אגרת התשובה ג
א. באגרת התשובה פ"ד כתב אדה"ז: "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב [ומביא ג' פסוקים] וכמ"ש כי ה' אלקיכם אלקי האלקים גו', הודו לאלקי האלקים גו', ויבאו בני האלקים להתייצב גו', לפי שיניקת חיותם היא מבחי' חיצוניות כו' ושם אלקים הוא בחי' חיצוניות כו'".
ובהערות אאמו"ר מבאר, ש"הביא ג' פסוקים לנגד הג' בחי' מלאכים, שרפים חיות אופנים, שבג' עולמות בריאה [שרפים] יצירה [חיות] עשי' [אופנים], והתהוותם הוא. . מג' בחי' אותיות [היינו שגם האותיות שמהן נתהוו המלאכים נחלקות לג' בחינות], מחשבה בבריאה, דיבור ביצירה, מעשה בעשי'".
מהוספה זו (שגם בהאותיות יש ג' בחינות) משמע, שבהבאת ג' הפסוקים "לנגד הג' בחי' מלאכים", כוונת אדה"ז לרמז לא רק לג' הבחינות שבמלאכים המתהווים משם אלקים (ושלכן נקראים בשם זה), אלא עוד זאת, שבשם אלקים עצמו (בחי' האותיות) המהווה אותם יש ג' בחינות: השם אלקים שבפסוק הראשון (כי ה' אלקיכם אלקי האלקים גו') רומז על אותיות המחשבה ומשם נתהוו המלאכים שבבריאה; השם אלקים שבפסוק השני (הודו לאלקי האלקים גו') מורה על אותיות הדיבור, שמהן נתהוו המלאכים שביצירה; והשם אלקים שבפסוק השלישי (ויבואו בני האלקים להתייצב גו') מורה על אותיות המעשה, שמהן נתהוו המלאכים שבעשי'.
וצריך ביאור: למאי נפק"מ באגרת התשובה כאן לרמז שכל בחינה במלאכים מתהווה מאותיות אחרות?
בשלמא אם אאמו"ר הי' כותב רק שג' הפסוקים הם "לנגד הג' בחי' מלאכים" — הי' אפשר לבאר, שהטעם שהביא אדה"ז ג' פסוקים הוא להדגיש, שכל הבחינות במלאכים, אפילו הבחינה העליונה ביותר (דעולם הבריאה), מתהווה רק משם אלקים;
אבל כיון שאאמו"ר מוסיף "והתהוותם הוא. . מג' בחי' אותיות כו'", הרי מובן
(כנ"ל), שמפרש דברי אדה"ז, שבהבאת ג' הפסוקים כוונתו לרמז גם על חילוקי הדרגות בהאותיות שמהן מתהוות ג' הבחינות שבמלאכים — וא"כ תמוה: למאי נפק"מ באגה"ת לרמז פרטי הדרגות שבשורש התהוות המלאכים?
ב. גם צ"ב בכללות הענין המבואר באגרת התשובה כאן:
ההסבר מדוע "נקראו המלאכים בשם אלקים" בא בהמשך להמבואר לפנ"ז אודות מעלת נשמת האדם לגבי שאר כל הנבראים, ש"צבא השמים ואפילו המלאכים. . נבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחי' חיצוניות החיות. . המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות", משא"כ "נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחי' פנימיות החיות" (אלא ש"אח"כ ירדה. . ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון").
ובהמשך לזה אומר: "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים כו'", שלפי הביאור הנ"ל [שמלאכים קיומם מחיצוניות החיות ונשמת האדם שרשה מפנימיות החיות] יובן גם הטעם ש"נקראו המלאכים בשם אלקים", ואילו נשמת האדם היא "חלק שם הוי' ב"ה" (כפי שהביא לעיל הפסוק "כי חלק ה' עמו וגו'") — כי "שם אלקים הוא בחי' חיצוניות. . (ו)שם הוי' מורה על פנימיות החיות".
וצריך להבין:
מזה שמכל הנבראים המתהווים מחיצוניות החיות רק המלאכים נקראים בשם אלקים מוכח, שזה שהם נקראים בשם אלקים הוא מצד מעלתם המיוחדת לגבי שאר כל הנבראים, אפילו לגבי צבא השמים [שאינם נקראים בשם אלקים] — ומעלתם היא, שהחיות האלקי משם אלקים המהווה ומחי' אותם הרי היא בגילוי בהם, עד שהם נקראים (בגילוי) בשם אלקים.
ואינו מובן:
באגה"ת כאן מדבר רק אודות בחינת החיות המהווה ומחי' את המלאכים, שהיא רק מבחי' חיצוניות (כמו החיות של כל צבא השמים), וא"כ למאי נפק"מ ענין זה ש"נקראו המלאכים בשם אלקים", המורה על אופן החיות [ובזה הם מובדלים מכל צבא השמים], שהחיות היא בגילוי אצלם?
וגדלה השאלה עוד יותר: בנוגע לנשמת האדם הנמשכת מפנימיות החיות (שם הוי') לא מצינו שהיא נקראת בשם הוי' [וכדמוכח כאן גופא, שבסיום הענין, גבי "אבל נשמת האדם כו'", לא כתב אדה"ז ש"נקראת בשם הוי'" (כמ"ש גבי מלאכים), כ"א רק ש"היא חלק שם הוי' ב"ה"], והטעם ע"ז הוא, כי בנשמת האדם אין החיות משם הוי' בגילוי.
זאת ועוד: מזה שנשמת האדם לא נקראת אפילו בשם אלקים (להיות ש"אח"כ ירדה. . ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם"), מוכח, שאפילו בחינה זו אינה בגילוי בנשמת האדם.
ועפ"ז צריך ביאור: איך מתאים להביא ענין זה, המורה על מעלת המלאכים
אפילו על נשמת האדם — כאשר כוונת הדברים כאן היא לבאר מעלת נשמת האדם על (צבא השמים, ואפילו) מלאכים?
ג. ויש לומר הביאור בזה:
כוונת אדה"ז בהביאו הפסוק "כי חלק ה' עמו גו'" היא להסביר, שלא רק ששורש הנשמה הוא משם הוי', אלא עוד זאת, שגם כפי שנשמת האדם נמצאת למטה בגוף [שרק אז נקראת "נשמת האדם"] ה"ה "חלק שם הוי' ב"ה".
[וכפי שממשיך להלן, שבנשמת האדם למטה ישנן ד' אותיות שם הוי' — שזה נוגע לביאור ענין התשובה, כי זה שנשמת האדם למטה היא חלק משם הוי' מדגיש גודל הפגם שבחטא, שע"י כל חטא גורמים שההשפעה מה"א תתאה דשם הוי' תרד בגלות, ופוגמים גם בשאר האותיות, גם בג' אותיות ראשונות דשם הוי'].
ואע"פ שנשמת האדם רק "נמשכה תחלה מבחי' פנימיות החיות" (שם הוי') כנ"ל, ואילו "אח"כ ירדה. . ע"י בחי' האותיות כו' (שם אלקים). . כדי להתלבש בגוף", מ"מ, הרי נשמת האדם קשורה תמיד עם פנימיות החיות, עד שהיא חלק משם הוי' גם בהיותה מלובשת בגוף.
וזהו היתרון (והעילוי) בנשמת האדם על כל הנבראים: הגם שגם שורש כל הנבראים הוא משם הוי' [כמבואר בארוכה בתניא ח"ב, שפירוש שם "הוי'" הוא "שמהוה את הכל מאין ליש", ושם אלקים רק מצמצם החיות משם הוי' ומסתיר עליו], מ"מ יש יתרון בנשמת ישראל בכך, שגם אחרי ירידתה "ע"י בחי' האותיות (שם אלקים) כו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון" הרי היא קשורה עדיין עם שם הוי'.
ד. ובמה בא לידי ביטוי יתרון זה
שבנשמת האדם (שהיא מקושרת עם שם הוי') לגבי שאר הנבראים?
לכאורה הי' אפשר לבאר זה ע"פ המבואר בתניא שענין הצמצום וההסתר דשם אלקים (בגימטריא הטבע) הוא להסתיר על האור דשם הוי' שלמעלה מהטבע ו"נראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע".
ועפ"ז הי' אפשר לומר, שהיתרון בנשמת האדם עי"ז שהיא מקושרת (גם כפי שהיא למטה) בשם הוי' הוא בכך, שאצל ישראל ניכר בגלוי שהנהגת הקב"ה עמם היא למעלה מהטבע [ולא רק עם כלל ישראל, אלא עם כל או"א מישראל בפרט].
אבל לפ"ז יוצא, שהחילוק בין נשמת האדם ושאר הנבראים אינו "הפרש עצום מאד" ["עצום" באיכות, "מאד" בכמות], אלא רק בדוגמת החילוק בין נבראים עליונים ונבראים תחתונים, ולדוגמא — ההבדל בין צבא השמים וצבא הארץ:
כשם שמעלת צבא השמים על צבא הארץ היא, שהאור האלקי שבצבא השמים הוא בגילוי יותר מצבא הארץ, עד שע"י "שאו מרום עיניכם" ניכר ("וראו") ה"מי ברא אלה" — הנה עד"ז היא המעלה (לפי ביאור הנ"ל) בנשמת האדם גם לגבי צבא השמים, דכאשר רואים שבני ישראל הם כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא משתמרת" (ועד"ז בנוגע לכל או"א מישראל בפרט), רואים גילוי אלקות באופן גלוי ומיידי יותר מאשר ע"י ה"ראו" בצבא השמים.
ועוד זאת (ועיקר): לפי ביאור זה מובן רק כיצד נשמת האדם מורה על שם הוי' (שלמעלה מהטבע), אבל לא שהיא עצמה הוי "חלק שם הוי' ב"ה".
ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים כו'" (ומביא ע"ז ג' פסוקים), ללמדנו, שהחילוק בין נשמת האדם ושאר כל הנבראים (כולל גם צבא השמים, ואפילו מלאכים) הוא חילוק עיקרי בעצם מהותם (ולא רק באופן הגילוי). כדלקמן.
ה. הטעם ש"נקראו המלאכים בשם אלקים" הוא (כנ"ל ס"ב) לפי שהחיות האלקי הוא בגילוי אצלם.
זאת אומרת: לא רק שעל ידם מתגלה שיש אור אלקי המהווה ומחי' אותם — בדוגמת הענין ד"וראו מי ברא אלה" בצבא השמים — אלא שבמציאותם גופא נרגשת אלקות בגילוי [דמציאותם היא כשמם: "מלאכים" — שעומדים בביטול תמידי, מוכנים ומזומנים לקיים שליחותו של הקב"ה].
ומזה מובן, שבענין "העלם" ו"גילוי", מלאכים הם למעלה מנשמת האדם (כפי שהיא למטה). וכנ"ל, שנשמת האדם אינה נקראת בשמו של הקב"ה, אפילו לא בשם אלקים
[וכמובן גם מזה שאצל נשמת האדם למטה שייך לפעמים שתעשה דבר שהוא נגד רצון הקב"ה, לא כמלאכים, שתמיד הם מוכנים ומזומנים לקיים שליחותו של הקב"ה].
ומזה מובן, שזה שכל הנבראים, אפילו מלאכים, שייכים לשם אלקים, ואילו נשמת האדם שייכת לשם הוי', אינו מצד הענין ד"העלם" ו"גילוי", אלא מצד החילוק בעצם החיות: החיות של כל הנבראים, גם של מלאכים, הוא משם אלקים, והחיות של נשמת האדם, גם כפי שהיא מלובשת בגוף, היא משם הוי'.
וכדי לבאר החילוק בין נשמת האדם וכל הנבראים (אפילו מלאכים) בנוגע לחיותם (אע"פ שגם שורש ההתהוות של כל הנבראים הוא משם הוי'), ולאידך, גם נשמת האדם ירדה "ע"י בחי' האותיות" — מביא אדה"ז ג' פסוקים שבהם נקראים מלאכים בשם אלקים, שהם כנגד ג' הבחינות במלאכים שבג' עולמות בי"ע, וכנגד ג' הבחינות באותיות (שמהן נתהוו ג' בחינות המלאכים). כדלקמן.
ו. זה ששלשת הפסוקים הנ"ל רומזים על ג' בחינות מלאכים, יש לבאר ע"פ החילוק בתוכן הענין המודגש בכל פסוק:
בפסוק הראשון מקשר מלאכים עם
נשמות ישראל: "ה' אלקיכם (דנשמות ישראל) הוא אלקי האלקים" (של המלאכים הנקראים בשם אלקים). משא"כ בפסוק השני והשלישי.
גם בפסוק השני (הודו לאלקי האלקים) יש יתרון (על הפסוק השלישי) בכך שהמלאכים נקראים "אלקים", משא"כ בפסוק השלישי (ויבואו בני האלקים להתייצב גו') נקראים "בני האלקים" (כמובן, דכאשר נקראים בשם "אלקים" הרי "אלקים" הוא בגילוי יותר, מכפי שנקראים רק "בני האלקים").
[ונוסף לזה: בפסוק השני נזכר ונרגש גם "אלקי האלקים", היינו בחינת שם אלקים ("אלקי") שלמעלה משם אלקים הנמשך במלאכים].
ומזה מובן, שבפסוק הראשון, שהענין ד"אלקי האלקים" (מלאכים) קשור עם "ה' אלקיכם" (נשמות ישראל), מדבר אודות מלאכים שבעולם הבריאה, עולם המחשבה, שיש להם שייכות ל"ישראל עלו במחשבה";
בפסוק השני, שבו אינו מקשר השם אלקים השייך למלאכים ("אלקי האלקים") עם "ה' אלקיכם" (נשמות), אבל השם אלקים השייך למלאכים הוא בגילוי — קאי במלאכים שבעולם היצירה, כי יצירה היא גילוי, כמ"ש יוצר אור;
ובפסוק השלישי, שבו גם השם אלקים השייך למלאכים אינו בגילוי (כ"כ), מדבר במלאכים שבעולם העשי'.
ז. אמנם, ביאור זה אינו מספיק, כי לפ"ז יוצא, שבשינוי הלשון בין הפסוק השני והשלישי נרמז רק החילוק בין המלאכים בענין אופן קבלת החיות משם אלקים (דאצל מלאכים שביצירה הוא יותר בגילוי מכמו במלאכים שבעשי').
אבל מזה שאאמו"ר מדגיש "והתהוותן הוא. . מג' בחי' אותיות" — שגם בשם אלקים גופא (בחי' אותיות) ישנן ג' בחינות — משמע, שבחילוקי הלשונות בהפסוקים נרמזים גם חילוקי הבחינות שבאותיות (דשם אלקים) גופא.
ויש לומר הביאור בזה:
אותיות המחשבה, כיון שנוסף על מציאותן גופא, הרי הן (גם) שורש אותיות הדיבור ואותיות המעשה, הרי הן כוללות ג' בחינות אותיות: אותיות המחשבה, וגם אותיות הדיבור והמעשה (הכלולות באותיות המחשבה); באותיות הדיבור כלולות שתי בחינות אותיות — של דיבור וגם של מעשה (הכלולות באותיות הדיבור); ובאותיות המעשה יש רק בחינה אחת של אותיות — של מעשה.
ועפ"ז מובן הרמז של ג' בחינות
אותיות (מחשבה דיבור ומעשה) בג' פסוקים הנ"ל: בפסוק הראשון (כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים גו'), המדבר באותיות המחשבה, נזכר שם אלקים ג' פעמים; בפסוק השני (הודו לאלקי האלקים גו'), אותיות הדיבור — שתי פעמים; ובפסוק השלישי (ויבואו בני האלקים להתייצב גו'), אותיות המעשה — פעם אחת.
ח. עפ"ז מובן כיצד נתוסף ביאור בהחילוק העיקרי שבין נשמת האדם ו(שאר נבראים, כולל גם) מלאכים, ע"י הבאת ג' פסוקים הנ"ל:
כשם שהוא בענין ג' הבחינות באותיות (שם אלקים), שבאותיות הדיבור לא נמצאת בחינת המחשבה (— השורש ומקור של אותיות הדיבור), ובאותיות המעשה לא נמצאת בחינת הדיבור [וכמרומז גם בג' פסוקים הנ"ל: בפסוק השני נאמר "אלקים" (בחי' אותיות) רק שתי פעמים, ובפסוק השלישי רק פעם אחת, כי באותיות הדיבור לא נמצאת בחי' המחשבה, ובאותיות המעשה חסרה גם בחינת הדיבור],
עד"ז (ובמכש"כ) הוא בנוגע לשמות הוי' ואלקים: ע"י שהחיות דשם הוי' מתלבשת בשם אלקים המצמצם ומסתיר עלי' — ה"ז כאילו שבשם אלקים לא קיימת הבחינה (והעילוי) דשם הוי' כמו שהוא מצד עצמו (קודם שמתלבש בשם אלקים).
ואע"פ שהצמצום וההסתר דשם אלקים הוא רק לגבי "התחתונים", אבל "לגבי הקדוש ברוך הוא כו' (ו)אין מדת הגבורה מסתרת חס ושלום לפניו יתברך" — הרי מבואר בכ"מ, שהצמצום לגבי "התחתונים" אינו דמיון, אלא מציאות.
ובמילא נמצא, שבהחיות האלקי שמחי' ומהווה הנבראים, לא נמצאת (לגבי הנבראים) הבחינה (והעילוי) דשם הוי', והרי היא חיות דשם אלקים.
וזהו החילוק בין נשמת האדם ו(שאר נבראים, כולל גם) מלאכים:
חיות המלאכים היא משם אלקים (כפי שהוא כאילו בלי הבחינה דשם הוי'), וגם בשם אלקים גופא, הרי החיות דמלאכים דיצירה היא רק מאותיות הדיבור (שבהם לא ישנה בחינת המחשבה), והחיות דמלאכים דעשי' הוא רק מאותיות המעשה (שבהן לא ישנה בחינת הדיבור); משא"כ נשמת האדם, הרי גם לאחרי ש"ירדה. . ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' (אותיות המעשה) כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון", חיותה היא משם הוי'.
"(משיחת ש"פ תבא תש"ל)"