מאמרים מלוקט חלק ג - ש"פ נשא, י"ד סיון ה'תשל"ב

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו גו'

051   Mamer - "BaYom HaSheini Hikriv Nesanel Ben Tzuar Nasi Yissachar Hikriv Es Karbano Go'"
The Rebbe teaches that the order of the tribal offerings at the dedication of the Mishkan reveals deep lessons about the primacy of action (maaseh) over study (talmud), and the unique roles of Yehudah and Yissachar. True bittul (self-nullification) is achieved through action, which draws down the highest Divine light.

Video part 1  Video part 2  Video part 3

בס"ד. ש"פ נשא, י"ד סיון ה'תשל"ב*

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו גו'[1], ופרש"י מהו הקריב הקריב ב' פעמים שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר[2] ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וצריך להבין, דמצד שני טעמים אלו הי' ראוי לכאורה שיקריב ראשון לשבטים. וביותר אינו מובן, דאיתא במדרש[3], למה נאמר בו הקריב כו' לפי שזכה בעצת נשיאים העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר הטעם על זה שבפועל הקריב יהודה תחלה ויששכר הקריב ביום השני. גם צריך להבין מ"ש נתנאל בן צוער נשיא יששכר, שמקדים את שמו (נתנאל בן צוער) לפני שאומר שהי' נשיא יששכר, דלכאורה, מכיון דזה שהקריב את קרבנו הוא לפי שהי' נשיא יששכר, הי' צריך לומר נשיא יששכר (ואח"כ) נתנאל בן צוער, וכמ"ש גבי שאר הנשיאים שהקריבו לאחרי יום השני שבתחלה נאמר נשיא לבני גו' ואח"כ נאמר שמו של הנשיא[4]. וכן בהנשיא שהקריב ביום הראשון נאמר[5] נחשון בן עמינדב למטה יהודה, בתחלה נחשון בן עמינדב ואח"כ למטה יהודה[6].

ב) ויש לבאר ע"פ מה שאיתא במדרש[7] עה"פ נחשון בן עמינדב למטה יהודה, למה נקרא שמו נחשון על שם שירד תחלה לנחשול שבים כו' מי שקידש את שמי בים הוא יקריב תחלה. ויש לומר, דזה שמדייק במדרש למה נקרא שמו נחשון (שאינו מדייק כן בשאר הנשיאים), הוא, כי מלשון הכתוב נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ולא נשיא יהודה) משמע דזה שהוא הי' המקריב ביום הראשון הוא (לא רק מפני המעלה דשבט יהודה, אלא גם) מצד מעלת עצמו[8], וכיון ששמו של אדם רומז על ענינו[9] (ומעלתו), לכן מדייק למה נקרא שמו נחשון. ומבאר דמעלתו של נחשון (המרומזת בשמו) היא שקידש את שמי (של הקב"ה) ולכן הקריב תחלה. ויש לומר עד"ז בנוגע נתנאל בן צוער נשיא יששכר, שהכתוב מקדים נתנאל בן צוער לפני נשיא יששכר, הוא, לרמז, דזה שהקריב ביום השני (מיד לאחרי יהודה), ויתירה מזה שהעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה (לפני יהודה), הוא מפני המעלה שבו המרומזת בשמו. והגם שנאמר בו נשיא יששכר [דלא כנחשון שנאמר בו למטה יהודה] שמזה מוכח דזה שהקריב ביום השני [וגם זה שהעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה] הוא מצד המעלה דשבט יששכר, מ"מ נאמר נתנאל בן צוער לפני נשיא יששכר, כי מעלה זו דשבט יששכר [שבשבילה הקריב ביום השני וכאילו הוא הקריב תחלה] מרומזת בהשם נתנאל בן צוער.

ומבואר בהדרושים[10], דהשייכות של נחשון ונתנאל ליהודה ויששכר הוא, כי יהודה הו"ע הביטול [שלכן נקרא בשם יהודה על שם הפעם אודה את ה'[11]], ולכן הנשיא דשבט יהודה הי' נחשון שירד תחלה לנחשול שבים, ענין המס"נ ביטול. ויששכר הו"ע התורה (כנ"ל). ולכן הנשיא דיששכר הי' נתנאל[12], אותיות נתן א-ל, כי התורה היא מתנה. וענין בן צוער, צוער מלשון מצער, הוא, כי הכלי לתורה הוא ביטול. וזהו שיהודה הקריב לפני יששכר, כי ענין הביטול[13] הוא לפני (ולמעלה מ)עסק התורה. דשורש התורה הוא בחכמה, דאורייתא מחכמה נפקת[14], וע"י הביטול הוא המשכת הכתר שלמעלה מחכמה. וצריך להבין, דע"פ המבואר בהדרושים שיהודה הוא בכתר ויששכר בחכמה, למה העלה הכתוב על יששכר כאילו הוא הקריב תחלה (תחלה גם ליהודה).

ג) והנה ידוע דיהודה הו"ע המעשה (כמ"ש בהדרושים המבארים ענין הגשת יהודה ויוסף[15]), ועפ"ז, יששכר ויהודה הו"ע תלמוד ומעשה. ומבואר במק"א[16] דהגם שנמנו וגמרו שתלמוד גדול[17], מ"מ, מכיון שהטעם על זה שתלמוד גדול הוא לפי שתלמוד מביא לידי מעשה[17], הרי מזה עצמו מוכח שהמעשה הוא העיקר [כי שורש המעשה הוא למעלה משורש התלמוד ולכן לע"ל יהי' מעשה גדול[18]]. ועפ"ז יש לומר, דזה שנשיא יששכר העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה (תחלה גם ליהודה) הוא ע"ד תלמוד גדול, וזה שבפועל הקריב יהודה תחלה הוא לפי שהמעשה הוא העיקר. ולהוסיף, דהקמת המשכן ומתן תורה שייכים זל"ז. וכמובן ממדרשי חז"ל[19] עה"פ[20] באתי לגני, שהמשכת וירידת עיקר שכינה למטה בארץ הותחלה בשעת מתן תורה, ועיקר ההמשכה הי' כשהוקם המשכן. ועפ"ז יש לומר, דכמו שמתן תורה הי' ע"י שהקדימו נעשה לנשמע, הדגשת מעלת המעשה על הלימוד וההבנה[21] (נשמע מלשון הבנה[22]) ובאופן שהקדימו נעשה לנשמע [דלאחרי מתן תורה, הגם שהמעשה הוא העיקר[23] והטעם שתלמוד גדול הוא מפני שמביא לידי מעשה מ"מ תלמוד גדול, ולימוד קודם למעשה. אבל בכדי שתהי' ההמשכה דמתן תורה הי' צריך להיות ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע], עד"ז הוא בנוגע לההמשכה שהיתה בהקמת המשכן. ולכן, בחנוכת המשכן הקריב יהודה (מעשה) לפני יששכר (תלמוד).

ד) וצריך להבין, דכיון שגם זה שתלמוד גדול הוא מפני שמביא למעשה והמעשה הוא העיקר, מהו החילוק בין שני הענינים, שבדרך כלל התלמוד הוא קודם למעשה [קודם בזמן, וגם קודם במעלה, תלמוד גדול], ובמתן תורה וכן בחנוכת המשכן הי' מעשה קודם. ונקודת הביאור בזה, דזה שהמעשה הוא העיקר [אף שמעשה הוא כח היותר אחרון, ועד"ז למעלה המעשה הוא סוף ההשתלשלות], הוא כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן[24], וגם כי סוף[25] מעשה במחשבה תחלה[26]. ומבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב[27], החילוק דשני הענינים, דסופן הוא גמר סיום ההמשכה. ובחינה זו נעוצה בתחלתן תחלת וראשית ההמשכה. וכמובא שם משל לזה מהשפעת צדקה לעני, שהתחילה (של ההשפעה) הוא שמתעורר ברחמים על העני, ומזה נעשה אצלו אח"כ רצון להטיב להעני [דהרחמים הם הטעם דהרצון[28]], ואח"כ נמשך הרצון בשכל ובמדות וכו' עד שבא במעשה בפועל, שנותן צדקה להעני. וענין נעוץ סופן בתחלתן הוא, שעיקר המכוון בהתעוררות הרחמים (תחלתן) הוא שתהי' ההשפעה בפועל (סופן). ובאם לא תהי' ההשפעה בפועל [הגם שע"י הרחמים נעשה ההתעוררות דכל כחות הנעלים שבו, רצון שכל ומדות, ואפילו כשהרצון שלו להטיב להעני מתגלה בדיבור (שמדבר דברי פיוס להעני[29]) אבל לא בא במעשה בפועל], חסר העיקר. ולפי שנעוץ סופן בתחלתן, שהכוונה (הנעוצה) בהתעוררות הרחמים (תחלתן) הוא שיהי' המעשה בפועל (סופן), לכן נעוץ תחלתן בסופן, שגילוי הכח דבחינת תחלה הוא[30] דוקא בסוף ההשפעה, בהמעשה בפועל. וענין סוף מעשה במחשבה תחלה הוא למעלה מענין נעוץ תחלתן בסופן וסופןבתחלתן. דפירוש סוף מעשה הוא (לא סוף העשי' עצמה, עשיית האדם, אלא) המעשה הבאה ע"י עשיית ופעולת האדם. דבהשפעת החסד, ענין סוף מעשה הוא קבלת ההשפעה, שהעני מקבל את ההשפעה בטוב ונהנה מזה. דענין זה (באיזה אופן מקבל העני את ההשפעה) אינו תלוי בהנותן אלא בהמקבל. וזה מגיע במחשבה תחלה, היינו בהתחילה שלפני תחלת המחשבה, למעלה משורש ההשפעה. דשורש ההשפעה (ההתעוררות להטיב) הוא תחלת המחשבה, וגילוי ענין זה הוא בסוף ההשפעה – נעוץ תחלתן בסופן, והמעלה דסוף מעשה (קבלת ההשפעה) היא שסוף מעשה מגיע בהתחילה שלפני תחלת המחשבה, למעלה משורש ההשפעה. ולכן התענוג שיש להמשפיע מקבלת ההשפעה (מזה שהעני קיבל ההשפעה בטוב) הוא תענוג גדול יותר מהתענוג שבההשפעה עצמה.

וכמו[31] שהוא בענין ההשפעה עד"ז הוא בכל עשי', דסופן הוא העשי' עצמה, עשיית ופעולת האדם, ונקראת בשם סופן, כי כח המעשה הוא כח היותר אחרון, וגם פעולת המעשה באה בסוף. דבתחילה הוא התענוג, ומזה נמשכים הרצון והשכל והמדות, והמדות מתלבשים במחשבה ודיבור, ולאח"ז באה המעשה[32]. ונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, דשורש המעשה הוא בהתענוג, שהוא ה"תחילה", סיבת הרצון ושאר הכחות. וכן נעוץ תחלתן בסופן, שגילוי התענוג הוא בהמעשה דוקא. וסוף מעשה הוא (לא העשי' עצמה, אלא) המעשה שנעשתה ע"י עשיית ופעולת האדם. ועיקר ענין סוף מעשה הוא בהמעשה הבאה ע"י עשייתו שאינה תלוי' ברצון האדם. וכמו אומן העושה מלאכה, דזה שהאומן אינו יכול לקבל על עצמו שהמלאכה תהי' בהצלחה [דענין זה אינו תלוי בהאומן. וע"ד המבואר לעיל בענין קבלת ההשפעה, שזה תלוי בהמקבל ולא בהנותן]. וסוף מעשה במחשבה תחלה, שהתענוג של האומן מזה שהמלאכה נעשתה בתכלית ההידור והיופי (באופן דהצלחה) הוא תענוג נעלה יותר מהתענוג שבעשיית המלאכה. דהתענוג שנעשית המלאכה הוא תענוג המורכב (תענוג מעשיית המלאכה), וע"י שרואה שהמלאכה נעשתה בהידור וביופי, מתגלה תענוג הפשוט (כמבואר בהמשך הנ"ל).

ה) והנה ידוע[33] שמעלת האדם מתחילה מכח הדיבור שבו[34] (משא"כ מעשה ישנו גם בבע"ח). ועפ"ז יש לומר, דשני הענינים שבמעשה – עשיית ופעולת האדם (סופן), והמעשה הבאה ע"י העשי' שלו (סוף מעשה) – יש (דוגמתם) גם בהעשי' דהאדם. דזה שהכחות דהאדם (שכל ומדות מחשבה ודיבור) נמשכים ומתלבשים בהמעשה, הוא ע"ד עשיית ופעולת האדם, והמעשה עצמה (כמו שהיא נבדלת מהכחות שלמעלה ממנה, שהם עיקר האדם) הוא ע"ד המעשה (שמחוץ להאדם) שנעשה ע"י עשיית ופעולת האדם. והחילוק דשני הענינים בשרשם בנפש הוא, דשורש המעשה ששייך להכחות שלמעלה ממנו (היינו ההתלבשות דהכחות בהמעשה)הוא בבחינת הגילוי דהנפש. והיינו[35], שגם השורש דענין זה שבמעשה הוא בהנפש שלמעלה מהכחות. כי הכחות מצד עצמם הם מובדלים ואין ביכלתם לירד למטה כ"כ ולהתלבש במעשה, וזה שאפשר להם לירד ולהתלבש במעשה הוא ע"י שנמשך בהם מהנפש (שלמעלה מהכחות), שהיא נמצאת בכל הכחות והאיברים בשוה. אבל ענין זה שבנפש (שביכלתה לירד למטה מטה) הוא בחינת הגילוי שלה – ע"ד נעוץ סופן בתחלתן, שהשורש דסופן (עשיית האדם) הוא בה"תחילה", שורש ההשפעה. והשורש דהמעשה עצמו (כמו שהוא נבדל מהכחות שלמעלה ממנו) הוא בעצם הנפש[35] – ע"ד סוף מעשה במחשבה תחלה, שהשורש דסוף מעשה (שמחוץ להאדם) הוא בהתחילה שלפני תחלת המחשבה, למעלה משורש ההשפעה.

ויש לומר, דבמעלת המעשה בזה שעל ידה מתגלה הבל"ג דהנפש שלמעלה מהכחות – השכל והמדות וכו' הם לפני [ולמעלה מ]המעשה. דכיון שגילוי הבל"ג דהנפש הוא שהשכל והמדות נמשכים ומתלבשים בהמעשה, הרי השכל והמדות קודמים להמעשה. וגם למעלה מהמעשה. שהרי המעלה דמעשה (בבחינה זו) היא לא בהמעשה עצמו אלא בזה שהשכל והמדות מתלבשים בהמעשה [ועפ"ז יש לבאר מה שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (דלכאורה, מזה עצמו שהגדלות דתלמוד הוא שמביא למעשה מוכח שהמעשה הוא העיקר, ואעפ"כ תלמוד גדול ממעשה), כי היתרון דמעשה לגבי תלמוד בדרגא זו היא שהתלמוד מביא למעשה (דזה שהתלמוד מביא לידי מעשה הוא ע"י שנמשך בו ענין הבל"ג שלמעלה מהתלמוד עצמו), ולכן תלמוד גדול]. ובמעלת המעשה מצד זה ששורש המעשה עצמו הוא בעצם הנפש – המעשה הוא (לפני ולמעלה מ)כל הכחות, וזהו שלפני מתן תורה הקדימו נעשה לנשמע, ועד"ז בחנוכת המשכן הקריב יהודה (מעשה) לפני יששכר (תלמוד), כי במתן תורה ובהקמת המשכן היתה המשכת העצמות, ושם – המעשה קודם לתלמוד.

ו) ויש לקשר ביאור זה [דזה שיהודה הקריב הראשון הוא מצד מעלת המעשה] עם הביאור (הובא לעיל סעיף ב) דזה שיהודה הקריב ראשון הוא כי יהודה הוא בחינת ביטול, כי ענין הביטול הוא במעשה. דהכחות שלמעלה ממעשה, כיון שענינם הוא מעלה ושלימות, וכנ"ל (סעיף ה) שהתחלת מעלת האדם הוא כח הדיבור שבו, הביטול שלהם להנפש אינו ביטול בתכלית, ודוקא כח המעשה שאינו ממעלת האדם, הביטול שלו להנפש הוא ביטול בתכלית[36] [ובמעשה עצמו, עיקר הביטול הוא בהדרגא דמעשה כמו שהוא מובדל מהכחות שלמעלה ממנו. דבדרגת המעשה שבו מתלבשים הכחות שלמעלה ממנו, יש בו העילוי שעל ידו נתגלה הבל"ג דהנפש, ולכן הוא "מציאות". ועיקר הביטול הוא בהמעשה עצמו (שנבדל מהכחות שלמעלה ממנו), דכיון שאין בו עילוי, לכן נרגש בו שכל מציאותו הוא רק מצד הנפש].

ויש לקשר זה עם זה ששורש המעשה הוא בעצם הנפש, דבעצם הנפש אין נתינת מקום למציאות שמחוץ להנפש. ומזה מובן, דזה ששורש המעשה הוא בעצםהנפש הוא לפי שכל מציאותו היא רק מצד עצם הנפש[37]. ועד"ז הוא למעלה (בהחילוק בין תורה ומצוות), דזה שהרצון דמצוות הוא במעשה המצוות (ובדברים גשמיים), אף שהמעשה אין לו ערך, הוא לפי ששורש המצוות הוא בהעצמות[38], ולכן, עיקר הביטול הוא במעשה המצוות. ויש לומר, שגם הרצון בכוונת המצוות, הוא לא מצד המעלה שבכוונת המצוות אלא מפני שכן עלה ברצונו ית'. אלא שגילוי ענין זה הוא במעשה המצוות, ועי"ז מתגלה שכן הוא גם בכוונת המצוות. ועד"ז הוא בתורה, דהגם שהתורה היא חכמה [וגם למעלה, התורה היא חכמתו של הקב"ה], זה שאורייתא וקוב"ה כולא חד הוא לא מצד מעלת התורה אלא לפי שכן עלה ברצונו ית'. אלא שגילוי ענין זה הוא במצוות וע"י המצוות מתגלה שכן הוא גם בתורה.

ז) וזהו ביום השני הקריב נתנאל בן צוער לשון מצער, דלאחרי הביטול דיהודה בענין המצוות המשיך נתנאל בן צוער ביטול זה גם בעסק התורה. ולכן העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה [אף שיהודה הוא למעלה מיששכר, וכנ"ל (סעיף ב) שיהודה הוא בכתר ויששכר הוא בחכמה], דענין הקריב תחלה הוא שהמשיך הביטול דכתר (בחינת תחלה) בחכמה. ויש לומר דבהלשון כאילו הקריב תחלה (ולא כאילו הקריב ביום הראשון) מרומז גם הביטול שמצד בחינת תחלה – תחלה שלפני תחלת המחשבה, שבו עלה סוף מעשה (מעשה המצוות) ונתנאל המשיך ביטול זה גם בתורה [גם יש לומר דפירוש כאילו הקריב תחלה הוא תחלה לפני יהודה. כי המשכת הביטול בתורה הוא חידוש גדול יותר ובמילא נעלה יותר מהביטול שבמעשה המצוות]. וע"י הביטול דצוער שהי' בו נעשה נתנאל[39], אותיות נתן א-ל, שניתנה לו התורה במתנה. **********

*) יצא לאור בקונטרס ב' ניסן – תנש"א, "לקראת ב' ניסן, יום הסתלקות הילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע . . ער"ח ניסן, שנת ה'תנש"א".

 

  1. 1 נשא ז, יח-יט.
  2. 2 דברי הימים-א יב, לג.
  3. 3 במדב"ר פי"ג, טו-טז.
  4. 4 וכמו שמדייק באוה"ח כאן.
  5. 5 נשא ז, יב.
  6. 6 ראה במדב"ר פי"ג, יז "למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואח"כ מזכיר שמותם וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה ואח"כ מזכיר שמותן".
  7. 7 במדב"ר פי"ג, ז.
  8. 8 אוה"ח עה"פ ז, יב.
  9. 9 ראה יומא פג, ב. ר' מאיר הוה דייק בשמא. וראה בארוכה תשובות וביאורים (קה"ת תשל"ד) סימן א (נדפס באגרות-קודש ח"א ס"ע רפח ואילך).
  10. 10 אוה"ת נשא ע' רפ וע' רפב. שם ח"ה ע' א'תקפ.
  11. 11 ויצא כט, לה.
  12. 12 ראה גם סה"מ תרכ"ט ע' ריג. עטר"ת ע' תעב. תרפ"ה ע' רכא. ה'ש"ת ע' 111.
  13. 13 ואף שגם נתנאל בן צוער הוא מלשון מצער – יש לומר, שהביטול דמצער אינו כהביטול דמס"נ. וראה לקמן סעיף ז.
  14. 14 זהר ח"ב סב, א. פה, א. ח"ג קפב, א.
  15. 15 ראה אוה"ת ר"פ ויגש. ד"ה ויגש תרע"ח. ובכ"מ.
  16. 16 ראה לעיל ח"ב ע' קצה. ע' ריז. וש"נ.
  17. 17 קידושין מ, ב.
  18. 18 נסמן לעיל ח"ב ע' קצה הערה 23.
  19. 19 ראה תנחומא נשא טז "עמד משה והורידה לארץ שנאמר וירד ה' על הר סיני". וכ"ה במתנות כהונה לב"ר פי"ט, ז. ובשהש"ר עה"פ באתי לגני "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) ביום שהוקם המשכן". וראה לעיל ח"ב ע' תלג.
  20. 20 שה"ש ה, א.
  21. 21 ראה אוה"ת ראה ע' תרסח. מגלת אסתר ע' קס.
  22. 22 ראה מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"ב ע' תרעז. אוה"ת עקב ע' תעט. ובכ"מ.
  23. 23 אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג, ב). ת"ע (קלג, ב. קלד, א).
  24. 24 ספר יצירה פ"א מ"ז.
  25. 25 פיוט "לכה דודי".
  26. 26 ראה תו"א מקץ לב, סע"ד שמבאר שם מעלת המצוות "שנשתלשלו למטה בעשי' גשמית", ומביא שם ב' הלשונות "סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"נעוץ תחלתן בסופן".
  27. 27 ח"ב ע' א'קיז ואילך. וראה גם תו"ח ויגש פט, סע"א ואילך. ד"ה השם נפשינו בחיים תשכ"ד.
  28. 28 כ"ה בהמשך תער"ב שם ע' א'קיח.
  29. 29 דמה שארז"ל (ב"ב ט, ב) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות "הוא דוקא כאשר יש המעשה בפועל ממש . . אז יש יתרון בהפיוס" (המשך תער"ב שם).
  30. 30 כ"ה בהמשך תרס"ו ע' שמג. וראה גם המשך תער"ב שם (ע' א'קיט) דזהו הטעם על זה שבמלכות דוקא יש כח הא"ס להוות מאין ליש.
  31. 31 בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם א'קכ. א'קכג-ד.
  32. 32 ראה שעהיוה"א פרק ח (פה, ב). ובכ"מ.
  33. 33 סה"מ ה'תש"ב ס"ע 102 ואילך.
  34. 34 ובסה"מ ה'תש"ב שם, שלכן נקרא האדם בשם "מדבר".
  35. 35 ראה גם לעיל ח"ב ע' קצה.
  36. 36 וע"ד הידוע שביטול היש הוא ביטול גדול יותר מביטול האור (סה"מ תרפ"א ע' קכא. ובכ"מ).
  37. 37 להעיר מתו"א ויגש מא, סע"ד, דהביטול שיש דוקא בארץ [שהיא מדרס תחת כפות רגלי הכל] הוא מפני שבשרשה במחשבה ארץ קדמה לשמים.
  38. 38 ראה המשך תרס"ו ס"ע נה.
  39. 39 וזהו "נתנאל בן צוער", ד"נתנאל" נולד (ונמשך) מ"צוער".

B"H, Shabbos Parshas Naso, 14 Sivan 5732.

BaYom HaSheini Hikriv Nesanel Ben Tzuar Nasi Yissachar Hikriv Es Karbano Go'.

Rashi explains why the verse repeats "hikriv" (offered) twice regarding Nesanel ben Tzuar, the Nasi of Yissachar: for two reasons he merited to offer for two tribes—one, because they were knowledgeable in Torah, as it says, "and from the children of Yissachar, those who know understanding for the times"[1], and two, because they advised the Nesi'im to bring these offerings. However, if so, seemingly Yissachar should have been the first to bring an offering. The Midrash[2] further says that because of the advice of the Nesi'im, the Torah considers it as if he offered first. This makes it even more puzzling why Yehudah actually brought the first offering and Yissachar only on the second day. Also, why does the verse say "Nesanel ben Tzuar, Nasi Yissachar," mentioning his name before his title, unlike the other Nesi'im, where the title comes first? Similarly, regarding the Nasi who brought on the first day, it says "Nachshon ben Aminadav, of the tribe of Yehudah," with the name first and then the tribe.

2) This can be explained based on the Midrash[3] on the verse "Nachshon ben Aminadav, of the tribe of Yehudah"—why is he called Nachshon? Because he was the first to descend into the waves of the sea; whoever sanctified My Name at the sea should offer first. The Midrash focuses on his name because the verse does not call him "Nasi Yehudah," implying that his merit to offer first was not only due to the tribe's greatness but also his own. Since a person's name hints at his essence, the Midrash asks why he is called Nachshon and explains that his unique quality was sanctifying Hashem's Name, which is why he offered first. Similarly, with Nesanel ben Tzuar, the Torah mentions his name before his title to hint that his merit to offer on the second day, and even to be considered as if he offered first, comes from the quality hinted at in his name. Even though it says "Nasi Yissachar" (unlike Nachshon), showing that his merit is connected to the tribe, still, his name comes first to indicate that the tribe's quality is embodied in him.

It is explained in the discourses[4] that the connection of Nachshon and Nesanel to Yehudah and Yissachar is as follows: Yehudah represents bittul (self-nullification), which is why he is called Yehudah, from the phrase "I will thank (odeh) Hashem"[5]. Therefore, the Nasi of Yehudah was Nachshon, who was the first to jump into the sea—an act of mesirus nefesh (self-sacrifice), a form of bittul. Yissachar represents Torah. Thus, the Nasi of Yissachar was Nesanel (letters of "Nasan El"—Hashem gave), because Torah is a gift. "Ben Tzuar" (son of Tzuar) comes from "tzar" (narrow, humble), for the vessel for Torah is bittul. This is why Yehudah offered before Yissachar: bittul precedes Torah study, for the root of Torah is in chochmah (wisdom), and through bittul one draws down keter, which is above chochmah. However, if so, why does the Torah consider Yissachar as if he offered first—even before Yehudah?

3) It is known that Yehudah represents action (as explained in discourses about Yehudah and Yosef[6]), and thus Yissachar and Yehudah represent study and action. Elsewhere[7] it is explained that although it was concluded that study is greater[8], this is only because study leads to action, which shows that action is the main thing, since its root is higher than study, and in the future, action will be greater[9]. Therefore, the Torah considers the Nasi of Yissachar as if he offered first (like "study is greater"), but in practice, Yehudah offered first because action is the main thing. Furthermore, the building of the Mishkan and the giving of the Torah are connected. As the Midrash says[10] on the verse "Basi LeGani," the main Shechinah descended at Matan Torah, but the main revelation was when the Mishkan was erected. Just as at Matan Torah the Jews said "Na'aseh" before "Nishma" (action before understanding), so too, at the dedication of the Mishkan, Yehudah (action) offered before Yissachar (study).

4) However, since even "study is greater" is only because it leads to action and action is the main thing, what is the difference between the usual order (study before action, and study is greater) and the special cases of Matan Torah and the Mishkan, where action comes first? The explanation is that action is the main thing, even though it is the lowest faculty, because "their end is wedged in their beginning and their beginning in their end"[11], and "the end of action is in the original thought"[12]. The Rebbe Rashab explains[13] that the difference between these two concepts is that "their end" refers to the completion of the process, which is rooted in the beginning. For example, when giving tzedakah, it starts with compassion, which leads to the desire to help, which is then drawn into intellect and emotions, and finally into action—actually giving. The main purpose of the compassion is the actual giving. If it doesn't result in action, the main point is missing. Because the end is rooted in the beginning, the revelation of the beginning is specifically in the end—in the action. "The end of action in the original thought" is even higher: it refers to the recipient's acceptance of the gift, which is not dependent on the giver but on the receiver, and this reaches the very beginning, higher than the source of the giving. Therefore, the pleasure the giver has when the recipient accepts the gift is even greater than the pleasure of giving itself.

Just as this is true in giving, so too in all actions: the end is the action itself, which is called "their end" because it is the lowest faculty, and the action comes last. First comes pleasure, which leads to desire, intellect, and emotions, which are invested in thought and speech, and finally action[14]. "Their end is wedged in their beginning and their beginning in their end"—the root of action is in pleasure, which is the "beginning" and the cause of all faculties. The revelation of pleasure is specifically in action. "The end of action" is not the act itself, but the result achieved through the person's action, which is not dependent on the person's will. For example, a craftsman cannot guarantee the success of his work; that depends on the outcome, not on the craftsman. The pleasure of seeing the work completed beautifully is greater than the pleasure of the work itself, as explained in the discourses.

5) It is known[15] that the greatness of man begins with his faculty of speech[16] (whereas action exists even in animals). Thus, the two aspects of action—man's act (their end) and the result achieved through his act (the end of action)—exist also in human action. The investment of the higher faculties (intellect, emotions, thought, speech) into action is like man's act, while the action itself (as distinct from the higher faculties) is like the result achieved through his act. The difference between these two aspects in the soul is that the root of action connected to the higher faculties is in the revealed part of the soul, while the root of the action itself is in the essence of the soul. The faculties themselves are separate and cannot descend so low as to invest in action; only through the soul's influence can they do so. But this is only the revealed aspect of the soul—like "their end is wedged in their beginning." The root of the action itself is in the essence of the soul—like "the end of action is in the original thought," which is higher than the source of the giving.

It can be said that the greatness of action, in that it reveals the unlimited aspect of the soul above the faculties, is that intellect and emotions precede and are above action. Since the revelation of the unlimited aspect of the soul is that intellect and emotions are invested in action, intellect and emotions come before and are higher than action. The advantage of action in this respect is not in the act itself, but in the fact that intellect and emotions are invested in it. This explains why "study is greater because it leads to action"—the advantage of action over study is that study leads to action, and this is because the unlimited aspect above study is drawn into study, making study greater. But in the aspect where the root of action itself is in the essence of the soul, action is before and above all faculties. This is why before Matan Torah, the Jews said "Na'aseh" before "Nishma," and at the dedication of the Mishkan, Yehudah (action) offered before Yissachar (study), because at Matan Torah and the Mishkan, the essence was drawn down, and there, action precedes study.

6) This explanation—that Yehudah offered first because of the greatness of action—can be connected with the earlier explanation (section 2) that Yehudah offered first because Yehudah represents bittul, since bittul is found in action. The higher faculties, since they are about greatness and perfection (as explained above, that the greatness of man begins with speech), their bittul to the soul is not complete. Only the faculty of action, which is not the main greatness of man, is completely nullified to the soul[17]. In action itself, the main bittul is in the aspect of action that is separate from the higher faculties. When the higher faculties are invested in action, there is an advantage in that the unlimited aspect of the soul is revealed, so it has some "existence." The main bittul is in the action itself, which is separate from the higher faculties, because it has no advantage of its own, so its entire existence is only from the soul.

This can be connected to the idea that the root of action is in the essence of the soul, where there is no room for anything outside the soul. Thus, the root of action in the essence of the soul is because its entire existence is only from the essence[18]. Similarly above (in the difference between Torah and mitzvos): the will for mitzvos is in the act of mitzvos (and in physical things), even though the act itself has no value, because the root of mitzvos is in the Essence[19]. Therefore, the main bittul is in the act of mitzvos. Even the desire for the intention in mitzvos is not because of the advantage of the intention, but because so Hashem willed. However, this is revealed in the act of mitzvos, and through this it is revealed that this is also true in the intention. Similarly in Torah: although Torah is wisdom, and above, Torah is Hashem's wisdom, the unity of Torah and Hashem is not because of the advantage of Torah, but because so Hashem willed. This is revealed in mitzvos, and through mitzvos it is revealed in Torah as well.

7) This is the meaning of "On the second day, Nesanel ben Tzuar offered"—Tzuar from "tzar" (humble). After the bittul of Yehudah in mitzvos, Nesanel ben Tzuar drew this bittul into Torah study. Therefore, the Torah considers it as if he offered first—even though Yehudah is higher than Yissachar, and as explained above, Yehudah is keter and Yissachar is chochmah—because "offered first" means he drew the bittul of keter (the beginning) into chochmah. The phrase "as if he offered first" (and not "as if he offered on the first day") also hints at the bittul from the level of the beginning before the beginning of thought, where the end of action (the act of mitzvos) is rooted, and Nesanel drew this bittul into Torah. One can also say that "as if he offered first" means before Yehudah, for drawing bittul into Torah is an even greater novelty and thus higher than the bittul in mitzvos. Through the bittul of Tzuar, Nesanel (letters of "Nasan El"—Hashem gave) merited to receive Torah as a gift.


Summary

This maamar teaches that while Torah study is essential, true spiritual elevation comes through action and bittul—self-nullification. Yehudah represents action and bittul, which precede and empower Torah study (Yissachar). The ultimate Divine will is revealed through the humble act of mitzvos.

Leave Feedback