Rambam Safer Hamitzvot

המצווה הקצ"ט

הציווי שנצטווינו להחזיר את המשכון לבעליו הישראלי בעת שהוא צריך לו.

אם המשכון ממה שנזקקים לו ביום, כגון: כלי עבודתו ומלאכתו - יחזירם לו ביום וימשכנם בלילה.

ואם הוא ממה שנזקקים לו בלילה - כגון מצעות ושמיכות שהוא ישן בהן - יחזירם בלילה וימשכנם ביום.

ולשון המכילתא: "'עד בא השמש תשיבנו לו' (שמות כב, כה) - זו כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום.

וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין?

תלמוד לומר: 'השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש' (דברים כד, יג).

מכאן אמרו: ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה ביום.

ומחזירין כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה".

וכבר נתבאר בגמרא מכות שאמרו: "לא תבא אל ביתו לעבוט עבטו" (דברים כד, י) - הוא לאו שנתק לעשה, ושהעשה הוא אמרו: "השב תשיב לו את העבוט".

ולשון ספרי: "השב תשיב - מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה: סגוס בלילה, ומחרשה ביום".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ט' מ[בבא] מציעא.

המצווה המשלימה ר"מ

האזהרה שהזהרנו מלמנוע המשכון מבעליו בשעה שהוא צריך לו.

אלא נחזיר לו כלי יום ביום, וכלי לילה בלילה, כמו שאמרה המשנה: "מחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום".

והלאו שבא בעניין זה הוא אמרו יתעלה: "לא תשכב בעבטו" (דברים כד, יב).

ולשון ספרי: "לא תשכב ועבוטו עמך". אלא מחזיר לו מה שאי אפשר לו בלעדיו מחמת עוניו כמו שבאר ואמר: "כי היא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו". (שמות כב, כו).

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.