דמשמע הא אלו לא גורשו והספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו: "בעשור לחדש הזה כו' על מצות ומרורים יאכלוהו"[1]? וגם לדורות נצטוו: "שבעת ימים שאור לא ימצא כו' בכל מושבותיכם תאכלו מצות"[2]?
ובפסוק עצמו יש להבין, שהציווי שלדורות היה זכר ליצ"מ, והלא פסח מצרים אינו נוהג איסור חמץ אלא יום א', כדאיתא בגמרא (פ"ט דפסחים דצ"ו ע"ב)?
והענין, דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום א', ולכן דוקא: "כי גורשו" ומחמת זה הוא שאכלו מצה גם בשאר ימות הפסח. וכ"כ המזרחי בפ' ראה ע"פ: כי בחפזון יצאת. ואעפ"כ הציווי שלדורות ז' ימים, והם זכר ליצ"מ.
ולהבין קצת ענין אכילת מצה, יש להקדים ענין: "מועדים לשמחה". שעיקר המועדים הוא בחי' השמחה, וכדכתיב: "ושמחת בחגך"[3], שאז הוא זמן גילוי מוחין דאימא, דהיינו מ"ש בהלל: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה"[4]. והנה בשבת הוא גילוי מוחין דאבא, והם יותר עליונים, ואין שם בחינת גילוי שמחה כביו"ט.
אך הענין, כי הנה ביאור מהות מוחין דאימא יובן במה שנודע שיש ב' בחי' בגילוי אור א"ס ב"ה: הא' - בחי' ההשתלשלות וסדר המדרגות, שהם בחי' ההמשכות מעילה לעילה כו', הארה והארה דהארה כו', כמשל שכל במדות ומדות במחשבה כו', שכל בחי' ההשתלשלות דרך כלל נק': יש מיש. והב' - למעלה מן ההשתלשלות יש מאין ממש, מאין המוחלט כו'.
והנה בהשתלשלות עלה ועלול, כשהעלול מתקרב לעילתו ממטה למעלה, הנה הוא משיג את עילתו, ולכן הוא שש ושמח בו, ותהי השמחה גדולה. כמשל בן המלך שיצא מן השביה ובא וראה את פני אביו - כך תהיה שמחת העלול, בהגלות נגלות עליו אור העלה שלמעלה, תחת אשר ירד בהשתלשלות ונעשה מרחק רב בינו ובין עילתו, ורחק מאור פניו בסתר המדרגות. והכל הוא מפני שעתה בגילוי זה יש לו השגה איך שיצא: "מאפילה לאור גדול ומאבל ליו"ט ומשעבוד לגאולה כו'"[5].
וזהו ענין יו"ט - גילוי השמחה שמבחי': "עקרת הבית" נעשה: "אם הבנים שמחה" -פי', כי "עקרת" מלשון: "עקרה", ומלשון: "כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים", בגמ' פ' בתרא דפסחים[6]. והיא בחי' מל' שמלובשת כל יומין דחול בבי"ע בק"נ, כן פי' בספר שו"ס[7] לתלמיד הרמב"ן ז"ל.
וביו"ט היא עולה למעלה באצי' בבחי': "אם הבנים" - בינה והשגה באור א"ס הנגלה אז. שאור א"ס משתלשל ויורד אז באופן שיהיה דרך ומבוא לתפיסא והשגה במה שיכולים להשיג מאור א"ס ב"ה הנגלה, ואיך שהגילוי רב מאד, עד כי נהפך להם מיגון לשמחה, ושהיו בחשך ראו אור גדול, הוא גילוי אור א"ס ב"ה המתגלה בבחי' יש והשגה, להיות איזו תפיסא והשגה באור פני מלך המתגלה אז.
וכמו עד"מ הנשמה שמתענגת בעוה"ב מזיו השכינה, תחת היותה מתלבשת בגוף הגשמי, ונפרדה משם ועלתה למקור חוצבה, שמתענגת בג"ע העליון ונהנית מזיו כו' הנאה ותענוג נפלא. וע"ז נאמר: "להנחיל אוהבי יש"[8]. שמתגלה אור א"ס בבחי' יש, להיות השגה ותפיסא להנשמה להיות נהנית מזיו ואור הנ"ל, דהיינו שיש השגה והבנה איך שיצאה מאפילה לאור גדול* כו'.
וזהו: "בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו"[9] - פי' "בנהר" היוצא מעדן שהוא בינה, הוא העלייה בכל רגל משלשה רגלים, ושם הוא מקור השמחה. (ועמ"ש מזה בד"ה הוי' לי בעזרי). וכ"ז הוא מבחי' מוחין דאימא - בינה, עוה"ב, ג"ע עליון, גילוי תענוג הנשמות לפי השגתם.
אבל מוחין דאבא: "החכמה מאין תמצא"[10] "אין" נק' מה שאינו מושג, למעלה מעלה מבחי' בינה והשגה. דהיינו שמתגלה בחי' אור א"ס ב"ה מה דלית מחשבה תפיסא כו', ולא ניתן ליהנות בו מאחר שאין שם שום תפיסא והשגה. וענין גילוי זה - הוא ביטול ההשגה, וביטול הנשמות במציאות באור א"ס ב"ה דלית מחשבה כו'. והגילוי הזה הוא שמתגלה בשבת.
ולכן אמרו: "בקושי התירו לדבר בד"ת בשבת"[11]. "כי אורייתא מחכמה נפקת[12] - פי' "נפקת", יוצאת לחוץ, כמו: "נפקת לבר"[13] שהיא הארה בלבד היוצאת מחכמה, אבל עצמיות החכמה היא רמה ונשגבה למעלה מעלה מבחי' אורייתא. (וכמ"ש במ"א בד"ה עוטה אור כשלמה בשם האריז"ל, בפי': "נובלות חכמה שלמעלה תורה". ועמ"ש בביאור ע"פ יונתי)
ובגילוי זה לא שייך שמחה ותענוג, שאין השמחה והתענוג נראה ונרגש אלא במה שיש תפיסא והשגה איך שיצא מאפילה לאור גדול. והיינו מאחר שנרגש בחי' אור גדול שהוא בבחי' מעלה מעלה, ואחר שיבין שירד מטה מטה, הנה בעלותו ממטה מטה למעלה מעלה תגדל השמחה במאד מאד. וכל זה לא שייך אלא במוחין דאימא שהוא גילוי אור א"ס בבחי' יש והשגה, איך שהוא מעלה מעלה כו', אבל מוחין דאבא שהם בבחי' גילוי מה שלמעלה מהשגה - שם לא שייך מעלה ומטה כלל ומעלה ומטה שוין: "וכחשכה כאורה"[14], שגם חשך לא יחשיך כו'.
ודקדוק הלשון: "כחשכה כאורה" בשני כפי"ן, והל"ל "חשכה כאורה"? אלא משום ד"חשכה כאורה" בלבד לא סגי אלא לומר שגם החשך לא יחשיך כו', אבל "כחשכה כאורה" בשני כפי"ן, משמע דלא זו שגם החשך לא יחשיך והחשך שוה לאור, אלא אף האור שוה לחשך: דכל נהורין מתחשכאן קמי' כו', וכתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא כו'[15].
(ועמ"ש סד"ה שחורה אני ונאוה בפי': המולך מהודו ועד כוש. ואפשר שזהו ענין ב' הכפי"ן דכחשכה כאורה. כ"ף ד"כאורה" - זהו כתר עליון. וכמ"ש בד"ה יונתי בחגוי הסלע. וכ"ף ד"כחשכה" - זהו כענין כלה ונחרצה. וע"ד שנזכר בזח"א ד"ג ע"א וכן כרת' עיין במא"א אות כ' סעיף ט"ו' ולגבי אור א"ס ב"ה כחשכה כאורה כו').
ועל זה נאמר: "ישת חשך סתרו" - שאין שם אור וגילוי ההשגה כלל, אלא ביטול ההשגה. ולכן אין שם בחי' שמחה ותענוג בגילוי בחי' ביטול זה, מאחר דלית מחשבה כו', ואינו נחשב לבחי' עלי' כלל - שאינו עולה ממטה למעלה, רק שהוא בא לבחי' ומדרגה שמעלה ומטה שוין כו' כנ"ל.
(וזהו "היש ה' בקרבנו אם אין"[16] פי' אם הגילוי מבחי' סדר ההשתלשלות שהיא בחי': "להנחיל אוהבי יש" - וזהו "היש ה' בקרבנו?" או שהגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות, מבחי': "אין", וזהו, "אם אין".
ועיין בזח"ג שלח קנ"ח ב', גם קנה חכמה קנה בינה[17], ב"פ קנה גימט' יש. אמנם בחי' "אין", הוא בחי' העליונה שבחכמה שדבוקה במקורה בחי': "והחכמה מאין תמצא".
ועיין בזוהר פ' ויקרא ד"ז ע"פ: כשמן הטוב[18]. ועמ"ש בד"ה צאינה וראינה[19] בענין להצהיל פנים משמן. ומ"ש סד"ה שיר השירים, בענין: כי טובים דודיך מיין. כי בחי': "יין" הוא המשמח אלקים. ובחי': "דודיך", זהו מה שלמעלה מבחי' השמחה, וכנ"ל. וע"ש ובד"ה ששים המה מלכות, בענין ומעין מבית ה' יצא כו'. ובד"ה ושאבתם מים בששון):
קיצור
ענין: "בערב תאכלו מצות", וענין: "שלא הספיק בצקת כו'". ענין: יו"ט שהוא מועדים לשמחה - בחי': "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה". "בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו". וענין שבת בחי' גילוי: "והחכמה מאין תמצא", דלית מחשבה תפיסא ביה. כי יש בחי' סדר ההשתלשלות עילה ועלול ששרשו מהבינה. וז"ש: "נהר היוצא מעדן", ושם שייך השמחה מההשגה. ויש בחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, בחי': עדן עצמו, שעז"נ: "עין לא ראתה כו'". וזהו: "וקראת לשבת ענג", ר"ת: עדן נהר גן, דהיינו שנמשך מבחי' עדן שלמעלה מבחי' נהר:
ב וזהו: "ושמרתם את השבת כי קדש היא"[20] - היא בעצמה היא בחי' קדש העליון, בחי' חכמה, מוחין דאבא, שמתגלה בשבת. משא"כ יו"ט נקרא: "מקרא קדש" - הארה בעלמא מקדש העליון, נה"י דאבא בתוך מוחין דאימא. שהרי גם ביו"ט בגילוי מוחין דאימא - צריך להמשיך מוחין דאבא. כי מוחין דאימא, הגם שהם בחי' יש, מ"מ אינם בחי' דבר נפרד ח"ו אלא הוא היש שנמשך מאין. כי אין ויש, חו"ב - הם תרין ריעין דלא מתפרשין.
ועמ"ש בד"ה: ראה אנכי, שתמיד נמשך בחי' ביטול מוחין דאבא להיות בחי' מוחין דאימא, התגלות התענוג. שהתענוג הוא ג"כ מהמשכת אור א"ס ב"ה דלית מחשבה וכו' ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח"ו, אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת והשתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו'. וכל מה שלמטה מטה כולא קמי' כלא כו', ועי"כ שש ושמח בהגלות נגלות אור וגילוי זה. אך בשמחה זו צריך להמשיך מוחין דאבא ג"כ, שתהיה השמחה מגילוי אור א"ס דלית מחשבה כו'. (ועמ"ש ע"פ אסרי לגפן, אסר יו"ד לבחי' גפן כו')
וזהו ענין: "מקרא קדש", כאדם שקורא לחבירו. וכמו שהקריאה באדם לחבירו הוא בשמו, שהוא רק זיו והארה התפשטות ממנו בלבד, כך הוא ענין מקרא קדש מבחי' שם, שהוא רק הארה בעלמא מבחי' אבא. וכענין: בשכמל"ו: "ויעש דוד שם כו'", בחי' נה"י כו'.
והנה הארה והמשכה זו ביו"ט הוא ע"י תפלה והלל. אך הם אינם רק מדרבנן, ומדאורייתא נמשך בפסח ע"י אכילת מצה, שהוא קטנות אבא - כי מצה מוחין דאבא: שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן[21], ולהיות ידיעה זו בהתינוק הוא נמשך מלמעלה מן הדעת המושג, שהרי ידיעה זו בהתינוק אינו בדעת המושג, שהרי אינו יודע איך ומה הוא אביו, כי דעת התינוק קטן כו'. וגם מצה אין בה טעם, שאין בה ההגבהה כו', ולמעלה מן הדעת - הוא בחי' אבא, אלא שנמשך בקטנות. ולכן נק' בזהר: "מיכלא דמהימנותא". (ועמ"ש מזה בד"ה וספרתם לכם גבי חג השבועות).
והנה המשכת מוחין דאבא במצה אינה אלא בלילה הראשון, אבל משם ואילך, הגם דכתיב: מצות יאכל את שבעת הימים[22]ופי', שצריך להאכיל את כל ז' הימים שיהיו נזונין מבחי' אבא. וכנודע מספירה - שבשבוע הראשון הם ז' מוחין דאבא, שמוח החכמה נמשך בכל ז' המדות.
הנה פסח מצרים אינו נוהג איסור החמץ אלא יום א' בלבד, לפי שהיו משה ואהרן שהם שניהם מבחי' אבא: ולא ימיש עמוד הענן כו'[23] - עננא דאהרן, דהיינו בחי' מקיפי אבא. והענן היה הורג נחשים ועקרבים שבמדבר, שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלא יהיה להם יניקה כו'. ולכך הי' די להם בהמשכת מוחין דאבא בלילה הראשון. אבל לדורות: ז' ימים תאכלו מצות. ומ"מ אין זה אלא שלא לאכול חמץ שלא יהיה יניקה כו'.
אבל מצה, מוחין דאבא - די בלילה הראשון: בערב תאכלו מצות[24] - שקבעו הכתוב חובה. כי יומם יצוה ה' חסדו[25] - יומא דאזיל עם כולהו כו', עננא דאהרן דכתיב ביה נמי: לא ימיש עמוד הענן יומם כו' - שכולל כל הימים כו'. (ע' בפ' אמור דק"ג ע"ב, ומ"ש עליו במ"א) והיינו יום ראשון בלבד שהוא חסד כו':
קיצור. ענין קדש. ומקרא קדש. והמשכה זו ביו"ט של פסח הוא ע"י המצה, ע"ד: אין התינוק יודע לקרות אבא כו'. ופי': מצות יאכל את שבעת הימים:
ג והנה נמצא כי ב' מצות הם: מצה של לילה הראשון חובה, ומצה של כל ימי פסח. ועל בחי' הב' אמר: שלא הספיק כו'. כי אבותינו לא היו צריכים באמת להיות להם מצה של שימור כל ימי הפסח, כנ"ל. אך זה היה אצלם ממילא: שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. - פי', דמה שהקב"ה נקרא: מלך מלכי המלכים כפשוטו, היינו: המלכים - הם המלכים שלמטה בעוה"ז: ומלכי המלכים - הם השרים העליונים שבצבא המרום, כמ"ש בדניאל סי' יו"ד[26]: ושר מלכות פרס כו'. והקב"ה נק': מלך על מלכי המלכים.
ועוד נק': מלך מלכי המלכים - בבחי' מלכותו והנהגתו העולמות ע"י עשר ספירות. המלכים - הם נה"י. ומלכי - חג"ת. ומלך מלכי היינו חב"ד - כי בעולם העשייה מאירים בחי' נה"י, ובעולם היצירה מאיר - חג"ת, ובעולם הבריאה - בינה. אך באצילות מאיר בחינת חכמה, והיינו כי בחכמה שורה אור א"ס ב"ה, שהוא הנקרא מלך מלכי המלכים. וע' בזח"א ד"ג ע"א, ובזח"ב יתרו דס"ז ע"ב. וגילוי חכמה, הוא גילוי אור אבא, שנגלה בבחי' גילוי, לפיכך ממילא לא הניח להחמיץ בצקם כו' להיות יניקה ח"ו.
וכמ"ש: ירא את ה' בני ומלך. (במשלי כ"ד[27]) דהפירוש כפשוטו, היינו, כשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע"פ שאין אתה רואהו, ועם זה תפרוש מן העבירה - כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ, ותשים צורתו נכח פניך אע"פ שאי אתה רואהו, ובזה תנצל מחיוב מיתה למלכות. כן פי' בכד הקמח ערך יראה.
ויש עוד בפי' הפסוק, כמשארז"ל[28]: ירא את ה' בני ומלך - ומלוך על יצרך.
ושני הפירושים אמת. והיינו שע"י היראה האמיתית מה' שהוא מלך מלכי המלכים עי"ז: ומלוך על יצרך - שלא להמשך אחר תאות הגשמיות מחמת היראה והביטול.
והיצה"ר הוא החמץ וכמ"ש: מכף מעול וחומץ[29]. ולכן ע"י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, אזי ממילא לא הספיק להחמיץ כו'. אבל אצלינו נעשה חיוב לדורות להיות: מצות יאכל את שבעת הימים - שהם ז' המדות, שבהם יש שליטה ליצה"ר - ששבה"כ[30] היה בז"ת[31], וע"כ צריך להמשיך בהם בחי' מצה וביטול.
ועל בחי' הראשונה נאמר: בעבור זה עשה הוי' לי - בעבור זה בשעה שיש מצה כו', שבעבור המשכת מצה: עשה הוי' - הוא גילוי אור אבא. ופי', דהיינו ענין: עשה הוי' לי - היינו מה שנמשך גילוי אור א"ס ב"ה למטה ממש בעולם העשייה. וזהו: עשה הוי' לי - שנמשך גילוי שם הוי' בעשייה הגשמיות.
ואיך אפשר שיומשך אור גדול זה כ"כ למטה עד שיומשך "לי" ממש, עם שאני בעשייה הגשמית במצרים - זהו אי אפשר רק בעבור זה - דהיינו מה שע"י המצה נמשך מוחין דאבא, שהחכמה מאין תמצא, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, עד ששם נאמר: כחשכה כאורה. והשוה ומשוה כו' - לכן יוכל להיות: עשה הוי' לי - שיומשך האור לי למטה בעשייה הגשמיות.
והענין, כי הנה כתיב: ועברתי בארץ מצרים[32] - אני ולא מלאך ולא שרף כו' - שהם בחי' בי"ע. וכן באצי' עצמה יש בחי' בי"ע - שהמל' נק' עשייה שבאצי', וחג"ת ובינה הם יצירה ובריאה דאצי'.
וזהו ג"כ פי': אני ולא מלאך - שהמל' נק' ג"כ המלאך כו', אלא אני דוקא שהוא ע"י המשכת אור אבא, מקור החכמה, שהוא אצילות שבאצילות.
(ועמ"ש בד"ה ולהבין בתוס' ביאור ענין וייצר כו', שכמ"כ בד' בחי' דצח"מ שבאצי' - חכמה עילאה היא בחי' מדבר כו'. ע"ש)
לפי שארץ מצרים היה מקום טומאה, והוצרך דוקא להיות המשכה עליונה, שגם: חשך לא יחשיך, וכחשכה כאורה - והיינו אור אבא ולא אימא כו'.
והיינו כי מה שנמשך ע"י מלאך או שליח, עם היות שהכל ממנו ית' והמלאך הוא רק שליח, וכחומר ביד היוצר הוא בידו ית' - אך עכ"ז האור והשפע הנמשך ע"י מלאך ושליח הוא ממקור סדר ההשתלשלות, שמבחי' זו נמשך ע"י השתלשלות עילה ועלול ומתלבש בבחי' מלאך או שרף כו'.
לא כן ההמשכה שמלמעלה מסדר ההשתלשלות - אין המלאך יוכל להיות כלי ושליח לגילוי בחינה זו כו'. וזהו ענין: אני ולא מלאך כו'. ועמ"ש בד"ה ויקרא אל משה.
אך להבין מ"ש: אני הוא ולא אחר - דמכיון שכבר פירש ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י השליח, א"כ מי הוא האחר שיצטרך לומר ע"ז עוד: אני ולא אחר.
והענין הוא, כי הנה באלול ועד יוה"כ מזכירין י"ג מדות הרחמים, להיות שהם המשכות עליונות המתגלות בבע"ת, כי מאחר שחטא ופגם, במה יתוקן - אלא ע"י המשכות עליונות שמאד נעלה, וכחשכה כאורה כו', ולכן הם שהמשיכם משה רבינו ע"ה בחטא העגל לתקן החטא.
והנה שם נאמר: וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו[33] - כי ארך אפים ראה אף לרשעים כו'[34], וכדי שלא יהיה יניקה לחיצונים ג"כ, זה היה בקשת משה: ונפלינו אני ועמך[35] - ביקש שלא תשרה שכינה.
והבטיח לו הקב"ה: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה[36] - הא אילו לא הבטיח לו כן, היה שורה. וכמו בבלעם, הגם שהיה מזוהם כו' - לפי שהוא ית' כל יכול, וכחשכה כאורה כו' גם חשך כו'. ומשם היה יניקת פרעה, באחורי העורף מקום גבוה כו'. ולכן: עבדים היינו לפרעה במצרים כו'.
אך בצאתם ממצרים: בעבור זה, בשעה שיש מצה, המשכת מוחין דאבא - שמלמטה באתעדל"ת שהיא עשיית המצוה, היה אור אבא נמשך לי, בפנימית בבחי' ישראל ולא נמשך לחיצונים. וזהו: לי ולא לו - אלו היה שם לא היה נגאל, ולא כאשר מתחלה שהיינו עבדים לפרעה שהיה לו יניקה מאור אבא מאחוריים כו'.
וזהו: ולא אחר, והיינו ע"י המצוה נמשך: לי, בפנימית. ונמצא שהמצה גרם לצאת ממצרים: כי בחפזון כו' המשכת אור אבא כו'.
אבל כל ז' הימים הוא אחר יצ"מ: מצות יאכל את שבעת הימים - והיינו לדורות, כי אבותינו לא היו צריכים לזה אלא שלא הספיק ממילא כו'.
(וביאור ענין בעבור זה, הנה פי' מוחין דאבא מבואר למעלה שהוא המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות, דקמיה כחשכה כאורה ממש, מה שאפילו כתר עליון כו' אוכמא הוא קדם כו'. ועם היות דשם בחי': אם צדקת מה תתן לו[37] - אמנם כשנמשך ומאיר משם בחכמה עילאה הנק' אבא, ונש"י נק' בנים לבחי' אבא, כמשל הבן שנמשך ממוח האב - ואזי נקרא ההמשכה הנ"ל: מוחין דאבא, א"כ עי"ז נמשך ההמשכה רק בסטרא דקדושה דוקא.
ועמ"ש לקמן בענין עבדים היינו כו', ויוציאנו ה' אלקינו כו'. ועמ"ש בד"ה כי עמך מקור חיים, גבי ענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו'. וסד"ה שימני כחותם. וזהו: עזי וזמרת יה - שהם או"א ועי"ז: זה אלי כו'.
והנה ההמשכה מחכמה עילאה הוא ע"י יסוד אבא המתלבש ביסוד ז"א. וזהו ענין: בעבור זה. ועיין בפ' ויצא דק"נ ע"ב בענין פי': וזה שער השמים. ובפ' בשלח ס"א א', יתרו דף ע'. ועמ"ש בד"ה בחדש השלישי כו' ביום הזה כו'.
וזהו שבחי' י"ג מדות הרחמים, שהן רחמים גדולים בלי גבול - עכ"ז נק' מדות הרחמים, שיש בחי' המגביל הרחמים שלא יומשכו רק במקום הראוי. וכענין: כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו כו'. ועמ"ש מזה סד"ה ויאכילך את המן.
וזהו ג"כ פי': בעבור זה. ופי' ברבות ע"פ: זה ספר תולדות אדם - זה היינו י"ב שבטים ועם שבט לוי הם י"ג, שהם נגד י"ג מדה"ר כו'.
וזהו: רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו'. (בתהלים סי' מ'[38]) פי': רבות - כל דבר שהוא רב ועצום. ע' זח"א פ' ויחי דרמ"ז א'. וברבות סוף מגלת אסתר: אתה מוצא שמדות טובות של הקב"ה בהשפע בפרוי ורבוי הטוב ברבוי החסד ברבוי הרחמים ברבוי כו', ע"ש.
וזהו: רבות עשית - דהיינו המדות עליונות שלמעלה מהמדה וגבול, שנקראו: רבות, כענין: ורב חסד, ורב טוב כו'.
עשית - שנשתלשלו ונמשכו בעשייה הגשמיות. וכדפי' בת"א בד"ה ויהי מקץ.
ועכ"ז: נפלאותיך ומחשבותיך אלינו - וכמארז"ל: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר.
וז"ש: ורב טוב לבית ישראל[39]. וכתיב: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כו'[40]. ועיין ברבות תולדות פס"ה: רבות עשית כו' למה כהו כו' כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות. ובפ' בא פט"ו ע"פ החדש הזה לכם הצדקה שלכם כו' הרחמים שלכם כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה ואכלתם אכול בפי' אשר עשה עמכם להפליא יעו"ש).
וזהו: בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור - שע"י המרור והמרירות מריחוקו מה' - עי"ז מעורר י"ג מדה"ר כו'. כמ"ש בד"ה קול דודי הנה זה בא כו'. ועיין ברבות בשלח ס"פ כ"ג בענין ואמר ביום ההוא כו'.
והענין, כמ"ש במנחות דנ"ג[41]: יבא זה ויקבל זאת מזה כו' - והיינו משה שנתנבא בזה[42], והוא המשכת התורה, וכמ"ש סד"ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר.
והנה התורה נק': נובלות[43] חכמה שלמעלה[44], אכן לעתיד יהיה גילוי פנימית התורה שמפנימית חכמה שלמעלה. וע"ז כוונו ברבות[45]: שלעתיד יאמרו ב"פ זה: הנה אלקינו זה כו' זה הוי'[46] - דהיינו ע"י שיתגלה ג"כ פנימיות אבא. ועמ"ש הרמ"ז פ' תולדות דקל"ה על פסוק זה ואמר ביום ההוא כו'. ומ"מ גילוי זה נמשך ע"י: היום לעשותם[47].
וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור, דהיינו בבחי': היום לעשותם - שאז הוא דשייך בחי' הבחירה. וכמ"ש: ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים[48].
והנה איתא בפע"ח מרור גימ' מות - ור"ל, כי הגשמיות נק' מות ורע, שהוא כלה ונפסד, והרוחניות נק' חיים וטוב, וכמ"ש מזה בד"ה האזינו השמים. וע"כ צריך להיות בחי' מרור ומרירות ממה שנמשך אחר הגשמיות כו' ולהיות ובחרת בחיים כו', וזה אינו שייך רק עכשיו.
אבל לע"ל הוא אומר: בלע המות לנצח (בישעיה סימן כ"ה[49]) - שלא יהיה הגשמיות מעלים ומסתיר כו'. וזהו: ומחה ה' דמעה[50]. אשר דמעה בגימט' ק"ך[51] צירופי אלקים[52], שמהם נמשך ההעלם והסתר כו', אלא יהיה כמ"ש: והיה הוי' לי לאלקים[53] ע"ד: הקב"ה מוציא חמה מנרתקה כו'. וא"כ אז אין שייך בחי' מרור - שהמרור הוא על בחי' ההסתר הנק' מות - כי אז בלע המות כו' ברוחניות וכן בגשמיות ממש.
וכן בחי' מצה, שהוא ענין השימור מהחמץ - אינו שייך רק עכשיו, אבל לע"ל יהי' ע"ד: שלא הספיק להחמיץ - שא"א לבא לבחי' חמץ ויש גשמי כלל מחמת הביטול כו', או כי גם מבחי' חמץ לא יהי' יניקה לחיצונים, דהיינו שלא יהי' החמץ בחי' יש וגסות דקליפה אלא ע"ד: ויגבה לבו בדרכי ה'[54]. וכמו שבקרבן תודה היו עשרה חלות חמץ[55]. וכמ"ש הטעם ע"פ מזמור לתודה (בסידור). והרי ארז"ל ברבות פ' צו פ"ט: לע"ל כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כו'[56] - והרי כל הקרבנות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ - א"כ מזה מוכרח שלע"ל מחמת עוצם הגילוי יתברר ויתעלה גם החמץ. ועמ"ש בד"ה וידבר דעשה"ד מענין שתי הלחם שהיו באות חמץ.
ולכן בחי': בעבור זה - זהו דוקא: בשעה שיש מצה ומרור - שהוא בחי' היום לעשותם אזי דוקא ממשיכים בחי': זה - הוא גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע דקמיה מעלה ומטה שוין ע"כ נק': זה. וכמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא[57]. משא"כ לע"ל אין מועיל בחי' תשובה. וכמ"ש בגמרא פכ"ג דשבת דקנ"א ע"ב ע"פ: אשר תאמר אין לי בהם חפץ[58] - שאין בהם לא זכות ולא חובה כו'. ועמ"ש בד"ה קול דודי בענין: הנה זה בא מדלג כו'.[59]
ועוי"ל לתרץ הקושיא דלעיל בענין: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ - והלא כבר נצטוו מקודם בערב תאכלו מצות? שי"ל שהוא ע"ד מ"ש: מגיד מראשית אחרית[60], כמ"ש ברבות פ' בראשית פט"ו ע"פ: הוא הסובב את כל ארץ החוילה[61] - עדיין לא היתה חוילה ואתה אומר הסובב, אתמהא? - אלא מגיד מראשית אחרית. וכמ"כ כאן, עיקר הענין דמצה זו שאנו אוכלים הוא ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה כו', ומ"ש מקודם: בערב תאכלו מצות - זהו ע"ד מגיד מראשית אחרית.
ומ"מ האמת ג"כ כנ"ל, דב' בחי' מצה הם, שזהו ג"כ פי' ראשית ואחרית. פי': ראשית - מלמטה למעלה - זהו ענין: ראשית חכמה יראת ה'[62] שזהו ענין יראה תתאה, שע"ז אמרו: אם אין יראה אין חכמה[63] והיא המצה הא'. ומזה נמשך אח"כ בחי' אחרית - היא המצה הב', וכמ"ש בפרדס בעה"כ ערך אחרית: שזהו בחי' יובל. וכנודע דיצ"מ נמשך מבחי' יובל שמשם נמשך החירות כו'. ובמא"א פי': אחרית ע"ה[64] גימט' כתר, והוא ענין שנגלה עליהן מלך מלכי המלכים כו'.
וזהו: מגיד מראשית אחרית - פי' מגיד לשון המשכה כמו: נהר דינור דנגיד ונפיק[65]. שע"י בחי' ראשית שהוא יראה תתאה זכו לבחי' אחרית היינו יראה עילאה, שע"ז אמרו: אם אין חכמה אין יראה. וזהו: ובמורא גדול[66] זו גילוי שכינה כו'[67]. וכענין נעוץ תחלתן בסופן כו':