002 —002 - יום ב' דראש השנה ה'תשכ"ח והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול

2

Video part 1  Video part 2  Video part 3

בס"ד. יום ב' דראש השנה ה'תשכ"ח*)

והי'[1] ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, ומדייק אדמו"ר הזקן (בהמאמר ד"ה זה שבלקו"ת[2]) מ"ש בשופר גדול, מהי המעלה דשופר גדול. גם צריך להבין (כמו שמדייק בהמשך המאמר[3]) מ"ש יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע. ואדמו"ר האמצעי[4] מוסיף עוד דיוק בזה שנאמר יתקע, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו. ונקודת הביאור (בהדרושים[5]) היא, דההתעוררות שעל ידי שופר סתם הוא רק לאלה שהם בקירוב קצת, ובכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים שגם הם יתעוררו לבוא לירושלים ולהשתחוות לה', הוא על ידי שופר גדול.
ובכדי לבאר העילוי דשופר גדול שיהי' לע"ל, מקדים בהמאמר[6] ביאור ענין שופר דראש השנה (עכשיו), דעל ידי שישראל תוקעין בשופר, שהיא הצעקה דפנימיות הלב שלמעלה מהשכל, עי"ז נמשך פנימיות הלב דלמעלה כביכול, רצון העליון שלמעלה מהחכמה. ועל זה נאמר[7] ואד' הוי' בשופר יתקע, דכמו שתקיעת שופר דהאדם היא הצעקה דפנימיות הלב, עד"ז הוא למעלה, דענין תקיעת שופר הוא המשכת וגילוי הפנימיות. והחילוק בין שופר סתם לשופר גדול הוא, דשופר סתם הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה מעולמות אבל שייך לעולמות, סובב כל עלמין, ושופר גדול הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה משייכות לעולמות, למעלה גם מסובב. וזהו שבשופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, דאד' הוי' הם שמות, אלא ששמות אלה (אד' הוי' בניקוד אלקים) הם נעלים ביותר[8], ובשופר גדול כתיב יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע, כי תקיעה זו היא המשכה וגילוי מבחינת סתימא דכל סתימין, שלמעלה משמות.
ב) ובכדי לבאר העילוי דשופר גדול עוד יותר, מביא הצ"צ[9] (בהביאור שלו[10] להמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול שבלקו"ת) מ"ש בלקו"ת בד"ה להבין המשנה[11] יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה[12], דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן בראש השנה שחל להיות בשבת אין צריך [כ"כ[13]] לתקיעת שופר. וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת הוא, כי בתענוג כמה מדריגות, ודרגת התענוג שממשיכים על ידי תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת. שהתענוג דשבת הוא מבחינת חיצוניות הכתר, שרש הנאצלים, והתענוג שהמשיכו על ידי תקיעת שופר במקדש הוא מבחינת פנימיות הכתר, בחינה תחתונה שבמאציל[14]. ומוסיף הצ"צ, שגם בהתענוג דבחינה תחתונה שבמאציל, ישנם כמה מדריגות. והתענוג שנמשך בבית ראשון על ידי תקיעת שופר הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך בבית שני. ובבית ראשון עצמו, השופר דיוהכ"פ דשנת היובל [שמצות יובל היתה רק בבית ראשון[15]] הוא נעלה יותר מהשופר דראש השנה. ואעפ"כ גם בשופר דיובל נאמר[16] והעברת שופר תרועה, שופר סתם[17]. ומזה מובן, ששופר גדול הוא למעלה גם מהגילוי שנמשך על ידי שופר דיובל.
ג) ולהוסיף, דשופר גדול שיהי' לע"ל הוא למעלה יותר גם משופר דמתן תורה, שהרי גם בשופר דמ"ת נאמר[18] ויהי קול השופר, שופר סתם. דזה שממשיך בכתוב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד הוא שקול השופר היה חזק מאד, קול גדול[19], אבל בנוגע השופר שממנו נמשך הקול[20] לא נאמר שהי' שופר גדול, ומזה מובן דשופר גדול שיהי' לעתיד הוא למעלה גם מהשופר דמתן תורה. וכדאיתא בפרקי דר"א[21] בענין ב' קרניו של אילו של יצחק, דקרן של שמאל נשמע קולו על הר סיני שנאמר ויהי קול השופר, וקרן של ימין שהוא גדול מהשמאל עתיד לתקוע בו לע"ל, שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והטעם על זה שהשופר דמתן תורה הי' שופר סתם והשופר דלע"ל יהי' שופר גדול, מבאר אדמו"ר האמצעי[22], כי במתן תורה היו כולם בקירוב לאלקות (גם לפני קול השופר), ולכן גם ע"י שופר סתם הי' אפשר לעוררם. אבל בכדי לעורר את האובדים והנדחים הוא דוקא ע"י שופר גדול. ועפ"ז מבאר מ"ש יתקע בשופר גדול, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, כי הגילוי דבחינת שופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהי' מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל[23].
Part 2
ד) והנה מבואר בתחלת המאמר[24] (לאחרי הדיוק בהפסוק והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול) דזה שאומרים[25] בראש השנה זה היום תחלת מעשיך הוא כי בכל ראש השנה הוא התהוות כל העולמות מחדש כמו שהי' בפעם הראשונה. ומ"ש זכרון ליום ראשון (שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון) הוא, כי בתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא[26], ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא. ומבאר[27] שהעבודה (אתערותא דלתתא) שעל ידה ממשיכים הרצון והתענוג בבריאת העולמות היא כמאמר רז"ל[28] אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות כו' ובמה בשופר. והטעם על זה שההמשכה עכשיו היא על ידי עבודת האדם הוא[29] כי ע"י שההמשכה (עכשיו) היא ע"י עבודתם של ישראל, דשורש ישראל הוא בהעצמות, הרצון והתענוג שנמשכים עכשיו הם נעלים יותר מהרצון והתענוג שנמשכו מצד עצמם (בתחלת הבריאה). ועפ"ז צריך להבין, שהשופר דלמעלה (פנימיות רצון העליון[30]) שנמשך עכשיו, שהוא שופר סתם, המשכתו היא ע"י עבודת האדם, והשופר דלע"ל שהוא שופר גדול, יומשך מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל.
והנה מבאר בהמאמר[31] דזה שלע"ל יתקע בשופר גדול הוא ע"ד שופר דראש השנה עכשיו, כי מצות אינן בטילות לע"ל [אלא שאז יהי' השופר במדריגה נעלית יותר, שופר גדול]. ויש לומר, שהמקור לזה (שיתקע בשופר גדול שייך לתקיעת שופר דראש השנה) הוא מה דאיתא בגמרא[32], דטעמו של המ"ד בתשרי עתידין להגאל הוא אתיא שופר שופר, כתיב[33] הכא תקעו בחודש שופר וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר מה שהובא לעיל מהדרושים, דפירוש יתקע (תי"ו בקמ"ץ) בשופר גדול הוא יתקע בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל, הרי מענינים העקריים דראש השנה הוא עבודת האדם [וכמבואר בכ"מ[34] דהטעם על זה שראש השנה הוא באחד בתשרי, אף שבכ"ה באלול נברא העולם[35] ואחד בתשרי הוא יום הששי למעשה בראשית, הוא, כי ביום זה נברא האדם], וכיון דענין יתקע בשופר גדול הוא ע"ד תקעו בחודש שופר דראש השנה (תשרי[36]), הי' ראוי לכאורה שהמשכת ענין זה תהי' על ידי עבודת האדם, ואעפ"כ מבואר בהדרושים, דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל. גם צריך להבין, דכל הענינים שבתורה (מלשון הוראה), הם הוראה בעבודת האדם, וכיון דזה שיתקע בשופר גדול יהי' מלמעלה בלי אתערותא דלתתא, מהי ההוראה מזה בעבודת האדם.
ה) ויובן זה ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש[37], דזה ששופר צדו אחד קצר וצדו השני רחב הוא על שם מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה[38]. דכמו שקול השופר, ע"י שיוצא מן המיצר מצדו הקצר עי"ז דוקא הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב, כמו"כ הוא ברוחניות, שע"י הצעקה מן המיצר והדוחק, מן המיצר קראתי י-ה, עי"ז דוקא ענני במרחב י-ה. ומבאר שם, דזהו שאמרו רז"ל[39] כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, דרשה בתחלתה [שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר[40] תחנונים ידבר רש[41]] היא הקריאה מן המיצר, ועי"ז מתעשרת – ענני במרחב. וכמבואר במאמר הנ"ל של אדמו"ר מהר"ש[42] המעלה דתפלת עני על תפלת עשיר. ויש לומר, שהמעלה בתפלת עני היא בשני ענינים. בהתפלה עצמה, כתורת הבעל שם טוב[43] על הפסוק[44] תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, דתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, וגם שתפלת העני מתקבלת יותר. ועוד ענין, שגם התענוג דהאדם מההשפעה שנמשכה לו ע"י תפלתו, התענוג של העני הוא תענוג גדול יותר, כתורת הה"מ שהובאה במאמר הנ"ל[45].
ועפ"ז יש לבאר השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי זה שלע"ל יתקע בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים והנדחים, הוא, כי האובדים והנדחים הם בתכלית המיצר, וזה מעורר וממשיך התקיעה דשופר גדול (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין), תכלית המרחב. וזוהי השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה (תקעו בחודש שופר), כי ענין ראש השנה הוא דע"י שהיא רשה בתחלתה (מרשית השנה, רשית חסר[46]), היא מתעשרת.
ו) ויש לומר, דעל ידי התקיעה בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים נעשה עילוי גם בארץ אשור וארץ מצרים. כי הכוונה בזה שישראל גלו לארץ אשור ולארץ מצרים, ועד שעי"ז נעשו אובדים ונדחים, היא, בכדי שע"י מיצר הגלות, ובפרט מיצר הגלות של אלה שע"י הגלות נעשו במצב דאובדים ונדחים, יתעורר ויומשך השופר גדול, שעי"ז יתעלו ישראל למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהיו קודם שגלו. ולכן, כשיתקע בשופר גדול ותושלם הכוונה שבשבילה נבראה ארץ אשור וארץ מצרים, תהי' עלי' גם בהם.
ועפ"ז יש להוסיף עוד ענין בהשייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי בראש השנה שני ענינים. שהוא יום בריאת האדם, ושעי"ז נעשה עילוי גם בכללות הבריאה (כדלקמן). והענין הוא כמ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון[47], דצריך להבין, הרי ראש השנה (זה היום) הוא באחד בתשרי שהוא יום הששי למעשה בראשית, ואיך הוא זכרון ליום ראשון. ומבאר[48], דהרצון לבריאת העולם הוא חיצוניות הרצון, ופנימיות הרצון הוא בישראל. ושני ענינים אלה בזמני השנה הם בכ"ה אלול ובראש השנה. דבכ"ה אלול שבו נברא העולם הוא חיצוניות הרצון, ובראש השנה (אחד בתשרי) שבו נברא האדם, אתם קרויין אדם[49], הוא פנימיות הרצון. וזהו זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה שני ענינים[50]. ענין העיקרי דראש השנה הוא שהוא תחלת מעשיך, המשכת עצמות אוא"ס (שלמעלה מרצון לעולמות) ע"י עבודת האדם, ועוד ענין בראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון, שההמשכה דעצמות אוא"ס נמשכת גם בהרצון לבריאת העולמות, ועי"ז בהעולמות[51]. ועפ"ז, השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה היא בשני הענינים שבו, המשכת הגילוי דשופר גדול לישראל שייכת לתחילת מעשיך, והעילוי שיהי' עי"ז בארץ אשור וארץ מצרים שייך לזכרון ליום ראשון.
Part 3
ז) והנה ע"פ המובא לעיל (ס"ה) מהדרוש דאדמו"ר מהר"ש שהמיצר דשופר הו"ע שנה שרשה בתחלתה, דענין רשה בתחלתה הוא זה שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה, מובן, דענין המיצר שעל ידו הוא המשכת המרחב הוא גם כשהמיצר הוא מצד הביטול, שעבודתו היא בשלימות אלא שמצד הביטול שלו הוא מרגיש שהוא נמצא במיצר, גם ע"י מיצר זה הוא המשכת המרחב. ועד"ז הוא בנוגע הגילוי דשופר גדול שמתעורר ונמשך ע"י המיצר דהאובדים והנדחים, דגם כשעבודתו היא בשלימות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות דאוא"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב[52] ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, שעי"ז נתעורר ונמשך הגילוי דשופר גדול. ויש לומר שגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה עצמו עני ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך צדקה, הוא מכיר ומרגיש דזה שע"י עבודתו נמשך הגילוי הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד חסד הקב"ה[53], יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי אתערותא דלתתא כלל.
ולהוסיף, דע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול[54]) שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל, מובן, דזה שכל ישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) ירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה' הוא שע"י הגילוי דשופר גדול יתעורר הרצון האמיתי[55] דישראל. דזהו החילוק שבין הגאולה דיציאת מצרים וגאולה העתידה, שביציאת מצרים, חפצם של ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית'[56] היתה מצד הגילוי דלמעלה[57], משכני[58], ובגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים יהי' הרצון דישראל, והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון דישראל. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם – המעלה דראש השנה, עבודת האדם[59]. אלא שבהאובדים והנדחים כפשוטם, המעלה דעבודת האדם היא לאחרי הגילוי דשופר גדול שעל ידו מתעורר רצונו האמיתי דהאדם, אבל המשכת הגילוי דשופר גדול הוא מצד מלמעלה. ועוד אופן ביתקע בשופר גדול, שגם המשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י עבודה, כנ"ל.
ח) וזהו והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, דההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, היא, שבסוף זמן הגלות שנשארו רק כמה רגעים שקודם ליום ההוא שיתקע בשופר גדול [ויתירה מזה שבנוגע לכמה ענינים התחיל כבר הענין דיתקע בשופר גדול, כמובן ממאמר הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר[60], ובפרט שמעת כתיבת המאמר עד עכשיו כבר עברו כו"כ שנים, ועאכו"כ בזמן האחרון שראו במוחש שכו"כ שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו בתשובה ע"י התקיעה בשופר גדול[61]] צריכה להיות העבודה בביטול, ההכרה והרגשה שכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. ולהעיר, שהרגש זה אינו פועל חלישות בעבודתו, ואדרבה, ע"י הרגש זה, עבודתו היא ביתר שאת. דכשהעבודה שלו קשורה עם מציאותו, העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך, הרי היא מאדך, מאד שלך[62], וע"י ההרגש שהענינים שנעשים ע"י עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות, עי"ז הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה[63].
ט) והנה מבואר בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול[64] בענין שופר דראש השנה, דהגם שעיקר ההמשכה היא ע"י הצעקה דפנימיות הלב מ"מ צ"ל התקיעה בשופר גשמי דוקא, כי עשי' היא לעילא, וגם בכדי שהגילוי דפנימיות רצון העליון [בחינת שופר דלמעלה[65]] יומשך למטה בגשמיות. ומזה מובן, דכמו"כ הוא בנוגע להתקיעה דשופר גדול ביום ההוא, שאין מספיק הענינים שהיו עד עכשיו, והתקיעה בשופר גדול צריכה להיות באופן שכל ישראל, גם וכולל האובדים והנדחים, יבואו וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, בירושלים כפשוטה, ע"י משיח צדקנו שיוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס ראש השנה – תשנ"ב, "לקראת ראש השנה . . כ"ה אלול, שנת ה'תנש"א". 
  1. 1 ישעי' כז, יג. והוא מפסוקי שופרות דר"ה.
  2. 2 דרושים לר"ה נח, א ואילך. וראה גם מאמר זה (בשינויים קלים) באוה"ת דברים כרך ה' דרושי ר"ה ע' ב'עז ואילך. וראה ביאור למאמר זה באוה"ת ר"ה ע' א'תה ואילך. שם א'תח ואילך.
  3. 3 נט, ד.
  4. 4 עטרת ראש שער ר"ה פכ"ב.
  5. 5 לקו"ת שם ס, א. עט"ר שם.
  6. 6 לקו"ת שם נח, ד ואילך. עט"ר שם פי"ח ואילך.
  7. 7 זכרי' ט, יד. וגם פסוק זה הוא מפסוקי שופרות דר"ה.
  8. 8 ראה בארוכה לקו"ת נצבים נא, ג.
  9. 9 שיום ההולדת שלו הוא בערב ר"ה – נולד כ"ט אלול תקמ"ט ("היום יום" כט אלול. ועוד).
  10. 10 ר"ה ע' א' תה ואילך. וראה שם ע' א'תח.
  11. 11 ר"ה רפ"ד (כט, ב).
  12. 12 לקו"ת דרושי ר"ה נו, א ואילך. וראה שם נז, א ואילך.
  13. 13 בלקו"ת שם (נז, ריש ע"ב) שבשבת "אינו נצרך לשופר". אבל באוה"ת ר"ה ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר". ולהעיר, דעפ"ז מובן זה שגם בר"ה שחל בשבת ישנה המצוה דתק"ש, אלא שאינה בתוקף כ"כ כבר"ה שחל בימי השבוע (לפי שבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש), ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר.
  14. 14 ראה לקו"ת שם נז, ד.
  15. 15 ראה ערכין לב, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.
  16. 16 בהר כה, כט.
  17. 17 בלקו"ת ר"ה ס, רע"ג "תקיעות דר"ה זהו בחינת שופר סתם . . אבל ביוהכ"פ . . התגלות זו בשופר גדול". ומבאר בסיום הענין שם "הוא רק הארה מבחי' שופר גדול".
  18. 18 יתרו יט, יט.
  19. 19 בעט"ר שער ר"ה פכ"א (כב, ב) מובא לשון הפסוק (ואתחנן ה, יט) קול גדול ולא יסף. וראה זח"ב פא, ב ד"קול גדול ולא יסף" קאי על קול השופר.
  20. 20 ויש לומר, דקול גדול הוא הגילוי ושופר הוא העצם שממנו נמשך הגילוי, כמ"ש בזהר שם "אתרא דקלא נפיק מיני' אקרי שופר". וזהו שלע"ל יהי' שופר גדול, שאז יהי' בגילוי העצם שלמעלה מגילוי.
  21. 21 פל"א.
  22. 22 עט"ר שם פכ"ב.
  23. 23 כ"ה הלשון (בלי אתעדל"ת כלל) בעט"ר שם בתחלת הפרק ובסופו.
  24. 24 לקו"ת ר"ה נח, א-ב. וראה גם עט"ר שם פ"י (ט, ב).
  25. 25 בתפלת מוסף דר"ה.
  26. 26 מיכה ז, יח.
  27. 27 לקו"ת שם נח, ב ואילך. עט"ר שם פי"א ואילך.
  28. 28 ר"ה טז, א. לד, ב.
  29. 29 ראה עט"ר שם פי"ב (יב, א). וראה לקמן ע' יז ואילך. ע' כט ואילך. ע' מא ואילך. וש"נ.
  30. 30 ראה לעיל ס"א.
  31. 31 לקו"ת שם נט, סע"ב ואילך.
  32. 32 ר"ה יא, ב.
  33. 33 תהלים פא, ד.
  34. 34 ראה לקמן ע' מא ואילך ובהנסמן שם.
  35. 35 ויק"ר רפכ"ט. ובכ"מ – נסמן לקמן שם הערה 7.
  36. 36 ראה סה"מ תרנ"ד ע' קלח (ועד"ז באוה"ת בא ע' רס) דהטעם של המ"ד בתשרי עתידין להגאל כי תשרי הוא "זמן התעוררות תשובה מלמטה". וצריך ביאור, שהילפותא שבתשרי עתידין להגאל (לפי שתשרי הוא מלמטה) הוא מהכתוב יתקע בשופר גדול (אתיא שופר שופר) דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו.
  37. 37 ראה סה"מ תרכ"ז ע' תא. ושם ע' שצח.
  38. 38 תהלים קיח, ה. וראה זח"ב ס, רע"א.
  39. 39 ר"ה טז, ב.
  40. 40 משלי יח, כג.
  41. 41 פרש"י ר"ה שם.
  42. 42 סה"מ תרכ"ז ע' שצט ואילך.
  43. 43 כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' צו (יג, ג).
  44. 44 תהלים קב, א.
  45. 45 סה"מ שם ס"ע תו ואילך.
  46. 46 עקב יא, יב. וראה ר"ה שם.
  47. 47 דשנת תרע"ג (נדפס בהמשך תער"ב ח"א ע' קכז) ודשנת תרע"ו (נדפס בהמשך הנ"ל ח"ב ע' א'קמ).
  48. 48 המשך תער"ב ח"א ע' קלד. ועד"ז שם ח"ב ע' א'קמו.
  49. 49 יבמות סא, א.
  50. 50 ראה גם ד"ה יבחר לנו דיום ב' דראש-השנה תשכ"ג סעיף ו (לעיל ע' ה). אלא שהביאור שם הוא ד"תחלת מעשיך" קאי על האדם ו"זכרון ליום ראשון" קאי על כללות הבריאה. ובהמשך תער"ב שם, שגם "תחלת מעשיך" קאי על ההמשכה בעולם (המשכת הרצון למלוכה), ו"זכרון ליום ראשון" הוא "דע"י הרצון למלוכה נמשך הרצון לעולמות ושיהי' בבחינת גילוי אור". וראה הערה הבאה.
  51. 51 דהעולמות כמו שהם מצד פנימיות הרצון, ענינם הוא לא עולמות אלא זה שעל ידם נשלמת הכוונה (שלמעלה מרצון לעולמות). וזה שענינם הוא עולמות הוא ע"י שהתהוותם היא מהרצון לברוא עולמות (מצד כי חפץ חסד הוא), וע"י שהרצון לעולמות נמשך מפנימיות הרצון (ראה הערה הקודמת), ההמשכה דאוא"ס היא (גם) בהעולמות שענינם הוא עולם.
  52. 52 סה"מ תרנ"ט ע' סד. וראה גם סה"מ תרנ"א ע' עה ואילך. ע' ריב ואילך.
  53. 53 וזה שההמשכה היא ע"י עבודה, גם זה הוא חסד הקב"ה שההמשכה לא תהי' נהמא דכסופא.
  54. 54 נדפס ב"הקריאה והקדושה" תשרי תש"ג ובסה"מ אידיש ע' 78 ואילך.
  55. 55 ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
  56. 56 לשון אדמו"ר הזקן בתניא פל"א (מ, ב).
  57. 57 ולכן יציאתם ממצרים היתה באופן דכי ברח העם (תניא שם. לקו"ת ויקרא ג, א).
  58. 58 undefined
  59. 59 ועפ"ז מתורץ הדיוק שבהערה 36.
  60. 60 ראה בארוכה שיחת ש"פ בראשית (ב) שנה זו (תשכ"ח).
  61. 61 להעיר, שמאמר זה נאמר לאחרי ההתעוררות שלאחרי מלחמת ששת הימים (המו"ל).
  62. 62 ראה תו"א מקץ לט, ד. ספהמ"צ להצ"צ קכג, ב. ובכ"מ.
  63. 63 ראה עד"ז לקמן ח"ג ע' ק.
  64. 64 לקו"ת ר"ה נט, ד.
  65. 65 ראה לעיל ס"א.

The Great Shofar – Rosh Hashanah 5728: “And It Will Be on That Day, a Great Shofar Will Be Blown”

1. Introduction: The Prophecy of the Great Shofar

This discourse is based on the Meimer from the first volume of Maamorei Meluket, the second Meimer, which begins with the verse: “And it will be on that day, a great shofar will be blown.” This verse from Yeshayah is also recited during Musaf on Rosh Hashanah. The prophecy describes a future time when a great shofar will be sounded, gathering those lost in the land of Ashur and those pushed away in Egypt, who will then come to prostrate themselves before Hashem on the holy mountain in Jerusalem. The Rebbe explores what is meant by this “great shofar,” its unique qualities, and why the verse does not specify who blows it. He also connects this future event to the shofar we blow on Rosh Hashanah today and begins by analyzing these themes step by step.

2. Questions on the Verse and Its Language

The Alter Rebbe opens his analysis by questioning what distinguishes a “great shofar” from an ordinary one. Why does the verse use such terminology? Furthermore, as noted in Likutey Torah and expanded upon by the Mitteler Rebbe, it is curious that the verse simply states “it will be blown,” without specifying who is blowing it—not Hashem, not anyone else—implying that it happens almost automatically or independently. What is the significance of this language? The Meimer seeks to clarify both what makes this shofar “great” and why its sounding appears self-generated.

3. The Need for a Great Shofar: Reaching Those Far Away

The explanation begins with understanding why a special shofar is needed at all. An ordinary shofar can awaken those who are nearby—both physically and spiritually—but to reach those who are truly distant, such as those lost in Ashur or exiled in Mitzrayim (which symbolize both prosperity and oppression), something greater is required. The great shofar has the power to arouse even those who are far removed or estranged for various reasons, inspiring them to return to Jerusalem and bow before Hashem. Thus, the greatness of this shofar lies in its ability to reach every Jew, no matter how distant.

4. Levels of Divine Revelation Through Shofar

To understand what makes the great shofar unique, we must first examine what happens when we blow an ordinary shofar on Rosh Hashanah. The cry of the shofar represents an outpouring from the innermost depths of our heart—beyond intellect—which elicits a corresponding response from above: an inner will or desire from Hashem that transcends wisdom (chokhmah). This is described as drawing down Hashem’s inner heart through our own heartfelt cry.

However, even this lofty level—the revelation brought about by our blowing—is still connected to creation; it is called sovev kol almin, meaning it surrounds all worlds but remains related to them. In contrast, the great shofar draws down a revelation entirely beyond any connection to creation—a level utterly removed even from sovev kol almin. That’s why with an ordinary shofar we say “Hashem blows,” referencing divine names; but with the great shofar there are no names mentioned—it comes from a place beyond all names and definitions.

5. Comparing Different Types of Shofars Throughout History

The Meimer continues by comparing various historical instances where different levels of delight (ta’anug) were drawn down through blowing the shofar:

  • On Rosh Hashanah that falls on Shabbos, outside of the Temple only Shabbos delight is drawn down; inside the Temple, blowing draws down an even higher delight—penimiyus ha-keser, or inner crown.
  • The first Temple’s Yom Kippur Jubilee year (when they blew for yovel) reached an even higher level than regular Rosh Hashanah or second Temple blowings.
  • Yet all these are still considered “ordinary” shofars compared to what will be revealed through the great shofar in the future.

This demonstrates how each successive level surpasses previous ones but still falls short of what is meant by “the great shofar.” Even at Sinai during Matan Torah—the giving of Torah—the sound was powerful but not called a “great” shofar; only in Messianic times will this ultimate revelation occur.

6. Why Only a Great Shofar Can Awaken Those Truly Lost

The Mitteler Rebbe explains that at Sinai everyone was already close to Hashem; thus even an ordinary shofar sufficed to awaken them. But for those who are truly lost or pushed away—whether due to spiritual distance or life circumstances—only a great shofar can reach them. The verse’s use of “it will be blown” (in passive form) indicates that this awakening comes entirely from above; it does not depend on human initiative (hisarusa d’letata). This answers why no one is named as blowing—it happens automatically because of divine kindness alone.

7. Reconciling Human Service with Divine Initiative

This raises a question: If Rosh Hashanah centers around human service (avodah sa’adam)—our efforts below—how can we relate to something that comes entirely from above? Every year on Rosh Hashanah we say “this is the beginning of Your deeds,” meaning each year creation is renewed as it was originally—but now dependent on our service rather than solely divine initiative as at creation’s outset.

The answer lies in understanding that while our avodah draws down new divine desire and delight into creation (even higher than what was drawn originally), there remains an aspect—the great shofar—that comes purely from above without any arousal below. Yet these two modes are connected: our service prepares us for and ultimately triggers this higher revelation—even if it appears self-generated when it arrives.

8. The Role of Humility – From Narrowness Comes Expansion

The Rebbe Maharash explains using the physical structure of a shofar: one end is narrow (meitzar) and one end wide (merchav). You can only produce sound by blowing into the narrow side; so too spiritually, when we call out from our own constriction or humility (“from my distress I called out”), Hashem responds with expansiveness (“He answered me with relief”). This humility isn’t necessarily about actual suffering but about approaching Rosh Hashanah with self-effacement—as if poor or lacking before Hashem—which makes our prayers more heartfelt and effective.

This dynamic applies both literally (to those truly lost) and figuratively (to anyone who feels humble before God). Even someone whose service is complete may feel lacking compared to Hashem’s greatness—and this very feeling draws down unlimited divine kindness.

9. Elevating All Creation Through Return – The Purpose of Exile

The elevation achieved through blowing the great shofar doesn’t just affect individuals—it transforms Ashur and Mitzrayim themselves (the places representing challenge). Their purpose was always to provide obstacles so that overcoming them would lead to greater ascent for both people and places involved. When those lost return home through hearing the great shofar, they fulfill their mission—and so do Ashur and Mitzrayim themselves become elevated along with them.

This parallels how Rosh Hashanah marks not just man’s creation but also brings elevation to all existence: man’s avodah uplifts all worlds because he stands at their center.

10. Humility Even Amongst Spiritual Accomplishment – Feeling Lost Inspires Revelation

The sense of being poor or lacking—even if only relative to God’s infinite greatness—is itself enough to bring about revelation from above. Even someone whose avodah is perfect may feel like an outsider compared to Hashem’s exaltedness; this humility awakens within him (and within all Israel) a yearning for closeness which triggers divine response—the sounding of the great shofar.

This feeling leads one not only toward personal growth but also toward drawing down blessings for others—for when you recognize your own limitations before Godliness, you become open to receive without limit.

11. How Self-Effacement Enables Unlimited Divine Flow

If someone feels truly poor—that he has nothing except what he receives as charity—then whatever comes his way he attributes entirely to Hashem’s kindness rather than his own merit or effort. In such cases, even though technically his avodah may have contributed, he senses none of his own power involved; everything feels like pure gift from above (“it will be blown”—on its own). This attitude removes all boundaries from his service—it becomes limitless because he no longer identifies with personal achievement but only with being a vessel for divine grace.

12. Awakening Every Jew – The Unique Power of the Great Shofar

The Previous Rebbe writes that when this great shofar sounds in Messianic times, it will awaken every Jew’s essential point—the core spark within each soul—which motivates them all (even those most distant) to leave exile willingly and come bow before Hashem in Jerusalem. Unlike Egypt where redemption came solely through overwhelming revelation from above (“draw us after You”), future redemption will arise because each Jew’s own inner desire—to connect with God—will surface naturally once awakened by this higher call.

13. Practical Lessons – Bringing Bitul Into Our Service Today

The lesson for us today lies in cultivating humility (bittul) within our avodah: recognizing that whatever we accomplish isn’t due solely to our abilities but primarily due to divine kindness bestowed upon us (“it will be blown”). This recognition doesn’t weaken our efforts—in fact it empowers us! When you realize your achievements aren’t your own doing but gifts from above, your service becomes boundless rather than limited by ego or self-image.

14. Action Is Essential – Physical Mitzvahs Draw Down Spiritual Light

No matter how deep our intentions or emotions run during Rosh Hashanah prayers, they must find expression through concrete action—blowing an actual physical shofar—for only then does spiritual light descend fully into this world (b’gashmius). Similarly, when Mashiach comes and ushers in universal return through sounding the great shofar, every Jew—including those most distant—will physically gather in Jerusalem and prostrate themselves before Hashem at His holy mountain.

This ultimate gathering fulfills both personal transformation through humility and collective elevation for all creation—a process already begun in recent generations as more Jews awaken their inner spark—and may it culminate speedily with Mashiach leading us upright into our land immediately!

Leave Feedback