052 —מאמרים מלוקט חלק ג - ש"פ בהעלותך, ט' סיון ה'תשכ"ז

רני ושמחי בת ציון גו'

Mamer - "Rani VeSamchi Bas Tziyon Go'"
The Rebbe explains why the haftarah for Parshas Beha'aloscha begins with 'Rani VeSamchi Bas Tziyon,' exploring the spiritual significance of 'Bas Tziyon' and its connection to the service of mitzvos, Torah, and self-sacrifice. He teaches that true bittul (self-nullification) is achieved through mitzvah observance, and that

Video

בס"ד. ש"פ בהעלותך, ט' סיון ה'תשכ"ז*

רני ושמחי בת ציון גו'[1], ומדייק אדמו"ר הזקן בתו"א (דרושי חנוכה) ד"ה זה[2], דלכאורה הי' צריך להתחיל ההפטורה דשבת חנוכה בפסוק[3] ויאמר אלי גו' ראיתי והנה מנורת זהב גו', ולמה מתחילין ברני ושמחי בת ציון. ומבאר שם[4], שהשייכות דרני ושמחי בת ציון לחנוכה היא, כי בת ציון קאי על כנסת ישראל בזמן הגלות, דבזמן הבית נקראת כנסת ישראל בשם ציון ובזמן הגלות נקראת בת ציון, כמבואר שם בארוכה.

וצריך להבין, דדיוק הנ"ל [שהתחלת ההפטורה היא רני ושמחי בת ציון ולא ראיתי והנה מנורת זהב] הוא גם בההפטורה דשבת פרשת בהעלותך, שבסמיכות לזמן מתן תורתינו, דמתן תורה הו"ע חירות[5], ואעפ"כ גם התחלת ההפטורה דש"פ בהעלותך היא רני ושמחי בת ציון.

ב) והנה בתו"א שם בד"ה רני ושמחי הראשון[6] מקשר הפסוק רני ושמחי בת ציון עם מאמר המדרש[7] (עה"פ[8] צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו), משל למלך כו' לא זז מחבבה[9] עד שקראה בתי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אמי. ומבאר שם[10], דג' ענינים אלה (בתי אחותי אמי) בעבודת האדם הם קיום המצוות[11] עסק התורה והעבודה דמסירת נפש. דבקיום המצוות האדם המקיים את המצוה הוא בחי' מקבל (בת), שהוא מקבל את ההמשכה שנמשכת ע"י קיום המצוה. וע"י עסק התורה נעשים ישראל אחים ורעים להקב"ה (אחותי). וע"י העבודה דמס"נ נק' בשם אמי, שהם משפיעים כביכול בהקב"ה. ויש לקשר זה עם המבואר בכ"מ[12] עה"פ בעטרה שעטרה לו אמו, דהעטרה שעטרה כנס"י (אמו) להקב"ה הוא ע"י שהקדימו נעשה לנשמע, כי הביטול דהקדמת נעשה לנשמע הוא כהביטול דמס"נ[13].

ויש לומר, דמהטעמים שקוראין פרשת בהעלותך את הנרות לאחרי חג השבועות[14] הוא, כי נרות קאי על נשמות ישראל כמ"ש[15] נר הוי' נשמת אדם[16], דפירוש נר הוי' הוא שהנשמה מאירה (משפעת) כביכול להוי'[17], וכדאיתא במדרש[18] עה"פ בהעלותך את הנרות שישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם, וענין זה שייך לחג השבועות, עטרה שעטרה לו אמו. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר מה שההפטורה דש"פ בהעלותך את הנרות (ענין אמי) הוא רני ושמחי בת ציון.

ג) והענין הוא, שההמשכה שע"י קיום המצוות, בתי, היא המשכה נעלית יותר מההמשכה שע"י העבודה דאחותי ואמי. כי העבודה דמסירת נפש (אמי), ועד"ז עסק התורה (אחותי), מכיון שהיא עבודה רוחנית, יש לה שייכות לההמשכה שנמשכת על ידה, וכיון שההמשכה שע"י העבודה דאחותי ואמי היא כמו אתערותא דלעילא שמתעוררת ונמשכת על ידי אתערותא דלתתא, ההמשכה היא רק ממקום שאתעדל"ת מגעת לשם. וההמשכה שע"י מעשה המצוות, שעשיית המצוה היא עשי' גשמית שאינה בערך כלל[19], היא כמו אתעדל"ע שמצד עצמה, ולכן ההמשכה היא מעצמות אוא"ס[20]. וזהו רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך, שהנני בא כולל שני ענינים. הנני מוכן מעצמי שלא ע"י אתעדל"ת[21], בא, אני בעצמי כביכול אוא"ס ב"ה ממש[22].

ויש להוסיף, שהמעלה דהעבודה דבתי על העבודה דאחותי ואמי היא גם בנוגע להאדם העובד. שבהעבודה דאחותי ואמי נרגש בדקות מציאותו של האדם העובד, גודל העילוי דהעבודה שלו [העילוי דהעבודה עצמה (העבודה דעסק התורה, ומכש"כ העבודה דמס"נ), והעילוי שנעשה ע"י עבודתו, שנעשה אח להקב"ה ויתירה מזו שמשפיע כביכול בהקב"ה], ובהעבודה דבתי (קיום המצוות) נרגש הביטול שלו[23], הן בנוגע להעבודה עצמה, שכל עבודתו היא רק לקיים ציווי הקב"ה, והן בנוגע לההמשכה שע"י עבודתו, דזה שע"י קיום המצוות נמשך עצמות אוא"ס הוא לא מצד ענינו של האדם המקיים את המצוות אלא מפני שהמצוות הם רצון וציווי העצמות. ויש לומר, דע"י הביטול הוא נעשה כלי להאור שנמשך ע"י המצוות. וזהו כי הנני בא ושכנתי בתוכך, שההמשכה דהנני בא, אני בעצמי כביכול, היא בתוכך, בפנימיות.

ד) וצריך להבין, דכיון שאמי היא העבודה דמס"נ, דמס"נ הו"ע הביטול, ובפרט לפי המובא לעיל (סעיף ב) דהעטרה שעטרה כנס"י (אמו) להקב"ה הוא ע"י שהקדימו נעשה לנשמע, שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע הוא הביטול לבעל הרצון[24], מהי המעלה בהביטול דבתי על הביטול דאמי. ויש לומר בזה, שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע, הוא שישראל קיבלו עליהם עול מלכות שמים. ולכן, אף שהביטול דקבלת עול מלכות שמים הוא (לא רק בנוגע לכח המעשה שלו, שיעשה כל מה שיצטווה, אלא גם) בעצם מציאותו[25], שכל מציאותו הוא זה שהוא עבדו של המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, מ"מ, כיון שהקבלת עול מלכות שמים באה מצד האדם, שהוא קיבל עליו להיות עבדו של המלך, הרי בביטול זה מעורבת גם מציאותו של האדם [ועד"ז הוא בנוגע להמס"נ דבחי' אמי, שהמס"נ היא מצד טבע הנשמה[26]]. ואמיתית הביטול הוא כשהביטול הוא מצד האדון.

ויש לומר, דזהו מ"ש[27] כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דזה שישראל הם עבדים של הקב"ה הוא (לא רק מפני שהם קיבלו עול מלכותו ית', אלא גם) מפני שהקב"ה הוציא אותם מארץ מצרים, שעי"ז הם מוכרחים להיות עבדים[28]. וענין זה נמשך בעיקר בשעת מתן תורה[29].

ה) ועפ"ז יש לבאר מעלת הביטול דבתי על הביטול דאמי [אף שהביטול דבתי (עול מצוות) הוא בנוגע לכח המעשה, לעשות מה שנצטווה, והביטול דאמי (הקדמת נעשה לנשמע, עול מלכות שמים) הוא בעצם מציאותו (כנ"ל סעיף ד)], כי העול דישראל לקיים את המצוות שניתנו במתן תורה הוא מפני שבמתן תורה עשה הקב"ה אותם לעבדים, אמיתית הביטול. ויש לומר, דזה שמבואר בכ"מ[30] דבת הוא בחינת מקבל, דלית לי' מגרמי' כלום והוא רק מקבל מה שנותנים לו מלמעלה, הכוונה בזה היא, שגם הביטול דקבלת עול הוא לא משל עצמו אלא שבמתן תורה בחר הקב"ה בישראל להיות לו עבדים.

[ויש לקשר זה עם המובא לעיל (בתחלת המאמר) מתו"א דבת ציון קאי על כנס"י בזמן הגלות, כי הביטול דבת מתגלה בעיקר בהעבודה שבזמן הגלות. וכמבואר במק"א[31], דבזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, ההעלמות וההסתרים הם גדולים במאד, וישנם העלמות והסתרים שהאדם מצד עצמו (גם ע"י הקבלת עול שלו שמקבל ברצונו), כיון שהוא מוגבל, אין ביכלתו להתגבר עליהם, וזה שישראל מתגברים גם על העלמות והסתרים אלה הוא לפי שהביטול דקבלת עול שלהם הוא (לא מצד המציאות שלהם אלא) מצד האלקות, מפני שהקב"ה בחר בהם להיות לו לעבדים, ולגבי האלקות אין הגבלות[32]].

וזהו שההפטורה דש"פ בהעלותך שלאחרי זמן מתן תורתינו היא רני ושמחי בת ציון, אף שהענין והמעלה דיום חתונתו זה מתן תורה[33] הוא (עטרה שעטרה לו) אמו, כי תכלית הכוונה בהביטול דאמי שבחג השבועות הוא שעי"ז יגיעו אח"כ לביטול נעלה יותר, ביטול דבתי, בת ציון.

ו) ומדייק הכתוב רני ושמחי בת ציון, שקיום התומ"צ (ציון[34]) צ"ל לא רק בביטול, בת, אלא גם בשמחה, רני ושמחי. וצריך להבין, דכאשר האדם הוא במצב שאין לו תענוג וחיות בתומ"צ, וקיום התומ"צ שלו הוא רק בדרך קבלת עול [ויתירה מזו, שגם הקב"ע שלו היא לא באופן שרוצה לקבל עליו עומ"ש ורק שאינו יכול לפרוק ממנו עול מלכות שמים מפני שבחירת הקב"ה בישראל להיות לו לעבדים מכריחה אותו], איך יכול לפעול בעצמו שקיום התומ"צ שלו יהי' בשמחה. והענין הוא, דיש עוד פירוש בבת ציון, דציון הם הצדיקים, ובת ציון הוא התקשרות עם הצדיקים[35]. וע"י ההתקשרות להצדיקים, ובפרט לנשיאי ישראל שענינם הוא להמשיך גילוי אלקות לכל ישראל ובפרט להמקושרים ושייכים אליהם, עי"ז נמשך לו נתינת כח שקיום התומ"צ שלו יהי' בשמחה, רני ושמחי. ובכלל זה הוא גם שלא יהיו לו בלבולים מענינים גשמיים[36], רני ושמחי גם בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי.

וע"י ההתקשרות להצדיקים ולהנשיאים שבכל דור, ומה שנוגע לנו במיוחד הוא ההתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יבטלו כל ההעלמות וההסתרים, כולל גם ביטול (ההעלם ד)הגלות[37], וכ"ק מו"ח אדמו"ר יוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

**********

*) יצא לאור בקונטרס ט"ו סיון – תש"נ, "לקראת ט"ו סיון, יום התחלת מאסרו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשנת תרפ"ז* . . ג' בהעלותך, יב סיון, שנת ה'תש"נ".

*) וראה לקמן ס"ע שעא ובהערה 40, שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר הי' זריעה, בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות.

 

  1. 1 זכרי' ב, יד. – התחלת וראש ההפטורה דש"פ בהעלותך.
  2. 2 השני – לו, סע"ד ואילך.
  3. 3 זכרי' ד, ב.
  4. 4 לז, סע"ב ואילך.
  5. 5 כמארז"ל (עירובין נד, א. שמו"ר פמ"א, ז (בתחלתו). ויק"ר פי"ח, ג (בסופו). ועוד) עה"פ (תשא לב, טז) "חרות על הלוחות" – א"ת חרות אלא חירות, חירות מן גליות (שמו"ר שם), חירות מן המלכיות (ויק"ר שם. וראה גם זח"ב קיג, סע"ב), אין כל אומה ולשון שולטת בהן (עירובין שם. וראה גם שמו"ר שם).
  6. 6 לו, א ואילך. וכ"ה ברד"ה זה דפ' בהעלותך תרכ"ז** (סה"מ תרכ"ז ע' רצז). **) כמובן מזה שנרשם בין המאמר דפ' נשא להמאמר דפ' שלח. בכת"י א' (הובא ברשימת מאמרי דא"ח דאדמו"ר מהר"ש ע' 3 בשוה"ג) רשום על ד"ה זה "שבת חנוכה תרכ"ז". ולכאורה הכוונה שנאמר בשבת חנוכה, שהרי נסדר בפ' בהעלותך.
  7. 7 שמו"ר ס"פ פקודי. שהש"ר ספ"ג.
  8. 8 שה"ש ג, יא.
  9. 9 כ"ה הלשון בתו"א וברד"ה תרכ"ז הנ"ל שם. ובכ"מ.
  10. 10 וראה גם ד"ה הנ"ל תרכ"ז ס"ה ואילך (סה"מ תרכ"ז ע' שב ואילך).
  11. 11 כ"ה להדיא בתו"א שם (לו, סע"ד). *) וראה לקמן ס"ע שעא ובהערה 40, שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר הי' זריעה, בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות. **) כמובן מזה שנרשם בין המאמר דפ' נשא להמאמר דפ' שלח. בכת"י א' (הובא ברשימת מאמרי דא"ח דאדמו"ר מהר"ש ע' 3 בשוה"ג) רשום על ד"ה זה "שבת חנוכה תרכ"ז". ולכאורה הכוונה שנאמר בשבת חנוכה, שהרי נסדר בפ' בהעלותך.
  12. 12 סד"ה צאינה וראינה עזר"ת (סה"מ עזר"ת ע' רכה).
  13. 13 ראה גם סה"מ תרכ"ט ע' קפד ואילך, שהביטול דנעשה הו"ע למסור נפשו באחד. ולהעיר גם מלקו"ת אמור לה, סע"א ואילך, דשתי העטרות שנתן בראשן של ישראל הוא ע"י המצוות והתורה (בתי ואחותי), והעטרה שנטל לעצמו, היא העטרה שעטרה לו אמו, ע"י מס"נ באחד.
  14. 14 אלא שבכמה שנים קוראין גם פ' נשא לאחרי חג השבועות. וע"ד שפרשת במדבר קוראין לעולם בהשבת שלפני חג השבועות ולפעמים גם פ' נשא.
  15. 15 משלי כ, כז.
  16. 16 לקו"ת פרשתנו (בהעלותך) רד"ה בהעלותך את הנרות (כט, ג). רד"ה ראיתי והנה מנורת זהב גו' (לג, ב). רד"ה זה תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז ע' רצז). ובכ"מ.
  17. 17 סה"מ תרכ"ז שם. וראה עד"ז תו"א שם (לו, א).
  18. 18 במדב"ר פרשתנו פט"ו, ה. תנחומא פרשתנו ד. וכ"ה גם בשמו"ר פל"ו, ב. – הובא בסה"מ תרכ"ז שם*.
  19. 19 ראה המשך תרס"ו ע' נה.
  20. 20 ראה תו"א שם (לז, ג) בענין המעלה דבת ציון "יש אתערותא דלעילא שהיא לעילא לעילא מקום שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל".
  21. 21 שערי אורה שער החנוכה ד"ה רני ושמחי פכ"א (לג, ב).
  22. 22 לשון התו"א שם. *) בסה"מ שם: וכמו שפרש"י ע"פ בהעלותך. וכפה"נ הוא ט"ס וצ"ל: וכמו במד"ר ע"פ בהעלותך.
  23. 23 ראה גם ד"ה החודש ה'תשל"ה ס"ד (לעיל ס"ע צח ואילך) ובהנסמן שם, שהמעלה דבתי היא בענין הביטול.
  24. 24 בכ"מ (ד"ה בחודש השלישי ה'תשכ"ט ס"ז (לעיל ע' שב ואילך). וראה לקו"ת במדבר יד, א. ועוד) שנשמע הוא ביטול להרצון ונעשה הוא ביטול לבעל הרצון. ובד"ה בששה"ק ה'תש"ט ס"ב (סה"מ ה'תש"ט ע' 148), שגם הקב"ע דנעשה הוא בכלל ביטול להרצון, והביטול לבעל הרצון הוא בהקדמת נעשה לנשמע.
  25. 25 ראה בארוכה ד"ה בחודש השלישי הנ"ל ס"ח (לעיל ע' שג ואילך).
  26. 26 ראה בארוכה לקמן ח"ד ע' קצב, דהמס"נ שמצד הנשמה, כיון שהיא מצד טבעה, היא בחינת מציאות.
  27. 27 בהר כה, נה. וע"פ מ"ש בפנים, אולי יש לבאר (וראה עד"ז אוה"ח עה"פ) כפל הלשון "עבדים עבדי הם": דע"י שקבלו עליהם עומ"ש נעשים "עבדים" (עבדים סתם), וע"י שהוצאתי אותם מארץ מצרים – "עבדי הם", שהקב"ה עשה אותם לעבדים.
  28. 28 להעיר שהשעבוד דעבד שמכרוהו ב"ד הוא שעבוד גדול יותר מהמוכר עצמו – דמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית משא"כ המוכר עצמו. ועוד כמה חילוקים (קידושין יד, ב) – דיש לומר הטעם על זה, כי המוכר עצמו הוא ברצונו, וכשמכרו אותו ב"ד הוא על כרחו.
  29. 29 להעיר ממרז"ל (קידושין כב, ב. הובא בפרש"י עה"פ משפטים כא, ו. ירושלמי קידושין פ"א סוףה"ב) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. ולהעיר שהדיבור הראשון דמ"ת הוא "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ובפרש"י שם "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".
  30. 30 ראה בארוכה ד"ה החודש דלעיל הערה 23. וש"נ.
  31. 31 ראה ד"ה הנ"ל ס"ה.
  32. 32 להעיר מתורת הבעש"ט (כתר שם טוב – הוצאת קה"ת – סימן מ"ז (ז, ד)), דהטעם שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית (שבת פח, א), אף שאמרו מעצמם נעשה ונשמע (כקושיית התוספות ד"ה כפה שם), הוא "ללמד שגם כשאינו חושק בתורה ועבודת ה', מ"מ אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ" – דלכאורה, אמירתם נעשה ונשמע היא התחייבות על כל הזמנים, ומהי הקס"ד דע"י שאח"כ (לאחרי ההתחייבות) "אינו חושק" יהי' בן חורין ליבטל? וי"ל הביאור בזה, דההתחייבות דנעשה ונשמע, כיון שהיא מצד האדם שהוא מוגבל, אפשר שלפעמים לא יוכל להתגבר על זה ש"אינו חושק בתורה", ובמילא הוא "בן חורין ליבטל" דאונס רחמנא פטרי' (ב"ק כח, ב); וע"י שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית – ניתן הכח לכ"א מישראל לעשות בעל כרחו, גם כשאינו חושק.
  33. 33 תענית כו, ב (במשנה).
  34. 34 ראה תו"א שם (לז, סע"ב ואילך). שערי אורה שם פי"ח (לב, א).
  35. 35 אוה"ת חנוכה ד"ה רני ושמחי שיב, סע"א.
  36. 36 ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"א.
  37. 37 שאינו מניח לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן (רמב"ם שם ה"ב).

B"H, Shabbos Parshas Beha'aloscha, 9 Sivan 5727.

Rani VeSimchi Bas Tziyon Go'.

In Torah Or (Drushei Chanukah), the Alter Rebbe points out that the haftarah for Shabbos Chanukah should seemingly begin with the verse 'VaYomer Eilai Go' Ra'isi VeHinei Menoras Zahav Go',' so why does it start with 'Rani VeSamchi Bas Tziyon'? He explains that 'Bas Tziyon' refers to Knesses Yisrael during exile, for in the time of the Beis HaMikdash, Knesses Yisrael is called 'Tziyon,' but in exile, it is called 'Bas Tziyon,' as explained there at length.[1][2][3][4]

We need to understand: this precision—that the haftarah begins with 'Rani VeSamchi Bas Tziyon' and not 'Ra'isi VeHinei Menoras Zahav'—applies also to the haftarah for Shabbos Parshas Beha'aloscha, which is close to the time of Matan Torah. Matan Torah is the concept of freedom[5], and yet, the haftarah for Shabbos Beha'aloscha also begins with 'Rani VeSamchi Bas Tziyon.'

2) In Torah Or there, in the first maamar on 'Rani VeSamchi,' the verse is connected to the Midrash[6][7][8] (on 'Tze'ena URe'ena Bnos Tziyon BaMelech Shlomo BaAtarah She'itra Lo Imo'), which gives a parable of a king who continues to show affection until he calls her 'my daughter,' then 'my sister,' then 'my mother.' It is explained[9][10] that these three levels (daughter, sister, mother) in a person's service correspond to mitzvah observance[11], Torah study, and mesirus nefesh (self-sacrifice). In mitzvah observance, the person is a recipient (daughter), receiving the flow drawn down through the mitzvah. Through Torah study, Israel become siblings and friends to the Holy One (sister). Through mesirus nefesh, they are called 'mother,' as they influence, so to speak, upon G-d. This is connected to the explanation elsewhere[12] on 'BaAtarah She'itra Lo Imo,' that the crown Knesses Yisrael (the mother) gives to G-d is through their saying 'Na'aseh' before 'Nishma,' for this self-nullification is like that of mesirus nefesh[13].

It can be said that one of the reasons we read Parshas Beha'aloscha after Shavuos[14] is because the candles refer to the souls of Israel, as it says[15] 'Ner Hashem Nishmas Adam'[16]. The meaning of 'Ner Hashem' is that the soul illuminates (influences) G-d, so to speak[17], and as the Midrash says[18] on 'Beha'aloscha Es HaNeros,' Israel illuminates the One Who illuminates the world. This is connected to Shavuos, the crown given by the mother. Based on this, we need to understand even more why the haftarah for Shabbos Beha'aloscha (the concept of 'mother') is 'Rani VeSamchi Bas Tziyon.'

3) The idea is that the flow drawn down through mitzvah observance (daughter) is loftier than that drawn down through the service of 'sister' and 'mother.' For the service of mesirus nefesh (mother), and similarly Torah study (sister), since they are spiritual work, are related to the flow they draw down, and since the flow through these is like an arousal from above that is awakened by an arousal from below, it only reaches as high as the arousal from below can reach. But the flow through mitzvah observance, which is a physical act incomparable to spiritual work[19], is like an arousal from above on its own, and therefore the flow is from the Essence of the Infinite[20]. This is 'Rani VeSamchi Bas Tziyon Ki Hineni Va VeShachanti Besocheich'—'Hineni Va' includes two ideas: 'Hineni'—I am ready on My own, not through an arousal from below[21]; 'Va - Myself, so to speak, the Essence of the Infinite[22].

Furthermore, the advantage of the service of 'daughter' over 'sister' and 'mother' applies also to the person serving. In the service of 'sister' and 'mother,' the person's own existence is subtly felt—the greatness of his own service (the greatness of Torah study, and even more so, mesirus nefesh), and the elevation achieved through his service, becoming a sibling to G-d or, even more, influencing G-d. But in the service of 'daughter' (mitzvah observance), the person's self-nullification is felt[23], both in the service itself—his entire work is only to fulfill G-d's command—and in the flow drawn down through his service, for the fact that mitzvah observance draws down the Essence is not due to the person's own quality but because the mitzvos are the will and command of the Essence. Through this bittul, he becomes a vessel for the light drawn down through mitzvos. This is 'Ki Hineni Va VeShachanti Besocheich'—the flow of 'Hineni Va,' I Myself, is within you, internally.

4) We need to understand: since 'mother' is the service of mesirus nefesh, which is bittul, and especially as explained above (section 2) that the crown Knesses Yisrael (the mother) gives to G-d is through saying 'Na'aseh' before 'Nishma,' which is bittul to the Master of the will[24], what is the advantage of the bittul of 'daughter' over that of 'mother'? It can be said that the bittul of saying 'Na'aseh' before 'Nishma' is that Israel accepted upon themselves the yoke of Heaven. Therefore, even though this acceptance is (not only regarding one's capacity for action, to do whatever is commanded, but also) in one's very being[25], that his entire existence is being a servant of the King, the King of kings, nevertheless, since this acceptance comes from the person—he accepted to be a servant—there is still some sense of self mixed in. Similarly, with mesirus nefesh (the level of mother), since it comes from the nature of the soul[26], it is also a form of self. True bittul is when the nullification is from the Master.

It can be said that this is the meaning of the verse[27] 'For the children of Israel are servants to Me; they are My servants whom I brought out of Egypt'—that Israel are servants of G-d not only because they accepted His yoke, but also because G-d took them out of Egypt, making them compelled to be servants[28]. This was mainly drawn down at the time of Matan Torah[29].

5) Based on this, we can explain the advantage of the bittul of 'daughter' over that of 'mother' [even though the bittul of 'daughter' (accepting mitzvos) is regarding one's capacity for action, to do what is commanded, and the bittul of 'mother' (accepting the yoke of Heaven) is in one's very being (as above, section 4)], for the yoke to fulfill the mitzvos given at Matan Torah is because at Matan Torah, G-d made them servants—true bittul. It can be said that what is explained elsewhere[30] that 'daughter' is the aspect of recipient, who has nothing of her own and only receives from above, means that even the bittul of accepting the yoke is not from oneself but because at Matan Torah, G-d chose Israel to be His servants.

[This can be connected to what was brought above (at the beginning of the maamar) from Torah Or, that 'Bas Tziyon' refers to Knesses Yisrael during exile, for the bittul of 'daughter' is revealed mainly in the service during exile. As explained elsewhere[31], in exile, especially in the generation of Ikvesa DeMeshicha, the concealments are very great, and there are concealments that a person, even with his own acceptance of the yoke, since he is limited, cannot overcome. The fact that Israel overcome even these concealments is because their acceptance of the yoke is (not from their own existence but) from the G-dliness, because G-d chose them to be His servants, and regarding G-dliness, there are no limitations[32].]

This is why the haftarah for Shabbos Beha'aloscha, after Matan Torah, is 'Rani VeSamchi Bas Tziyon,' even though the concept and advantage of 'the day of His wedding'—Matan Torah[33]—is (the crown given by) the mother. For the ultimate intent of the bittul of 'mother' on Shavuos is that through it, one should later reach an even higher bittul, that of 'daughter,' Bas Tziyon.

6) The verse emphasizes 'Rani VeSamchi Bas Tziyon,' that the fulfillment of Torah and mitzvos (Tziyon[34]) should be not only with bittul (daughter) but also with joy—'Rani VeSamchi.' We need to understand: when a person is in a state where he has no pleasure or vitality in Torah and mitzvos, and his observance is only out of acceptance of the yoke [and even more so, when even his acceptance is not because he wants to accept the yoke, but only because he cannot throw it off, since G-d's choice of Israel compels him], how can he bring himself to fulfill Torah and mitzvos with joy? The answer is that there is another explanation of 'Bas Tziyon': Tziyon refers to the tzaddikim, and Bas Tziyon is connection with the tzaddikim[35]. Through connecting to tzaddikim, especially to the leaders of Israel, whose role is to draw down G-dliness to all Israel and especially to those connected to them, one receives the strength to fulfill Torah and mitzvos with joy—'Rani VeSamchi.' This also includes not being disturbed by material matters[36]—'Rani VeSamchi' even regarding children, life, and abundant sustenance. Through connecting to the tzaddikim and the leaders in every generation, and especially to our Rebbe, the leader of our generation, all concealments and obstacles will be nullified, including the concealment of exile[37], and our Rebbe will lead us upright to our land, in the true and complete redemption, very soon.


Summary

This maamar teaches that the highest level of self-nullification (bittul) is achieved through mitzvah observance, which draws down the Essence of G-d. Even when one feels no inspiration, connection to tzaddikim empowers joyful service, ultimately leading to the redemption and the revelation of G-dliness within us.

Leave Feedback