[80]. וע"פ הנ"ל יובן גם סדרן של ג' דברים אלו (במרז"ל הנ"ל), תורה גמ"ח ותפלה (לא כסדר הרגיל), כי בכללות הענין דפדאני לי ולבני מבין האומות הוא ע"י העסק בתורה וגמ"ח, ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אלא שבכל ענין (ובפרט בענין הפדי' מהגלות[81]) צ"ל כל ג' הקוין, ומתפלל עם הצבור[82].

י) וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שפסוק זה נקבע בההפטורה דשבת שלפני ת"ב (דשבת מיני' מתברכין כולהו יומין[83] – כולל ת"ב), שזהו בדוגמת הנהגתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה[84], שרפואתו של הקב"ה היא באופן שמלכתחילה לא אשים עליך[85], ועי"ז פועלים הפדי' דכאו"א מישראל הן בנשמתו והן בגופו ונפשו הבהמית, שפדיית הנשמה היא (בכללות) באופן דציון במשפט תפדה, ופדיית הגוף ונה"ב היא באופן דושבי' בצדקה [כמובן מהמבואר בתניא[86], שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל וירידתה למטה הוא רק בכדי לתקן את הגוף ונה"ב]. ובכדי שהתורה והצדקה (יעלו למעלה, שעי"ז) יפעלו הפדי' בפועל, הוא ע"י התפלה, קו העבודה, כנ"ל[87].

יא) וע"י העבודה בכל ג' הקוין, הנה בדורות הקודמים נעשה עי"ז כאילו פדאני (בכ"ף הדמיון), והוא ע"ד המבואר באגה"ק[88] בענין גאולה הפרטית. משא"כ עכשיו אשר הנה זה עומד אחר כתלנו וכידוע השיחה של בעל הגאולה (די"ב תמוז), שכבר נגמרו כל הבירורים וצריך רק צופּוצן די קנעפּלאַך[89], הנה עכשיו, ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הצבור יהי' פדאני כו' ממש, ובאופן של פדה בשלום נפשי, כי אמיתית הענין דפדי' בשלום תהי' בביאת המשיח דוקא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי[90]. וזהו ג"כ מה שכתב אדמו"ר הזקן (באגה"ק שלו בבואו מפ"ב[91]) וכשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מה' שלום, דהנה ידוע[92] שעיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה הותחל לאחרי פ"ב. ולכן יצא בשלום כשקרא בפסוק פדה בשלום נפשי, כי (עיקר) הענין דפדה בשלום הוא בגאולה העתידה (כנ"ל), ויפוצו מעינותיך חוצה הוא ההכנה[93] לזה, לקא אתי מר.

ועי"ז פתח וסלל את הדרך, שכאו"א יכול (ולכן צריך הוא) לעסוק בהכנה זו ולהביא את הגאולה ע"י שיעשה את התלוי בו וכפסק הרמב"ם[94] שע"י פעולה אחת (הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה) מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה, שנעשה פדה בשלום נפשי, פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, בקרוב ממש ובעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. **********

*) מאמר זה ושלאחריו יצאו לאור בשעתו, "יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ז' מנ"א ה'תשל"ה".

  1. 1 ישעי' א, כז.
  2. 2 ראה רשימות הצ"צ לאיכה (ע' 28. אוה"ת נ"ך ח"ב ריש ע' א'נט): ישעי' מלשון וישע ה' כו' (ובאגה"ק ס"ג: ישועה היא מלשון וישע ה').
  3. 3 ב"ב יד, ב.
  4. 4 קה"י ערך ישעי'. – ספר שהובא בכ"מ ע"י אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
  5. 5 שבת פט, ב. תו"א ויצא כא, רע"ג ואילך.
  6. 6 שני סוגים אלו הם דוגמת "מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח" – ראה תניא פכ"ז.
  7. 7 לקו"ת במדבר יט, סע"א. סידור שער התקיעות רמז, א (בענין גבורות דיצחק). ובכ"מ. ולהעיר גם מתניא שם, שדוקא "דברים חריפים או חמוצים" (כאשר הם מתובלים כו') הם משיבים הנפש.
  8. 8 נדפסו בלקו"ת ר"פ דברים (ובקונ' בפ"ע (קה"ת, תשט"ו. תש"ל) – עם הגהות הצ"צ (ולאח"ז באוה"ת דברים כרך ו בתחלתו)). אוה"ת שם (כרך א ע' כז ואילך). אוה"ת לישעי' עה"פ.
  9. 9 יבמות סא, רע"א.
  10. 10 של"ה כ, ב. רסח, ב. שא, ב. עש"מ מאמר אכ"ח ח"ב סל"ג.
  11. 11 ראה גם לקו"ת תצא לה, ג. ר"ה סב, ג. שה"ש טז, ד. ובכ"מ.
  12. 12 לקו"ת (ואוה"ת דברים כרך ו) שבהערה 8. קונטרס הנ"ל (ע' 3. 10).
  13. 13 ואתחנן ו, ו.
  14. 14 ספרי שם. פרש"י שם.
  15. 15 ואפ"ל שזהו הטעם שלא הובא כאן (ובכמה מקומות) מרז"ל (פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבא כו, טז) יהיו בעיניך חדשים (ולא כחדשים – בכ"ף הדמיון) – כי דרגא זו לאו מכאו"א תמיד נדרשת היא.
  16. 16 תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.
  17. 17 ראה לקו"ת ר"ה שם, שבחי' ישראל (היינו בחי' הנשמה שלמעלה מהגוף) היא "כענין שמשא . . וכמו בהשמש אין שום שינויים בחי' לא שניתי כך בבחי' ישראל". ועפ"ז יומתק הקשר להמובא בהדרושים שבהערה 12 שהנשמות "נמשכו מבחי' מחשבה . . המחשבה היא תמידית" – כי הענין דבכ"י כחדשים הוא מצד ענין התמידות (למעלה משינויים) שבנשמה.
  18. 18 אוה"ת דברים שם ע' לו.
  19. 19 זח"א רכה, א. הובא בלקו"ת (שבהערה 8 – א, סע"ב) לענין ציון במשפט גו'.
  20. 20 תענית פ"ד סה"ב. מגילה פ"ג סה"ו. וכ"ה בזח"ג לה, א (הובא באוה"ת שם).
  21. 21 ישעי' נא, טז.
  22. 22 אוה"ת שם (מקה"ע לירושלמי שם). וראה גם לקו"ת במדבר ו, ב.
  23. 23 שבת קלח, ב.
  24. 24 רש"י שבת שם.
  25. 25 ראה ירושלמי פאה פ"א ה"א. תניא פל"ז (מח, ב).
  26. 26 תניא ספ"ה. אגה"ק ס"ג. ובכ"מ.
  27. 27 ראה אוה"ת שם (ע' מ): כסתיך זהו"ע כסותה.
  28. 28 קה"ע לירושלמי שם.
  29. 29 אוה"ת שם.
  30. 30 להעיר מזח"ג רלב, א ושם ז, א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג, טו. ויק"ר פ"ב, ג. מכילתא שמות יח, יט.
  31. 31 לקו"ת פקודי ה, סע"ד ואילך. נשא כה, ב. ובכ"מ.
  32. 32 ראה תו"א לה, ב, דזה שכל המצוות נק' מצוות הוי' הוא לפי שהקב"ה מקיים את המצוות. ושם, שע"י שהקב"ה מקיים את המצוות, הם נעלים יותר מכמו שהם מצד עצמם.
  33. 33 וכפי' הה"מ באין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש דלמע' דוקא ופשיטא דלא הוי כאותן דעבדין לגרמייהו (ר"פ ויגש ובכ"מ).
  34. 34 ח"א ד, סע"ב ואילך. וראה גם זח"ג לה, א.
  35. 35 הושע יד, ב. לקו"ת ר"ה סב, ג ואילך.
  36. 36 ישעי' מב, ח. מח, יא.
  37. 37 ראה אוה"ת שמע"צ ס"ע א'תתכח. סהמ"צ להצ"צ קפא, ב.
  38. 38 סי' ד'.
  39. 39 תהלים נה, יט.
  40. 40 משא"כ "יתרון האור" שע"י "ציון במשפט תפדה" – מכיון שבחי' עצם הנשמה לא הייתה בשבי', הרי אין בזה הענין דהפיכת החשך (והחשך הוא "רק גרם בעלמא"), ולכן גם "יתרון האור" שבזה אינו בתכלית השלימות – ראה תו"ח נח ס, סע"ב ואילך. וראה לקו"ש ח"ט ע' 21 הערה 52. ולהעיר מתניא פל"א (מ, סע"א): ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבי' – שיש לומר: ענין ה"גלות" שייך גם בבחי' ציון (כנ"ל בפנים, מלקו"ת דברים א, סע"ב), ומוסיף (בתניא שם) "והשבי'" – שעי"ז השמחה גדולה יותר. ולהעיר גם מהאריכות דהמשל בתניא שם: "בשבי' וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה" – כי כל פרטים אלו מוסיפים בהשמחה.
  41. 41 תניא שם. אוה"ת שמע"צ ע' א'תשפ.
  42. 42 ראה ד"ה נחמו עת"ר (ע' רכא) בפירוש מרז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", "שהוא עוד יו"ט ביותר משאר מועדים, דהיינו אפילו מפסח וסכות". ומזה שמבאר שם (ס"ע רכט ואילך) שהטעם לזה הוא לפי שהעלי' באה לאחרי הירידה בת"ב – מובן שכ"ה (ובמכש"כ) בנוגע לה"מועדים" דימים אלו גופא. ולהעיר גם מתו"ח בראשית מ, ד: "וכל שמתגלה יותר הדין והעונש יותר ניכר בזה עוצם האה"ר . . שט"ב . . יהפך ליו"ט כי יתגלה בו מה שהי' בהעלם מבחי' האה"ר שמלובש בחרון אפו . . וזהו שת"ב הוא באותו יום שהוא יום א' דפסח". שמזה משמע, שהיו"ט דת"ב יהי' גדול יותר מהיו"ט דפסח.
  43. 43 זכרי' ח, יט. תוספתא סוף מס' תענית. בזכרי' שם: יהי' לששון גו'. והלשון "יהפכו" (שבפנים) הוא ע"פ היעוד בירמי' לא, יב: והפכתי אבלם לששון. וראה יל"ש ירמי' רמז רנט: עלה כו' על מנת כו' והפכתי גו'. רשימות הצ"צ לאיכה ע' כו. אוה"ת מסעי (ע' א'שפד ואילך). ובסליחות לי"ז תמוז – הפך לנו לששון ולשמחה. ובס' השיחות קיץ ה'ש"ת (ע' קנז): זאָל נדחה ווערן באמת ויהפך לששון ולשמחה. ומ"ש בזכרי' שם: יהי' לששון גו' – י"ל לפי שהמדובר בזכרי' הוא בזמן בית שני (כאמרו "לבית יהודא" – ראה רד"ק שם) שחסרו בו ה' דברים (יומא כא, ב). וראה ט"ז לשו"ע או"ח ר"ס תק"נ. יד אפרים שם.
  44. 44 ברכות כב, א. וע"פ מ"ש בפנים – יש לומר הפירוש ב"דברי כאש", דמכיון שהיא "דברי" (דברי הקב"ה), לכן היא "כאש" שאינו מקבל טומאה.
  45. 45 ירמי' כג, כט.
  46. 46 "וענין התלבשות בתורה אין זה מענין ההתלבשות של התעסקות, כ"א מה שהתורה מכנסת עצמה לדון בזה" (ד"ה ויאמר משה תש"ד פ"כ).
  47. 47 ראה לקו"ת ראה כ, א: דהתורה היא עץ החיים . . ואין כח בקליפה לשלוט שם. ומ"ש בתניא פל"ט (ועד"ז בהל' ת"ת פ"ד ה"ג) ש"התורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפות לפי שעה" – אין זה שהקליפות שולטים ח"ו עלי', כי אם, שעל ידם היא בבחי' העלם אז (וע"ד ה"גלות" שבבחי' ציון).
  48. 48 ולכאורה צ"ע שהרי גם מוסיפה כח בקליפה לפי שעה (הל' ת"ת שם) וביומא עב, ב: נעשית לו סם כו'. ואף שזהו רק בנוגע פעולתה על האדם – וכדיוק לשון רז"ל "נעשית לו" – מ"מ, היא נעשית סם כו'. ואולי אפ"ל שזהו מצד בחי' התורה כמו שהיא נעשית אחת מרמ"ח מ"ע שהם כנגד רמ"ח איברים (ולא בדוגמת דם – ראה לקו"ת (במדבר יג, א)). ולכן גם אפ"ל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ועצ"ע.
  49. 49 ראה לקו"ת שם, שדוקא בתורה "אין כח בקליפה לשלוט", "משא"כ במצוה כו'". וראה גם לקו"ת ואתחנן ט, ד. ד"ה אז ישיר תש"ד פ"ל.
  50. 50 תהלים קיט, קסב.
  51. 51 שעל ענין ג' בחי' אלו הוא היסוד של ס' יצירה (אוה"ת יתרו ע' תתטז ואילך).
  52. 52 סנהדרין לז, א (במשנה).
  53. 53 מצד נפשו – נוסף ע"ז שגוף ונפש הם ג"כ בדוגמת ב' בחי' הנ"ל – כדלקמן ס"י.
  54. 54 אוה"ת דברים ע' נא.
  55. 55 משלי יב, כא – (יאונה בשוגג (פרש"י שם), ולמזיד – הרי אינו שייך).
  56. 56 תהלים קט, כב. וראה תניא פ"א, שבחינה זו היא "אמיתת שם התואר והמעלה" דצדיק.
  57. 57 ראה שבת נד, ב. ד"ה אם רוח המושל תרצ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב שנח, ב ואילך).
  58. 58 אף שלא נתפס בעון הדור, כמבואר בד"ה אם רוח המושל שם.
  59. 59 תשא לב, ז. ברכות לב, א. פירש"י עה"ת שם.
  60. 60 וי"ל שזהו למעלה מסימנא כו' – ולהעיר ממרז"ל: והוי' בהיכל קדשו דא ריב"א בכנישתא מדרתא דקסרין (ירוש' בכורים פ"ג ה"ג); מאן פני האדון הוי' דא רשב"י (זח"ב לח, א).
  61. 61 לקו"ת ויקרא א, ג. וראה שיחת ט"ז תמוז תשל"ה (נדפסה בלקו"ש חי"ג ע' 280 ואילך) ס"ב ובהערות שם.
  62. 62 חקת כא, א. וראה פירש"י (ומפרשיו) שם.
  63. 63 אגה"ק סל"ב.
  64. 64 סי' ט'.
  65. 65 תו"א בי' כי כאשר השמים (ג, א). ובכ"מ.
  66. 66 עקב יא, יב.
  67. 67 שבת טו, ב. רמב"ם רפי"א מהל' טומאת מת.
  68. 68 ברוחניות וכפתגם אדמו"ר הצ"צ (לקו"ש ח"ב ע' 621) מאַך דאָ ארץ ישראל. ועי"ז נעשה ה"שתתפשט א"י בכל העולם" (ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. ילקוט ישעי' רמז תקג).
  69. 69 סד"ה ביום השמע"צ תרל"ב. ולהעיר מסד"ה להבין ענין שמח"ת תש"ו באו"א קצת. – ועייג"כ אוה"ת להצ"צ שמע"צ ע' א'תשעד באופן אחר.
  70. 70 בד"ה ביום השמע"צ הנ"ל מציין שם ללקו"ת ד"ה שחורה אני דענין שזפתני השמש הוא בחי' יחו"ע כו'.
  71. 71 שהש"ר פ"ז עה"פ מה יפו פעמיך. וראה סד"ה להבין ענין שמח"ת שם: נשואות במקום קרוב הם הצדיקים . . נשואות למקום רחוק הם הבע"ת כו'.
  72. 72 ראה תענית כט, א.
  73. 73 רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
  74. 74 משא"כ ביצי"מ שהיו בבחי' צדיקים וראה ד"ה החודש הזה (אוה"ת בא ע' רנט, רעא).
  75. 75 הובא בלקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב.
  76. 76 ברכות ח, א. וראה חדא"ג מהרש"א שם: הן הן ג' עמודי העולם ששנינו על שלשה דברים העולם עומד כו'. ועיין בהצ"צ לתהלים עה"פ פדה בשלום נפשי (ע' רד).
  77. 77 וכמש"נ הטעם: כי ברבים היו עמדי. וראה בהצ"צ שם בארוכה. – וכבר דובר (שיחת ט"ז תמוז תשל"ה. נדפסה בלקו"ש חי"ג ע' 282 ואילך) ע"ד ההשתדלות עתה אודות העסק בתורה ובגמ"ח ועאכו"כ תפלה – בצבור.
  78. 78 תו"א כ, רע"ד. לקו"ת שמע"צ צב, ד. ובכ"מ.
  79. 79 ויצא כח, יב. זח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. תקו"ז תי' מה.
  80. 80 ראה רשב"א (הובא ברשימות הצ"צ שם (ע' רה)): ג' דברים הנ"ל תורה וגמ"ח ותפלה הם מחשבה דיבור ומעשה.
  81. 81 ראה רשימות הצ"צ שם (ריש ע' רח) בענין הפדיון "שהם הג' שמות . . נמשכים ע"י תורה עבודה וגמ"ח".
  82. 82 ועפ"ז יובן מה שמחלק ג' הענינים לב' חלוקות [תורה וגמ"ח הו"ע בשלום, ותפלה בצבור הו"ע כי ברבים היו עמדי – ראה רש"י ברכות שם]. וראה לקמן הערה 87.
  83. 83 זח"ב סג, ב. פח, א.
  84. 84 מגילה יג, ב.
  85. 85 בשלח (טו, כו) ולפי פשוטו (פרש"י שם וכגירסת הרא"ם והדפוסים).
  86. 86 פל"ז (מח, ב).
  87. 87 ועפ"ז יומתק לשון הכתוב פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי – ד"ברבים היו עמדי" בא בתור טעם ("כי") על "פדה בשלום נפשי" – כי ע"י התפלה (בצבור) התורה וגמ"ח עולים ופועלים פעולה הנ"ל.
  88. 88 סי' ד'.
  89. 89 שיחת שמח"ת תרפ"ט (סה"ש תרפ"ט ע' 42).
  90. 90 ראה ד"ה פדה בשלום נפשי (בשעה"ת לאדמו"ר האמצעי) פי"א. וראה ד"ה זה דשנת העת"ר (תער"ב ח"ב ע' תשסו ואילך) ותשכ"ו (לעיל ח"ב ע' קטז).
  91. 91 נדפס בחוברת י"ט כסלו ע' 23. אגרות-קודש אדמו"ר הזקן ח"א ע' צח ואילך.
  92. 92 תורת שלום ס"ע 112 ואילך.
  93. 93 אגה"ק הידועה דהבעש"ט – נדפסה בתחילת ס' כתר שם טוב. ובכ"מ. והרי הכנה פשיטא דצ"ל מעין הענין שאליו באה ההכנה.
  94. 94 הל' תשובה פ"ג ה"ד.

B"H, Yom HaShlishi SheHukpal Bo Ki Tov, Erev Rosh Chodesh Menachem-Av, 5735.

Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah.

1) "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah"[1] — this verse appears at the beginning of Sefer Yeshayahu, whose theme (as its name implies, from the root "yeshuah"[2]) is salvation, as the Gemara says[3] "Yeshayahu is all consolation." Even those prophecies in Yeshayahu that seem not to be about salvation are, in truth, also salvation and consolation, as explained in Kabbalah[4] that they are gevurot that have been sweetened. Since the future redemption will come through the sweetening of gevurot, Yitzchak will be the main one[5] (as the Gemara says, in the future they will say to Yitzchak, "You are our father," for Yitzchak represents gevurot). Thus, the salvations in Sefer Yeshayahu include both revealed kindnesses and sweetened judgments, the latter being even higher[6] than revealed kindnesses[7]. Similarly, in the prophecy at the start of the book, which contains both types, it concludes with "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah," as will be explained.

2) It is explained in the discourses on "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah" (from the Alter Rebbe and the Rebbeim who succeeded him[8]) that this verse discusses two levels: Tziyon, which, though in exile and thus in need of redemption, is not in captivity, so its redemption is through mishpat (justice). The second level is "veShaveha," those who are truly captive, whose redemption is specifically through tzedakah. These two levels exist in a person — in the neshamah, which is the essence of a person (as Tanya ch. 32 says), "You are called 'adam'"[9] because you resemble the Supernal[10]. The neshamah exists as it is above, not clothed in the body — the essence of the soul, the innermost heart, etc. — and the part of the neshamah that is clothed in the body, which are the revealed powers of the soul, called the "foot" of the soul. The verse refers to Tziyon as the essence of the soul, the innermost heart, which cannot be in captivity or subjugation to the forces of evil, only in exile. In contrast, the soul powers that are clothed in the body can be in captivity, and for them it says, "veShaveha BeTzedakah" — even those powers that are truly captive in the forces of evil can be redeemed through tzedakah.

3) To explain the concept of the innermost heart (called Tziyon), the discourses[12] bring the verse "VeHayu HaDevarim HaEileh Asher Anochi Metzavecha HaYom" ("And these words that I command you today") and the teaching[14] that every day they should be new in your eyes. One must understand how this is possible, since Torah is truth and G‑d only demands according to one's ability[16]. If a person is limited and subject to change, how can it always be new? The explanation is that this is due to the level of the innermost heart, which is above change[17]. When the innermost heart is as it should be (i.e., revealed), it influences even the soul powers in the body and the garments of the soul — thought, speech, and action — so that even in them, Torah is as new. Through the revelation of the innermost heart, the revealed powers of the soul are also complete. This is why Israel is called Tziyon in this verse (as the Tzemach Tzedek explains[18] that the interpretation of Tziyon as the city or all of Eretz Yisrael is somewhat forced, and he explains that Tziyon refers to the Jewish people), because Tziyon means a sign. When the innermost heart is revealed in a person, he becomes a sign — his entire being is only a sign of higher matters[19].

4) The above interpretation (of the Tzemach Tzedek) that Tziyon refers to the Jewish people is based on the Yerushalmi[20] on the verse "VeAsim Devarai BeFicha UvTzel Yadi Kisiticha... VeLomar LeTziyon Ami Atah" ("And I have put My words in your mouth... to say to Tziyon: You are My people"), which says that Israel is only called Tziyon in this verse. The Tzemach Tzedek explains[22] that by fulfilling the three things in this verse — "VeAsim Devarai BeFicha" (Torah), "UvTzel Yadi Kisiticha" (gemilus chasadim, which includes all mitzvos[25], which are garments[26], "Kisiticha"[27]), "LeNato'a Shamayim VeLeysod Aretz" (korbanos, for through korbanos the heavens and earth are sustained[28], and through korbanos and tefillah there is a union of Zeir Anpin and Malchus, called heaven and earth[29]) — by fulfilling these three, Israel is called Tziyon. When these three are complete, Torah study is with ultimate bittul, so that the speech is not from oneself but the word of G‑d, as with Moshe[30], "VeAsim Devarai BeFicha" — G‑d's word is in his mouth[31]. Similarly, mitzvah observance is with bittul, so that one's own existence is not felt, only that he is covered (Kisiticha) in the shadow of G‑d's hand, i.e., the mitzvos as they are G‑d's mitzvos[32]. All the more so in the line of avodah, where one's service is "LeNato'a Shamayim VeLeysod Aretz"[33]. As the Zohar says[34], by engaging in Torah, one creates new heavens and earth, just as G‑d did with His speech. Through fulfilling these three in this way, the community of Israel is called Tziyon — they are not an independent existence, but only a sign of higher matters.

5) However, when there is a lack in the avodah of these three lines, due to our sins, even though sin is from the soul as clothed in the body, it also affects the essence of the soul. As it says[35], "Shuvah Yisrael ad Hashem Elokecha ki kashalta ba'avonecha" ("Return, Israel, to the L‑rd your G‑d, for you have stumbled in your sin") — the stumbling is with the foot, but "Yisrael" is the letters of "li rosh" (my head), the head of the soul, and it says "Shuvah Yisrael" because the stumbling of the foot affects the higher soul. Like a person who stumbles with his foot, causing his head to fall. This is the idea of "Tziyon BeMishpat Tipadeh" — the essence of the soul, called Tziyon, needs redemption from the things that cover it, which prevent its revelation in the soul within the body. The redemption needed for Tziyon is not from captivity, for the essence of the soul cannot be in captivity, as it says[36] "U'kvodi l'acher lo eten" ("My glory I will not give to another"), which refers to the innermost aspect of malchus, and in a person, the innermost heart, the innermost soul, even the essence of the soul — this cannot be given to another. The redemption needed for Tziyon is only to emerge from what covers it[38]. This redemption is through mishpat, i.e., Torah, for through Torah study, the innermost heart is revealed. But to redeem the soul powers in the body, which are truly captive, tzedakah is needed — "veShaveha BeTzedakah." By redeeming them from captivity, there is a greater increase of light[40], like the parable of a king's son who, when always at home, the joy is not so great, but when he was in captivity and then returns, the joy is much greater[41]. Similarly, the joy of the future redemption, especially in the Three Weeks and the Nine Days, and especially on 17 Tammuz and Tisha B'Av, will be even greater than the joy of the regular festivals[43].

6) The reason the redemption of the essence of the soul is through mishpat (Torah), and the redemption of the soul powers that were in captivity is through tzedakah (mitzvos), is because Torah and mitzvos themselves reflect these two aspects. Torah, even as it descends below and is studied by someone not pure, remains as it is above — the word of G‑d, as the Sages expound[44] on the verse[45] "Is not My word like fire?" Since Torah is not in a state of enclothement[46], it cannot be in captivity[47]. Still, it can be concealed[48] due to the things in which it descends (even though it is not truly enclothed in them). Mitzvos, however, since they are enclothed in physical things — tzitzis in wool, tefillin in leather, etc., and even mitzvos of the heart must be felt in the physical mind and heart — can be in captivity[49]. As explained elsewhere regarding the verse[50] "I rejoice at Your word as one who finds great spoil" — in mitzvos, the concept of spoil is that one takes and removes from the forces of evil.

7) These two concepts (Tziyon BeMishpat Tipadeh and VeShaveha BeTzedakah) exist in all three dimensions: world, year, and soul[51]. In the soul, they exist both in every individual Jew and in the collective of Israel, for since every Jew is a complete world[52], what is in each Jew is also in the collective, and vice versa. In each Jew[53], through Torah, he is in the state of Tziyon BeMishpat Tipadeh; through mitzvos, in the state of VeShaveha BeTzedakah. Similarly, in the collective of Israel, there are two types: Yissachar and Zevulun, masters of Torah and masters of good deeds. Masters of Torah are Tziyon BeMishpat Tipadeh, masters of good deeds are VeShaveha BeTzedakah. More generally, this is the difference between tzaddikim and baalei teshuvah[54]. For tzaddikim, captivity is not relevant[55], especially those who are "my heart is void within me"[56]. Still, even for them, redemption is needed, as sometimes a tzaddik is held responsible for the sins of the generation[57], or as it says regarding Moshe, "Go down, for your people have corrupted themselves"[59]. But since this descent is only due to external factors, even then he is not in captivity, for the tzaddik is only a sign of G‑dliness, just as G‑dliness is below[60], the tzaddik's existence is that he is the emissary of the Supernal Man, and an emissary is like the sender[61]. Therefore, even when he is in a descent, his redemption is through Torah, for in Torah this concept (that even below it is revealed G‑dliness) is more manifest. In contrast, the baal teshuvah's work is to extract sparks that have fallen and been captured by the forces of evil (like the verse "and he brought back his captives"[62]), so their redemption must be similar — "VeShaveha BeTzedakah," their redemption is through tzedakah, which includes all mitzvos[63]. The avodah of mitzvos is in the mode of captivity and spoil. As explained in Tanya[64], the main avodah in these times before Moshiach is tzedakah (unlike the time of the Talmud, when Torah study was the main avodah), for to elevate the fallen Sukkah of David, even to the lowest levels, the avodah must be specifically in action, which is the act of tzedakah.

8) Similarly, in the dimension of world (space), there are these two concepts. The world of Atzilus is refined[65], while the worlds of Beriah, Yetzirah, and Asiyah are described as "from there it separates," and specifically in the world of separation (Asiyah) is the avodah of practical mitzvos. Likewise, Eretz Yisrael is "the eyes of the L‑rd your G‑d are upon it from the beginning of the year to the end"[66], whereas the lands of the nations are impure[67]. To make the lands of the nations into Eretz Yisrael[68] requires greater avodah — VeShaveha BeTzedakah. Similarly, in the dimension of year (time), there are also these two types. Generally, this is the difference between summer and winter, as explained elsewhere[69] — in summer, avodah is easier, the sun shines[70], representing the Name Havayah, and the festivals are closer together. The Midrash[71] says that when they go from summer to winter, it's like going to a distant place, and avodah in winter is harder. Similarly, there is a difference between meritorious days and days that are the opposite[72]. Avodah in the latter is like VeShaveha BeTzedakah, where Israel, through their avodah, transform these days into joy and gladness in the future redemption. This transformation is achieved specifically through teshuvah, for teshuvah is the transformation of darkness to light, which is the advantage of the baal teshuvah over the tzaddik. This is also the connection between the future redemption and teshuvah[73] — Israel does teshuvah and is immediately redeemed, and the main elevation of the future redemption[74] is that Moshiach comes to bring even the tzaddikim to teshuvah[75], for the novelty of the future redemption is this transformation.

9) Based on the above, we can understand why this verse mentions only two lines — Torah (mishpat) and tzedakah — even though there are three pillars, for the intent is to refer to the two general types in all aspects of world, year, and soul (similarly to the concepts of orot and kelim, the Name Havayah and the Name Elokim, etc.). In each, all three lines are needed. The redemption from exile — whether for masters of Torah and tzaddikim (soul), Eretz Yisrael (world), or meritorious days (year), whose redemption is Tziyon BeMishpat Tipadeh, or for masters of good deeds and baalei teshuvah, the lands of the nations, or days that are the opposite, whose redemption is VeShaveha BeTzedakah — is achieved through avodah in all three lines. As the Sages say[76], "Whoever engages in Torah, acts of kindness, and prays with the community... it is as if he has redeemed Me and My children from among the nations," for the redemption of G‑d and Israel from among the nations is through avodah in all three lines (and specifically in a community[77]). As explained above regarding Tziyon, that Israel is Tziyon through avodah in all three lines, and even more so when all three are complete. The reason it says "Tziyon BeMishpat Tipadeh" is because the redemption of Tziyon (in all three dimensions) is mainly through Torah; similarly, "VeShaveha BeTzedakah" is because the redemption of the captives (in all three dimensions) is mainly through tzedakah. Furthermore, even within mitzvos (tzedakah includes all mitzvos), there are all three lines: the halachah (Torah), the act in the physical object (gemilus chasadim), and the elevation of the physical (avodah), as with korbanos, where it says "rei'ach nichoach" (a pleasing aroma), which is the elevation from below to above[78]. Similarly, tefillah (which corresponds to korbanos), as it says[79] "a ladder set on the earth with its top reaching the heavens." Additionally, in every mitzvah there are the three aspects of thought, speech, and action, which are the three lines[80]. Based on this, we can also understand the order of the three things (in the Sages' statement), Torah, gemilus chasadim, and tefillah (not the usual order), for the general redemption is through Torah and gemilus chasadim — Tziyon BeMishpat Tipadeh and VeShaveha BeTzedakah — but in every matter (especially in redemption from exile[81]), all three lines are needed, and prayer with the community[82].

10) This is "Tziyon BeMishpat Tipadeh VeShaveha BeTzedakah," which is established as the haftarah for the Shabbos before Tisha B'Av (for from Shabbos all the days are blessed[83] — including Tisha B'Av), which is like G‑d's conduct of preceding the cure to the blow[84], where G‑d's healing is such that He does not place the blow at all[85]. Through this, the redemption of every Jew is effected, both in his soul and in his body and animal soul — the redemption of the soul is generally in the manner of Tziyon BeMishpat Tipadeh, and the redemption of the body and animal soul is in the manner of VeShaveha BeTzedakah (as explained in Tanya[86], that the soul itself needs no rectification, and its descent is only to rectify the body and animal soul). For Torah and tzedakah to ascend and effect redemption in actuality, it is through tefillah, the line of avodah, as above[87].

11) Through avodah in all three lines, in previous generations it was as if "He has redeemed Me" (in the sense of resemblance), as explained in Tanya[88] regarding personal redemption. But now, when "He stands behind our wall," and as known from the talk of the Baal HaGeulah (12-13 Tammuz), that all the refinements have been completed and only a little push is needed[89], now, through Torah, gemilus chasadim, and prayer with the community, it will be actual redemption, in the manner of "pada v'shalom nafshi" (He has redeemed my soul in peace), for the true redemption in peace will be specifically with the coming of Moshiach, as explained by the Mitteler Rebbe[90]. This is also what the Alter Rebbe wrote (in his letter upon returning from Petersburg[91]): "When I read in Tehillim the verse 'pada v'shalom nafshi' I left in peace from the G‑d of peace." It is known[92] that the main spreading of the wellsprings began after Petersburg. Therefore, he left in peace when he read the verse, because the main concept of "pada v'shalom" is in the future redemption (as above), and the spreading of the wellsprings is the preparation[93] for this, to bring the Redeemer.

And through this, the way is opened and paved, so that every individual can (and therefore must) engage in this preparation and bring the redemption by doing what depends on him, as the Rambam rules[94] — through one action (whether in deed, speech, or thought), he tips himself and the entire world to the side of merit and brings salvation and deliverance for himself and them, so that "pada v'shalom nafshi," "He has redeemed Me and My children from among the nations," will be realized very soon, with the true and complete redemption through Moshiach Tzidkeinu.


Summary

This maamar explains that the soul's essence (Tziyon) is redeemed through Torah, while its faculties (Shaveha) are redeemed through mitzvos, especially tzedakah. True redemption, both personal and collective, comes through the combined avodah of Torah, mitzvos, and tefillah, transforming exile into joy and preparing for the ultimate geulah.

Leave Feedback