ר"ה (תשנ"ב)
א. כתב רבינו הזקן בסידורו ב"סדר תקיעות": "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר קאַפּיטיל זה [מזמור מז שבתהלים] ז' פעמים".
ובפשטות אומר כאן אדמו"ר הזקן ב' ענינים שונים: (א) "יכין עצמו לתקוע בשופר"; (ב) "יאמר קאפיטיל זה ז' פעמים".
[ובפרט שמקורם של שני הענינים הוא בב' מקומות שונים, דמ"ש "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר" מקורו בפרי עץ חיים ומשנת חסידים, ובמקומות אלו לא הובא ע"ד אמירת מזמור מז; ואילו ענין אמירת מזמור מז מקורו בסידור האריז"ל, אבל שם (אף שהובאו הכוונות לתקיעת שופר) לא נמצא כלום ע"ד ההכנה לתק"ש — "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר"].
וצ"ע, מדוע סתם אדמו"ר הזקן "יכין עצמו לתקוע בשופר", מבלי לפרש אופן ההכנה.
והנה בפע"ח ומשנת חסידים שם ממשיך "(יכין עצמו כו' לתקוע בשופר) לעורר הזעיר אנפין כו'", ומפרט הכוונה הכללית (ע"ד הסוד) של תק"ש, שמזה מובן, שההכנה ("יכין עצמו") שייכת לכוונת דתק"ש, שצריך להכין את עצמו באופן שע"י תק"ש וכוונות שלו יתעורר הז"א כו'.
ואם הטעם שלא העתיק אדמו"ר הזקן כוונות תק"ש בסידור, הוא כמנהגו בסידורו בכלל שלא העתיק כוונות האריז"ל, לפי שאינם דבר השווה לכל נפש — לא
הו"ל להעתיק גם תחלת ל' הפע"ח ומ"ח "יכין עצמו"; ואם ס"ל שגבי תק"ש הוי יוצא מן הכלל והכוונות דתק"ש שייכות לכל נפש, הו"ל להעתיק הכוונות (בכללות, עכ"פ) בפירוש (ע"ד שמצינו בהגדה של פסח, שהעתיק הכוונות דשפיכת היין באמירת המכות כו').
ב. והנה אאזמו"ר בספרו "שער הכולל" (על סידור אדה"ז) פי', דמ"ש אדמו"ר הזקן "יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר כו'" — "ההכנה היא [בזה גופא] שיאמר זה המזמור ז' פעמים" [היינו שהו' (ד"ויאמר") היא ו' הפירוש]. כי טעם אמירת מזמור זה הוא לפי שעי"ז מהפכין מדת הדין למדת הרחמים (כמבואר בסידור האריז"ל שם, ומיוסד על דברי המדרש), והיא פעולת תק"ש, כמבואר בפע"ח שע"י השופר "מתעלין ומתמתקין הדינים והגבורות דשם אלקים". ונמצא, שאמירת מזמור זה ז' פעמים היא מהכוונות דתק"ש.
ויש להוסיף ביאור בזה, בהקדם ענין כללי בשייכות לסידור אדמו"ר הזקן, דאף שקבע את נוסח התפלה ע"פ כוונות האריז"ל, שיהי' מדוייק כפי היוצא ע"פ קבלה (נוסף לזה שיהי' מכוון גם ע"פ הדקדוק והלשון), מ"מ לא העתיק בסידורו הכוונות עצמן, לפי שאינו דבר השייך לכל נפש כנ"ל.
בכלל משמע, שענין הכוונות שייך רק ליחידי סגולה (היודעים לכוון כוונות אלו), אבל יותר נראה לומר, דזה גופא שאדמו"ר הזקן קבע נוסח התפלה (שהוא נוסח שווה לכל נפש) מכוון ע"פ כוונות האריז"ל, הוא לפי שע"י עצם התפלה בנוסח זה (גם ע"י אותם שאינם יודעים מענין הכוונות) נפעלים בפועל ההמשכות וכו' שבכוונות האריז"ל.
ומטעם זה גופא תיקן אדמו"ר הזקן נוסח תפלה המיוסד על כוונות האריז"ל, כדי שכל ישראל יהיו שייכים לענין כוונות אלו.
וי"ל שהוא ע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן בהל' ת"ת שלו לענין לימוד חלק הסוד
שבתורה, "שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כו' צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות", היינו שכל נפש צריכה לעסוק בהשגת סודות התורה — דמעין זה ואולי ביתר שאת הוא בענין כוונות התפלה ע"ד הסוד, שהן שייכות לכל נפש, אלא שרוב הצבור (שאין יודעים לכוין הכוונות בפועל) שייכים רק לה"נפעל", שע"י התפלה בנוסח זה נפעלים הענינים. וידועים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, "ידוע ומקובל. . אשר אלו שאין דעתם יפה לכוון מפני העדר הידיעה כו' מספיק שיכוונו כוונה כללית: להיות תפלתו נשמעת לפניו ית' עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה".
ועד"ז הוא בענין הכוונות דתק"ש, שהן שייכות לכל נפש, אלא שפעולת הענינים — לרוב הציבור (שאין יודעים לכוון כל הכוונות) היא ע"י אמירת מזמור מז שבתהלים ז' פעמים.
ג. אבל קשה לפרש כן כוונת אדמו"ר הזקן, כי: (א) פשטות הלשון "יכין כו' ויאמר", משמע שהם ב' ענינים. (ב) ועיקר: כיון שלפי הנ"ל אין כאן הכנה מלבד אמירת מזמור מז ז' פעמים — לא הול"ל אלא העיקר בנוגע למעשה — "יאמר קאַפּיטיל זה ז' פעמים", ולמה הקדים להעתיק ממ"א "יכין עצמו"?
ואף את"ל שבלשון זו מודגש שע"י אמירת המזמור נפעל ענין הכוונות דתק"ש (כנ"ל) — למאי נפק"מ הדגשה זו בסידור השווה לכל נפש? והרי לא מצינו במקומות אחרים בסידור שאדמו"ר הזקן ירמז כיצד נפעלים הענינים שבכוונות, ורק קבע נוסח התפלה בהתאם לזה.
ומסתבר לומר, דמ"ש אדמו"ר הזקן בלשון סתמי "יכין עצמו", אין כוונתו להכנה השייכת לכוונות דתק"ש שבפע"ח ומשנת חסידים (שלא העתיקן בסידורו), אלא כפשטות הלשון, שהבעל תוקע צריך להכין את עצמו לתק"ש, וכמובא גם במטה אפרים ע"ד המנהג לעשות "הכנה רבה" לתק"ש. ולא פירט אדמו"ר הזקן שום הכנה פרטית, כיון שאינו דבר השווה לכל נפש, דיש ריבוי אופנים שביכולתם לעורר את האדם ולהכינו לתק"ש (וכפי שהובאו כמה מהם במטה אפרים שם), וכל חד וחד לפום שיעורא דילי' צריך להכין את עצמו לתק"ש.
ד. אלא שעדיין אין זה מתרץ השאלה — מדוע רק הכא גבי מצות תק"ש כ' אדה"ז שצריכים להכין את עצמו לקיום המצוה? והרי כל קיום כל מצוה כדבעי הוא כשזהו בכוונה הראוי' (דמצוה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה), ומ"מ לא מצינו שאדה"ז יכתוב בסידורו גבי עוד מצות שהובאו בסידור (כמו ציצית, תפילין, נטילת לולב ועוד) שהאדם צריך להכין את עצמו קודם עשיית המצוה.
לכאורה יש לבאר זה ע"פ מ"ש הרמב"ם, ד"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם כו' וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה כו'", דלכאורה יש לדייק, אמאי הביא הרמב"ם דברי אגדה אלה בספר הי"ד שהוא ספר הלכה? ומשמע לכאורה, ש"רמז" זה נוגע להלכה, דאין תקיעת שופר רק מצוה שבמעשה (שמיעת קול שופר) אלא גם מצוה שבלב, שקול השופר צריך לעורר את האדם לתשובה, ומבלי זה חסר בעצם קיום המצוה [וע"ד (ולא ממש) דברי הב"ח הידועים לענין ציצית תפילין וסוכה, שקיום מצות אלו תלוי גם בכוונתן], ומהאי טעמא כ' אדה"ז שצריך להכין עצמו לתק"ש, כיון שבלי זה חסר בעצם קיום המצוה.
אבל דוחק לפרש כן, כי לא מצינו בספרי הפוסקים שבלי כוונה והתעוררות תשובה חסר בקיום מצות תקיעת שופר, וגם ברמב"ם קשה לפרש כן, דא"כ הו"ל להביא ענין זה בהל' שופר, ומזה שהביאו רק בהל' תשובה ולא בהל' שופר מוכח שאין "רמז" זה חלק מקיום מצות שופר.
ה. ויש לומר הביאור בזה, בהקדם תמי' כללית בסידור אדה"ז: בס' קבלה איתא שקודם כל מצוה צריכים לומר "לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'", ובכמה סידורים הובא נוסח זה לפני קיום כמה מצות. ומצינו בזה דבר פלא בסידור אדה"ז, שלא קבע לומר "לשם יחוד" לפני קיום מצוה (כפי שמצינו בהמצוות שהובאו בסידורו), אבל לאידך קבע לאומרו בכל יום בתפלה קודם ברוך שאמר.
ומבואר בזה, ד"אנחנו אומרים לשם יחוד קודם התפלה ויוצאים בזה על כל היום בקיום המצות כו'".
אבל עדיין דורש ביאור: אם זוהי הנהגה השייכת לכל אדם, למה לא קבע לאומרו קודם עשיית כל מצוה, ואם אינו דבר השווה לכל נפש, אמאי קבעו לפני ברוך שאמר?
וי"ל עפמשנ"ת לעיל (סעיף ב), דבעצם ס"ל לאדה"ז שענין הכוונות (גם) ע"ד הסוד שייך לכל נפש, אלא שזהו רק בנוגע לה"נפעל", שלכל נפש ניתן הכח לפעול את הענינים וההמשכות המפו
רשים בכוונות המצות, אף שמעשה הכוונות אינו דבר השווה לכל נפש.
ועפ"ז נראה לומר עוד, שס"ל לאדה"ז שצריך אדם לומר "לשם יחוד" עכ"פ פעם אחת בכל יום, כדי לפעול "יחוד קוב"ה ושכינתי'" בקיום כל מצוה ומצוה במשך כל היום כולו. דאף שאינו דבר השווה לכל נפש לכוין "לשם יחוד כו'" בקיום כל מצוה ומצוה במשך כל היום כולו, מ"מ, בידו של כאו"א לכוין זה (עכ"פ כל חד וחד לפום שיעורא דילי') בשעת התפלה, ואמירה וכוונה זו בתחילת היום הוי פעולה נמשכת לכל הדברים הנעשים במשך יום זה, כנ"ל. ולכן קבע לאומרו בתפילת הבוקר, ובזה גופא, בתחילת התפלה, קודם ברוך שאמר.
ו. לפי הקדמה זו יש לבאר ג"כ שיטת אדה"ז בענין הכוונות לתק"ש:
מ"ש אדה"ז שצריך להכין את עצמו לתק"ש ולא די בשמיעת קול השופר לחוד, מובן, כי בסידור אדה"ז שנקבע ע"ד הסוד, נוגע ביותר ענין ההכנה והכוונה שבמצוות. אלא שכיון שזהו סידור השווה לכל נפש, לכן, גם בענין זה נקט אדה"ז דרך השווה לכל נפש, שלא חייב ענין ההכנה לפני כל מצוה ומצוה אלא רק לפני תקיעת שופר.
דכשם שהוא בנוגע לכל יום ויום, שאדה"ז קבע לומר "לשם יחוד" פ"א בתחילת היום, הפועל על כל היום כולו כנ"ל, מעין זה הוא לענין כללות השנה כולה, שבמצוה כללית זו דתקיעת שופר שבתחילת השנה דרוש ענין ההכנה, ועי"ז נמשך ג"כ לכל השנה כולה.
דהנה מבואר בכ"מ, דתק"ש היא מצוה כללית הנוגעת לעבודת האדם במשך כל השנה כולה, דראש השנה נקרא "ראש" (ולא תחילת השנה) לפי שהוא כמו ראש המנהיג את הגוף כולו, וכך עבודת האדם במשך הזמן דראש השנה משפיעה על עבודתו במשך כל השנה כולה. ובזה גופא הרי "מצות היום בשופר", שהיא היא המצוה (והעבודה) העיקרית דראש השנה. ולכן אף שענין הכוונה והכנה בכל מצוה אינו דבר השווה לכל נפש, מ"מ, גבי תקיעת שופר שהיא בגדר "ראש" לכל השנה כולה, צ"ל ההכנה בגלוי אצל כל ישראל.
ועפ"ז יש לפרש בעומק יותר לשון אדה"ז "יכין עצמו לתקוע בשופר", ולא פירט במה היא ההכנה — שאין זה רק לפי שזה תלוי בכל חד וחד לפום שיעורא דילי' (כנ"ל סעיף ג), אלא מפני שזהו בהתאם לתוכן העבודה דתקיעת שופר, שהיא העבודה הראשונה בתור "ראש" לעבודת האדם במשך כל השנה כולה. שתוכן "ראשית" זו היא — קבלת עול מלכות שמים, קבלת עול כללית, והיינו שאין עבודת היום רק קבלת החלטות טובות לשפר את עצמו בענינים פרטיים
בתורה עבודה וגמ"ח, אלא היא מסירה כללית לה' מעומק הנפש.
וזהו מ"ש אדה"ז "יכין עצמו לתקוע בשופר" ולא כ' שום ענין פרטי, כי זהו כל התוכן דתקיעת שופר, הכנה כללית לעבודת השם במשך כל השנה כולה שלמעלה מפרטים.
"(משיחת ש"פ האזינו תשל"א)"