וחד מי מהימן
וחד מי מהימן - להכשירו לזה בחזקת נאמן:
והתניא מעשה שבא
מעשה שבא - העד לפני ב"ד בשבת להעיד על החדש:
הוא ועדיו עמו להעיד עליו.
ועדיו עמו - להחזיקו נאמן:
אמר רב פפא: מאי אחר? זוג אחר.
ה"נ מסתברא, דאי לא תימא הכי, אם אינן מכירין אותו — מאי אותו?
אילימא אותו חד, וחד מי מהימן?
חד מי מהימן - לעדות החדש:
משפט כתיב ביה? (תהילים פא, ה)
משפט כתיב ביה - כי חק לישראל הוא משפט וגו':
אלא מאי אותו אותו הזוג, ה"נ מאי אחר זוג אחר.
וחד לא מהימן?
והתניא: מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת
באושא.
באושא - כשישבה סנהדרין שם ושם היו מקדשין את החדש:
אמרי: רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה
והא דלא חשיב ליה משום כבודו של רבי נהוראי.
משום כבודו דרבי נהוראי - שהרי לא הוזכר ר' נהוראי אלא ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג היתר בדבר ואין כבודו שנביא את ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו:
רב אשי אמר: רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה באושא ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה.
סהדא אחרינא הוה באושא - המכיר את העד הזה:
אי הכי מאי למימרא?
מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא, קמ"ל.
מספיקא - שמא אין אותו העד בביתו:
כי אתא עולא אמר: קדשוה לירחא במערבא.
אמר רב כהנא: לא מיבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן, אלא אפי' איניש דעלמא נמי מהימן.
מ"ט?
כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי.
תניא נמי הכי: בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החדש נאמן:
בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם וכו':
תנו רבנן מה קלקול קלקלו הבייתוסין?
פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים
שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז
אחד משלנו
אחד משלנו - ולא הכירוהו:
ואחד משלהם.
שלהם העיד עדותו ויצא.
שלנו אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה?
אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי.
ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני.
אמרו לו: מי הזקיקך לכך?
אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים
להטעות את החכמים - שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית כמשמעו ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום:
אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים.
אמרו לו מאתים זוז נתונין לך במתנה
מאתים זוז נתונים לך במתנה - ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר כדאמרינן ביבמות (דף פט:) מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' (עזרא י, ח):
והשוכרך ימתח על העמוד באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין:
ימתח על העמוד - למלקות כדאמרינן במסכת מכות (דף כב:) כופת שתי ידיו על העמוד:
משנה
בראשונה היו משיאין משואות
בראשונה היו משיאין משואות - לאחר שקדשו החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים לשלוח לגולה להודיע כי המשואות מודיעים אותן:
משקלקלו הכותים
משקלקלו הכותים - והשיאו גם הם משואות שלא בזמן החדש להטעות ישראל וב"ד לא היו משיאין משואות אלא בחדש שנתקדש ביום ל' כדאמרינן בפירקין וכשלא היו משיאין לערב של יום ל' הכל יודעין שהחדש מעובר ופעם אחת עיברו ב"ד את החדש ולא השיאו משואות לערב ל' והכותים השיאום בהרים שלהם והטעו את בני הגולה לעשותו חסר:
התקינו שיהו שלוחין יוצאין.
כיצד היו משיאין משואות?
מביאין כלונסאות
כלונסות - פירטק"י בלע"ז:
של ארז ארוכין
ארוכים - כדי שיראו למרחוק:
וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן
וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - כל אלו מרבים שלהבת:
וכורך במשיחה,
וכורכן במשיחה - לונצ"י בלע"ז קושרם בחוט של משיחה בראשי הכלונסיות:
ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני.
וכן בראש ההר השלישי.
ומאין היו משיאין משואות?
ומאין היו משיאין משואות - מה שם ההרים:
מהר המשחה לסרטבא,
מהר המשחה - מתחילין הוא הר הזיתים שלפני ירושלים עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא:
ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד
עד שהיה רואה כל הגולה
לחוורן וכו' - את הגולה בני בבל אנשי פומבדיתא והמה מודיעין לכל בני מדינת בבל:
לפניו כמדורת האש:
כמדורת אש - מפרש בגמרא מדורת אש לשון היסק גדול:
גמרא
מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא?
דכתיב: (שמואל ב ה) וישאם דוד ואנשיו, ומתרגמינן ואוקדינן דוד.
ת"ר: אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו
לקדשו - להודיען שנתקדש:
ואימתי משיאין?
לאור עיבורו.
לאור עיבורו - לערב יום שלשים נגהי ל"א יום שלשים קרוי יום עיבורו כדאמרינן לעיל (דף יט:) על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהם ועל שם שממנו מעברין את חדש היוצא קרוי יום עיבור:
למימרא דאחסר עבדינן אמלא לא עבדינן?
מ"ט?
א"ר זירא: גזירה משום ר"ח חסר.
ר"ח חסר - ר"ח הנקבע ביום שלשים שהחדש היוצא נמצא עכשיו חסר:
שחל להיות בערב שבת.
שחל להיות בע"ש - ולא נוכל לחלל שבת לאורו להשיא משואות ונשיא אותם למ"ש:
אימת עבדי - באפוקי שבתא
דאי אמרת נעביד נמי אמלא
ואי אמרת - שנהא רגילין בין אחסר בין אמלא:
אתו