אגרת התשובה ה
א. באגרת התשובה (פרקים דו) מאריך אדמו"ר הזקן "בביאור מלת תשובה ע"ד הסוד — תשוב ה', ה"א תתאה [דשם הוי'] תשובה תתאה, ה"א עילאה תשובה עילאה", ד"ה"א תתאה" היא מקור הנפש האלקית, וע"י עוונות "נכרת ונפסק חבל ההמשכה. . מה"א תתאה" לנשמת האדם, וכן גורם ל"גלות השכינה", כי ע"י מעשיו הרעים כו' הוא ממשיך ומוריד השפעת ה"א תתאה [שרש נשמת האדם ומקורה] עד תוך היכלות הסטרא אחרא — "וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך במעשיו ומחשבותיו, כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה, וזהו תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות כו'".
ואח"כ ממשיך בריש פ"ז: "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם ב' דברים דרך כלל, הא' הוא לעורר רחמים העליונים. . על נשמתו. . שנפלה. . לבירא עמיקתא הן היכלות הטומאה והסט"א, ועל מקורה. . לעורר רחמים על השפעת שם הוי' ב"ה שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסט"א. . והב' לבטש ולהכניע הקליפה וסט"א. . ע"י לב נשבר ונדכה. . זבחי אלקים רוח נשברה כו'".
ובהערות אאמו"ר על אגה"ת מבאר ב' הלשונות (בריש פ"ז) "דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה", וז"ל:
"אמת הוא תפארת, מדתו של יעקב, מדת הרחמים, והישר הוא יסוד. . והם הם הראשים דמלכות. . מתפארת נמשכו חסדים לכתר מלכות, ומיסוד נמשכו גבורות לדעת דמלכות. . זהו שאמת והישר. . הם דרך לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה בחי' מלכות, שהם משיבים ומחזירים אותה למקומה".
ואח"כ מבאר "והיינו הב' דברים שאמר לקמן לעורר רחמים העליונים כו', רחמים הוא תפארת בחי' אמת (ועיין לקמן באגה"ק פ"ו, ע"ש). . ולבטש ולהכניע כו' שזהו בחי' גבורות זבחי אלקים כו' הוא בחי' ישר, יסוד, בחי' גבורות".
והנה כבר נת' כמ"פ, שבכמה מקומות נראה שבהערות אלו כוונת אאמו"ר היא לא רק לבאר את דיוקי הלשונות בספר התניא, אלא גם לרמז ביאור בתוכן הכללי של הפרק (הענין).
וכן יש לומר בעניננו, שביאור אאמו"ר הנ"ל, שב' הדברים ד"אמת" ו"ישר" [המכוונים ל"ב' דברים. . לעורר רחמים. . ולבטש ולהכניע"] הם כנגד ב' הספירות דתפארת ויסוד ("הראשים דמלכות"), ו"הם משיבים ומחזירים" ה"א תתאה (מלכות) למקומה — מבארים כללות תוכן הפרק ע"ד ב' הדברים ד"לעורר רחמים. . ולבטש ולהכניע כו'".
ב. דהנה לכאורה נראה, דמ"ש ברפ"ז "דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם ב' דברים
כו'", היינו, שהטעם שהאדם צריך "לעורר רחמים העליונים. . על נשמתו", וכן "לבטש ולהכניע הקליפה. . ע"י לב נשבר ונדכה כו'", הוא כדי לתקן הענין ד"גלות השכינה" שנגרם ע"י החטאים, וכפי שממשיך בפרק ח, ש"אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל. . תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ"ל, ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדה"ר. . (ה)מנקים כל הפגמים. . ושוב אין יניקה להחיצונים והסט"א מהשפעת ה"א תתאה. . ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה".
אבל דוחק לפרש כן, כי לפ"ז נמצא, שכל האריכות בפרק זה אודות שני דברים אלה (לעורר רחמים ולבטש ולהכניע כו') אינה ענין לעבודת התשובה עצמה ("לשוב אל ה' בכל לבו"), אלא הוא ענין בפ"ע — לתקן את "גלות השכינה" הנגרמת ע"י עוונותיו.
ועוד זאת: בסוף פ"ו כבר כתב אדה"ז (כנ"ל) "וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה כו' כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה", הרי מפורש שע"י התשובה עצמה "מחזיר השפעת השכינה למקומה", ואיך מתאים זה עם המשך הענין, שאין "תשובה נכונה" מספיקה להחזיר השפעת השכינה למקומה, אלא צריכים עוד דברים נוספים — "לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע הקליפה כו'"?
וגם: מדוע בפ"ח, כשמבאר איך מפסיקים יניקת החיצונים ופועלים ש"תשוב ה"א תתאה למקומה", לא הזכיר כלל הדבר הב' שבפ"ז (ע"ד ביטוש והכנעה), אלא רק הדבר הא' (התעוררות רחמים על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה)?
ולכן מסתבר לומר, שכוונת אדה"ז במ"ש "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל" היא (בעיקר) לעבודת התשובה דהאדם, שב' הדברים המבוארים בהפרק (לעורר רחמים כו' והביטוש וההכנעה) הם הפועלים שהתשובה תתאה דהאדם תהי' באמת ובאופן ישר (ואזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה "מחזיר השפעת השכינה למקומה").
[אלא שבפ"ח מוסיף עוד ענין, שע"י שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו כו'", נעשה ענין נוסף, שרחמי האדם מעוררים "רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים. . (ה)מנקים כל הפגמים"].
וצריך ביאור: מהו הקשר בין שני דברים אלה לתוכן ענין התשובה, "לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו", "באמת ובלב שלם" — שלכן רק הם ה"דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה"?
וענין זה יובן ע"פ הערת אאמו"ר, שב' דברים אלה [שכנגד "תפארת" ו"יסוד", "הראשים דמלכות"] "הם משיבים ומחזירים אותה (ה"א תתאה) למקומה", כדלקמן.
ג. ביאור הדבר:
בגדר מצות תשובה כתב אדה"ז לעיל (פ"א) "שיגמור בלבו. . לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת", שמזה מובן, שעיקר ענין התשובה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצות.
דהנה בכל מעשה עבירה, יש בו פריקת עול מלכות שמים, דאם הי' עליו עולו ית', הי' מושל ברוח תאוותו כו' מצד עול מלכות שמים, כמו עבד, דאף שבהפקירא ניחא לי', ה"ה כופה א"ע מחמת עול אדונו שעליו. ולכן, ראשית ענין התשובה, "לשוב אל ה'", היא לקבל עליו מחדש את עול מלכותו ית'.
וזוהי השייכות דתשובה תתאה לה"א תתאה שבנפש — כי ה"א תתאה היא מדת מלכותו ית', ובעבודת האדם היא קבלת עול מלכותו ית'.
וזה מתאים עם דברי אדה"ז לעיל, דה"א תתאה בנפש האדם קאי על עסק התורה והמצות במעשה — כי קבלת עול מלכות שמים שייכת למעשה, כמו עבד שמקבל עליו עול אדונו, שאין קבלת העול משנה את פנימיותו (שכלו ומדותיו) — שהרי גם אחרי קבלת העול "בהפקירא ניחא לי'" — אלא שבנוגע למעשה בפועל מתנהג כפי רצון אדונו; וכן הוא בעבודת השם, שקבלת עול מלכות שמים היא (בעיקר) בנוגע למעשה האדם, כל' אדה"ז הנ"ל "שלא יעבור. . מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת".
ד. והנה, כשם שמצינו בנוגע לה"א תתאה (ספירת המלכות) למעלה, ש"בנינה" הוא ע"י הספירות שלמעלה ממנה (וכמבואר בהערת אאמו"ר, ש"תפארת" ו"יסוד" הם "הראשים דמלכות") — עד"ז צריך לומר גם לענין ה"א תתאה שבנפש, קבלת עול מלכותו ית', דעם היות שקבלת עול (בפועל) שייכת ל"מעשה" וחיצוניות האדם, מ"מ, "בנין" מדת הקבלת עול שבאדם הוא ע"י הפנימיות שלו (שלמעלה ממעשה).
ויש לומר הביאור בזה:
ענין קבלת עול מלכותו ית' שאצל ישראל, אינו דבר חיצוני לבד (שכופה א"ע להתנהג כפי רצון המלך ושלא למרוד במלכותו ית'), אלא הוא בפנימיותו ועד שמושרש בפנימיות נפשו, דלהיות ש"חלק הוי' עמו. . חלק משם הוי' ב"ה", וכל א' מישראל מקושר אליו ית' בפנימיות נפשו, הרי מלכותו ית' נרגשת בנפשו והוא מקבל עליו עולו ית'.
וזהו ג"כ מ"ש אדה"ז כאן "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה כו' הם שני דברים כו'":
ב' הדברים ד"לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע כו'", הם ה"פנימיות" דקבלת עול והיא "נבנית" על ידם [ע"ד ש"תפארת" ו"יסוד" הם "הראשים דמלכות" ובונים אותה], כדלקמן סעיף ה; ולכן נדרשים לבחי' תשובה תתאה שני דברים אלה, כי לאחרי שאדם פרק מעליו עולו ית', הרי מובן, שכדי לתקן זה ו"לבנות"
מחדש את מדת הקבלת עול, צריכים לתקן הפגם מעיקרו, שהקבלת עול שלו תהי' מצד פנימיות נפשו.
ובזה מובן דיוק לשון אדה"ז "(דרך) האמת והישר":
אע"פ שקיום "מצות התשובה" הוא ע"י עצם קבלת עול מלכותו ית' (ואין נפק"מ אופן הקבלת עול או סיבתו) — כי "מצות התשובה. . היא עזיבת החטא בלבד" — מ"מ, כדי שתהי' "באמת" ה"ז רק אם היא באופן שהקבלת עול קשורה ו"דבוקה" עם פנימיות נפשו. דנוסף לזה שרק אז יש לה קיום ("שפת אמת תכון לעד") — כי באם הקבלת עול שלו היא רק באופן חיצוני הרי עלול ביותר שלא יהי' לה קיום, כיון שמצד נפשו "בהפקירא ניחא לי'" — הנה עוד זאת, שעצם הגדר ד"אמת" מורה שנעשה מצד הפנימיות שלו.
ואז התשובה היא באופן של "דרך. . הישר": ענינו של "ישר" הוא — שהתשובה אינה בגלל סיבה מבחוץ [להעיר מתשובת ר' אלעזר בן דורדייא], אלא מצד האדם עצמו. ובנוגע לעניננו: סתם קבלת עול (חיצונית) הרי סיבתה אימת האדון (שחוץ להעבד); משא"כ כשהקבלת עול היא תוצאה מהתקשרות הפנימית של הנפש בו ית', ה"ז "דרך. . הישר", שהוא ענין בהאדם עצמו.
ה. ע"פ הנ"ל יש לבאר הטעם שדוקא ב' דברים אלה — "לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע כו'" — הם ה"דרך האמת והישר" להעבודה דתשובה תתאה:
ענין קבלת עול מלכות קשור, בכללות, עם ב' ענינים: א) הרגשת מלכותו ית', ב) הכנעת מציאות העבד. וע"ד עבד שמקבל עליו עול אדונו, שראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שזהו אדונו והוא קנוי אליו; אבל זה בלבד אינו מספיק, דאם מדת ההפקירות שלו היא חזקה, הרי הידיעה שזהו אדונו לא תוכל להגבילו, וקבלת עול האדון דורשת הכנעת ישות ומציאות העבד כלפי האדון.
והם שני הענינים ד"חסדים" ו"גבורות" (ה"בונים" את המלכות): "חסד" ענינו גילוי, והוא התגלות המלך; ו"גבורה" היינו הכנעת האדם, שעי"ז עול המלך מתקבל בנפשו וחודר ללבו.
וכך הוא בענין התשובה, שכדי שהאדם יוכל לתקן מדת ה"קבלת עול מלכות" שלו — הרי זה ע"י "ב' דברים דרך כלל, הא' הוא לעורר רחמים כו' על נשמתו כו' והב' לבטש ולהכניע הקליפה כו' ע"י לב נשבר ונדכה":
זה שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמ
נות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה" מורה, שהאלקות מאיר בנפשו (דאל"כ לא הי' זה מעיק לו עד ש"יתמרמר ע"ז מאד מאד") — בחי' "חסד";
וענין הביטוש וההכנעה ע"י לב נשבר ונדכה הוא ענין ה"גבורה" הנצרך לקבלת עול, שעי"ז נקבע ה"עול" בלבו פנימה.
וזוהי גם השייכות לשתי הלשונות "אמת" ו"ישר" (שהם שני הדברים ד"לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע כו'", כביאור אאמו"ר) — כפירושם הפשוט:
ה"אמת" שבעבודת התשובה דהאדם, הו"ע הבא מלמעלה. וענין זה מרמז אאמו"ר ע"י הציון [על הענין ש"רחמים הוא ת"ת בחי' אמת"] — "ועיין לקמן באגה"ק פ"ו. ע"ש":
באגה"ק שם מבואר דדחילו ורחימו הבאות מלמעלה "הן הנקראות בשם אמת. . שהוא (ית') אמת האמיתי וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמי'. אך איזה הדרך שיזכה האדם לאמת ה', הנה הוא ע"י שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ שבנפשו כו'". וכן הוא בעניננו, שבכדי שהתשובה תהי' באמת ה"ז ע"י גילוי אמת ה', אלא שהדרך לזכות לגילוי זה הוא ע"י שמעורר "רחמים העליונים. . על נשמתו כו'";
ו"ישר" היינו זה שהתשובה (וקבלת עול מלכותו) היא בהאדם עצמו, כנ"ל, ולכן, נוסף על התעוררות רחמים רבים (הגורם לגילוי אמת ה' מלמעלה), צ"ל ענין הביטוש וההכנעה, ע"י לב נשבר ונדכה, שעי"ז התשובה וקבלת עול מלכותו נרגשת בפנימיותו.
"(משיחת ש"פ מקץ תשל"א) "