053 —מאמרים מלוקט חלק ג - ש"פ בהעלותך, כ"א סיון ה'תשכ"ט

בהעלותך את הנרות

Mamer - "BeHa'aloscha Es HaNeiros"
The Rebbe explains the deeper meaning of 'BeHa'aloscha Es HaNeiros'—the command to kindle the Menorah—teaching that the souls of Israel are likened to candles, and their elevation comes through Torah and mitzvos. He explores the interplay between the soul's natural yearning for G-d and the transformative power of mitzvah ob

video part 1  Video part 2

בס"ד. ש"פ בהעלותך, כ"א סיון ה'תשכ"ט*

בהעלותך את הנרות[1], ואיתא בלקו"ת[2] דנרות הם הנשמות כמ"ש[3] נר הוי' נשמת אדם [וז' הנרות דהמנורה הם ז' סוגי בני ישראל בעבודת ה', יש עובד מאהבה משוך כמים (חסד) ויש מאהבה כרשפי אש (גבורה) וכו']. ומבאר אדמו"ר מהר"ש במאמרו ד"ה וידבר גו' בהעלותך את הנרות שנאמר לפני מאה שנה[4], דזה שהנשמות נקראים נרות הוא כמאמר רז"ל[5] אמר הקב"ה לאדם נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה דכתיב[6] כי נר מצוה ותורה אור ונרך בידי זו הנפש דכתיב[3] נר הוי' נשמת אדם, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך. וצריך להבין, הרי זה שהנשמות נק' נרות הוא מפורש בקרא (נר הוי' נשמת אדם), ולמה מביא בהמאמר את דברי המדרש נרי בידך ונרך בידי. גם צריך להבין, דבפסוק נאמר נר הוי' נשמת אדם, שהנשמה היא נר הוי', ובמדרש הנ"ל אומר שהנשמה היא נרך (דהאדם) והתורה היא נרי (דהקב"ה).

ב) ויש לבאר זה בהקדים המבואר בכ"מ[7] דענין בהעלותך את הנרות הוא שאהרן מעורר את הנשמות שיהי' בהם הרצון לעלות למעלה, ועד ליכלל בעצמות אוא"ס. והגם דרצון זה הוא טבע דהנשמה, וכמבואר בתניא[8], דהטעם שהנשמות נקראים בשם נרות, הוא, כי כמו שהנר טבעו לעלות למעלה ולידבק בשרשו (ביסוד האש הכללי שתחת[9] גלגל הירח) כן הנשמה היא בטבע הרצוא לעלות למעלה להכלל במקור חוצבה, מ"מ צריך שאהרן יעלה את הנרות (הנשמות), כי ע"י ירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף מתעלם טבע הרצוא שבה. וכמבואר בארוכה בהדרושים[7], דמהטעמים על זה שהנשמות דאצילות נקראים זרע אדם והנשמות דבי"ע נקראים זרע בהמה[10], הוא, כי הנשמות דאצילות, גם בירידתם למטה, טבע הרצוא והעלי' שבהם הוא בגילוי, ולכן נקראים בשם אדם על שם רוח האדם העולה היא למעלה[11], והנשמות דבי"ע (שהם רוב הנשמות[12]), כשהן יורדות למטה ומתלבשות בגוף, הן נמשכות אחר הגוף ועניני עוה"ז הגשמי, ולכן נקראים בשם בהמה על שם רוח הבהמה היורדת היא למטה[11]. ועבודתו של אהרן היא לעורר ולגלות את טבע הרצוא והעלי' שישנו גם בנשמות דבי"ע, בהעלותך את הנרות, שטבע העלי' שבהם יהי' בגילוי.

ומבואר בהדרושים[13], דהטעם שהעלאת הנרות [גילוי טבע הרצוא והעלי' דהנשמות] הוא ע"י אהרן דוקא, כי באהרן כתיב[14] כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, וענין זקן אהרן הוא הלכות התורה[15], וע"י התורה, תורה אור, מתגלה ומאיר טבע העלי' דהנשמה (שישנו גם בירידתה למטה והתלבשותה בגוף), בהעלותך את הנרות. ועפ"ז יש לבאר השייכות דמארז"ל (המובא בהמאמר) אם שמרת את נרי אני משמר את נרך לבהעלותך את הנרות, כי ענין אני משמר את נרך (שמירת הנר שלא תיכבה) הוא שהנר דהנשמה (טבע הרצוא והעלי' שלה) יהי' בגילוי, וזה ששמירת הנר דהנשמה הוא ע"י שמירת הנר דתורה הוא ע"ד הענין דבהעלותך את הנרות שע"י אהרן, תורה.

ג) וממשיך בהמאמר, דצריך להבין באם שמרת את נרי אני משמר את נרך, מהי שייכותם זה לזה ועוד ועד שהם תלויים זה בזה. ומבאר זה ע"פ מה דאיתא במדרש[16] בזכות מי נבראו אלה תולדות השמים והארץ[17] ובזכות מי הם עומדים, בזכות אלה שמות בני ישראל[18], ואלה בזכות מי עומדים, בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים[19]. שהכוונה דבריאת העולם היא בשביל ישראל, והשלימות דישראל היא ע"י התורה. דע"י שישראל מקיימים התרי"ג מצוות הם מתעלים למדריגה נעלית יותר מכמו שהם מצד עצמם. וזהו מה שהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף גשמי בכדי לקיים תומ"צ, כי ע"י קיום התומ"צ מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וזהו אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ששמירת הנר דהנשמה היא ע"י שמירת הנר דתורה.

וע"פ מש"כ בהמאמר דענין אם שמרת את נרי אני משמר את נרך הוא שע"י קיום התומ"צ מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, יש לומר, דזה שמקשר ענין זה עם בהעלותך את הנרות, הוא, כי גם ענין בהעלותך את הנרות הוא[20] העלי' שנעשה בהנשמות למעלה יותר גם מכמו שהיו קודם ירידתם למטה.

ד) וביאור הענין בפרטיות יותר, יש להקדים דהדיוק בהמאמר מפני מה הם [שמירת הנר דהנשמה ושמירת הנר דתורה] תלויים זה בזה הוא, כי שמרת את נרי הוא לא רק זה שהאדם אינו עובר ח"ו על ציווי התורה אלא שהוא מקיים את מצוות התורה[21], ולכן מדייק מפני מה הם תלויים זה בזה. דזה ששמירת הנר דהנשמה תלוי' בזה שאינו עובר ח"ו על ציווי התורה, הוא, כי כשעובר ח"ו על ציווי התורה נעשה פגם בהנשמה. והדיוק בהמאמר הוא מה ששמירת הנר דהנשמה תלוי' בקיום התורה[22]. ויש להוסיף, שהדיוק בהמאמר הוא בעיקר בנוגע נשמות דאצילות. דבנוגע נשמות דבי"ע (שהם רוב הנשמות) יש לומר דזה ששמירת הנר דהנשמה תלוי' בהנר דתורה הוא דכיון שאצלם הגוף ונפש הבהמית מעלים ומסתיר על הנשמה, לכן שמירת הנר דנשמתם הוא ע"י קיום התומ"צ (כנ"ל סעיף ב), והדיוק והשאלה בהמאמר הוא בעיקר בנשמות דאצילות, דכיון שאצלם הנשמה היא בגילוי, למה צריכים הם להנר דתורה.

ועפ"ז צריך להבין מ"ש בהמאמר דזה ששמירת הנר דהנשמה היא ע"י שמירת הנר דתורה הוא כי אלה שמות בני ישראל עומדים בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים, דלכאורה, זה שישראל עומדים בזכות התורה והמצוות הוא שע"י קיום התומ"צ הם מתעלים למדריגה נעלית יותר[23] (אבל הדרגא דנש"י שמצד עצמם אינה תלוי' לכאורה בהתורה), ופירוש אם שמרת את נרי אני משמר את נרך הוא ששמירת הנר דהנשמה (היינו דרגת הנר דהנשמה מצד עצמה[24]) הוא ע"י שמירת הנר דתורה. ויש לבאר זה ע"פ מאמר הזהר[25] המובא בתניא[26], דכמו שאור הנר אינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן כן אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים שנמשלו לשמן. ומבאר בתניא[27], דהטעם על זה ש(השראת השכינה על גוף האדם היא דוקא ע"י קיום המצוות (מעשים טובים), ו)לא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל להיות היא כשמן לפתילה, כי נשמת האדם, אפילו כשהוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אינה בטילה במציאות לגמרי, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. והמצוות שהן פנימיות רצונו ית', אין החיות שבהם דבר נפרד בפ"ע כלל אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו ית'. ולכן השראת השכינה על גוף האדם היא ע"י קיום המצוות דוקא, כי ענין השראת השכינה באיזה דבר הוא שאותו הדבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז דוקא שורה ומתגלה ומאיר בו ה' אחד. ועפ"ז יש לבאר זה ששמירת הנר דהנשמה היא ע"י שמירת הנר דתורה, כי ענין הנר דהנשמה הוא הביטול שלה[28], ושלימות הביטול דהנשמה (ביטול במציאות לגמרי) הוא ע"י קיום המצוות. וזהו שהנר דהנשמה נק' נרך (דהאדם) והנר דתומ"צ נק' נרי (דהקב"ה), כי הביטול דהנשמה (שמצד עצמה) אינו ביטול בתכלית – נרך דהאדם, והנר דמצוות שהוא פנימיות רצונו ית' הוא נרי דהקב"ה. וע"י שהאדם מקיים את המצוות, נמשך ביטול זה גם בהנשמה, אני משמר את נרך[29].

ה) ולהעיר, דמאמר הנ"ל שייך לחג השבועות. דנוסף לזה שפרשת בהעלותך את הנרות (התחלת המאמר) קורין לאחרי חג השבועות[30], נרשם בהתחלת המאמר שהוא שייך לד"ה וידבר אנכי[31]. ועפ"ז יש לומר, דזה שמבואר בהמאמר שע"י קיום התומ"צ נעשה עלי' בהנשמה, הוא ע"ד העילוי דישראל שנתחדש במתן תורה. והענין הוא, דהאהבה הטבעית שבכל אחד מישראל להיות דבוק בה' ולא ליפרד ממנו ית' בשום אופן אפילו במסירת נפש ממש היתה גם קודם מתן תורה, שהרי אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. וע"פ מ"ש בתניא[32] דזה שהאבות הורישו לכל אחד מישראל אהבה זו שייך לזה שהאבות הן הן המרכבה[33], דענין המרכבה היא שהיא בטילה להרוכב [דזה שהליכת המרכבה (הסוסים) היא כפי רצון הרוכב הוא לא מפני שרוצים שתהי' להם שייכות להרוכב (ע"ד אהבה הטבעית הנ"ל שהיא הרצון שהוא יהי' דבוק בה') אלא מפני ביטולם להרוכב], יש לומר, שבהאהבה הטבעית הבאה בירושה מהאבות הן הן המרכבה כלולה (בהעלם) גם האהבה שבבחינת ביטול[34], שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא שיהי' גילוי אלקות בעולם[35] ושתושלם הכוונה דדירה[36] לו ית' בתחתונים.

והנה ידוע[37] דאהבה היא האהבה והרצון דהאדם (האוהב), ולכן, גם כשהאהבה והרצון שלו הוא שיושלם רצון העליון, מ"מ, עצם ענין האהבה והרצון הוא מציאות. ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול, שהוא כמו עבד שאין לו שום רצונות, וכל מה שעושה הוא מצד עול האדון שמוטל עליו, שמצד זה הוא מוכרח לקיים רצון האדון. ויש לומר, דכיון שביטול המרכבה להרוכב הוא לא מצד הרצון דהמרכבה (שרוצה להיות בטילה להרוכב ומרכבה אליו) אלא מצד הרוכב, לכן בהירושה מהאבות הן הן המרכבה כלול בהעלם גם הביטול דקבלת עול. [ולהעיר ממאמר רז"ל[38] בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו' מי גילה לבני רז זה ומבואר בחסידות[39] דזה שהקדימו נעשה לנשמע [שבהביטול דקבלת עול עצמו הוא ביטול נעלה ביותר, ביטול לבעל הרצון] הוא ע"י גילוי אהבה המסותרת, רז. ויש לומר, שהשייכות דאהבה מסותרת (מציאות) להקדמת נעשה לנשמע (ביטול דקבלת עול), הוא, כי אהבה המסותרת היא בירושה מהאבות הן הן המרכבה]. ומזה מובן, דהביטול שנמשך לישראל במתן תורה (לאחרי שהקדימו נעשה לנשמע) הוא ביטול נעלה יותר גם מהביטול דמרכבה.

ו) והענין הוא, דאיתא בגמרא[40] אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא. ומבואר בהמאמר[41], דהטעם שמעשה מרכבה נק' דבר גדול הוא, כי ע"י המרכבה[42] מגיע האדם הרוכב על המרכבה למקום שאינו יכול להגיע לשם מצד עצמו, וכמו"כ הוא במרכבה העליונה, שהחיות נושאות את הכסא[43] ואת האדם שעל הכסא[44] לבחינת לא אדם[45]. ועיקר ההעלאה לבחינת לא אדם הוא בהמרכבה דהאבות (האבות הן הן המרכבה), מרכבה דאצילות. כי העלי' דבחינת אדם לבחינת לא אדם שע"י מרכבה דבי"ע היא שהאדם שעל הכסא (אדם דבי"ע) מתעלה לדרגא שהיא בחינת לא אדם לגבי אדם דבי"ע, וע"י המרכבה דהאבות, מרכבה דאצילות, נעשה העלי' דבחי' אדם דאצילות לבחינת לא אדם שלמעלה מאצילות, אריך. וזהו שמעשה מרכבה נקרא דבר גדול, כי אדם, זעיר אנפין, הוא בחינת קטנות וצמצום, וע"י המרכבה הוא מתעלה לבחינת אריך, גדול.

והטעם שהוויות דאביי ורבא נק' דבר קטן (אף שהוא עיקר בתושבע"פ) הוא, כי הלכות התורה נתלבשו בדברים קטנים. דנוסף לזה שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, יש בכל מצוה כמה פרטי דינים, דענין ההתחלקות (פרטים) הוא צמצום והגבלה, קטנות. [ועפ"ז[46], החילוק בין מעשה מרכבה להוויות דאביי ורבא הוא מן הקצה אל הקצה. דענין מרכבה הוא היציאה מבחינת הגבלה (אדם) לבחינת בל"ג (לא אדם) – דבר גדול (דאמיתית ענין הגדלות הוא בדבר שאינו מוגבל[47]), ובהוויות דאביי ורבא הוא להיפך, התלבשות רצון העליון, בלי גבול, בדברים מוגבלים – דבר קטן]. וממשיך בהמאמר עוד טעם על זה שהוויות דאביי ורבא נק' דבר קטן, כי התורה דעכשיו היא דבר קטן לגבי פנימיות התורה שתתגלה לעתיד. וגם לפי שהתורה היא משל ולבוש לאוא"ס המלובש בה. שלכן נקראת התורה בשם משל הקדמוני[48], שהיא משל ולבוש לבחי' קדמונו של עולם[49]. ומשל לגבי נמשל הוא דבר קטן.

ויש לומר דלהטעם שהוויות דאביי ורבא נק' דבר קטן מפני שהתורה נתלבשה בדברים קטנים, התואר דבר קטן הוא מצד הלבושים דתורה. ולכן מוסיף שהתורה דעכשיו היא דבר קטן לגבי פנימיות התורה שתתגלה לע"ל [וגם שהיא דבר קטן לגבי אוא"ס המלובש בה], דע"פ טעם זה, התואר דבר קטן הוא (גם) בנוגע להתורה עצמה. [ומה שמביא גם טעם הראשון שהתורה נתלבשה בדברים קטנים, יש לומר, כי בטעם זה מודגש שהחילוק בין הוויות דאביי ורבא למעשה מרכבה הוא חילוק מן הקצה אל הקצה, כנ"ל].

ז) וממשיך בהמאמר עוד ביאור בזה שהתורה נק' דבר קטן, שהוא על שם עוצם ביטול ההלכה לגבי אוא"ס המלובש בה. דכמו שלימוד התורה דהאדם צ"ל בביטול, תען לשוני אמרתך[50], כעונה אחר הקורא[51], עד"ז הוא בנוגע להלכות התורה עצמם שהם בביטול לאוא"ס המלובש בהם, כדלקמן. [ויש לומר, דלהפירוש קטן כפשוטו, התואר דבר קטן הוא ביחס לענינים אחרים. ולהפירוש קטן על שם הביטול [ע"ד קטונתי מכל החסדים[52]], הקטנות (ביטול) הוא בו עצמו]. וצריך להבין (להפירוש ש"קטן" הוא על שם הביטול), הרי גם מרכבה היא בביטול להרוכב, ואעפ"כ נק' דבר גדול.

ונקודת הביאור בזה יש לומר, דהביטול שנק' בשם דבר קטן (קטונתי), הוא, שהוא בטל לגמרי ואין בו שום מעלה. וכמ"ש באגה"ק ד"ה קטונתי[53], שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. וכיון שהמרכבה היא מציאות, ועד שיש בה יתרון לגבי הרוכב [וכנ"ל שע"י המרכבה יכול הרוכב להגיע למקום שאינו יכול להגיע לשם מצד עצמו], לכן אינה דבר קטן. [ואדרבה מצד העילוי שבה, שעל ידו היא העלי' לבחינת גדול (אריך), נק' גם המרכבה בשם דבר גדול]. והלכות התורה שנתלבשו בדברים גשמיים [פירוש הראשון בדבר קטן], כיון שדברים גשמיים אין להם ערך[54] לחכמתו ורצונו ית' המלובשים בהם, הרי הם בתכלית הביטול, דבר קטן. וע"י הביטול שבהלכות התורה עצמם, נמשך הביטול גם בהאדם העוסק בתורה, שלימוד התורה שלו יהי' באופן דתען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא.

ח) וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר[55], ומבואר בחסידות, דבמתן תורה ניתן הכח שלימוד התורה של האדם יהי' באופן דלאמר, לחזור הדברים שהקב"ה אומר, תען לשוני אמרתך, דלכאורה, הרי גם לפני מתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, דהקדמת נעשה לנשמע הוא ביטול דבעל הרצון, ומהו החידוש בהביטול דלאמר שנתחדש במתן תורה לגבי הביטול דנעשה ונשמע. והביאור בזה, שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע יש בו מעלה. דהקדמת נעשה לנשמע הוא קבלת עול מלכות, וע"י שהעם מקבלים את עול מלכותו נעשה מלך [וע"ד הביטול דמרכבה, שע"י הביטול דהמרכבה להרוכב עי"ז[56] היא נושאת ומגביהה את הרוכב]. והביטול דלאמר שנתחדש במתן תורה הוא ביטול בתכלית.

ועד"ז הוא בקיום המצוות, שבמתן תורה ניתן הכח שקיום המצוות של האדם יהי' בתכלית הביטול, היינו שקיום המצוות שלו יהי' (לא מפני שהוא קיבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות, אלא) מפני שציווי הקב"ה גוזר עליו להיות כפי הציווי. וכמבואר בלקו"ת[57] בנוגע לעשרת הדברות שנאמרו במתן תורה [ועד"ז הוא בנוגע כל הציווים שבתורה] שנאמרו בלשון ציווי וגם בלשון עתיד, כי הדיבור עצמו גוזר על האדם והעולם (ומכריח אותם[58]) להיות כן.

ויש לומר דהיתרון בהביטול דקיום המצוות באופן זה לגבי הביטול דקבלת עול, הוא בשני ענינים. לפי שהביטול דקבלת עול הוא ע"י שהוא קיבל עליו להיות עבדו של מלך מלכי המלכים הקב"ה[59]. ויתירה מזו, שהביטול דעבד לאדונו [גם כשהוא נולד עבד] קשור עם מציאותו, שענינו הוא זה שהוא עבד של האדון[60], והביטול באופן הנ"ל הוא (לא מצד ענינו של האדם, אלא) שאי אפשר שתהי' מציאות בעולם היפך ציווי הקב"ה[61].

ט) והנה הגם שהביטול דלימוד התורה וקיום המצוות באופן הנ"ל הוא ביטול בתכלית, מ"מ כיון שישראל וקוב"ה כולא חד[62], לכן ביטול זה אינו שולל את מציאותם אלא אדרבה זה גופא הוא מציאותם. וזהו אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, דהגם שענין אני משמר את נרך הוא שהאדם בא לתכלית הביטול (שלמעלה גם מביטול דמרכבה), מ"מ אין זה שולל את מציאותו אלא אדרבה משמר את נרך. וזהו גם זה שפירש רש"י עה"פ בהעלותך את הנרות שתהא שלהבת עולה מאלי', דהגם שהעלי' דהנשמות (בהעלותך את הנרות) היא שהם באים לתכלית הביטול, מ"מ, הוא באופן ששייך להנרות (נשמות) עצמם, שלהבת עולה מאלי'. והיינו, שלימוד התורה וקיום המצוות הוא בביטול וביחד עם זה גם בחיות ובשמחה. וכיון ששמחה פורצת גדר[63], לכן, ע"י שמחה של תורה ושמחה של מצוה נמשכים כל הענינים הרוחניים והגשמיים בלי הגבלות.

**********

*) יצא לאור בקונטרס ט"ו סיון – תנש"א, "בקשר עם ט"ו סיון, יום התחלת מאסרו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשנת תרפ"ז* . . ג' בהעלותך, טו סיון, ה'תנש"א".

*) וראה לקמן ס"ע שעא ובהערה 40, שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר הי' זריעה, בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות.

 

  1. 1 פרשתנו (בהעלותך) ח, ב.
  2. 2 פרשתנו רד"ה בהעלותך את הנרות (כט, ג).
  3. 3 משלי כ, כז.
  4. 4 משנת אמירת מאמר זה (תשכ"ט) – נדפס בסה"מ תרכ"ט ע' ריד ואילך. וראה גם ד"ה בהעלותך תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שלו ואילך).
  5. 5 דב"ר פ"ד, ד.
  6. 6 משלי ו, כג.
  7. 7 אוה"ת פרשתנו ד"ה בהעלותך את הנרות (ע' שכז. שם ע' שלב). ד"ה זה בסה"מ עטר"ת (ע' תעג ואילך). ה'ש"ת (ע' 127 ואילך). וראה גם ד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט פ"ב ואילך (סה"מ תרפ"ט ע' 164 ואילך). ובכ"מ.
  8. 8 ריש פי"ט.
  9. 9 רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ג ה"י. *) וראה לקמן ס"ע שעא ובהערה 40, שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר הי' זריעה, בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות.
  10. 10 ירמי' לא, כו. וראה תו"א ר"פ משפטים. ובכ"מ.
  11. 11 קהלת ג, כא.
  12. 12 ראה תו"א שם "שהם (נשמות דבי"ע) כמעט כל הנשמות שבדורותינו, כי נשמות דאצילות הן בני עלי' שהם מועטים כו' אפילו בדורות הראשונים".
  13. 13 אוה"ת פרשתנו שם (ס"ע שכז ואילך. שם ע' שלב). סה"מ עטר"ת שם (ע' תעד-ו).
  14. 14 תהלים קלג, ב.
  15. 15 ראה גם לקו"ת פרשתנו שם (ל, ג).
  16. 16 שמו"ר פמ"ח, ב.
  17. 17 בראשית ב, ד.
  18. 18 שמות א, א.
  19. 19 ואתחנן ד, מה.
  20. 20 ראה סה"מ תרכ"ט ע' רכ ואילך. וראה גם ד"ה בהעלותך ה'תשל"ד ס"ב (לקמן ע' שסט).
  21. 21 ועפ"ז יומתק לשון המדרש אם שמרת את נרי כו' ואם כבית את נרי, שאין זה כפל ענין, אלא הם שני ענינים. "כבית את נרי" הוא שהאדם עובר ח"ו על מצוות התורה [ואז "אני מכבה את נרך", שנעשה פגם בהנשמה, כדלקמן בפנים], ו"שמרת את נרי" הוא דלא רק שאינו עובר ח"ו אלא שהוא מקיים מצוות התורה [ואז "אני משמר את נרך", שנוסף בהשימור].
  22. 22 ועפ"ז יומתק מ"ש בהמאמר דצריך להבין באם שמרת את נרי אני משמר את נרך, מהו שייכותם כו' – דלכאורה הי' מספיק שיאמר צריך להבין מהו שייכותם כו' ולמה מעתיק עוד פעם לשון המדרש? ויש לומר, שכוונתו בזה היא להדגיש שהדיוק הוא רק ב"אם שמרת" כו' (ולא ב"אם כבית").
  23. 23 וכמ"ש בהמאמר "שע"י תרי"ג מצוות עי"ז מתעלה האדם כו'".
  24. 24 והגם ד"משמר את נרך" הוא שנוסף בה שימור (כנ"ל הערה 21) – הרי ענין השימור הוא שהדבר עצמו נשמר [וע"ד שמרת את נרי, דהגם שענין שמרת הוא לא רק שאינו עובר אלא שמקיים המצוה, מ"מ, אין זה הוספה בהמצוה אלא שמקיים המצוה עצמה].
  25. 25 ח"ג (פ' בלק) קפז, א.
  26. 26 פל"ה (מד, א).
  27. 27 שם (מד, סע"א ואילך).
  28. 28 ראה תניא רפי"ט (כד, ב) "הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי".
  29. 29 והגם שהביטול שנמשך בהנשמה ע"י קיום המצוות הוא למעלה מהביטול דהנשמה שמצד עצמה, מ"מ נקרא בשם שמירה (אני משמר את נרך), דענין השמירה הוא שהדבר עצמו נשמר (כנ"ל הערה 24), כי גם ביטול זה שייך להנשמה, כדלקמן סעיף ט.
  30. 30 אלא שיש שנים שקוראין גם פ' נשא לאחרי חג השבועות (כבשנה זו – תשכ"ט). וע"ד שפרשת במדבר קוראין לעולם בהשבת שלפני חג השבועות ולפעמים גם פ' נשא.
  31. 31 דחג השבועות תרכ"ט (נדפס בסה"מ תרכ"ט ע' קצג ואילך).
  32. 32 פי"ח (כג, ב). וראה קיצורים והערות לתניא שם (ע' ק).
  33. 33 ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
  34. 34 המעלה דאהבה זו על אהבה הטבעית – ראה תניא פמ"א (נז, ב ואילך). ובארוכה – בסה"מ תר"ס ע' קמט ואילך. ובתניא שם (נח, א) דה"אהבה הטבעית שבלב כל ישראל" היא (לא רק להיות דבוק בו אלא גם) "לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה", ולכן "יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו".
  35. 35 בלקו"ת פרשתנו (ל, א (הובא בסה"מ תר"ס שם)) שאהבה זו היא אהבה דאהרן שלמעלה מאהבה דאברהם. אבל ראה תניא שבהערה הקודמת דענין זה שייך לכל אחד מישראל מצד אהבה המסותרת שבירושה מהאבות. וראה אוה"ת פרשתנו (ע' שלח) "והמשכיל יבין שלא שאברהם לא הגיע למדריגת אה"ר דאהרן ח"ו, אלא זהו כמו שבמ"ת נמשך הכח לישראל שיוכלו להמשיך אוא"ס ע"י מצוות מעשיות מה שלא זכה לזה אברהם".
  36. 36 ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
  37. 37 ראה לקמן ח"ד ע' יז.
  38. 38 שבת פח, א.
  39. 39 לקו"ת במדבר ביאור על בשעה שהקדימו (יד, ד).
  40. 40 סוכה כח, א.
  41. 41 סה"מ תרכ"ט ע' רטז ואילך.
  42. 42 בהבא לקמן ראה גם תו"א יתרו עא, ב. ובכ"מ.
  43. 43 ראה בחיי עה"פ תרומה כה, יא בשם פרדר"א [ספ"ד. וראה ברד"ל שם]. שמו"ר ספכ"ג. במדב"ר ספי"ד. פיוט "והחיות" במוסף לר"ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז.
  44. 44 ראה יחזקאל א, כו.
  45. 45 לשון הכתוב – שמואל-א טו, כט.
  46. 46 בהבא לקמן (בהחצאי ריבוע) ראה ד"ה בהעלותך תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שמא).
  47. 47 דכשאומרים על דבר מוגבל שהוא גדול, הגדלות שלו היא רק לגבי דברים שהם קטנים ממנו, אבל ישנם דברים שהם גדולים ממנו והוא קטן.
  48. 48 שמואל-א כד, יד. וראה פרש"י עה"פ. מכות יו"ד, ב ובפרש"י שם. פרש"י עה"פ משפטים כא, יג.
  49. 49 ראה בארוכה תו"א מג"א צח, ב.
  50. 50 תהלים קיט, קעב.
  51. 51 תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ. וראה לעיל ס"ע שלד. וש"נ.
  52. 52 וישלח לב, יא.
  53. 53 תניא אגה"ק סימן ב.
  54. 54 ראה המשך תרס"ו ע' נה.
  55. 55 יתרו כ, א.
  56. 56 ראה תו"א יתרו עא, ב.
  57. 57 במדבר שם (יג, ג). וראה גם בהנסמן בהתוועדויות תשמ"ט ח"ג ס"ע 235.
  58. 58 היינו שמצד טבע הבריאה מוכרחים להיות כן. אלא שיש להאדם בחירה חפשית לבחור היפך טבע הבריאה.
  59. 59 שלכן, גם לאחרי שנעשה עבד – אינו בטל כ"כ. ראה לעיל ע' שנז הערה 28. דיש לומר, שזהו הטעם על זה שהשעבוד דעבד שמכרוהו ב"ד הוא שעבוד גדול יותר מהמוכר עצמו.
  60. 60 שלכן גם העבד מבין דמי שאינו עבד של אדונו אינו מחוייב לקיים הציוויים שלו.
  61. 61 לעיל שם הערה 32, שהביטול דישראל ע"י שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח, א) הוא ביטול נעלה יותר מהביטול שלהם ע"י שהקדימו נעשה לנשמע (וע"ד החילוק דמכר עצמו ומכרוהו ב"ד). וע"פ מ"ש בפנים, הביטול שנמשך במתן תורה הוא ביטול נעלה יותר גם מהביטול דכפה.
  62. 62 ראה זח"ג עג, א.
  63. 63 ראה בארוכה ס' מאמרי אדמו"ר האמצעי – דרושי חתונה ח"ב ע' תיז ואילך. סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.

B"H, Shabbos Parshas BeHa'aloscha, 21 Sivan 5729.

BeHa'aloscha Es HaNeiros.

It is stated in Likkutei Torah[2] that the neiros (candles) represent souls, as it is written[3] "Ner Hashem Nishmas Adam" (the candle of Hashem is the soul of man). The seven candles of the Menorah correspond to the seven types of Jews in their service of Hashem: some serve with a love that flows like water (chesed), others with a fiery love (gevurah), and so on. The Rebbe Maharash, in his maamar on "BeHa'aloscha Es HaNeiros" delivered a hundred years ago[4], explains that souls are called candles as the Sages say[5]: "The Holy One, blessed be He, said to man: My candle is in your hand and your candle is in Mine. My candle in your hand is Torah, as it is written[6] 'For a mitzvah is a candle and Torah is light.' Your candle in My hand is the soul, as it is written[3] 'Ner Hashem Nishmas Adam.' If you guard My candle, I will guard your candle; if you extinguish My candle, I will extinguish your candle." We need to understand: the idea that souls are called candles is explicit in the verse, so why does the maamar bring the Midrash? Also, the verse says "Ner Hashem Nishmas Adam"—the soul is Hashem's candle—while the Midrash says the soul is your candle (man's), and Torah is My candle (Hashem's).

2) This can be explained by first introducing what is explained elsewhere[7]: the idea of "BeHa'aloscha Es HaNeiros" is that Aharon arouses the souls to have a desire to ascend upward, to be absorbed in the Essence of the Infinite. Although this desire is the soul's nature, as explained in Tanya[8], that the reason souls are called candles is because, just as a flame naturally rises upward to connect to its source (the general fire beneath the lunar sphere[9]), so too the soul naturally yearns to ascend and be absorbed in its source. Nevertheless, Aharon must elevate the candles (souls), because when the soul descends into a body, its natural yearning is concealed. As explained at length in the discourses[7], one reason why souls of Atzilus are called "seed of man" and souls of Beriah, Yetzirah, Asiyah (BY"A) are called "seed of animal"[10] is that souls of Atzilus, even when they descend, retain their revealed yearning to ascend, and are thus called "man"—"the spirit of man ascends upward"[11]. Souls of BY"A (which are most souls[12]), when they descend and clothe in a body, are drawn after the body and worldly matters, and are called "animal"—"the spirit of the animal descends downward"[11]. Aharon's task is to arouse and reveal the yearning to ascend even in souls of BY"A, so that their nature to ascend is revealed.

It is explained in the discourses[13] that the reason the elevation of the candles—the revelation of the soul's yearning—is specifically through Aharon is because regarding Aharon it is written[14]: "Like the good oil on the head, running down upon the beard, the beard of Aharon, running down upon his garments." The beard of Aharon refers to the laws of Torah[15], and through Torah, which is "Torah Or" (Torah is light), the soul's nature to ascend is revealed, even when it is clothed in a body. Based on this, we can explain the connection between the Sages' statement (quoted in the maamar) "If you guard My candle, I will guard your candle" and "BeHa'aloscha Es HaNeiros": guarding the soul's candle (that it not be extinguished) means that the soul's yearning is revealed, and this is achieved by guarding the candle of Torah, just as the elevation of the candles is through Aharon—Torah.

3) The maamar continues: we need to understand, in "If you guard My candle, I will guard your candle," what is the connection between the two, and why are they dependent on each other? This is explained based on the Midrash[16]: "In whose merit were the heavens and earth created and sustained? In the merit of 'these are the names of the children of Israel'[18], and in whose merit do they stand? In the merit of 'these are the testimonies, statutes, and laws'[19]." The purpose of creation is for Israel, and the perfection of Israel is through Torah. By fulfilling the 613 mitzvos, Jews are elevated to a higher level than their inherent state. This is why the soul descends into a body—to fulfill Torah and mitzvos, for through this the soul is elevated even higher than before its descent. Thus, "If you guard My candle, I will guard your candle"—the guarding of the soul's candle is through guarding the candle of Torah.

According to what is written in the maamar, that "If you guard My candle, I will guard your candle" means that through Torah and mitzvos the soul is elevated higher than before its descent, we can say that this is why this is connected to "BeHa'aloscha Es HaNeiros"—because the elevation of the souls is to a level even higher than before their descent[20].

4) To explain this more specifically: the maamar's question—why are the guarding of the soul's candle and the guarding of the Torah's candle dependent on each other?—is because "guarding My candle" is not only refraining from transgressing, but actively fulfilling the mitzvos of Torah[21]. Thus, the question is mainly about the souls of Atzilus: since their soul is already revealed, why do they need the candle of Torah? For souls of BY"A, since the body and animal soul conceal the G-dly soul, their soul's candle is guarded through Torah and mitzvos (as explained above in section 2), but for souls of Atzilus, why is this necessary?

Based on this, we need to understand what the maamar says: that the guarding of the soul's candle is through the guarding of the Torah's candle, because "these are the names of the children of Israel" stand in the merit of "these are the testimonies, statutes, and laws." Seemingly, Israel's existence depends on Torah and mitzvos because through them they are elevated to a higher level[23], but their inherent level does not depend on Torah. The explanation is based on the Zohar[25] quoted in Tanya[26]: just as a flame cannot burn on a wick without oil, so too the Shechinah does not rest on a person's body (the wick) except through good deeds (the oil). Tanya explains[27] that even a soul, though a part of G-d above, is not completely nullified; only mitzvos, which are the inner will of Hashem, are totally united with Him. Therefore, the Shechinah rests on a person only through mitzvos, because true nullification is achieved only then. Thus, the soul's candle is its bitul (self-nullification)[28], and its complete bitul is through mitzvos. This is why the soul's candle is called "your candle" (man's), and the mitzvos are "My candle" (Hashem's): the soul's bitul is not absolute, but the mitzvos are Hashem's inner will. By fulfilling mitzvos, this higher bitul is drawn into the soul—"I will guard your candle"[29].

5) Note that this maamar is connected to Shavuos. Besides the fact that Parshas BeHa'aloscha (the beginning of the maamar) is read after Shavuos[30], it is noted at the start of the maamar that it is connected to the discourse "VaYedaber Anochi"[31]. Thus, the elevation of the soul through Torah and mitzvos is similar to the elevation of Israel at Matan Torah. The natural love in every Jew to cleave to Hashem, even to the point of self-sacrifice, existed even before Matan Torah, as this love is inherited from the Avos. Tanya explains[32] that this inheritance is because the Avos were the Merkavah[33] (chariot), meaning they were totally nullified to the Rider. In this inherited natural love, there is also hidden the love of bitul[34], where one desires only the revelation of G-dliness in the world[35] and the fulfillment of the purpose of creation[36].

It is known[37] that love is the desire of the person (the lover), so even when the desire is for the fulfillment of the Divine will, it is still a form of selfhood. True bitul is in the service of kabbolas ol (accepting the yoke), like a servant who has no will of his own and acts only because of the master's command. Since the bitul of the Merkavah is not from its own will but from the Rider, the inheritance from the Avos includes, in a concealed way, the bitul of kabbolas ol. The Sages say[38] that when Israel said "Na'aseh v'Nishma," they revealed this secret, and Chassidus explains[39] that this highest bitul is achieved through the revelation of the hidden love. Thus, the bitul drawn to Israel at Matan Torah (after "Na'aseh v'Nishma") is even higher than the bitul of the Merkavah.

6) The Gemara[40] says of Rabbi Yochanan ben Zakkai that he left nothing unstudied, from the greatest to the smallest: the greatest being Ma'aseh Merkavah (the mystical chariot), the smallest being the discussions of Abaye and Rava. The maamar explains[41] that Ma'aseh Merkavah is called "great" because, through the chariot[42], the rider reaches a place he could not reach on his own. Similarly, in the supernal chariot, the chayos (living beings) carry the throne[43] and the man upon it[44] to the level of "not man"[45]. The main elevation to "not man" is through the chariot of the Avos, the chariot of Atzilus. The elevation from "man" to "not man" through the chariot of BY"A is only relative, but through the Avos, it is to a level above Atzilus. Thus, Ma'aseh Merkavah is called "great," for "Zeir Anpin" (the small face) is limitation, and through the chariot, one is elevated to "Arich" (the long face), greatness.

The reason the discussions of Abaye and Rava are called "small" (even though they are the essence of the Oral Torah) is because the laws of Torah are clothed in small, physical matters. Each mitzvah has many details, and this division is limitation—smallness. The difference between Ma'aseh Merkavah and the discussions of Abaye and Rava is thus from one extreme to the other: the chariot is transcendence of limitation—greatness; the discussions are the enclothing of the infinite will in limited matters—smallness. The maamar adds another reason: the Torah now is small compared to the inner Torah that will be revealed in the future, and because Torah is a parable and garment for the Infinite. Therefore, Torah is called "the parable of the Ancient One," a parable and garment for the Primordial One. A parable, compared to its subject, is small.

We can say that, according to the reason that the discussions are called "small" because Torah is clothed in small matters, the smallness is due to the garments of Torah. Therefore, the maamar adds that Torah itself is small compared to its inner dimension and the Infinite within it. The first reason emphasizes the contrast between the discussions and Ma'aseh Merkavah; the second, that even Torah itself is relatively small.

7) The maamar further explains that Torah is called "small" because of the utter bitul (nullification) of halacha to the Infinite within it. Just as a person's Torah study must be with bitul—"Let my tongue answer Your word"[50], like one who repeats after the reader[51]—so too the laws themselves are nullified to the Infinite within them. According to the simple meaning, "small" is relative to other things; according to the bitul explanation, the smallness is intrinsic. But if so, why is the chariot, which is also bitul, called "great"?

The explanation is that the bitul called "small" (as in "I am small") is when one is completely nullified and has no advantage. As explained in Iggeres HaKodesh, one makes oneself like leftovers, with no value. Since the chariot is a reality, and even has an advantage for the rider (as through it he can reach higher), it is not "small." On the contrary, its advantage is that it enables elevation to "greatness." The laws of Torah, clothed in physical things, have no comparison to the Divine wisdom within them, so they are utterly nullified—"small." Through the bitul in the laws themselves, this bitul is drawn into the person learning Torah, so his study is with bitul, like one who repeats after the reader.

8) This is the meaning of "Vayedaber Elokim es kol ha-devarim ha-eileh leimor"[55]—Hashem spoke all these words, saying. Chassidus explains that at Matan Torah, the power was given for a person's Torah study to be in the mode of "leimor"—to repeat what Hashem says, "Let my tongue answer Your word." Seemingly, even before Matan Torah, Israel said "Na'aseh v'Nishma," which is the bitul of the subject to the will of the Master. What is the novelty of the bitul of "leimor"? The bitul of "Na'aseh v'Nishma" is accepting the yoke of Heaven, and by accepting the yoke, Hashem becomes King—just as the chariot's bitul enables the rider to ascend. The bitul of "leimor" is absolute bitul.

Similarly, in mitzvah observance, at Matan Torah the power was given that a person's fulfillment of mitzvos be with absolute bitul—not because he accepted the yoke, but because Hashem's command compels him to act accordingly. As explained in Likkutei Torah[57] regarding the Ten Commandments, and similarly with all Torah commands, they are phrased as commands and also in the future tense, because the speech itself decrees upon the person and the world (and compels them[58]) to be so.

We can say that the advantage of this bitul in mitzvah observance over the bitul of accepting the yoke is twofold: the latter is because the person accepted upon himself to be a servant of the King of kings[59], and even more, the bitul of a servant—even one born a servant—is still tied to his own existence, as his identity is that of a servant[60]. But the bitul described above is not from the person's own identity, but because it is impossible for there to be anything in the world contrary to Hashem's command[61].

9) Although this bitul in Torah study and mitzvah observance is absolute, since "Israel and the Holy One, blessed be He, are one"[62], this bitul does not negate their existence; on the contrary, it is their very existence. This is "If you guard My candle, I will guard your candle": although "I will guard your candle" means the person reaches total bitul (even higher than the bitul of the chariot), this does not negate his existence, but rather "guards" it. This is also the meaning of Rashi's comment on "BeHa'aloscha Es HaNeiros"—that the flame should rise on its own: although the elevation of the souls is to total bitul, it is in a way that relates to the souls themselves—the flame rises on its own. Thus, Torah study and mitzvah observance are with bitul, but also with vitality and joy. And since joy breaks all boundaries[63], through the joy of Torah and mitzvos, all spiritual and physical blessings are drawn down without limitation.


Summary

This maamar teaches that the soul’s yearning to ascend to G-d is innate, but its full revelation comes through Torah and mitzvos, which bring about a higher state of self-nullification. The ultimate goal is to serve with both humility and joy, drawing unlimited Divine blessings into the world.

Leave Feedback