051 —מאמרים מלוקט חלק ג - ש"פ נשא, י"ד סיון ה'תשל"ב

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו גו'

Mamer - "BaYom HaSheini Hikriv Nesanel Ben Tzuar Nasi Yissachar Hikriv Es Karbono Go'"
The Rebbe teaches that the order of the tribal leaders' offerings reflects the relationship between action (maaseh) and study (talmud). Yehudah represents self-nullification and action, while Yissachar represents Torah study. The maamar explores why action precedes study and how both are rooted in the essence of the soul.

Video part 1  Video part 2  Video part 3

בס"ד. ש"פ נשא, י"ד סיון ה'תשל"ב*

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו גו'[1], ופרש"י מהו הקריב הקריב ב' פעמים שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר[2] ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וצריך להבין, דמצד שני טעמים אלו הי' ראוי לכאורה שיקריב ראשון לשבטים. וביותר אינו מובן, דאיתא במדרש[3], למה נאמר בו הקריב כו' לפי שזכה בעצת נשיאים העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר הטעם על זה שבפועל הקריב יהודה תחלה ויששכר הקריב ביום השני. גם צריך להבין מ"ש נתנאל בן צוער נשיא יששכר, שמקדים את שמו (נתנאל בן צוער) לפני שאומר שהי' נשיא יששכר, דלכאורה, מכיון דזה שהקריב את קרבנו הוא לפי שהי' נשיא יששכר, הי' צריך לומר נשיא יששכר (ואח"כ) נתנאל בן צוער, וכמ"ש גבי שאר הנשיאים שהקריבו לאחרי יום השני שבתחלה נאמר נשיא לבני גו' ואח"כ נאמר שמו של הנשיא[4]. וכן בהנשיא שהקריב ביום הראשון נאמר[5] נחשון בן עמינדב למטה יהודה, בתחלה נחשון בן עמינדב ואח"כ למטה יהודה[6].

ב) ויש לבאר ע"פ מה שאיתא במדרש[7] עה"פ נחשון בן עמינדב למטה יהודה, למה נקרא שמו נחשון על שם שירד תחלה לנחשול שבים כו' מי שקידש את שמי בים הוא יקריב תחלה. ויש לומר, דזה שמדייק במדרש למה נקרא שמו נחשון (שאינו מדייק כן בשאר הנשיאים), הוא, כי מלשון הכתוב נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ולא נשיא יהודה) משמע דזה שהוא הי' המקריב ביום הראשון הוא (לא רק מפני המעלה דשבט יהודה, אלא גם) מצד מעלת עצמו[8], וכיון ששמו של אדם רומז על ענינו[9] (ומעלתו), לכן מדייק למה נקרא שמו נחשון. ומבאר דמעלתו של נחשון (המרומזת בשמו) היא שקידש את שמי (של הקב"ה) ולכן הקריב תחלה. ויש לומר עד"ז בנוגע נתנאל בן צוער נשיא יששכר, שהכתוב מקדים נתנאל בן צוער לפני נשיא יששכר, הוא, לרמז, דזה שהקריב ביום השני (מיד לאחרי יהודה), ויתירה מזה שהעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה (לפני יהודה), הוא מפני המעלה שבו המרומזת בשמו. והגם שנאמר בו נשיא יששכר [דלא כנחשון שנאמר בו למטה יהודה] שמזה מוכח דזה שהקריב ביום השני [וגם זה שהעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה] הוא מצד המעלה דשבט יששכר, מ"מ נאמר נתנאל בן צוער לפני נשיא יששכר, כי מעלה זו דשבט יששכר [שבשבילה הקריב ביום השני וכאילו הוא הקריב תחלה] מרומזת בהשם נתנאל בן צוער.

ומבואר בהדרושים[10], דהשייכות של נחשון ונתנאל ליהודה ויששכר הוא, כי יהודה הו"ע הביטול [שלכן נקרא בשם יהודה על שם הפעם אודה את ה'[11]], ולכן הנשיא דשבט יהודה הי' נחשון שירד תחלה לנחשול שבים, ענין המס"נ ביטול. ויששכר הו"ע התורה (כנ"ל). ולכן הנשיא דיששכר הי' נתנאל[12], אותיות נתן א-ל, כי התורה היא מתנה. וענין בן צוער, צוער מלשון מצער, הוא, כי הכלי לתורה הוא ביטול. וזהו שיהודה הקריב לפני יששכר, כי ענין הביטול[13] הוא לפני (ולמעלה מ)עסק התורה. דשורש התורה הוא בחכמה, דאורייתא מחכמה נפקת[14], וע"י הביטול הוא המשכת הכתר שלמעלה מחכמה. וצריך להבין, דע"פ המבואר בהדרושים שיהודה הוא בכתר ויששכר בחכמה, למה העלה הכתוב על יששכר כאילו הוא הקריב תחלה (תחלה גם ליהודה).

ג) והנה ידוע דיהודה הו"ע המעשה (כמ"ש בהדרושים המבארים ענין הגשת יהודה ויוסף[15]), ועפ"ז, יששכר ויהודה הו"ע תלמוד ומעשה. ומבואר במק"א[16] דהגם שנמנו וגמרו שתלמוד גדול[17], מ"מ, מכיון שהטעם על זה שתלמוד גדול הוא לפי שתלמוד מביא לידי מעשה[17], הרי מזה עצמו מוכח שהמעשה הוא העיקר [כי שורש המעשה הוא למעלה משורש התלמוד ולכן לע"ל יהי' מעשה גדול[18]]. ועפ"ז יש לומר, דזה שנשיא יששכר העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה (תחלה גם ליהודה) הוא ע"ד תלמוד גדול, וזה שבפועל הקריב יהודה תחלה הוא לפי שהמעשה הוא העיקר. ולהוסיף, דהקמת המשכן ומתן תורה שייכים זל"ז. וכמובן ממדרשי חז"ל[19] עה"פ[20] באתי לגני, שהמשכת וירידת עיקר שכינה למטה בארץ הותחלה בשעת מתן תורה, ועיקר ההמשכה הי' כשהוקם המשכן. ועפ"ז יש לומר, דכמו שמתן תורה הי' ע"י שהקדימו נעשה לנשמע, הדגשת מעלת המעשה על הלימוד וההבנה[21] (נשמע מלשון הבנה[22]) ובאופן שהקדימו נעשה לנשמע [דלאחרי מתן תורה, הגם שהמעשה הוא העיקר[23] והטעם שתלמוד גדול הוא מפני שמביא לידי מעשה מ"מ תלמוד גדול, ולימוד קודם למעשה. אבל בכדי שתהי' ההמשכה דמתן תורה הי' צריך להיות ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע], עד"ז הוא בנוגע לההמשכה שהיתה בהקמת המשכן. ולכן, בחנוכת המשכן הקריב יהודה (מעשה) לפני יששכר (תלמוד).

ד) וצריך להבין, דכיון שגם זה שתלמוד גדול הוא מפני שמביא למעשה והמעשה הוא העיקר, מהו החילוק בין שני הענינים, שבדרך כלל התלמוד הוא קודם למעשה [קודם בזמן, וגם קודם במעלה, תלמוד גדול], ובמתן תורה וכן בחנוכת המשכן הי' מעשה קודם. ונקודת הביאור בזה, דזה שהמעשה הוא העיקר [אף שמעשה הוא כח היותר אחרון, ועד"ז למעלה המעשה הוא סוף ההשתלשלות], הוא כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן[24], וגם כי סוף[25] מעשה במחשבה תחלה[26]. ומבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב[27], החילוק דשני הענינים, דסופן הוא גמר סיום ההמשכה. ובחינה זו נעוצה בתחלתן תחלת וראשית ההמשכה. וכמובא שם משל לזה מהשפעת צדקה לעני, שהתחילה (של ההשפעה) הוא שמתעורר ברחמים על העני, ומזה נעשה אצלו אח"כ רצון להטיב להעני [דהרחמים הם הטעם דהרצון[28]], ואח"כ נמשך הרצון בשכל ובמדות וכו' עד שבא במעשה בפועל, שנותן צדקה להעני. וענין נעוץ סופן בתחלתן הוא, שעיקר המכוון בהתעוררות הרחמים (תחלתן) הוא שתהי' ההשפעה בפועל (סופן). ובאם לא תהי' ההשפעה בפועל [הגם שע"י הרחמים נעשה ההתעוררות דכל כחות הנעלים שבו, רצון שכל ומדות, ואפילו כשהרצון שלו להטיב להעני מתגלה בדיבור (שמדבר דברי פיוס להעני[29]) אבל לא בא במעשה בפועל], חסר העיקר. ולפי שנעוץ סופן בתחלתן, שהכוונה (הנעוצה) בהתעוררות הרחמים (תחלתן) הוא שיהי' המעשה בפועל (סופן), לכן נעוץ תחלתן בסופן, שגילוי הכח דבחינת תחלה הוא[30] דוקא בסוף ההשפעה, בהמעשה בפועל. וענין סוף מעשה במחשבה תחלה הוא למעלה מענין נעוץ תחלתן בסופן וסופןבתחלתן. דפירוש סוף מעשה הוא (לא סוף העשי' עצמה, עשיית האדם, אלא) המעשה הבאה ע"י עשיית ופעולת האדם. דבהשפעת החסד, ענין סוף מעשה הוא קבלת ההשפעה, שהעני מקבל את ההשפעה בטוב ונהנה מזה. דענין זה (באיזה אופן מקבל העני את ההשפעה) אינו תלוי בהנותן אלא בהמקבל. וזה מגיע במחשבה תחלה, היינו בהתחילה שלפני תחלת המחשבה, למעלה משורש ההשפעה. דשורש ההשפעה (ההתעוררות להטיב) הוא תחלת המחשבה, וגילוי ענין זה הוא בסוף ההשפעה – נעוץ תחלתן בסופן, והמעלה דסוף מעשה (קבלת ההשפעה) היא שסוף מעשה מגיע בהתחילה שלפני תחלת המחשבה, למעלה משורש ההשפעה. ולכן התענוג שיש להמשפיע מקבלת ההשפעה (מזה שהעני קיבל ההשפעה בטוב) הוא תענוג גדול יותר מהתענוג שבההשפעה עצמה.

וכמו[31] שהוא בענין ההשפעה עד"ז הוא בכל עשי', דסופן הוא העשי' עצמה, עשיית ופעולת האדם, ונקראת בשם סופן, כי כח המעשה הוא כח היותר אחרון, וגם פעולת המעשה באה בסוף. דבתחילה הוא התענוג, ומזה נמשכים הרצון והשכל והמדות, והמדות מתלבשים במחשבה ודיבור, ולאח"ז באה המעשה[32]. ונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, דשורש המעשה הוא בהתענוג, שהוא ה"תחילה", סיבת הרצון ושאר הכחות. וכן נעוץ תחלתן בסופן, שגילוי התענוג הוא בהמעשה דוקא. וסוף מעשה הוא (לא העשי' עצמה, אלא) המעשה שנעשתה ע"י עשיית ופעולת האדם. ועיקר ענין סוף מעשה הוא בהמעשה הבאה ע"י עשייתו שאינה תלוי' ברצון האדם. וכמו אומן העושה מלאכה, דזה שהאומן אינו יכול לקבל על עצמו שהמלאכה תהי' בהצלחה [דענין זה אינו תלוי בהאומן. וע"ד המבואר לעיל בענין קבלת ההשפעה, שזה תלוי בהמקבל ולא בהנותן]. וסוף מעשה במחשבה תחלה, שהתענוג של האומן מזה שהמלאכה נעשתה בתכלית ההידור והיופי (באופן דהצלחה) הוא תענוג נעלה יותר מהתענוג שבעשיית המלאכה. דהתענוג שנעשית המלאכה הוא תענוג המורכב (תענוג מעשיית המלאכה), וע"י שרואה שהמלאכה נעשתה בהידור וביופי, מתגלה תענוג הפשוט (כמבואר בהמשך הנ"ל).

ה) והנה ידוע[33] שמעלת האדם מתחילה מכח הדיבור שבו[34] (משא"כ מעשה ישנו גם בבע"ח). ועפ"ז יש לומר, דשני הענינים שבמעשה – עשיית ופעולת האדם (סופן), והמעשה הבאה ע"י העשי' שלו (סוף מעשה) – יש (דוגמתם) גם בהעשי' דהאדם. דזה שהכחות דהאדם (שכל ומדות מחשבה ודיבור) נמשכים ומתלבשים בהמעשה, הוא ע"ד עשיית ופעולת האדם, והמעשה עצמה (כמו שהיא נבדלת מהכחות שלמעלה ממנה, שהם עיקר האדם) הוא ע"ד המעשה (שמחוץ להאדם) שנעשה ע"י עשיית ופעולת האדם. והחילוק דשני הענינים בשרשם בנפש הוא, דשורש המעשה ששייך להכחות שלמעלה ממנו (היינו ההתלבשות דהכחות בהמעשה)הוא בבחינת הגילוי דהנפש. והיינו[35], שגם השורש דענין זה שבמעשה הוא בהנפש שלמעלה מהכחות. כי הכחות מצד עצמם הם מובדלים ואין ביכלתם לירד למטה כ"כ ולהתלבש במעשה, וזה שאפשר להם לירד ולהתלבש במעשה הוא ע"י שנמשך בהם מהנפש (שלמעלה מהכחות), שהיא נמצאת בכל הכחות והאיברים בשוה. אבל ענין זה שבנפש (שביכלתה לירד למטה מטה) הוא בחינת הגילוי שלה – ע"ד נעוץ סופן בתחלתן, שהשורש דסופן (עשיית האדם) הוא בה"תחילה", שורש ההשפעה. והשורש דהמעשה עצמו (כמו שהוא נבדל מהכחות שלמעלה ממנו) הוא בעצם הנפש[35] – ע"ד סוף מעשה במחשבה תחלה, שהשורש דסוף מעשה (שמחוץ להאדם) הוא בהתחילה שלפני תחלת המחשבה, למעלה משורש ההשפעה.

ויש לומר, דבמעלת המעשה בזה שעל ידה מתגלה הבל"ג דהנפש שלמעלה מהכחות – השכל והמדות וכו' הם לפני [ולמעלה מ]המעשה. דכיון שגילוי הבל"ג דהנפש הוא שהשכל והמדות נמשכים ומתלבשים בהמעשה, הרי השכל והמדות קודמים להמעשה. וגם למעלה מהמעשה. שהרי המעלה דמעשה (בבחינה זו) היא לא בהמעשה עצמו אלא בזה שהשכל והמדות מתלבשים בהמעשה [ועפ"ז יש לבאר מה שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (דלכאורה, מזה עצמו שהגדלות דתלמוד הוא שמביא למעשה מוכח שהמעשה הוא העיקר, ואעפ"כ תלמוד גדול ממעשה), כי היתרון דמעשה לגבי תלמוד בדרגא זו היא שהתלמוד מביא למעשה (דזה שהתלמוד מביא לידי מעשה הוא ע"י שנמשך בו ענין הבל"ג שלמעלה מהתלמוד עצמו), ולכן תלמוד גדול]. ובמעלת המעשה מצד זה ששורש המעשה עצמו הוא בעצם הנפש – המעשה הוא (לפני ולמעלה מ)כל הכחות, וזהו שלפני מתן תורה הקדימו נעשה לנשמע, ועד"ז בחנוכת המשכן הקריב יהודה (מעשה) לפני יששכר (תלמוד), כי במתן תורה ובהקמת המשכן היתה המשכת העצמות, ושם – המעשה קודם לתלמוד.

ו) ויש לקשר ביאור זה [דזה שיהודה הקריב הראשון הוא מצד מעלת המעשה] עם הביאור (הובא לעיל סעיף ב) דזה שיהודה הקריב ראשון הוא כי יהודה הוא בחינת ביטול, כי ענין הביטול הוא במעשה. דהכחות שלמעלה ממעשה, כיון שענינם הוא מעלה ושלימות, וכנ"ל (סעיף ה) שהתחלת מעלת האדם הוא כח הדיבור שבו, הביטול שלהם להנפש אינו ביטול בתכלית, ודוקא כח המעשה שאינו ממעלת האדם, הביטול שלו להנפש הוא ביטול בתכלית[36] [ובמעשה עצמו, עיקר הביטול הוא בהדרגא דמעשה כמו שהוא מובדל מהכחות שלמעלה ממנו. דבדרגת המעשה שבו מתלבשים הכחות שלמעלה ממנו, יש בו העילוי שעל ידו נתגלה הבל"ג דהנפש, ולכן הוא "מציאות". ועיקר הביטול הוא בהמעשה עצמו (שנבדל מהכחות שלמעלה ממנו), דכיון שאין בו עילוי, לכן נרגש בו שכל מציאותו הוא רק מצד הנפש].

ויש לקשר זה עם זה ששורש המעשה הוא בעצם הנפש, דבעצם הנפש אין נתינת מקום למציאות שמחוץ להנפש. ומזה מובן, דזה ששורש המעשה הוא בעצםהנפש הוא לפי שכל מציאותו היא רק מצד עצם הנפש[37]. ועד"ז הוא למעלה (בהחילוק בין תורה ומצוות), דזה שהרצון דמצוות הוא במעשה המצוות (ובדברים גשמיים), אף שהמעשה אין לו ערך, הוא לפי ששורש המצוות הוא בהעצמות[38], ולכן, עיקר הביטול הוא במעשה המצוות. ויש לומר, שגם הרצון בכוונת המצוות, הוא לא מצד המעלה שבכוונת המצוות אלא מפני שכן עלה ברצונו ית'. אלא שגילוי ענין זה הוא במעשה המצוות, ועי"ז מתגלה שכן הוא גם בכוונת המצוות. ועד"ז הוא בתורה, דהגם שהתורה היא חכמה [וגם למעלה, התורה היא חכמתו של הקב"ה], זה שאורייתא וקוב"ה כולא חד הוא לא מצד מעלת התורה אלא לפי שכן עלה ברצונו ית'. אלא שגילוי ענין זה הוא במצוות וע"י המצוות מתגלה שכן הוא גם בתורה.

ז) וזהו ביום השני הקריב נתנאל בן צוער לשון מצער, דלאחרי הביטול דיהודה בענין המצוות המשיך נתנאל בן צוער ביטול זה גם בעסק התורה. ולכן העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה [אף שיהודה הוא למעלה מיששכר, וכנ"ל (סעיף ב) שיהודה הוא בכתר ויששכר הוא בחכמה], דענין הקריב תחלה הוא שהמשיך הביטול דכתר (בחינת תחלה) בחכמה. ויש לומר דבהלשון כאילו הקריב תחלה (ולא כאילו הקריב ביום הראשון) מרומז גם הביטול שמצד בחינת תחלה – תחלה שלפני תחלת המחשבה, שבו עלה סוף מעשה (מעשה המצוות) ונתנאל המשיך ביטול זה גם בתורה [גם יש לומר דפירוש כאילו הקריב תחלה הוא תחלה לפני יהודה. כי המשכת הביטול בתורה הוא חידוש גדול יותר ובמילא נעלה יותר מהביטול שבמעשה המצוות]. וע"י הביטול דצוער שהי' בו נעשה נתנאל[39], אותיות נתן א-ל, שניתנה לו התורה במתנה. **********

*) יצא לאור בקונטרס ב' ניסן – תנש"א, "לקראת ב' ניסן, יום הסתלקות הילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע . . ער"ח ניסן, שנת ה'תנש"א".

 

  1. 1 נשא ז, יח-יט.
  2. 2 דברי הימים-א יב, לג.
  3. 3 במדב"ר פי"ג, טו-טז.
  4. 4 וכמו שמדייק באוה"ח כאן.
  5. 5 נשא ז, יב.
  6. 6 ראה במדב"ר פי"ג, יז "למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואח"כ מזכיר שמותם וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה ואח"כ מזכיר שמותן".
  7. 7 במדב"ר פי"ג, ז.
  8. 8 אוה"ח עה"פ ז, יב.
  9. 9 ראה יומא פג, ב. ר' מאיר הוה דייק בשמא. וראה בארוכה תשובות וביאורים (קה"ת תשל"ד) סימן א (נדפס באגרות-קודש ח"א ס"ע רפח ואילך).
  10. 10 אוה"ת נשא ע' רפ וע' רפב. שם ח"ה ע' א'תקפ.
  11. 11 ויצא כט, לה.
  12. 12 ראה גם סה"מ תרכ"ט ע' ריג. עטר"ת ע' תעב. תרפ"ה ע' רכא. ה'ש"ת ע' 111.
  13. 13 ואף שגם נתנאל בן צוער הוא מלשון מצער – יש לומר, שהביטול דמצער אינו כהביטול דמס"נ. וראה לקמן סעיף ז.
  14. 14 זהר ח"ב סב, א. פה, א. ח"ג קפב, א.
  15. 15 ראה אוה"ת ר"פ ויגש. ד"ה ויגש תרע"ח. ובכ"מ.
  16. 16 ראה לעיל ח"ב ע' קצה. ע' ריז. וש"נ.
  17. 17 קידושין מ, ב.
  18. 18 נסמן לעיל ח"ב ע' קצה הערה 23.
  19. 19 ראה תנחומא נשא טז "עמד משה והורידה לארץ שנאמר וירד ה' על הר סיני". וכ"ה במתנות כהונה לב"ר פי"ט, ז. ובשהש"ר עה"פ באתי לגני "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) ביום שהוקם המשכן". וראה לעיל ח"ב ע' תלג.
  20. 20 שה"ש ה, א.
  21. 21 ראה אוה"ת ראה ע' תרסח. מגלת אסתר ע' קס.
  22. 22 ראה מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"ב ע' תרעז. אוה"ת עקב ע' תעט. ובכ"מ.
  23. 23 אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג, ב). ת"ע (קלג, ב. קלד, א).
  24. 24 ספר יצירה פ"א מ"ז.
  25. 25 פיוט "לכה דודי".
  26. 26 ראה תו"א מקץ לב, סע"ד שמבאר שם מעלת המצוות "שנשתלשלו למטה בעשי' גשמית", ומביא שם ב' הלשונות "סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"נעוץ תחלתן בסופן".
  27. 27 ח"ב ע' א'קיז ואילך. וראה גם תו"ח ויגש פט, סע"א ואילך. ד"ה השם נפשינו בחיים תשכ"ד.
  28. 28 כ"ה בהמשך תער"ב שם ע' א'קיח.
  29. 29 דמה שארז"ל (ב"ב ט, ב) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות "הוא דוקא כאשר יש המעשה בפועל ממש . . אז יש יתרון בהפיוס" (המשך תער"ב שם).
  30. 30 כ"ה בהמשך תרס"ו ע' שמג. וראה גם המשך תער"ב שם (ע' א'קיט) דזהו הטעם על זה שבמלכות דוקא יש כח הא"ס להוות מאין ליש.
  31. 31 בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם א'קכ. א'קכג-ד.
  32. 32 ראה שעהיוה"א פרק ח (פה, ב). ובכ"מ.
  33. 33 סה"מ ה'תש"ב ס"ע 102 ואילך.
  34. 34 ובסה"מ ה'תש"ב שם, שלכן נקרא האדם בשם "מדבר".
  35. 35 ראה גם לעיל ח"ב ע' קצה.
  36. 36 וע"ד הידוע שביטול היש הוא ביטול גדול יותר מביטול האור (סה"מ תרפ"א ע' קכא. ובכ"מ).
  37. 37 להעיר מתו"א ויגש מא, סע"ד, דהביטול שיש דוקא בארץ [שהיא מדרס תחת כפות רגלי הכל] הוא מפני שבשרשה במחשבה ארץ קדמה לשמים.
  38. 38 ראה המשך תרס"ו ס"ע נה.
  39. 39 וזהו "נתנאל בן צוער", ד"נתנאל" נולד (ונמשך) מ"צוער".

B"H, Shabbos Parshas Nasso, 14 Sivan 5732.

BaYom HaSheini Hikriv Nesanel Ben Tzuar Nasi Yissachar Hikriv Es Karbono Go'.

Rashi explains why the verse repeats the word "hikriv" (he brought) twice regarding Nesanel ben Tzuar, the leader of Yissachar: for two reasons he merited to bring second of the tribes—because they were knowledgeable in Torah, as it says, "And from the children of Yissachar, those who know understanding of the times," and because they advised the leaders to volunteer these offerings. Yet, this raises a question: if these two reasons are so significant, seemingly Yissachar should have brought his offering first among the tribes. The Midrash further complicates this, stating that because of the advice of the leaders, the Torah considers it as if he brought first. Why, then, did Yehudah actually bring first and Yissachar only on the second day? Additionally, why does the verse say "Nesanel ben Tzuar, leader of Yissachar," putting his name before his title, unlike the other leaders, where the title precedes the name? Similarly, regarding the leader who brought on the first day, it says "Nachshon ben Aminadav, of the tribe of Yehudah," first the name, then the tribe.

2) This can be explained based on the Midrash on the verse "Nachshon ben Aminadav, of the tribe of Yehudah." Why is he called Nachshon? Because he was the first to descend into the waves of the sea—he who sanctified My Name at the sea should bring first. The Midrash singles out Nachshon because the verse does not call him "leader of Yehudah," implying that his merit to bring first was not only due to the tribe's greatness but also his personal merit, alluded to in his name. Similarly, with Nesanel ben Tzuar, the Torah puts his name before his title to hint that his merit to bring on the second day—and even more, that it is considered as if he brought first—comes from the quality hinted at in his name. Even though it says "leader of Yissachar" (unlike Nachshon), showing that his merit is also due to the tribe, the Torah still puts his name first, since the tribe's quality is reflected in his name.

It is explained in the discourses that the connection of Nachshon and Nesanel to Yehudah and Yissachar is as follows: Yehudah represents bittul (self-nullification)—hence his name, from "odeh" (I will thank), and so the leader of Yehudah was Nachshon, who was first to jump into the sea, an act of mesirus nefesh (self-sacrifice) and bittul. Yissachar represents Torah, and so his leader was Nesanel (letters of "nasan El"—G-d gave), since Torah is a gift. "Ben Tzuar" (son of Tzuar) comes from "tzar" (narrow, humble), for the vessel for Torah is bittul. This is why Yehudah brought before Yissachar: bittul precedes (and is higher than) Torah study. The root of Torah is in chochmah (wisdom), but through bittul, one draws down keter (the crown, above chochmah). But if so, why does the Torah consider Yissachar as if he brought first, even before Yehudah?

3) It is known that Yehudah represents action, as explained in discourses about the approach of Yehudah and Yosef. Thus, Yissachar and Yehudah correspond to study (talmud) and action (maaseh). Elsewhere it is explained that although the sages concluded that study is greater, since study leads to action, this itself proves that action is the main thing—because the root of action is higher than the root of study, and in the future, action will be greater. Thus, Yissachar being considered as if he brought first is like "study is greater," but Yehudah actually bringing first is because action is the main thing. Furthermore, the building of the Mishkan and the giving of the Torah are connected. The main Divine Presence began to descend at the giving of the Torah, but its full revelation was when the Mishkan was erected. Just as at the giving of the Torah the Jews said "na'aseh" (we will do) before "nishma" (we will hear/understand), emphasizing action over understanding, so too, at the inauguration of the Mishkan, Yehudah (action) brought before Yissachar (study).

4) However, since even "study is greater" is only because it leads to action, and action is the main thing, what is the difference between the usual order—study before action (both in time and in value)—and the special occasions of the giving of the Torah and the inauguration of the Mishkan, where action comes first? The explanation is that action is the main thing, even though it is the lowest faculty, because "the beginning is wedged in the end and the end in the beginning," and "the end of action is first in thought." The Rebbe Rashab explains that the end (action) is the completion of the process, but this completion is rooted in the very beginning. He gives the example of giving charity: it starts with arousing compassion, which leads to the desire to help, then to intellect and emotions, and finally to the act of giving. The main intent in arousing compassion is that it should result in actual giving. If it does not, even if all the higher faculties are aroused, the main thing is missing. Because the end is rooted in the beginning, the revelation of the beginning is specifically in the end, in the actual deed. "The end of action is first in thought" is even higher: it refers to the recipient's acceptance of the act, which is not dependent on the giver but on the recipient, and this reaches the very essence, higher than the root of the giving itself. The pleasure the giver has when the recipient accepts the gift is greater than the pleasure in the act of giving itself.

Just as this is true in giving, so too in all action: the end is the act itself, which is the lowest faculty, and comes last. First comes pleasure, then will, intellect, emotions, thought, speech, and finally action. The end is wedged in the beginning and the beginning in the end: the root of action is in pleasure, which is the "beginning" and the cause of all faculties. The revelation of pleasure is specifically in action. The main aspect of "end of action" is the act that is accomplished through the person's deed, which is not dependent on the person's will. For example, a craftsman cannot guarantee that his work will be successful—this depends on the outcome, not just the effort. The pleasure in seeing the work completed perfectly is greater than the pleasure in the act of working itself; the latter is a composite pleasure, while the former is a simple, pure pleasure.

5) It is known that the greatness of man begins with his faculty of speech (whereas action exists even in animals). Thus, the two aspects of action—the act performed by the person (the end), and the act as it exists independently (the end of action)—have parallels in human activity. The fact that the person's faculties (intellect, emotions, thought, speech) are drawn into action is like the act performed by the person, while the act itself, as distinct from the higher faculties, is like the act outside the person, accomplished through his deed. The difference in their root in the soul is that the root of the act connected to the higher faculties is in the revealed aspect of the soul, which enables the faculties to descend and be invested in action. But the root of the act itself (as distinct from the faculties) is in the essence of the soul—like "the end of action is first in thought," whose root is in the very beginning, higher than the root of the influence.

It can be said that in the advantage of action, in that it reveals the infinite aspect of the soul above the faculties, the intellect and emotions are before and above action. Since the revelation of the infinite aspect of the soul is that the intellect and emotions are drawn into action, the intellect and emotions precede and are higher than action. The advantage of action here is not in the act itself, but in the fact that the intellect and emotions are invested in it. This explains why "study is greater, for it leads to action"—the advantage of action over study in this level is that study brings to action, and this is through the infinite aspect above study itself, so study is greater. But in the advantage of action as its root is in the essence of the soul, action is before and above all faculties. This is why before the giving of the Torah, the Jews said "na'aseh" before "nishma," and at the inauguration of the Mishkan, Yehudah (action) brought before Yissachar (study), because at the giving of the Torah and the building of the Mishkan, the essence was drawn down, and there, action precedes study.

6) This explanation—that Yehudah brought first because of the advantage of action—can be connected to the earlier explanation (section 2) that Yehudah brought first because he represents bittul, since bittul is found in action. The higher faculties, since they are about greatness and perfection, and as explained above (section 5) that man's greatness begins with speech, their bittul to the soul is not complete. Only the faculty of action, which is not man's greatness, has complete bittul to the soul. In action itself, the main bittul is in the level of action as it is distinct from the higher faculties. When the higher faculties are invested in action, there is an advantage, so it is a "metzius" (entity). The main bittul is in the act itself (distinct from the higher faculties), for since it has no advantage, it feels that its entire existence is only from the soul.

This can be connected to the idea that the root of action is in the essence of the soul, where there is no room for anything outside the soul. Thus, the fact that the root of action is in the essence of the soul is because its entire existence is only from the essence of the soul. Similarly, above (in the difference between Torah and mitzvos), the will for mitzvos is in the act of mitzvos (and in physical things), even though the act has no value, because the root of mitzvos is in the Essence. Therefore, the main bittul is in the act of mitzvos. Even the will for the intention in mitzvos is not because of its advantage, but because so it arose in His will. But the revelation of this is in the act of mitzvos, and through this it is revealed that so it is also in the intention. Similarly in Torah, even though Torah is wisdom (and above, Torah is His wisdom), the unity of Torah and the Holy One is not because of the advantage of Torah, but because so it arose in His will. The revelation of this is in mitzvos, and through mitzvos it is revealed in Torah as well.

7) This is the meaning of "on the second day Nesanel ben Tzuar brought"—"Tzuar" from "tzar" (humble). After the bittul of Yehudah in mitzvos, Nesanel ben Tzuar brought this bittul into Torah study as well. Therefore, the Torah considers it as if he brought first, even though Yehudah is higher than Yissachar (as explained in section 2, Yehudah is keter, Yissachar is chochmah). The idea of "brought first" is that he drew the bittul of keter (the beginning) into chochmah. The phrase "as if he brought first" (not "as if he brought on the first day") also hints at the bittul from the level of "beginning before the beginning of thought," where the end of action (mitzvos) is rooted, and Nesanel brought this bittul into Torah as well. It can also be said that "as if he brought first" means before Yehudah, for bringing bittul into Torah is an even greater novelty and thus higher than the bittul in mitzvos. Through the bittul of Tzuar that was in him, Nesanel (letters of "nasan El"—G-d gave) merited to receive the Torah as a gift.


Summary

This maamar explores the deeper meaning behind the order of the tribal offerings, teaching that action (maaseh) and self-nullification (bittul) precede and elevate Torah study. The Rebbe explains how both action and study are rooted in the soul's essence, and true spiritual accomplishment requires both qualities.

Leave Feedback