ראה
... באם אין חשש כלל וכלל — שעי"ז יבוא מי מהשומעים לעבור על הלאו דאל תפנו גו' (יד הל' ע"ז ב, ב: שלא לקרות כו' כלל! ושם ב, ג שיש בזה — קרוב לודאי — עוד לאו דלא תתורו גו')
ולהשתתף בדיאַלאָגן וכו' וכיו"ב. באם יש איזה חשש — למה להכנס לכ"ז ובפרט בענין שאפילו אביזרייהו כו' ובתקופתנו וכו'.
"(ממכתב ג' דחנוכה תש"ל)"
[new_section]
... לשאלתו אודות ההשתתפות בויכוח או בחילופי דברים בנוגע לנצרות וכולי, הנה בהביא בחשבון בלבול המוחות וטשטוש המבהיל של כל הערכים בתקופתנו זו, דעתי בשלילה מוחלטת. ונימוקי עמי, שאפילו את"ל שהשתתפותו בפגישה זו אין בה חשש כלל מאיזה צד וענין שיהי', הרי בכל כגון דא אין נוגע כל כך כוונת המשתתפים בהפגישה, ועל אכו"כ שאין נוגע כוונת המרצה, כי אם תגובת הציבור, כולל לא רק הנוכחים בהפגישה, כי אם הציבור שישמע אודות הפגישה, תגובה מידית, וכפי שראו בפועל גם בארה"ב, וסדנא דארעא חד הוא, שכדאי ונכון לסדר פגישות כאלו, ובל' דניאל יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים גו' (מבלי לשים לב כלל וכלל להמשך הכתוב והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו, וד"ל). ותוצאה מידית מזה יהי' שכל או"א יחשוב שראוי הוא לאותה איצטלא להתבונן בענינים כאלה ולדון בהם וגם להחליט, הרי פתח פתוח הוא, ולא רק פתח אלא פירצה גדולה, פירצה תרתי משמע. אשר נוסף על העוסק בענינים אלה שהוא עובר על לאו מפורש מן התורה (רמב"ם הל' ע"ז, פ"ב, ה"ב), הרי כפי שראיתי ונוכחתי עסק זה בספרים ובהענינים וכו' מביאה לבלבול הדיעות, ועד שמתוך העדר הידיעה באים לדיעות כוזבות ונפסדות ועד לדיעות של היפך האמונה, ולא חלה ולא מרגיש שלא רק שסר מן הדרך, אלא וסרתם וגו'.
הכתוב לעיל בתקפו הוא אפילו באם היתה תועלת מפגישות וויכוחים אלו, על אכו"כ שעד עתה לא ראיתי ולא מצאתי אף אחד או אחת שנתקרבו עי"ז יותר לעניני יהדות תורתנו ומצותי', ועיי"ש ברמב"ם ה"ג.
בודאי לדכוותי' למותר להדגיש, אשר כיון שהמדובר הוא בנוגע לענין
דאורייתא, ומג' דברים דיהרג ואל יעבור וכו', אפילו באם רק הי' אביזרייהו וספק וכו' הרי זה לחומרא, על אכו"כ שראו במוחש מתוצאות הפגישות שעברו ויצאו מגדר ספק.
להקל על כת"ר העדר ההשתתפות בהאמור, להוי ידוע, ובודאי גם בלאו הכי ידוע, שלמרות כל ההצהרות שאין כוונת הפגישות להסתה וכולי, המציאות היא דוקא להיפך, אשר רובם של המארגנים פגישות אלו אין מטרתם למצוא האמת, כ"א כוונות צדדיות ולפעמים גם הפכיות לאמת, אלא שאין לדבר ולהאריך בנקודה שאינה במעלתן של ישראל.
המורם מכל האמור, שבאם רק ביכלתו למנוע גם אחרים מהשתתפות בפגישות אלו, ופשיטא בנוגע לעצמו, מה טוב לבטל פגישות האמורות בכלל, ותבוא עליו ברכה וזכות הרבים תלוי בו. וכנ"ל זהו ענין הנוגע בעקרי האמונה.
מהנ"ל מובן ג"כ יחסי בנוגע להשתתפות במכתביעתים וירחונים שמטרתן פגישות כהנ"ל.
ולקושייא הידועה, מה יעשו נבוכי דורנו באם ישמעו רק טענות עובדי ע"ז ולא יישמע קולם של שלומי אמוני ישראל, המענה הוא פשוט: לזה אין צורך בויכוחים ופגישות, ובפרט פגישות עם כאלו שספק אם מותר על פי דין תורתנו להסתכל בפניהם; כי אם לערוך הרצאות, או בסגנון שלומי אמוני ישראל לדבר בעקרי אמונתנו יסודותי' ופרטי' ולבארם באר היטב ובתוקף המתאים לתורתנו, שהיא תורת אמת ותורת חיים, שלא ליבוש מפני המלעיגים (עיין טור ושו"ע או"ח ריש סי' א'), ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם, אלא שלא יבלבלו את השומע בהקדמות בלתי נכונות אפילו על מנת להפריכן.
ויהי רצון שינצל כשרונותיו וידיעותיו וכולי באופן הטוב האמתי, טוב לשמים וטוב לבריות גם יחד, חדור אור וחיות חסידותיים, שנק' עץ החיים שאין שם תערובת רע ח"ו (עיין אגה"ק סי' כו), ניצול כחותיו במילואם ומתוך שמחה וטוב לב.
"(ממכתב כ"ז אדר א' תש"ל)"
[new_section]
... נוסף על עצם השמחה דענין השידוך והמעלות שכותבים, שמחתי להוודע, וכאן ההזדמנות להביע גודל הקורת רוח שלי, על נדבתם הממשית בסך של 5000 בקשר לפעולות. ובודאי יודעים אשר אף שבכלל אין לנסות את ה', ואדרבה, תמים תהי' עם ה' אלקיך, יצאה מצוות הצדקה שנאמר עלי' ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג, י. וראה ג"כ שו"ע יו"ד סי' רמ"ז בסופו). ולזאת שמחתי שההתנדבות
הביאה תיכף בחינה טובה, ברכה הכי גדולה להורים לראות בנם הבכור שי' מתחיל בהסתדרות בחיי משפחה כראוי וכיאות.
כנ"ל בעד מצוה לא שייך שבו"ד יאמר תודה, בפרט מצוה כצדקה שהיא טוב לשמים וטוב לבריות. אבל יש מקום להביע גודל הקורת רוח שגרמו לי וגם בעד ההקלה במדה חשובה בעול התקציב של ליוב' בפעולות השונות על ידי תרומתם האמורה שהיתה דבר בעתו ביותר. . .
"(ממכתב ט' תמוז תשל"א)"
[new_section]
... כיון שנוגע לפי' מחז"ל (שהביא מר בשמי) יוצא הנני מגדרי (שלא להגיב, או להוסיף דיוק בהמופיע בשמי במכ"ע — כי אין לדבר סוף) — ואבאר יותר את הנלפענ"ד במחז"ל (עירובין פו, א) "רבי מכבד עשירים" שרבים עמלו בפירושו:
מוכרח בסוגיא שם שכוונת מחז"ל לעשירים כפשוטם, והתירוץ להתמי' בזה — ג"כ נרמז בהמשך הסוגיא שם: דוקא רבי בהיותו בעצמו עשיר מופלג — ידע מנסיונו ריבוי הנסיונות המתעוררים ע"י עשירות. ביחד עם זה האמין באמונה שלימה שהקב"ה (עצם הטוב) אין כוונתו כלל להכשיל את האדם ואינו מבקש אלא לפי כחו. ז.א. שאדם העשיר שפגע בו — יש לו "כח" נפשי עצום כ"כ שביכולתו לעמוד בכל הנסיונות האמורים ואדרבא להשתמש בעשרו אך ורק בכדי אשר "ישב עולם לפני אלקים" (כהסיום בסוגיא שם). ואיש בעל כח נעלה כזה — בודאי ראוי לכבדו [ומזה עלינו ללמוד לעשיר באיזה שטח ומובן שתהי' — בנוגע ל"כח" שלו ובמילא גם בנוגע לאחריות שלו].
ע"פ הנ"ל יש להוסיף ביאור בזה שדוקא שלמה ביקש (משלי ל, ח) "ראש ועושר אל תתן לי",
כי נתנסה בשניהם (ובשניהם — בהפלגה) ואין חכם כבעל הנסיון.
"(ממכתב ט' אלול תשל"א)"
[new_section]
קבלתי מכתבו, אשר בו כותב איך שלמד בפולין בישיבת תומכי תמימים
ואח"כ בא לאה"ק ת"ו, ומתאר אופן פרנסתו עתה, אשר חושב הוא כי הכל הוא בהשגחה פרטית ובמילא מחכה שיתעורר לו רצון עז לאיזה ענין שיהי' ואז מתעסק בו, וכל זמן שאין לו רצון עז ותשוקה עצומה עושה פרנסתו בדרך מהיכא תיתי. ושואל אם זו הדרך.
הנה לדעתי אין זו הדרך כלל וכלל, כי וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה כתיב, שצריך להתעסק בענין של פרנסה, ואף שצריך להיות בזה בלי חמימות ובלי לב ולב, כי סוף סוף הכל תלוי בברכת הוי', אבל בכ"ז צריך להיות התעסקות ממש ולא בדרך מהיכא תיתי בלבד.
וידוע מארז"ל (ברכות לה, ב) שצ"ל הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ואז הוי' נותן ברכתו ואספת דגנך תירושך ויצהרך. והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם.
מובן שלכל או"א צריך להיות קביעות עתים בתורה, ולאנ"ש והתמימים הן בתורת הנגלה והן בתורת חסידות חב"ד, אבל בכל אופן צריך להיות ג"כ עסק בענין של פרנסה.
בטח האריכות בזה אך למותר, כיון שמבואר הענין בכמה וכמה ספרים, ומהם בהל' ת"ת לאדמו"ר הזקן. והשי"ת יתן לו ברכתו אשר בעסק מעט יקבל ברכה מרובה.
"(ממכתב ט"ז אלול תיש"א)"
[new_section]
במענה למכתבה מיום 294, בו כותבת ראשי פרקים מאשר עבר עלי' ואשר דברה עם רב, ואמר לה דעת תורה בהאמור.
ומובן שעל כל אחד ואחת מבני ישראל לעשות כהוראת רב בעדתו, שהרי הוא המבטא דעת תורה תורתנו הקדושה תורת חיים וזהו הדרך לקבלת ברכת השם בהמצטרך לאדם ולביתו בכל הפרטים.
לכתבה אשר נמצאת בספק כו', לפלא הדבר שהרי בודאי יודעת אשר אחד מיסודי תורתנו הוא ענין הבטחון בהשם ית' והשגחתו הפרטית על כל אחד ואחת, שלכן על האדם להיות במנוחת הנפש, כיון שהשם ית' משגיח עליו, אלא שהורה לנו השם ית' בתורתו הקדושה שעל האדם לעשות את התלוי בו גם בדרך הטבע, ואז מקום לקיום מה שנאמר וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה, ולכן עלי' למלאת הוראת הרופא ששואלת בעצתו, ולהתחזק עוד יותר בבטחון האמור והשם יתברך יצליחה.
מזכירה במכתבה שביקרה אצל הרב. . שי' ודברה אתו בעניני', ומובן שיכולה להראות להרב מכתבי זה, ויבארה יותר בפרטיות, אם מה שהוא אינו ברור כל כך לדעתה.
בברכת לבריאות (והרי נמצאים אנו בסיום וחותם חדש ניסן, חדש המוצלח לבני ישראל בעניניהם) ולבשורות טובות.
"(ממכתב סוף חודש ניסן)"
[new_section]
... לכתבו ע"ד קמיע כו' — אין זה מהנוהג אצלנו. והתחזקות בבטחון בהשי"ת הרופא כל בשר ומפליא לעשות — מהסגולות הכי טובות.
"(ממכתב כ"ד מ"ח תשכ"ח)"
[new_section]
... לכתבו ע"ד בטחון — מובן שאין הענין יוצא מידי פשוטו וכדמוכח בכ"מ בתושב"כ ובתושבע"פ. ועיין חוה"ל ש' הבטחון. ביאוה"ז (לאדהאמ"צ ולהצ"צ — הו"ל זה עתה) ר"פ וארא.
"(ממכתב כ' מ"ח תשכ"ט)"
[new_section]
... להזכרתו (של כותב המכ' שי') ע"ד יאוש וכו' — לפלא שאינו יודע שנסיון להפיל למח' האדם רגש של יאוש וכיו"ב — ה"ז מתכסיסיו הכי מובהקים של יצה"ר למנוע את האדם ממילוי חובתו: כי מה יש לתבוע ולמה ישתדל? והרי כבר הכריז (לאחרים וגם לעצמו) שמיואש הוא, ר"ל. ראי' מוחשית שמקור הנ"ל בא מהיצה"ר — כי אין היאוש ממעט כלל בתאוות גשמיים.
"(ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א)"
[new_section]
אין ענטפער אויף אייער בריף פון ראש חדש אייר, אין וועלכען איר שרייבט ראשי פרקים פון אייער לעבען און אייער געזונט צושטאנד איצטער.
איך וויל האפען אז ס'איז איבעריג צו אונטערשטרייכען, אז איינע פון די יסודות פון אונזער אמונה הטהורה און אונזער תורה, וועלכע ווערט אנגערופען, תורת חיים, געמיינט א תורה וועלכע ווייזט ווי צו לעבען אין דעם טאג טעגליכען לעבען, אין אלע איינצעלהייטען, איז דאס שטארקער בטחון בהשם יתברך, און ווי
ערקלערט אין מערערע ערטער אין אונזערע הייליקע ספרים, אז די השגחה איז אויף יעדערן באזונדער און אין אלע איינצעלהייטען וואס ער נויטיגט זיך, און די וועג און די כלים אויף צו באקומען די ברכה פון השם יתברך איז דאס די אמונה און אויפפירונג ווי אויבען געזאגט לויט די אנווייזונגען פון תורתנו הק' תורת חיים, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
און וואס אלץ שטארקער און טיפער ס'איז דער בטחון, אלץ מער און פריער קומט די ברכה.
מ'פרעגט אין אלגעמיין און בפרט אין מערערע זאכען, וואס דער מענטשלעכער שכלפארשטאנד קען זיי ניט באגרייפען, פארוואס האט דאס געשעהן אין דעם וועג און ניט אנדערש אבער דאס טאר ח"ו ניט אנרירען דעם פארבונד מיט השם יתברך און דעם בטחון אין עם = ברוך הוא =
לויטן סגנון פון אייער בריף, זייט איר זיכער פארבונדען מיט א שול און מיט רבנים, וכו' וועלען זיי אייך זיכער ערקלערן און באקענען הנ"ל מיט מער איינצעלהייטען, אבער דער עיקר איז די אמונה און די החלטה, אז וויבאלד השם יתברך איז דער עצם הטוב וועט סוף סוף קומען דאס גוטע און וועט קענען אנזאגען גוטע בשורות.
מ'האט געדארפט בודק זיין (אפּטשעקין) אייערע תפילין און יעדער וואכען טאג פארן אנטאן תפילין צו געבן א פּאר סענט אויף צדקה.
"(ממכתב י"ט אייר תשכ"ה)"
[new_section]
ע"פ סיום המכ' — בודאי תעשה כנ"ל, והשי"ת יצליחה:
תלמוד עד שתדע התוכן (לאו דוקא התיבות) של מזמור 23 בתהלים (אין נפק"מ באיזה לשון תלמד). תאמר מזמור הנ"ל ביום הש"ק, ב', ה'. בל"נ. בבוקר דימות החול וכן לפהדה"נ בעשויו"ט — תפריש סענט אחדים לצדקה, בל"נ.
לא תשים לב כלל — מכאן ולהבא — באם מי שהוא מדבר אודותה וכיו"ב, וגם לא תשאלם עד"ז כלל, כי (כאמור במזמור הנ"ל) ה' עמדה, ואף טוב וחסד ירדפוה — ובמילא, אין שליטה עלי', ח"ו, ממי שהוא כלל.
באם הרופא המשפחתי יתן פילן הרגעה וכיו"ב, תמלא הוראותיו.
אזכירה עה"צ להנ"ל ולכוח"ט.
לבעלה שי' — בדהתפוהמ"ז באם ל"נ ביב"ח האחרונים.
"(ממכתב שנת תשכ"ח)"
[new_section]
... ובטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה בחיי היום יומים שתהא מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים וקיום מצותי' עליהם נאמר וחי בהם, שנוסף על העיקר שכן הוא ציווי הקב"ה, הרי זה גם הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך להאדם.
נ.ב. לאחרי התחלה בהנהגה האמורה בפועל — ואין לך דבר העומד בפני רצון אמתי,
ישתדל להסתדר בפרנסה שייעצוהו ידידים מבינים.
ולאו דוקא משהו "גדול ויוצא מן הכלל", ואפשר להעשות גדול וחשוב באמת — בכל ענין והתעסקות.
ואפשר ח"ו להיות קטן באמת, אפילו בהתעסקות רעשנית, כנראה במוחש.
"(ממכתב עשק"מ תמוז תשמ"ו)"
[new_section]
כאו"א (אפילו צדיק גמור כל ימיו) מתפלל בכל יום "אל תביאני לידי נסיון" — באם יחזרו לארצה"ב — תומ"י יתחילו הויכוחים (ובמילא הנסיונות) בענין הדתיות שלהם שתהי' ניכרת בחיי יום יום — שנוהגים באופן שונה מההורים שי' בכו"כ פרטים בכל יום (אכילה וכו') ובפרט בש"ק וכו'.
ואין לדרוש מהורים שלא יהי' איכפת להם מה שילדם אינו אוכל ביחד עמם ואומר הטעם שאסור לאכול זה. [משא"כ בביקור ההורים באה"ק — שבטלה שאלת האכילה וכיו"ב בטלה בעיית ההורים "מה יאמרו כל ידידיהם בראותם הפער בין האבות והבנים" וכו' — ובפרט שהביקור ה"ז רק למשך שבועות אחדים, אבל חזרתם לארצה"ב ה"ז לזמן ארוך. ללמוד רפואה הרי אפשר גם באה"ק].
באם הנ"ל א"א ויחזרו לארצה"ב — צריך למעט באפשריות הנסיונות והויכוחים ככל האפשרי (ע"י שתהי' החתונה בהקדם, ידורו בפ"ע וכו' וכו').
"(ממכתב תמוז תשל"א)"