כז וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתׇב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

(כז) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – וְלֹא אַתָּה רַשַּׁאי לִכְתֹּב תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה (גיטין ס ע"ב).

כח וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃

כט  וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃

(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה – כְּשֶׁהֵבִיא לוּחוֹת אַחֲרוֹנִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
כִּי קָרַן – לְשׁוֹן קַרְנַיִם, שֶׁהָאוֹר מַבְהִיק וּבוֹלֵט כְּמִין קֶרֶן. וּמֵהֵיכָן זָכָה מֹשֶׁה לְקַרְנֵי הַהוֹד? רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: מִן הַמְּעָרָה, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" (שמות לג,כב; תנחומא, לז).

[בלקו"ש ח"ו שיחה א' לפרשת ויקהל, מבאר אדמו"ר, שביום הכפורים עצמו, כשירד מן ההר, רק דיבר איתם מענין תורה ותשובה, ורק למחרת יום הכפורים, דיבר אתם מענין עשיית המשכן, וישב לשפוט, עיי"ש ביאור הדברים]

[ברכות ז, א] [פסחים ח, א]

ל  וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכׇל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃

(ל) וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו – בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בָּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד,יז), וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים; וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי נשא, א).

[ברכות ז, א]

לא וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃

(לא) הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה – כְּמוֹ נְשִׂיאֵי הָעֵדָה.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם – שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם. וּלְשׁוֹן הֹוֶה הוּא כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.

[לכאורה כוונת רש"י בזה לומר, שמה שכתוב בפסוקים אלו, לא-לה לא הי' רק בפעם ההוא, כשירד מן ההר, אלא שכך הי' הסדר במשך הזמן, ולכן הוא ענין של "הוה".

ענין זה של "הוה" מתחיל מ"וידבר משה אליהם", כי לכאורה לאחרי שבפעם הראשונה כשירד מן ההר "ויקרא אלהם משה וכו'", לא היו צריכים לזה, ולכן מפרש רש"י זה על "וידבר משה אליהם]

לב וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃

(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ – אַחַר שֶׁלִּמֵּד לַזְּקֵנִים, חוֹזֵר וּמְלַמֵּד הַפַּרְשָׁה אוֹ הַהֲלָכָה לְיִשְׂרָאֵל. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד סֵדֶר הַמִּשְׁנָה? מֹשֶׁה הָיָה לוֹמֵד מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן, שָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָּנָיו, שָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָם. נִסְתַּלְּקוּ הֵם, יָשַׁב אֶלְעָזָר לִימִין מֹשֶׁה וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן וְכוּלֵּיהּ. נִכְנְסוּ זְקֵנִים, שָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָם. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים, יָשְׁבוּ לַצְּדָדִין. נִכְנְסוּ כָּל הָעָם, שָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָם. נִמְצָא בְּיַד כָּל הָעָם אֶחָד, בְּיַד הַזְּקֵנִים שְׁנַיִם, בְּיַד בְּנֵי אַהֲרֹן שְׁלֹשָׁה, בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּעֵרוּבִין (דף נ"ד ע"ב).

לג מפטירוַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃  

(לג) וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה – כְּתַרְגּוּמוֹ: "בֵּית אַפֵּי" [=בית פנים]. לְשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא בִּגְמָרָא: "סְוִי לִבָּא" (כתובות ס"ב ע"ב); וְעוֹד בִּכְתֻבּוֹת (דף ס' ע"א): "הֲוָה קָא מַסְוֵי לְאַפָּהּ", לְשׁוֹן הַבָּטָה, הָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ. אַף כַּאן "מַסְוֶה", בֶּגֶד הַנִּתָּן כְּנֶגֶד הַפַּרְצוּף וּבֵית הָעֵינַיִם. וְלִכְבוֹד קַרְנֵי הַהוֹד, שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ הַכֹּל מֵהֶם, הָיָה נוֹתֵן הַמַּסְוֶה כְּנֶגְדָּן. וְנוֹטְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם יִשְׂרָאֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁהַמָּקוֹם נִדְבַּר עִמּוֹ, עַד צֵאתוֹ; וּבְצֵאתוֹ יָצָא בְּלֹא מַסְוֶה.

לד וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃

לה וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙  אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃

(לד - לה) וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְרָאוּ קַרְנֵי הַהוֹד בְּפָנָיו. וּכְשֶׁהוּא מִסְתַּלֵּק מֵהֶם, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בּוֹאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. וּכְשֶׁבָּא לְדַבֵּר אִתּוֹ, נוֹטְלוֹ מֵעַל פָּנָיו.