ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה.

להבין שבשמ"ע כתיב: "עצרת תהיה לכם", וכאן כתיב: "עצרת לה' אלקיך"?

וגם מהו ענין: "לא תעשה מלאכה", דהל"ל: "מלאכת עבודה", דהא מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט?

והענין, דהנה בגמרא פ"ו דפסחים איכא פלוגתא דתנאי בענין יו"ט.

דר"א ס"ל, או כולו לה' או כולו לכם. ור' יהושע ס"ל, חציו לה' וחציו לכם. ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלקיך", וכתוב א' אומר: "עצרת תהיה לכם"? ר"א: סבר או כולו כו'. ור' יהושע סבר חלקהו, חציו כו'.

ועכ"פ, מדכתיב גבי שביעי של פסח: "לה' אלקיך", מכלל דיש בו שייכות יותר להיות כולו לה', מבשמיני עצרת דכתיב: "לכם".

ובזה יובן ג"כ מ"ש בו: "לא תעשה מלאכה". דכיון דאי בעי עושה כולו לה', א"כ אסור בעשיית מלאכת אוכל נפש, כדפסק המג"א: שהמתענה תענית חלום ביו"ט אסור בעשיית מלאכה, אפי' מלאכת אוכל נפש. והה"ד, אם עושה כולו לה', אסור בעשיית מלאכה לגמרי.

והנה עיקר השמחה הוא לשמוח בו ית'. כמאמר, "וישמחו בך ישראל".

והנה הגם ששמחה זו צריך להיות כל השנה - עכ"ז היו"ט נקרא: "מועדים לשמחה", שאז השמחה של מצוה היא ביתר שאת ויתר עז.

והטעם, שהנה ע"י המצות הוא המשכת תוספת אור חדש באצילות, וגם בכלים. והנה הנפש אלקית נמשכה מפנימית הכלים. ואעפ"כ אין מתגלה בה האור הנמשך ע"י המצות בבחינת גילוי, להתלבש בתוכו בבחינת אור פנימי.

ואף ששרש הנפש אלקית היא מפנימית הכלים דבי"ע, שבהן נמשך הגילוי ממש בפנימיות - מ"מ בנפש האלקית, אין מאיר כלל בבחינת פנימית, רק בבחינת מקיף.

והיינו משום שהנפש הבהמית מכסה ומסתיר ומקפת וסובבת את הנפש האלקית, בלתי תת מקום ליכנס בה האור בנפש האלקית בבחי' פנימית. וזהו: "הנה זה עומד אחר כתלנו כו'".

אך ביו"ט היא תוספת גילוי אור, ועי"ז מצחצח כלי הנה"ב ג"כ. וזהו "משגיח מן החלונות כו'", ולכן אז הן "מועדים לשמחה". שהשמחה היא בחינת גילוי כו'.

ולכן הקריבו שלמי שמחה, שזהו פעולה לנפש הבהמית ג"כ, המסתרת ומעלמת על בחינת ניצוץ אלקי שבנפש האדם, ומונעת שמחת ה'. וע"י הקרבת האמורים והדם ע"ג המזבח, נכללת ועולה נפש הבהמה לאש שלמעלה, דהיינו למקור חוצבן, מבחינת פני שור שבמרכבה העליונה. ולכן ע"י אכילת בשר השלמים, היו יכולים לשמוח בה'. כי הבשר נעשה בחינת ממוצע כו'. 

כידוע מענין חיות וכח שמקבל האדם, שהוא מדבר, מבחי' דצ"ח. והיינו מפני שמקורם מאד נעלה מבחינת האדם, בסוד: "אחור וקדם צרתני". דהיינו שמקורם מעולם התהו, רק שבבחינת שבה"כ נפלו וירדו מטה מטה, להיות בחינת דצ"ח. וע"י הקרבת האמורים והדם שנכללו ועלו למקורן, נעשה הבשר ממוצע, שיוכלו לשמוח בו ית'.

(ולכן שלמים לשון שלום. כמ"ש ברבות פ' צו ספ"ט, ובפ' נשא פי"ג דף רנ"ד ע"ב, גבי: "ולזבח השלמים", דקרבן נתנאל. וגם לשון שלימות, כמש"ש דף רנ"ג ע"ד, גבי: "ולזבח השלמים" דקרבן נחשון.

ומש"ש שני שלומות - היינו כמ"ש הזח"ג בפ' ויקרא י"ב, "ב': שלים לעילא ושלים לתתא".

ופי' "לתתא", י"ל כמ"ש במ"א בד"ה: "בחדש השלישי", בפי': "שלום בפמליא של מטה", דהיינו הארת כחות נפש האלקית בנפש הבהמית, שלא יהא מונע ומעכב מצד הגוף ונפשו הבהמית כו'.

וכן כאן, היינו להיות גילוי השמחה בה', גם בנפש הבהמית. 

וזהו כענין מ"ש במ"א בפי' שור הבר. שהוא מלשון: "ובר לבב", כך שלמי שמחה, היינו בשר שכבר נתברר, ע"כ נותן כח ועוז בנפש הבהמית. ועמ"ש עוד סד"ה: "ושבתי בשלום אל בית אבי".

(ועיין בפרדס בעה"כ, ערך שלמים. ובמא"א אות שי"ן, סעיף מ"ה. ובאות זי"ין, סעיף וא"ו)

ובשל"ה במסכת פסחים שלו, דקנ"ו סע"א, פי': "שלמים", ע"ד "שיהיה השם שלם והכסא שלם".

ועמ"ש מזה בד"ה: "זכור את אשר עשה לך עמלק". וזהו "שלמים" ענין שלימות)

הרי מבואר ענין הקרבת שלמי שמחה בכל יו"ט:

ב והנה* ארז"ל: "העוה"ב אין בו לא אכילה כו'". ולפ"ד הרמב"ם ז"ל, קאי על עולם הנשמות. והרמב"ן ז"ל השיב עליו, שאם כדבריו כן הוא, א"כ מאי חידוש השמיענו הגמרא? וכי שייך לנפש בלי גוף אכילה כו'?! אלא מסיק, שקאי על זמן תחיית המתים, שיהיה האדם בגוף, ואעפ"כ אין בו לא אכילה כו'.

והטעם, דהנה בחינת אכילה הוא כמ"ש: "אכלו רעים, שתו ושכרו דודים". "אכלו רעים" - לעילא, הם בחינת חו"ב. "שתו ושכרו דודים" - לתתא, הם בחינת זו"נ, שהם בחינת המדות חו"ג ורחמים.

דהיינו שבכדי שיהיה בחי' רעים, שהם בחינת חו"ב, צ"ל בחינת אכילה. ובכדי להיות בחי' מדות, צ"ל בחי' שתיה.

דהנה בו ית', שאין ערוך אליו יתברך - לא שייך בו בחינת חסד, ואפי' בחינת חכמה: "וכולם בחכמה עשית" כתיב, שבחינת החכמה נקרא לגביה ית' בחי' עשייה, ונקרא אדם דעשיה כו'.

כמאמר: "אנת חכים כו', ולאו מכל אלין מדות איהו כלל". כי המדות הן בחי' גבול ומדה, בכדי ליתן שכר טוב לצדיקים שיוכלו לקבל שכר, דהיינו ליהנות מזיו השכינה כו', ולענוש לרשעים כו'. שאם היו רחמים פשוטים בלי גבול ומדה, הי' מרחם גם על הרשעים כו'.

והנה אצלו ית' שהוא א"ס ואין ערוך אליו כו', בכדי שיהיה בחי' חו"ב ומדות, צ"ל בחי' אכילה, דהיינו השפעה מלמעלה. כמבואר בזהר וע"ח: "אבא יונק ממזל הח'", שהוא בחינת אכילה ויניקה ע"י המזלות כו'. וזהו: "אכלו רעים", לעילא.

ובכדי להיות בחינת: "דודים", שהם המדות, צ"ל בחי' "שתיה", שהוא בחי' ירידת ההשפעה למטה מטה, עד שיהיה בחי' מדות. כמו למשל שהשתי' מוליך את המאכל למטה, כי "מים יורדים כו'". וזהו: "שתו וגו' ושכרו", הוא בחי' התגלות: נכנס יין כו'. הרי נת' ענין אכילה מהו.

ועתה צ"ל ענין שביעי של פסח. כי הנה ארז"ל בענין קי"ס: "ראתה שפחה על הים כו'". ולהבין היכן הוא מרומז בתורה, שהי' גילוי אלקות גדול כ"כ? דבשעת מ"ת כתיב: "פב"פ דבר כו'", אבל כאן מהיכן למדו זה?

אך הענין, דהנה כתיב: "מה תצעק אלי כו'". וגם כתיב: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". כי הנה ידוע שהדבור הוא ע"י בחי' חכמה. כמ"ש: "בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא". כידוע ממשל התינוק שאינו יכול לדבר כו'.

והנה ארז"ל: "חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו", כמשל מי שבא לפני מלך גדול כו'. והיינו משום איידי דטריד למיבלע לא פליט כו'. וקי"ס שנגלה להם גילוי אלקותו ית' שלמעלה מבחי' חכמה, לכן כתיב: "ואתם תחרישון", בחינת שתיקה. ולכן בתפלת שמו"ע ג"כ, שהוא מעין אותו גילוי בחי' ביטול כו': "אין משמיעין קול כו'".

וזהו: "הפך ים ליבשה כו' שם נשמחה בו". דהל"ל "בקע ים כו'"? 

אך דהנה ים הוא בחי' משפיע, ויבשה הוא בחי' מקבל. שהים משפיע לחלוחית בארץ, והולידה והצמיחה כו': "כי כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים שם, הם שבים, ללכת", בחזרה לנחלים. שאל"כ היו הנחלים חריבים ויבישים. וגם הענן מקבל ממימי אוקיינוס, והרוה את הארץ והולידה כו'.

ובהגלות נגלות גילוי גדול כנ"ל, נהפך ים ליבשה, וקמו כמו נד להיות להם חומה כו', בחי' אבן דומם, איידי דטריד כו' כנ"ל. ואגלידו מיא. מה שלא ראה יחזקאל גילוי גדול כ"כ. כי יחזקאל לא ראה כ"א פני אריה כו', בחי' התחלקות. (וכמ"ש בד"ה כנשיר יעיר) משא"כ בשעת קי"ס הי' גילוי אלקותו ית' שלמעלה מבחינת התחלקות, כ"א בבחי' קרח דאגלידו מיא וקמו כמו נד כנ"ל. וכמ"ש: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח כו'", קרח בחי' חרק.

וזהו: "ויהי הענן והחושך ויאר כו'". "ויאר", לשון זכר, קאי על החשך, שהחשך האיר להם.

דהנה במעשה בראשית כתיב: "ויבדל אלקים בין האור כו'", בחי' פרסא מפסיק, בכדי להיות השתלשלות העולמות והתחלקות כו'. רק ביום א' משימ"ב שמשו אור וחושך בערבוביא. ובכדי להיות השתלשלות כו' הבדיל כו'. ובשעת קי"ס האיר בחי' החשך הנ"ל, שהוא בחי': "ישת חשך סתרו", שלמעלה מבחי' השתלשלות*

(שמלמטה למעלה הוא נק' חשך, משום דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכמ"ש מזה באריכות בד"ה שחורה אני ונאוה, אש שחורה ע"ג אש לבנה כו' ע"ש).

ולכן לא הקריבו שלמי שמחה בשביעי של פסח (צ"ע). [עי' בשיחת כ"ק אדמו"ר אחרון של פסח תשכ"ד] שבחינת השמחה של שביעי של פסח גדול כ"כ, שאינה יכולה לבוא לבחינת התגלות בבחי' פנימית, שהוא בחי' אכילה, כ"א בבחי' מקיף עליהם מלמעלה. ולכן כתיב "שם נשמחה", שם דייקא.

וזהו שארז"ל, "עוה"ב אין בו לא אכילה כו'". שלעוה"ב ג"כ יתגלה גילוי אלקותו מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, לכן לא יתגלה בבחי' אכילה פנימית, כ"א בבחי' מקיף כנ"ל.

(וע' במא"א אות אלף סעיף קע"ח, שכתב, אכילה ושתיה הכל מחיבור זו"נ כו')

וזהו "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

דהנה בגמ' איכא פלוגתא, "חד אמר שמים קדמו כו'" ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שבמעשה שמים קדמו, ובמחשבה קדומה ארץ קדמה. ובשעת קי"ס שנתגלה בחי' מחשבה עילאה, ששם ארץ קדמה, לכן כתיב: "הלכו ביבשה בתוך הים", היינו בבחי' יבשה שקדמה לשמים כנ"ל: