ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי' אלקיך וגו'^[1].

וצ"ל אומרו ית': ששת ימים תאכל מצות, והלא לעיל מיני' אמר: שבעת ימים תאכל עליו מצות^[2].

אך הענין, דכאן אין הכוונה להזהיר על אזהרת אכילת מצה, אלא על שביום הז' עצרת כו'. אך מה שהקדים: ששת ימים תאכל מצות - משמעות הכתוב הוא, דעי"ז שששת ימים תאכל מצות עי"ז יהיה אח"כ: וביום השביעי עצרת כו'. ולהבין מהו ענין השייכות דאכילת מצה ששת ימים להיות עי"ז וביום השביעי עצרת?

ועוד, דהנה ענין: וביום השביעי עצרת להוי' אלקיך, היינו לפי שבשביעי של פסח היה הנס דקי"ס. והנה פסח מצרים היה חימוצו נוהג רק יום אחד, וא"כ הרי זכו לקי"ס שלא ע"י אכילת מצה כל ששת הימים, ומדוע לדורות נאמר: שבעת ימים תאכל עליו מצות? וגם דדוקא ע"י שששת ימים תאכל מצות עי"ז הוא שיוכלו לבוא להיות וביום השביעי עצרת כו'?

וגם להבין מה דבשביעי של פסח נאמר: עצרת להוי' אלקיך, ובשמיני עצרת נאמר: עצרת תהיה לכם^[3]?

גם להבין מ"ש: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה כו'^[4], דמשמע שזהו נתינת טעם למה שאפו מצות ולא חמץ לפי שגורשו ממצרים ולא הספיק להחמיץ. וזה תמוה, דהרי נאסר להם אכילת חמץ יום האחד עכ"פ כדאיתא בפסחים דף צ"ו ע"ב.^[5] וא"כ איך היו יכולים לאפות חמץ עד שצריך נתינת טעם כי גורשו כו'?

גם להבין מ"ש בהגדה: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם - והרי בלאה"נ^[6] כבר נצטוו על מצות ומרורים יאכלוהו^[7]? 

ועוד דזה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים היה אחר חצות לילה^[8]. וצווי על מצות ומרורים יאכלוהו היינו קודם חצות לילה, שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות^[9]. וכן: מצה זו שאנו אוכלים - הוא ג"כ קודם חצות דוקא, וא"כ איך הוא על שום כו' שנגלה כו'?

והענין הוא. דהנה גבי: בערב תאכלו מצת^[10] כתיב מצת, חסר וי"ו. וגבי: ויאפו כו' עוגות מצות כתיב: מצות מלא בוי"ו. והיינו, כי הוי"ו זהו ההמשכה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים^[11].

(ועיין בזהר ויצא דקנ"ז א', וברע"מ פ' פנחס דרנ"א ב').

וא"כ היה ב' בחי' מצה. הא', מ"ש: בערב תאכלו מצת - שהיא מצה דקודם חצות, והיא מצת חסר וי"ו. והב', מ"ש: ויאפו כו' מצות כו' - והוא המצה שאחר חצות, והוא מלא בוי"ו דהיינו אחר שנגלה עליהם כו'.

וע"כ אמר בהגדה: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו', שהוא ענין מצות מלא בוי"ו, שהיה אחר חצות דוקא. דהמצה זו שאנו אוכלים^[12] הוא ג"כ מבחי' זו.

והיינו מדכתיב: ששת ימים תאכל מצות - בוי"ו, שמזה מוכח דמצה זו שאנו אוכלים היא ג"כ מבחי' ומדרגה זו. ולכן עי"ז^[13] יומשך להיות וביום השביעי עצרת כו':

ב ולהבין כ"ז צריך להקדים ענין מ"ש: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו'^[14], דבזה מתורץ הקושיא, איך יש בכח המאכל להחיות את האדם, הלא הלחם הוא בחי' צומח והאדם הוא בחי' מדבר וא"כ איך יהיה הצומח בחי' מחיה להמדבר שלמעלה ממנו הרבה.

אלא: כי לא על הלחם לבדו - מצד עצמות הלחם: יחיה האדם, אלא: על כל מוצא פי הוי', שמלובש ממש בהלחם. דהיינו ממאמר: תדשא הארץ דשא^[15], וכמ"ש בלק"ת פ' עקב, כי אותו דבר ה' נכנס באותו המזון והוא זן ומחיה את האדם.

אך צ"ל דהלא גם באדם מלובש דבר ה' ממאמר: נעשה אדם, וא"כ למה יקבל חיות מהלחם שמלובש בו ממאמר תדשא כו'?

אך הענין הוא ע"פ המבואר בכמה מקומות, [ועמ"ש בפ' בשלח בד"ה להבין ענין לחם משנה] דבחי' דצ"ח^[16] שרשן הוא מבחי' עולם התהו שקדם לבחי' עולם התיקון כו', אלא שנשתלשלו בריבוי המדרגות וע"י שבה"כ^[17], עד שירדו למטה מטה ונתהוה מהם דברים גשמיים.

והאדם שרשו מעולם התיקון. ועיקר בחי' עולם התיקון הוא בחי' חכמה דאצי'. ונקרא: המשכת מוחין: כי בחכמה אתברירו. והאדם שיש בו נפש השכלית שרש השתלשלותה הוא ג"כ מבחי' חכמה. ושבה"כ שהיה בעולם התהו, הוא בבחי' ז' מדות, אמנם הם בחי' המדות שלמעלה מהחכמה דאצי', ונק': בהמה רבה^[18].

[וע' בע"ח ש"ח^[19], שהדעת דתהו נפל בשבה"כ. וגם שבז"ת הי' כלול ג"כ כח המוחין שבמדות כו', ולכן הנה"ב שבאדם שנלקחה מק"נ משבה"כ היא ג"כ משכלת ומשגת כו'. ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה: המגביהי לשבת כו'].

ולפי שלא היה בהם בחי' ההתכללות נשברו ונפלו.* ונמצא הן למטה מהאדם, ולכן צריכים להתברר ע"י האדם דוקא: כי בחכמה אתברירו כנ"ל. אך לאחר שמתבררים, הם מחי' את האדם מצד שרשן שהוא למעלה מהאדם.

וזהו: כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. דהנה פי': מוצא פי ה', הוא המקור ושרש שמשם נמשכו להיות גילוי המאמרות מפי ה'. ובבחי' מקורן ושרשן הרי הלחם נלקח מבחי' עליונה יותר כנ"ל.

וזהו הטעם שהמאמר: נעשה אדם^[20] הוא האחרון בעשרה מאמרות, שהמאמרות: תדשא, ותוצא הארץ כו' כולם הם קודמים למאמר: נעשה אדם. והיינו מטעם הנ"ל, להיות ששרשן בעולם התהו שקדם לעולם התיקון ששם שרש האדם.

ולכן אמר רב נחמן: והאי דלא אמרית לך באורתא, דלא אכלי בישרא דתורא (בב"ק דע"ב). שנמצא מובן מזה, שהמאכל מוסיף חיות ג"כ בכח החכמה והשכל של האדם. וכן ארז"ל: שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן. והיינו מטעם הנ"ל, להיות כי שרש המאכלים הן למעלה בעולם התהו שהוא למעלה מהחכמה דתיקון, ע"כ יש בהם הכח והיכולת לחזק ולהוסיף גם כח החכמה של האדם. [ועמ"ש ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות].

וכמ"כ הנה יובן בעבודת ה', שזהו ענין בירורי' דרפ"ח ניצוצין דתהו שמלובשים בדברים הגשמיים, שמתבררי' ועולים למעלה בבחי' התיקון שרש נפש האלקית. והיינו ע"י עבודת ה' בק"ש ותפלה, שבחי' כח וחיות שניתוסף בו ע"י האכילה לש"ש, הוא נכלל: באחד, ואהבת, ומוסיף כח ההתבוננות והתפעלות האהבה לה', להיות ההתבוננות והדעת והאוי"ר בתוקף והתקשרות יותר מכח נפש האלהית עצמה, דהיינו מטעם הנ"ל, להיות שמלובש בהן בחי' רפ"ח ניצוצין דתהו שלמעלה מבחי' התיקון, ע"כ ביכולתם להוסיף עילוי גם לבחי' חכמה ומדות שבנפש האלהית, (וכנודע מענין: והחיות נושאות כו'. וכמ"ש בפ' יתרו ע"פ זכור את יום השבת לקדשו כו') בק"ש ותפלה ועסק התורה ומצות:

ג וע"פ הקדמה הנ"ל יובן ג"כ בענין מצות אכילת מצה בחג הפסח, דמבואר בזהר ויצא קנ"ז ב', דכמו שבהשכלת גשמיות אין התינוק יודע ומשכיל כלום עד שטועם לחם, וכמבואר הטעם למעלה. כך: בצאת ישראל ממצרים, לא ידעו להשכיל גדולת ה' עד שאכלו מצה, שהיא בחי' לחם היוצא מן הארץ העליונה. שעל מוצא פי ה' הנמשך בלחם זה יחיה האדם והנפש אלקית לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם. וכמו שנמשך חיות סתם לנפש השכלית מלחם גשמי כנ"ל. כך נמשך מאכילת מצה בפסח חיות לדעת הנפש האלקית.

והענין כי החמץ הוא בחי' הגבהה והתנשאות, שתופח ועולה ומגביה א"ע. משא"כ מצה שאין בה שום הגבהה. וכמ"כ בעבודת ה': חמץ הוא בחי' התנשאות וגסות הקליפה, משא"כ מצה, בחינת שפלות והכנעה בבחי': בטל רצונך

[וזהו: כי יתחמץ לבבי, המשיל הלב הנוטה להרשיע לחמץ. וכן בלשון רז"ל: (בר"ה ד"ג סע"ב) כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ. וכן משלו היצה"ר לשאור, ואמרו: מי מעכב שאור שבעיסה מעכב. והיינו מפני שבחי' גסות, הוא מקור כל הנפילות לתאוות, וכל מיני רע, ה' ישמרנו].

והנה ידוע, דבגלות מצרים היו ישראל מקושרים מאד למטה, והיה שכלם ומדותם בבחי' המיצרים וגבולים גשמיות העולם, הגורמים להיות יש ונפרד כו'.

ועיקר יצ"מ הוא, ע"י: שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, שהוא בחי' אור א"ס ב"ה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שעי"ז נמשך בהם בחי' הביטול. וכמאמר: ובמורא גדול - זו גילוי שכינה. וע"י ביטול ויראה עילאה זו, יצאו מכל המיצרים וגבולים. וכן יצ"מ בגשמיות כו'.

וזה היה אחר חצות לילה. אמנם נצטוו תחלה באכילת מצה קודם חצות. כמ"ש: בערב תאכלו מצת, שהוא בחי' ביטול רצון, והכנעה, ושפלות, הנמשך מבחי' יראה תתאה, שזה הוא ההכנה והכלי לבחי' הגילוי ויראה עילאה, הנמשך ונתגלה להם אחר חצות כו'.

וגם נק' המצה בזהר: מיכלא דמהימנותא, שהאמונה הוא ג"כ בחי' ביטול, שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם, רק מאמין האמת באמונה הטהורה. ונמשך בחי' זו בנשמה ע"י מצות אכילת מצה.

והוא ע"ד שנז' לעיל ממשל שהלחם מחיה את האדם. והוא ע"ד מ"ש רז"ל: שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו'. דהנה ידיעת התינוק להיות קורא אבא שנמשך ונתחדש בו ע"י שטעם טעם לחם, אין ידיעה זו אצלו בבחי' הבנה וטעם ודעת גמור, שהרי אינו יודע איך הוא אביו ולמה צריך לאהוב אותו, ועכ"ז הוא קורא אביו. ונמצא זו הקריאה הוא ההתקשרות שלו באביו שלא ע"י טעם ודעת המושג אצלו כ"א בבחי' הכרה בלבד. והוא בחי' קטנות מאד, למטה מן הטעם ודעת.

ומ"מ ההתקשרות ההוא חזק מאד, עד שנפשו קשורה מאד בנפש אביו. והיינו מפני שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק ע"י טעם לחם, שרשו משרש הלחם שהוא מעולם התהו שהוא בחי' שלמעלה מהדעת המושג כנ"ל למעלה מהחכמה כו', ולכן נמשך בבחי' שלמטה מהדעת המושג כו', וע"כ ההתקשרות חזק מאד.

וכמ"כ בענין אכילת מצוה דמצה שנק' בזהר: מיכלא דמהימנותא - שהאמונה היא ההכרה והדעת וההתקשרות בהקב"ה. וכל ישראל מאמינים שהוא לבדו הוא, כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש, כדכתיב אני הוי' לא שניתי.

[ע' בפ' ואתחנן בד"ה וידעת היום ביאור ענין דעת ואמונה].

והמשכה זו הוא מבחי' דעת עליון, כי א"ס ב"ה הוא למעלה מהחכמה כו' ולכן נמשך ומתלבש בבחי' אמונה. ולכך המצה היא מיכלא דמהימנותא, שהרי הלחם שרשו מבחי' זו, כנ"ל מענין ידיעת התינוק להיות קורא אבא ע"י הלחם כו', אלא שזהו בהשכלת ענין עוה"ז שנמשך מהלחם גשמי הנמשך מארץ הגשמיות.

אמנם בלחם דמצה בפסח, נמשך ומתלבש הכח מבחי' ארץ עליונה, שממנה יצא לחם הממשיך בחי' זו באלקות ממש, שידע לקרות את אבא שבשמים כו' בהתקשרות חזקה עד מיצוי הנפש כו' אף שאינו משיג בשכל והשגה ממש. וזהו בחי' ביטול. ומזה נמשך ג"כ בחי': בטל רצונך, ובחי' שפלות: ונפשי כעפר לכל תהיה, שזהו כח בחי' ארץ שממנה יצא לחם.

[ועמ"ש ע"פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ועמ"ש ע"פ ויגש אליו יהודה מענין בחי' ארץ שבמחשבה ארץ קדמה אפילו לשמים ולכן דוקא ממנה יצא לחם כו' הנ"ל]:

ד והנה בחי' מצה זו צריכה שימור. כמ"ש: ושמרתם את המצות - דהיינו לשמור מן החיצונים שלא לבוא לבחי' חימוץ, שהוא הגסות וההתנשאות. והיינו להיותה בבחי' יראה תתאה והתקשרות האמונה בלבד למטה מן הטעם ודעת ע"כ צריכה שימור. וע"כ נק' מצת חסר וי"ו להיותו עדיין בבחי' קטנות.

גם מצת חסר וי"ו הוא מלשון מצותא, כמו מצה ומריבה, כדאי' בזהר ח"ג דרנ"א ב': שהמריבה הוא להיות ביטול היש והגסות, ע"ד: לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו', וע"כ היתה קודם חצות.

משא"כ ענין המצה הב' הוא אחר חצות דוקא, אחר קרבן הפסח, אחר שנגלה עליהם כו'. דהנה ענין הפסח הוא מ"ש: ופסח ה', שהוא ענין דילוג והמשכה שלא כסדר ההשתלשלות. וכמ"ש: ובמורא גדול - זו גילוי שכינה, שהוא בחי' אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהשתלשלות העולמות, שהיה מאיר ומתגלה אז בנפשם האלקית.

וזהו: עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. פי' מלכי המלכים הן ד' בחי' מלכות שמאיר בארבע עולמות אבי"ע ומלך מלכי המלכים הוא בחי' מלכות דא"ס שלמעלה מעלה מהשתלשלות ד' עולמות אבי"ע. [וזהו בחי': בריש הורמנותא דמלכא, הנז' בזהר בראשית דט"ו. כ"כ בספר אשל אברהם שם] שע"י בחי' הגילוי זה דוקא וגאלם. וכמ"ש: ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך.

ולכן נק' גילוי זה: ובמורא גדול - כי יראה לשון נוק', זהו בחי' יראה תתאה הנמשך מבחי' מל' דאבי"ע בכל עולם לפי ערכו. אכן מורא גדול לשון זכר - זהו בחי' יראה עילאה, שהוא בחי' דכר, ונמשך ע"י גילוי בחי' מלך מלכי המלכים כנ"ל.

וזהו ענין המצה הב' שאחר חצות. דמצה הוא בחי' ביטול כנ"ל, אך מצה דקודם חצות, הוא בחי' יראה תתאה ואמונה כמו שנתלבשה בבחי' שלמטה מהדעת המושג כנ"ל. וזהו בחי': כי נער ישראל כו', חסד נעוריך כו', וממצרים קראתי לבני כו', וכקריאת התינוק אבא כו'.

אבל בחי' הביטול דמצה זו שאחר חצות, היא בחי' ביטול אמיתי ויראה עילאה, שנמשך בחי' גילוי מה שלמעלה מהדעת המושג שהאיר אז בנפשם. והיינו מבחי' הגילוי אור א"ס שלמעלה מההשתלשלות שהאיר אז עליהם מלמעלה למטה בבחי' אתעדל"ע. וזהו ענין: ובמורא גדול - זו גילוי שכינה.

וע"כ בחי' מצה זו א"צ שימור מחימוץ כלל, שהוא בחי' הישות והגסות - מאחר שאין לחיצונים בחי' אחיזה ויניקה כלל מבחי' זו. [כי יראה עילאה הוא אור אבא שדוחה החיצונים, רק בחי' יראה תתאה צריכה שימור כו'].

וזהו ענין: שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם - שקאי על בחי' הב' דאין ביכולתו להחמיץ כלל מפני עוצם הגילוי דבחי' מלך מלכי המלכים שנגלה עליהם, שאין שם יניקה ואחיזה לחיצונים, שהוא היש וההתנשאות שנק' חמץ.

וזהו: ויאפו את הבצק כו' עוגות מצות כי לא חמץ - ר"ל שלא בא לידי חימוץ. והיינו להיות: כי גורשו ממצרים, שאין שום אחיזה כלל למצרים בבחי' זו שנגלה עליהם כו', וא"כ ממילא נמשך מזה כי לא חמץ כו'.

ולכן אף שבהליכתם ממצרים עד בואם לרעמסס, אף שהיה להם קפיצת הדרך, מ"מ בצירוף עד שהציתו האש לאפות ודאי שהה הבצק יותר מכדי שיעור חימוץ. ועכ"ז: לא חמץ מטעם הנ"ל (ומתורץ בזה א' מהקושיות דלעיל).

וע"כ נאמר כאן מצות מלא בוי"ו, שהוי"ו הוא המשכה הנמשך בהם מבחי': מורא גדול ויראה עילאה. וכמו שאומרים בתפלה והנורא אל עליון בתוספת וי"ו, משא"כ: הגדול הגבור, בלא וי"ו [וכמ"ש במ"א בפרשה ואתחנן בד"ה וידעת היום כו'].

משא"כ בחי' יראה תתאה נק' עדיין: מצת חסר וי"ו, ולכן היא צריכה שימור מהחיצונים. אבל בחי' מצה הב' שנק' מצות מלא בוי"ו א"צ שימור.

(ועמ"ש ר"פ אלה תולדות מענין שמות כשמת מלא וי"ו וחסר וי"ו ע"ש. ועמ"ש בפ' נשא ע"פ וישמרך ויחונך כו'):

והנה מעתה י"ל תירוץ הקושיא הנז' לעיל: איך אנו אומרים במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות לילה שהוא על שום שלא הספיק בצקת כו', והרי זהו בחי' ומדרגת המצה הב' שלא היתה אלא לאחר שנגלה כו' דהיינו אחר חצות.

אך הענין הוא כי כ"ז דוקא בזמן שהיו ישראל אז בגלות מצרים* ולא היה להם תורה ומצות עדיין ע"כ לא היה ביכולתם לקבל בחי' הגילוי העצום דבחי': מורא גדול ולהיות בהם בחי' ביטול ויראה עילאה קודם חצות. אלא קודם חצות הי' רק בחי' מצת חסר וי"ו דהיינו בחי' יראה תתאה בטל רצונך. ועי"ז דוקא היו יכולים לקבל בחי' הגילוי הנ"ל אחר חצות ועי"ז נמשך בהם בחי' שלא הספיק בצקת כו'.

אבל לאחר שקיבלו ישראל תורה ומצות בהר סיני, והרי בכל השנה כולה גם קודם הפסח ממשיכים המשכת אלקות ע"י תורה ומצות, ע"כ גם במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות יכולים אנו [על ידי קיום התורה ומצות שקדם כל השנה] לקבל בחי' גילוי שכינה מבחי' שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אחר חצות כו'. וכמ"ש בזהר ויצא הנ"ל מצה בקדמיתא ולבתר מצוה. בתוספת וא"ו ע"ש. נמצא בחי' מצוה זהו מבחינת ומדרגת מצה הב' שהיא מצות מלא וי"ו.

והיינו לפי שע"י קיום התורה ומצות נמשך בחי' תר"ך עמודי אור דכתר עליון שזהו עצמו ענין שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו'. ולכן מה שנמשך להם בחצות לילה שהוא עת רצון נמשך לנו במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות, והיינו מצד שיש לנו תורה ומצות שהן הן עצמיות רצון העליון כו'.

וזהו שאמר בהגדה: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה - פי' דבשלמא בהיותם בגלות מצרים שהיו בבחי' גלות הקליפות וסט"א מאד ולא היה להם תורה ומצות נצטוו באכילת מצה דקודם חצות שהיא בחי' מצת חסר וי"ו כדי להיות להם זו להכנה שעי"ז יוכלו לקבל אח"כ הגילוי גדול הנ"ל. משא"כ אנו שכבר ניתן לנו התומ"צ, [והנה המצות הם מצות המלך ובקיומן מקיים שום תשים עליך מלך והוא בחי' יראה תתאה עכ"פ כמ"ש בס' ש"ב פמ"א וכמ"ש במ"א ע"פ וידבר אלקים כו' בדרוש חג השבועות] א"כ מהו ענין אכילת מצה זו דקודם חצות דוקא?

ומשני: על שום שלא הספיק כו' - פי' דאכילת מצה שלנו אע"פ שאנו אוכלים אותה לפני חצות דוקא, מ"מ אין הענין וההמשכה רק מבחי' ומדרגת מצה הא' בלבד. אלא שנמשך בה ג"כ מבחי' ומדרגת המצה הב' שהיא בחי' הביטול ומורא גדול עד שלא הספיק להחמיץ. והוא מבחי' הגילוי שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם שהוא גילוי אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהשתלשלות שגילוי והמשכה זו נמשך לנו במצה זו ג"כ מטעם הנ"ל.

ואיך מרומזים ב' ההמשכות במצה א'?

אך נודע כי ההפרש בין חמץ למצה הוא רק באות ה'. והנה הה' מילוי שלה הוא ג"כ אות ה', ולכן נקראת המכפלה כמ"ש במ"א, וב' ההין אלו המרומזים בה' אחת דמצה הן בחי' ב' מדרגות דמצה הנ"ל, כי המילוי הוא מבחי' ההעלם המוסתר ונעלם תוך הה' עצמה, והעלם זה שבתוך ה' שהיא בחי' מל' שרשו מבחי' כתר כי נעוץ תחלתן בסופן כו' ועמ"ש ע"פ ועתה יגדל נא כח אד' כו' כח הוא ענין גילוי ההעלם כו' ע"ש:

ה ועתה צ"ל ענין שביעי של פסח ואיך דע"י ששת ימים תאכלו מצות תחלה אזי דוקא וביום השביעי עצרת שהוא ענין קי"ס וכנ"ל. דהנה ענין ים ויבשה למעלה הן בחי' עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא והוא עד"מ ים וארץ למטה דכל מה שיש ביבשה יש בים, אלא שביבשה הם באתגלייא משא"כ בהים הם באתכסייא לפי שהן מובלעין ומכוסים בתוך הים שמכסה עליהם (וע' בפ' בשלח בד"ה אז ישיר). וכמו כן למעלה הנה בחי' מלכות דאצי' נק' ארץ ונק' ג"כ ים.

והיינו כי הנה הארת והמשכת המלכות שנמשך ומתלבשת בבי"ע להחיות העולמות מאין ליש שהם בחי' עלמין דאתגליין שנראים דבר נפרד ויש בפני עצמו נק' בחי' זו ארץ. וע"ז נאמר: תדשא הארץ כו' תוצא הארץ נפש חיה וכדפי' בזהר בכמה דוכתי. ועי' בפ' שמיני דל"ט ע"ב. והיינו כמ"ש באגרת הקודש ד"ה איהו וחיוהי שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצי' שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם כו' משא"כ מבחי' המדות עצמן דאצי' ע"ש.

והנה המל' היא מקבלת האור והשפע מאור א"ס ע"י המדות דאצי' וממנה דוקא נמשך אח"כ בבי"ע, כי בחי' אור א"ס כמו שמאיר בבחי' המדות עליונים דאצילות א"א שיבא בבחי' הגילוי תחלה בבי"ע, כי באצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד שהחסד דאצי' הוא בחי' א"ס ממש ואין ערוך כלל בחי' חסד דבריאה שהוא בחי' גבול מחנה מיכאל באהבה לקבל ההשפעה בהשתלשלות מבחי' חסד דאצי' שבלי גבול, וכמ"ש באגרת הק' בענין ואנכי עפר ואפר כו' ע"ש. אם לא ע"י שמתעלם תחלה אור החסד זה בבחי' מלכות וממנה יורד אח"כ השפע בבי"ע כי מדת מל' הוא רוממות והתנשאות כמ"ש והמתנשא מימות עולם ודרך כלל ההתנשאות הוא הסתלקות שלא ירד החיות עליהם כ"כ, ולכן נק' בחי' מלכות ים להיות כמו שהים מכסה ומעלים מה שבתוכו כמ"כ בחי' מלכות מעלמת ומכסה על בחי' מדות העליונים דאצי' (ועמ"ש מענין והים עליהם מלמעלה בפ' בלק ע"פ מי מנה עפר יעקב), ולכן נק' בחי' זו דמלכות עלמא דאתכסייא. אמנם מה שמאיר ומתפשט ממנה לנבראים דבי"ע להיות עלמין דאתגליין הנה בחי' זו נק' ארץ. (וכ"ה בזהר בראשית די"ח ע"ב דב' בחי' אלו זהו ענין ב' פסוקים ראשונים דק"ש שמע ישראל ובשכמל"ו וע' בס' ש"ב ח"ב פ"ז).

והנה כ"ז הוא דוקא כשהאור וההשפעה נמשך בדרך וסדר ההשתלשלות מאצי' לבי"ע מבחי' ממלא שאז שייך בחי' ים ויבשה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא, שכך היא הדרגת ההשתלשלות העולמות שא"א שיבא האור וההשפעה שבאצילות שהוא בבחי' א"ס להתגלות בבי"ע נבראים ובעלי גבול אם לא ע"י ההעלםבתחלה בחי' עלמא דאתכסיא שהוא באמת נשאר בבחי' אתכסיא והעלם אלא רק הארה והמשכה לבד נמשך מזה להיות מקור השפע לבי"ע בחי' עלמא דאתגליא. אמנם בליל שביעי של פסח שהיה מאיר ומתגלה הארה גדולה ועצומה מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי' א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע השוה ומשוה כו' שאצי' ועשייה שוין ממש לפניו וכחשכה כאורה ממש שבחי' ההעלם והגילוי שבסדר השתלשלות העולמות עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא שוין ממש לפניו. כיון שבאמת אינו בגדר עלמין כלל לכן ע"י ירידה והמשכה מבחי' זו נמשך לשנות סדר ההשתלשלות לגמרי שבחינת עלמא דאתכסיא נעשה ממש בבחי' גילוי כמו עלמא דאתגלייא שכללות ההעלם עצמו בא לידי גילוי ולא דרך הארה והמשכה לבד (ועמ"ש בשה"ש בפי' כי טובים דודיך מיין).

וזהו: ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו'. פי': רוח קדים - הוא המשכה מבחי' קדמונו של עולם. דהיינו מבחי' א"ס ב"ה עצמו שאינו בגדר עלמין כלל. ועל ידי גילוי והמשכה זו: וישם את הים לחרבה, שבחי' עלמא דאתכסיא נעשה בחי' יבשה שהוא בחי' גילוי ממש למטה. וזהו ענין קריעת ים סוף דהיינו שבחי' מל' דאצילות שהיא מקבלת מים החכמה עילאה דאצילות והיא סוף עולם האצי' ובה מתעלמים האורות של האצילות, וע"כ נק' ים וע"י הגילוי מבחי' קדמונו של עולם שהי' מאיר אז בבחי' מל' נעשה העלם הים סוף לבחי' גילוי ויבשה ממש דהיינו שעצמיות אורות האצי' היו אז בבחי' הגילוי בבי"ע.

(ויובן זה יותר עפמ"ש בזהר בראשית הנ"ל, דבחי' אחד ובחי' ועד שבק"ש זהו ענין ים ויבשה. וכמ"ש: יקוו המים אל מקום אחד כו' - שהמל' דאצילות היא בחי' מקומו של אחד כביכול. עי' בת"ז תיקון מ"ב.

וביאור הענין מובן עפמ"ש ע"פ וארא, שבאמת לגבי קב"ה מצד עצמותו ומהותו ית' לא שייך עליו מלת אחד כלל, שהרי הוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא. אלא כמארז"ל שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ וד' רוחות העולם כו'.

ולכן א"ש שבחי' זו נק': ים - שהברואים שבים חיותם וקיומם הוא בתוך הים דוקא, וכך הוא בחי' עלמא דאתכסיא דאינון מתיחדין באחד שכולם בטלים במציאות במקורם כו', הנה מקום אתי כו'. ובחי': ועד הוא אחד בחלופי אתו[ו]ן, שהוא מקור עלמין דאתגליין שנראה כאלו העולם הוא דבר ויש בפ"ע כו'. והנה מהותו ועצמותו ית' הוא בחי' יחיד. ועיי"ש דע"י התורה נמשך בחי' יחיד ממש בבחי' גילוי. וע"ז נאמר: ושמי הוי' לא נודעתי כו'. והיינו מטעם שכ' במ"א שהתורה נק' משל הקדמוני בחי' קדמונו של עולם כו'.

והנה בקי"ס שנאמר ג"כ: ויולך ה' את הים ברוח קדים כו' שהוא הגילוי מבחי' קדמונו של עולם שהוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא לכן ע"י גילוי זה הפך ים ליבשה, שבחי' אחד נמשך בבחי' גילוי ממש בבחי' ועד דהיינו גילוי יחו"ע ממש ביחו"ת. (ועמ"ש ע"פ כי תשמע בקול כו' לעשות הישר כו' ע"ש).

ועד"ז הוא ענין: אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, שהיו אומרים אחד ואהבת ולא היו מפסיקין לומר בשכמל"ו, כי רצו שיומשך האהבה מבחי' אחד יחו"ע ממש. אלא שאין הלכה כדבריהם. כי זהו רק בחי' קי"ס שנמשך באתעדל"ע, והזכרת קי"ס הוא באמת ויציב שהוא אחר יציאת מצרים דהיינו לאחר שחותם בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' אזי דווקא מזכיר קי"ס באמת ויציב):

ו וזהו ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כי הנה קי"ס הי' בשביעי של פסח דוקא. כי ים סוף הוא בחי' מל' שהוא בחי' יום השביעי. כנודע דיום הראשון הוא בחי' חסד. ויום השביעי הוא בחי' מל' ואז נמשך ונתגלה בחי' רוח קדים: כי נעוץ סופן בתחלתן, מראש ומקדם נסוכה.

אך גילוי זה הוא דוקא ע"י שמתחלה: ששת ימים תאכל מצות. דהנה ענין אכילת מצה מבואר למעלה שהוא ג"כ ענין המשכת אור א"ס שלמעלה מסדר ההשתלשלות שזהו ענין הדילוג שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו', ולכן ע"י אכילת מצה ששת ימים, שהוא המשכת אור הסוכ"ע בבחי' גילוי בכל הששה מדות מבחי' חסד עד בחי' יסוד, אזי נמשך מזה וביום השביעי שהוא בחי' מל' עצרת כו'. דהיינו שבחי' היותה בחינת ים והעלם נעשה בחי' יבשה וגילוי.

(והיינו ע"י רוח קדים שהוא המשכה מבחינת קדמונו של עולם שאינו בגדר עלמין כלל אפילו להיות סובב כו', והוא אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת שע"י מעשה המצות ולכן נאמר: ואתם תחרישון. אלא שאעפ"כ המשכה זו היא דוקא ע"י שמתחלה ששת ימים תאכל מצות שהוא אתעדל"ת להמשיך אתעדל"ע המשכה מבחי' סוכ"ע רצון העליון אזי עי"ז ישרה ויומשך ההמשכה מלמעלה מבחי' סוכ"ע. כמ"ש במ"א בענין פתחי לי כו' ואני אפתח לך כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ אחרי ה' אלקיכם תלכו. ומ"ש סד"ה האזינו השמים בענין אהיה כטל כו').

וזהו: עצרת להוי' אלקיך, כי הוי' זהו בחינת יחו"ע שנק' ים וכמ"ש הוי' אחד, ושם אלקים זהו בחי' מקור ההמשכה בבי"ע שנק' יבשה, ובשביעי של פסח הוא גילוי שלמעלה מב' הבחי' כנ"ל ולכן הוא בחי' עצרת לב' הבחי' להוי' אלקיך, ואזי מה שהי' נק' הוי' שהוא בחי' ים ועלמא דאתכסיא נעשה אלהיך בבחי' אתגליא ממש, (וזהו ענין עצרת קליטה וכיווץ שנתכווצו ונקרשו המים ונעשו כמו נד עד שנעשה בבחי' יבשה: מ"כ וצ"ע).

והנה הגם שבחשבון ספירת העומר הרי יום שביעי ש"פ הוא בחי' יסוד ולא בחי' מל' כנודע, היינו בבחי' חושבנא דעומר שהוא העלאה מלמטה למעלה, וע"י ההעלאה והאתעדל"ת ממשיכים היום יום כו', וע"כ יום הראשון שהוא ענין הגילוי מלמעלה למטה מאיליו וממילא אין סופרים אותו ומתחילים מיום השני משא"כ לגבי בחי' ההמשכה שמלמעלה למטה שנמשך ביום א' של פסח.

(שזהו עיקר בחי' חג הפסח לשון דילוג שהיא אתעדל"ע ואילו ההמשכה שע"י חשבון ימי העומר עיקר ענינה הוא חג השבועות כו').

הרי יום הא' דפסח הוא עיקר ההמשכה ראשונה והוא בבחי' החסד, ואזי יום שביעי של פסח הוא בחי' מל'.

אמנם בפסח מצרים לפי שהי' אצלם משה ואהרן וז' ענני הכבוד, ע"כ גם בלא אכילת מצה, היו יכולים להמשיך מבחי' הגילוי שנגלה עליהם ביום א' להמשיכו בכל הז' ימים, וע"כ לא הי' חימוצו נוהג רק יום הא' בלבד, משא"כ עתה. (וכמ"ש זה לעיל בד"ה מצה זו כו'. ע"ש).

ומעתה יובן ג"כ מש"כ: עצרת להוי' אלקיך, ובשמיני עצרת נאמר: תהיה לכם. ולמה לא נאמר כאן: לכם ג"כ.

ויובן זה בהקדים עוד ענין אחד, והוא להבין הטעם שאין גומרים את ההלל בחג הפסח כ"א בב' ימים הראשונים, ומאי שנא מחג הסוכות שגומרין את ההלל בכל ימי החג?

ונודע מענין אמירת ההלל בחג, הוא ענין רוב השמחה והשבח על תוספת האור והגילוי שמאיר ומתגלה מלמעלה. וגם פי': הלל הוא ענין המשכת האור והגילוי מלשון: בהילו נרו, וכמ"ש במ"א דשני הענינים עולים בקנה א' - שע"י ההלל והשבח ממשיכים ההארה והגילוי כו'. ונודע שעיקר ענין מצות קריאת ההלל הוא כשגומרים אותו דוקא, שאז נק' מצוה ומברכין עליו תחלה לד"ה: אשר קדשנו במצותיו כו', משא"כ כשקורין אותו בדילוג נק' רק מנהג אבותיהם, בגמרא (בתענית כ"ח ב'). וארז"ל: (שם) הלל בר"ח לאו דאורייתא. וא"כ אינו מובן הטעם כלל למה אין גומרין את ההלל ביום שביעי של פסח עכ"פ, שבו הי' הגילוי הגדול מלמעלה מהשתלשלות כו'?

אך הענין הוא. דהנה בצאת ישראל ממצרים היו עדיין בבחי' קטנות, שהרי לא קיבלו עדיין תורה ומצות עד שעמדו אצל הר סיני. וע"כ נקראו בשם: נער. כמ"ש: כי נער ישראל ואוהבהו (בהושע סי' י"א). ולכן אף שהיה להם אז התגלות נסים גדולים ועצומים, שהוא ע"י ירידה הארה גדולה ועצומה מא"ס ב"ה הסוכ"ע, אמנם לא היה הארה זו מאיר ומתגלה בהם כ"א בתכלית הקטנות.

(וע' בפע"ח גבי כוונת שביעי של פסח שנז' קטנות כו' ע"ש. דלכאורה תמוה איך הוא בחי' קטנות, והלא אדרבה האור והגילוי נמשך מבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, וכמ"ש בזהר בעתיקא תליא?

ולפי הנ"ל א"ש, דבאמת הגילוי הוא מבחי' גבוה מאד, אבל הגילוי להם הוא בבחי' קטנות מטעם הנ"ל, שהרי לא קיבלו עדיין תומ"צ ולא היה בהן עדיין שלימות, כמ"ש בזהר.

(ועיין בגמרא פ"ח דב"ק דף צ"ב סע"ב, כד הוינא זוטרי כו'. ועיין מענין כי נער ישראל ברבות כי תשא ס"פ מ"ג, ובשה"ש רבה בפסוק אפריון עשה לו. ובזח"ב ס"פ בא דמ"ג ע"א. ויקהל דרי"ז סע"א. ובמק"מ שם. ועמ"ש בביאור ע"פ שימני כחותם בענין הרצועות דתש"ר)).

והוא עד"מ מאהבת האב לבנו שיש בזה ב' אופנים. דהיינו כשהבן הוא קטן, אז האהבה מהאב אליו היא בבחי' הגילוי ותוקף במאד, עד שמחבקו ומנשקו ונושאו על זרועותיו. אמנם עכ"ז אין האהבה מתגלה כ"כ בהבן הקטן רק בדברים קטנים, שהרי אינו מבין ומרגיש עדיין כ"כ הדברים הגדולים.

משא"כ כשהבן גדול, דהגם שאז האהבה מהאב אינו נראה ונגלה כ"כ להיות מחבקו ומנשקו, עכ"ז מתפשטת ומתגלית לבנו יותר, ללמדו חכמה וליתן לו כל צרכיו אז בגדלותו שהם דברים גדולים כו'.

וכמ"כ למעלה עד"מ, הנה ביצ"מ שנאמר: כי נער ישראל, שעדיין לא הי' בהם שלימות כ"כ, לכן אע"פ שהגילוי הי' אהבה רבה ממקום גבוה מאד. אמנם לא האיר בהם רק בבחי' קטנות. וע"כ אין גומרין בו את ההלל.

(והא דבימים ראשונים של פסח גומרים את ההלל - מבואר בזהר שם, וגם ע"פ פשוט הוא נכון, כי אע"ג שלא הי' בהם עדיין שלימות כ"כ, מ"מ הרי יציאתם מבחינת מצרים, שהיא מאפילה לאורה ברוחניות ג"כ, שמבחי' מצרים ערות הארץ ומ"ט שערי טומאה, יצאו להיות עבדי ה'. א"כ אין לך דבר גדול מזה, אף שלא נשלמו עדיין עד קבלת התורה ,וע"ז* גומרין את ההלל ביום צאתם ממצרים)

משא"כ בחג הסוכות שהוא אחר קבלת התורה, שבחי' אהבה העליונה מאיר ומתפשט בהם בבחי' גדלות, עד"מ אהבת האב לבנו הגדול שמתגלית ונמשך ממנה דברים גדולים כו' כנ"ל, ע"כ גומרין בהן את ההלל בכל ימי החג.

ובהקדמה זו מובן ג"כ הטעם שבשמע"צ נאמר: עצרת תהיה לכם שמאיר ומתגלה לכם ממש, משא"כ בשביעי של פסח נאמר: עצרת לה' אלקיך, שאינו מאיר ומתגלה בבחי' לכם כ"כ עד קבלת התורה.

(ולכן נקרא שבועות: עצרת בגמרא. ואמרו בו: הכל מודים בעצרת דבעינן לכם כו' *. ועיין ברבות בשה"ש בפסוק מה יפו פעמיך, אמר ר' יהושע בן לוי: ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח אלא כו' ע"ש. הרי דחג השבועות הוא לגבי שבעת ימי הפסח דוגמת שמיני עצרת לגבי שבעת ימי הסוכות. והיינו כנ"ל שבפסח לא נמשך הגילוי כ"כ בבחי' לכם עד חג השבועות שניתנה בו תורה.

והנה בענין הלל פי' הרמ"ז פ' אמור דצ"ו תחלת ע"א, שכן ההלל סודו להאיר במל' סוד אדני גימטריא הלל כו'. ולכן לא נאמר הלל גמור עד חג השבועות עכ"ל.

וענין: להאיר בשם אד', י"ל שיובן ממ"ש בד"ה ועתה יגדל נא כח אד', שזהו כענין העונה איש"ר מברך בכל כחו כו' ע"ש. ובספר מאורי אור אות ה' סי' י"ד כתב הלל נק' המלכות, כי היא מהלל תמיד להוי'. ויש הלל גמור מל' פרצוף שלם ויש הלל שאינו גמור חצי פרצוף, מחזה ולתתא עכ"ל.

והפרש זה הוא כענין מעלת בית ראשון על בית שני, כמבואר בזח"ב שמות ד"ט ע"ב ובמק"מ שם ע"ש, שזהו כענין ה' עילאה וה' תתאה. ועד"ז כ' בפרדס בעה"כ ערך הלל. הלל גמור ושאינו גמור יש שפי' כי הגמור הוא בסוד הבינה ושאינו גמור בסוד המל'. והנכון: הלל גמור לבנה במילואה והלל שאינו גמור בסוד פרצת הלבנה עכ"ל.

ולפמ"ש בשם המק"מ שני הפירושים עולים בקנה א', דהלל גמור זהו כשהמל' מקבלת הארה גדולה עד שהיא במדרגת הבינה, כענין: לא זז מחבבה עד שקראה אמי כו'.

(ועמ"ש מזה בד"ה שיר השירים בענין ב' הפירושים שבבחי': כלה - לשון כלה שארי ולשון כלתה נפשי כו'. ועמ"ש סד"ה יגלה לן טעמיה בענין ביום ההוא יהיה כו')):