בס"ד. כ"ט אלול ה'תשל"ב, ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ג*
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה[1], ומפרש בגמרא[2] דרבנן הוא דגזור בי', דהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. וידוע הדיוק בזה[3], מה ראו חז"ל לדחות מ"ע דאורייתא, ובפרט מצות שופר שהיא מצוה רמה ונישאה מאד[4], משום גזירה בעלמא [ובפרט עכשיו, שאין מצוי שיהי' רה"ר מה"ת[5], והגזירה שמא יעבירנו הוא רק שלא יבוא לאיסור דרבנן]. וגם[6], הרי החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת[7], ואיך מנעו בשביל זה המצוה מכמה צדיקים גדולים וטובים. וידוע הביאור בזה[8], דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן, בראש השנה שחל להיות בשבת המצוה דתקיעת שופר אינה בתוקף כ"כ (עם כל השטורעם) כמו בראש השנה שחל בימות השבוע[9], ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, הוא, כי בתענוג כמה מדריגות, ודרגת התענוג שהמשיכו ע"י תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת.
ב) וצריך להבין, הרי ידוע[10] דזה שבראש השנה צריך לעורר התענוג ע"י עבודת האדם (תקיעת שופר), אף שבתחלת הבריאה היתה ההמשכה מעצמה, הוא, כי ע"י שהתעוררות התענוג דלמעלה (עכשיו) היא ע"י עבודתם של ישראל, שהשרש דישראל הוא בהעצמות, התענוג שנמשך עכשיו הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך מצד עצמו (בתחלת הבריאה). ועפ"ז, בראש השנה שחל להיות בשבת, שהתענוג הוא מצד הזמן דשבת (שבת מיקדשא וקיימא[11]), חסר לכאורה מעלת התענוג שמתעורר ע"י עבודת האדם. ואף שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה העבודה דאמירת פסוקי שופרות, הרי אמירת הפסוקים היא בכדי שההמשכה תהי' בגילוי. וכמבואר בהמשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו[12], דההמשכה שע"י המצוות אינה בגילוי כ"כ, והגילוי הוא ע"י התורה, תורה אור[13]. ולכן, בכדי שהמשכת התענוג שע"י קיום מצות תקיעת שופר תהי' בגילוי הוא ע"י אמירת פסוקי שופרות. וזהו הטעם שגם בראש השנה שחל להיות בשבת אומרים פסוקי שופרות, אף שהמשכת התענוג אז הוא מצד עצמו, כי ההמשכה שמצד השבת עצמו היא למעלה, ובכדי שיהי' הגילוי למטה הוא ע"י אמירת פסוקי שופרות. וכיון שע"י אמירת הפסוקים הוא רק גילוי ההמשכה, וההמשכה עצמה היא מצד השבת עצמו, הרי בראש השנה שחל להיות בשבת חסר לכאורה העילוי שנעשה ע"י עבודה.
ג) ויובן זה בהקדים מה שארז"ל[14] משביעין אותו תהי צדיק כו', ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר[15] בשם הצ"צ, אשר בראש השנה הראשונה לחייו (שנת תק"ן[16]) אמר אדמו"ר הזקן דרוש משביעין אותו תהי צדיק כו', והוא השלשת פרקים הראשונים של ספר התניא[17]. ויש לבאר השייכות דענין משביעין אותו לראש השנה ע"פ המבואר בלקו"ת[18], דזה שכל אחד מישראל נק' אדם (אתם קרויין אדם[19]), הוא, לפי שבנשמת כל אחד מישראל יש חלק מנשמת אדם הראשון. ומזה מובן, דבראש השנה (יום ברוא אדם הראשון) שאז מתחדש (בכל שנה) הענין דהמשכת נשמת אדם הראשון בגופו (ויפח[20] באפיו נשמת חיים)[21], הרי זה גם יום ההולדת של כל אחד מישראל. וי"ל שזהו הקשר דמשביעין אותו לראש השנה.
ויש לקשר זה עם פירוש המדרש[22] עה"פ[23] בחודש השביעי שהוא ירחא דשבועתא (שביעי מלשון שבועה), וכמבואר בדרושי הצ"צ[24] השייכות דירחא דשבועתא למשביעין אותו תהי צדיק. ואולי יש להוסיף, דבחודש השביעי ג' פירושים, שביעי כפשוטו, שביעי מלשון שבועה (ירחא דשבועתא כנ"ל), ושביעי מלשון שובע, כדאיתא במדרש[25] דפירוש בחודש השביעי הוא, שהוא משובע בכל (גיתות בתוכו, ברכות בתוכו, וכו'). ועד"ז הוא במשביעין אותו תהי צדיק כו', שמבואר בכ"מ[26] וגם בדרושי הצ"צ[27] דבמשביעין ג' פירושים. משביעין כפשוטו, וגם מלשון שובע ומלשון שבעה, כדלקמן.
Part 2
ד) והנה השייכות דג' ענינים אלה (שבועה, שובע, שבעה) היא, דענין השבועה הוא שמקשר את עצמותו. וכמו בשבועה כפשוטה, דזה שהאדם נשבע לעשות איזה דבר (הגם שעכשיו בעת שנשבע הוא רוצה בזה, ולמה צריך להשבועה), הוא, בכדי שגם כשיהי' איזה דבר שיגרום שלא ירצה בהדבר, הנה ע"י שנשבע לעשות הדבר, יעשה את הדבר גם נגד רצונו[28]. והטעם על זה הוא כי ענין השבועה הוא שמקשר את עצמותו בזה, עצם הנפש שלמעלה מרצון. ועד"ז הוא למעלה, דענין השבועה הוא כמ"ש[29] בי נשבעתי, בי בעצמותי. וכמבואר בהדרושים[30], דבי קאי על עתיק, וידוע[31] שעתיק הוא בחינה תחתונה שבמאציל שלמעלה משרש הנאצלים. וזהו[32] משביעין אותו תהי צדיק, דזה שצריך להשביע את הנשמה תהי צדיק, הגם שזה (להיות צדיק) הוא רצון הנשמה, כי ע"י התלבשותה בגוף ונפש הבהמית, אפשר שהגוף ונה"ב יעלימו ויסתירו על הנשמה. ובפרט ששרש נה"א הוא בתיקון ושרש נה"ב הוא בתוהו שקדם לתיקון. ולכן משביעין את הנשמה תהי צדיק, דענין השבועה הוא המשכת שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אוא"ס (למעלה מהענין דתוהו ותיקון), ועי"ז תוכל להתגבר על נה"ב. וזהו שמשביעין אותו הוא גם מלשון שובע, דשובע הוא נתינת כח. וע"י השבועה, המשכת שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אוא"ס [שהוא בדוגמת שרש הבן כמו שהוא במוח האב עצמו טרם שנמשך[33]], נותנים כח להנשמה כמו שהיא בגילוי למעלה [שהוא בדוגמת הבן כמו שנמשך ממוח האב[33]], וגם להנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונה"ב, לעבוד עבודתה בסור מרע (אל תהי רשע) ובועשה טוב (תהי צדיק).
ה) והנה מדייק הצ"צ[34] במ"ש משביעין אותו תהי צדיק, איך מהני השבועה לנשמה על הגוף ונה"ב, שזהו דבר שאינו ברשותה, והלא אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. ומבאר, דזה שמשביעין אותו תהי צדיק למדו רז"ל ממ"ש[35] כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, תשבע כל לשון זה יום הלידה. והתחלת כתוב זה הוא בי נשבעתי, דבי קאי על עתיק[36] (כנ"ל). וזה שתשבע כל לשון בא בהמשך לבי נשבעתי, הוא, כי בהשבועה שמשביעין אותו תהי צדיק נמשך כח מבחינת בי נשבעתי. ובכח זה, ביכולת הנשמה לשלוט על נה"ב[37]. ויש לומר, דהביאור איך מהני השבועה לנשמה על הגוף ונה"ב שזה דבר שאינו ברשותה, הוא, כי מצד הדרגא דבי נשבעתי, גם הגוף ונה"ב הם ברשות הנשמה. דבבחינת הגילויים, הנשמה והגוף ונה"ב הם שני ענינים. דשרש הנשמה הוא בתיקון ושרש הגוף ונה"ב הוא בתוהו. אבל באוא"ס שלמעלה מתוהו ותיקון, מכיון שהכוונה מלכתחילה בבנין וסתירת התוהו היתה שיהי' בירור התוהו (שרש הגוף ונה"ב) ע"י התיקון (שרש נה"א)[38], לכן ע"י גילוי אוא"ס, גם הגוף ונה"ב נעשים ברשותה של הנשמה, כי כוונת התהוותם מלכתחילה היא שיתבררו ע"י הנשמה.
ו) ויש לומר, שהחילוק בין שני הענינים דמשביעין אותו, משביעין מלשון שבועה ומשביעין מלשון שובע, הוא, שמשביעין מלשון שבועה הוא המשכת שרש הנשמה, ומשביעין מלשון שובע הוא שהמשכה זו תהי' בגילוי בהנשמה כמו שבאה בהמשכה (כולל הנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונה"ב), בדוגמת שביעה כפשוטה, שהמאכל משביע את האדם. וזהו דמשביעין אותו מלשון שובע הוא נתינת כח (כמבואר בכ"מ[39]), דע"י שההמשכה דהשבועה היא בגילוי בהנשמה שבהגוף, יש לה הכח להתגבר על נפש הבהמית (כנ"ל סעיף ד), וגם לפעול בו הבירור והזיכוך (כנ"ל סעיף ה), שבשביל זה ירדה למטה. וכמבואר בתניא[40], דתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל הנשמה, אלא) בכדי לברר ולזכך את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם.
ויש לקשר זה עם מ"ש הצ"צ[41] דשבועה היא בבינה ביסוד ובמלכות, דזה ששבועה היא בבינה שייך להשבועה עצמה, המשכת עתיק [ועד"ז המשכת שרש הנשמה], דבבינה הוא גילוי עתיק[42]. כמ"ש[43] ונהר יוצא מעדן, דנהר הוא בינה ועדן הוא עתיק, ופירוש נהר יוצא מעדן הוא שבבינה הוא גילוי עתיק. וזה ששבועה היא במלכות שייך להשובע דשבועה, דזה שהשבועה משפעת ונותנת כח בהנשמה שבהגוף הוא ע"י שההמשכה היא במלכות, וזה ששבועה היא ביסוד, הוא, שהמשכת הבינה (ועתיק שבה) במלכות היא ע"י היסוד. וזהו גם הקשר עם הפירוש השלישי במשביעין אותו שהוא מלשון שבע, דלפי ביאור אחד קאי זה על היסוד, שהוא שביעי מהבינה[44].
ז) ועפ"ז יובן הקשר של השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק עם חודש השביעי, ירחא דשבועתא, כי זה שבריאת האדם היתה ביום הששי למעשה בראשית, יום הראשון דחודש השביעי, הוא מפני שני טעמים[45]. להיותו אחור למעשה בראשית[46], דשרש הדצ"ח הוא מתוהו ושרש האדם הוא מתיקון שלמטה מתוהו. ולהיותו קודם למעשה בראשית[46] (קדום במעלה), כדאיתא בגמרא[47], דזה שהאדם נברא בסוף הוא כדי שיכנס לסעודה מיד, שזה מורה על מעלת האדם, שכל הבריאה היא בשביל האדם. דגם התהוות התוהו שקדם לתיקון הוא בכדי שיהי' בירור התוהו ע"י עבודת האדם, כנ"ל. וזהו מה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך[48], אף שבריאת העולם היתה בכ"ה באלול[49], כי[50] הכוונה בבריאת העולם היא שהאדם ע"י עבודתו יעשה את העולם דירה לו ית', וענין זה הותחל ביום ברוא האדם. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות להשלים כוונה זו, נעשה אז כן גם בפועל, כמארז"ל[51] שאדם הראשון (ביום שנברא) הכריז לכל הברואים בואו[52] נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, וכולם ענו ואמרו ה'[53] מלך גאות לבש. וזהו שחודש השביעי (שבו נברא האדם) הוא ירחא דשבועתא, כי הכח שיש באדם לפעול בהעולם, אף שבגילוי האדם הוא אחור למעשה בראשית, הוא ע"י גילוי שרשו האמיתי של האדם, שהוא קדם למעשה בראשית, וגילוי זה הוא ע"י השבועה (כנ"ל בארוכה), ירחא דשבועתא.
ועד"ז הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, שאז מכתירין ישראל [שקרויין אדם, לפי שבכ"א מישראל יש ניצוץ מנשמת אדם הראשון, כנ"ל סעיף ג] את הקב"ה למלך עליהם ועל כל העולם, שעי"ז עושים את העולם דירה לו ית', ובכל שנה ושנה ההכתרה ועשיית הדירה שעי"ז הם באופן נעלה יותר, שהכח שבכאו"א מישראל על זה הוא ע"י שבכל ראש השנה, התחלת ירחא דשבועתא, נמשכת מחדש השבועה שמשביעין את כאו"א מישראל תהי צדיק. ויש לומר, דע"י שאמר אדמו"ר הזקן את הדרוש משביעין אותו תהי צדיק בראש השנה, אמירת תורה (תורה אור), המשכת השבועה בראש השנה היא בגילוי עוד יותר.
ח) ואולי יש להוסיף, דזה שארז"ל שהטעם על זה שהאדם נברא בסוף הוא כדי שיכנס לסעודה מיד, הכוונה בזה היא, לא רק להעולם שהאדם צריך לעשותו דירה לו ית', אלא גם להנתינת כח להאדם, משביעין אותו מלשון שובע (ענין סעודה), שיוכל לעשות את העולם דירה לו ית'. ועפ"ז יש לומר, דזה שהאדם הוא קדם למעשה בראשית והכל נברא בשבילו, נכלל בזה גם השבועה. דהכוונה בהשבועה, המשכת בחינת עתיק [וי"ל יתירה מזו, גם הכוונה בבחינת עתיק עצמה], היא בשביל עבודת האדם. וע"י שהאדם יקיים את השבועה, נעשה בה עילוי, שנשלמת כוונת השבועה.
ט) והנה זה שנת"ל (סעיף ז) שבראש השנה נמשכת נתינת כח להאדם לפעול בהעולם ולעשותו דירה לו ית', יש לקשר עם המבואר בכ"מ[54], שבתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא[55], והמשכת הרצון והתענוג בבריאת העולם עכשיו היא ע"י עבודת האדם, דיש לומר, דחילוק זה הוא לא רק באופן ההמשכה (אם ההמשכה היא מצד עצמה או שההמשכה היא ע"י עבודת האדם) אלא גם בהרצון והתענוג עצמם. דהרצון והתענוג שבבריאת העולמות שמצד חפץ חסד הוא בבריאת העולמות, שעי"ז מתגלה חסדו ית'[56], והרצון והתענוג שבבריאת העולמות שע"י עבודת האדם הוא זה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים[57] ושעשיית הדירה תהי' ע"י עבודת האדם. וע"י גילוי תענוג זה בבריאת העולמות, שהכוונה דבריאת העולמות היא בשביל ישראל, יש כח בהאדם (אתם קרויין אדם) לפעול בהבריאה ולעשות דירה לו ית'. דזה שנת"ל שהנתינת כח להאדם לפעול בהבריאה הוא גילוי שרש הנשמה (ענין השבועה), הוא בנוגע להאדם. והפעולה שנעשית בהעולם ע"י עבודת האדם (שע"י עבודת האדם נעשה העולם דירה לו ית') הוא ע"י גילוי כוונת הבריאה, שבריאת העולם היא בשביל ישראל.
יו"ד) ועפ"ז יש לבאר שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה מעלת העבודה[58], כי הכוונה בהמשכת התענוג [וגם בהתענוג עצמו] היא בשביל האדם, שע"י התענוג תהי' נתינת כח לאדם לעשות את העולם דירה לו ית' (וע"ד שנת"ל סעיף ח בענין השבועה), דהנתינת כח להאדם הוא דוקא כשהמשכת התענוג הוא בגילוי. וכיון שגם בראש השנה שחל להיות בשבת גילוי התענוג הוא ע"י אמירת פסוקי שופרות (כמבואר לעיל סעיף ב מהמשך תרס"ו), נמצא, שגם העבודה דאמירת פסוקי שופרות היא בנוגע לענין עיקרי.
ויש להוסיף, שזה שע"י מצות תקיעת שופר נעשית רק ההמשכה, והגילוי הוא ע"י התורה (אמירת פסוקי שופרות), הוא, מפני ששרש התורה הוא למעלה משרש המצוות. ויש לקשר זה עם המבואר בהמשך הנ"ל[59], דיש עוד מעלה באמירת פסוקי שופרות, דההמשכה שע"י תקיעת שופר היא רק האור והגילוי שנמשך מהעצמות, וע"י אמירת הפסוקים נמשך העלם העצמי עצמו, בדוגמת העלי' שיהי' לעתיד. ועפ"ז מובן עוד יותר שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה מעלת העבודה, כי ע"י העבודה דאמירת פסוקי שופרות גם ההמשכה עצמה היא המשכה נעלית יותר.
וכיון ששבת הו"ע המנוחה והתענוג, גם העבודה בראש השנה שחל להיות בשבת, ועד"ז העבודה דערב ראש השנה, היא מתוך מנוחה ותענוג, וזה פועל גם על כל השנה, שתהי' שנה של מנוחה ותענוג, ועד לאמיתית ענין המנוחה – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים[60], ובקרוב ממש בעגלא דידן. **********
*) יצא לאור בקונטרס כ"ט אלול – תשמ"ט [יום הולדת המאתיים דכ"ק אדמו"ר הצמח צדק] ראש השנה – תש"נ, "לקראת ערב ראש השנה . . יום מלאת מאתיים שנה להולדת אדמו"ר ה"צמח צדק" (כ"ט אלול ה'תקמ"ט – כ"ט אלול ה'תשמ"ט), ולקראת ראש השנה הבעל"ט (שחל להיות בשבת) – הננו מוציאים לאור את המאמר ד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת . . שבו מדובר גם ע"ד הדרוש משביעין אותו תהי צדיק שאמר אדמו"ר הזקן בר"ה תק"ן, בקשר עם לידת הצמח צדק . . ערב כ"ט אלול ה'תשמ"ט".
- 1 משנה ר"ה רפ"ד (כט, ב).
- 2 שם.
- 3 לקו"ת דרושים לר"ה ד"ה להבין המשנה (נו, א ואילך). ד"ה הנ"ל בסידור (עם דא"ח) שער התקיעות (רמ, ג ואילך). המשך יו"ט של ר"ה תרס"ו בתחלתו. תש"ג. ועוד.
- 4 המשך תרס"ו שם. וראה לקו"ת שם "ובפרט מצות שופר ולולב כו' שנוגעים עד רום המעלות".
- 5 ראה שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סשמ"ה סי"א. וש"נ. ולהעיר מהמשך יו"ט של ר"ה ה'תש"ג בתחלתו "איך דחו כו' שלא לבוא לידי חשש איסור שבות".
- 6 בלקו"ת שם ובהמשך תרס"ו שם "והלא החשש הוא להדיוטים כו'". ובהמשך ר"ה ה'תש"ג "ועוד זאת שהחשש הוא להדיוטים כו'". וראה לקו"ש ח"ז ע' 52. ואכ"מ.
- 7 כ"ה הלשון במקומות שבהערה הקודמת. ויש לומר: הדיוטים – שאין יודעים דיני תקיעת שופר, וקלי הדעת – שלכן יש לחשוש שיעבירו ד' אמות ברשות הרבים.
- 8 לקו"ת שם נז, א ואילך. סידור שם רמג, א ואילך. ועוד.
- 9 ראה אוה"ת נצבים ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר".
- 10 ראה לקו"ת שם נו, ג. וראה גם ד"ה זה היום ה'תשמ"א ס"ג (לקמן ע' לא), דזהו הטעם על זה שכ"ה באלול הוא בחינת "כה" וראש השנה (יום ברוא אדם הראשון) הוא בחינת "זה" (זה היום) (לקו"ת נצבים מז, ב-ג). וראה גם ד"ה זה היום דליל ערב ר"ה ה'תשמ"ב ס"ה (לקמן ע' מד ואילך). וש"נ.
- 11 ביצה יז, א.
- 12 בסיומו – ע' תקמו.
- 13 משלי ו, כג.
- 14 נדה ל, ב.
- 15 "היום יום" ו אדר שני.
- 16 הצ"צ נולד בכ"ט אלול תקמ"ט, ערב ר"ה תק"ן ("היום יום" כט אלול, ערב ר"ה. וראה בארוכה "התמים" חוברת ג' ע' כה [קכט, ב]), והדרוש משביעין אותו אמר אדמו"ר הזקן בר"ה הראשון לחייו (דהצ"צ) ר"ה תק"ן.
- 17 להעיר שבספ"ג דתניא [סיום וחותם הדרוש, דהכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א)] מדובר בענין הדעת – ענינו של הצ"צ (ראה סה"ש ה'תש"ב ריש ע' 19. ה'תש"ה ע' 60).
- 18 נצבים מז, ב.
- 19 יבמות סא, רע"א.
- 20 בראשית ב, ז.
- 21 לקו"ת שם מז, א.
- 22 ויק"ר פכ"ט, ט.
- 23 אמור כג, כד.
- 24 "קיצורים והערות" לתניא ע' נח. אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שיב.
- 25 ויק"ר שם, ח.
- 26 ד"ה ועשית חג שבועות תרח"צ (סה"מ תרח"צ ע' רלה ואילך).
- 27 ב"הגהות וביאורים" לתניא פ"א, נדפסו ב"קיצורים והערות" לתניא ע' מח ואילך. ד"ה תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו וד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ, קטעים מהם נעתקו בליקוט פירושים וכו' לתניא שם.
- 28 בלקו"ת שמע"צ (פג, ג) "נגד חכמתו ורצונו". וי"ל שהכוונה בזה שמוסיף "ורצונו" היא, דפעולת השבועה היא לא רק שע"י השכל לא יהי' שינוי בהרצון, אלא שגם אם יהי' שינוי גם בהרצון (שבגילוי) יעשה נגד רצונו.
- 29 בזהר שבהערה הבאה (הובא בלקו"ת שם) הובא הפסוק בי נשבעתי שנאמר לאברהם אבינו (וירא כב, טז). וב"קיצורים והערות" לתניא שבהערה 36 מובא זה גם בנוגע להפסוק בי נשבעתי שבישעי' (מה, כג) שממנו למדין בגמ' נדה שם שמשביעין אותו כו'.
- 30 "קיצורים והערות" שם ס"ע נב ואילך, מזח"ג קל, א. וראה גם אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שיא.
- 31 ראה ע"ח שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א. לקו"ת בחוקותי מו, ג. ובכ"מ.
- 32 בהבא לקמן ראה "קיצורים והערות" שם ע' מח ואילך. ד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ הנ"ל. קונטרס ומעין מי"ד פ"א.
- 33 ראה בארוכה סה"מ ה'תש"ד ע' 130.
- 34 ב"קיצורים והערות" שם ע' מח. וראה גם ד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ (ליקוט פירושים וכו' ע' יט).
- 35 ישעי' מה, כג.
- 36 "קיצורים והערות" שם ס"ע מח. שם ס"ע סו.
- 37 שם ס"ע סו ואילך.
- 38 המשך והחרים תרל"א ע' יט. המשך תרס"ו ע' שכה. ובכ"מ.
- 39 קונטרס ומעין שם. ד"ה הנ"ל תרח"צ (סה"מ שם ע' רמ).
- 40 פל"ז (מח, ב).
- 41 "קיצורים והערות" שם ע' נה.
- 42 ראה זח"ג קעח, ב. תו"א ר"פ לך לך. ובכ"מ.
- 43 בראשית ב, י.
- 44 "קיצורים והערות" שם ע' סג.
- 45 בהבא לקמן, ראה לקו"ת מטות פב, ד. שמע"צ פו, ג. אוה"ת לתהלים (יהל אור) ע' תקפא.
- 46 ברכות סא, א.
- 47 סנהדרין לח, א.
- 48 תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.
- 49 ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש עה"פ (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ר"ה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.
- 50 בהבא לקמן – ראה ד"ה זה היום דליל ערב ר"ה ה'תשמ"ב ס"ב (לקמן ע' מא) ואילך.
- 51 זהר ח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב). וראה אוה"ת וארא ס"ע רלו ואילך.
- 52 תהלים צה, ו.
- 53 שם צג, א. פרקי דר"א פי"א.
- 54 לקו"ת דרושים לר"ה ד"ה להבין המשנה (נו, ג). וראה גם שם נח, ב. סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמא, ד. אוה"ת נצבים ע' א'רמב. שם ע' א'רנג. ועוד.
- 55 מיכה ז, יח.
- 56 להעיר משעהיוה"א פ"ד.
- 57 ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
- 58 עוד ביאור בזה – ראה שיחת ש"פ נצבים וילך תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט ח"ד ע' 341 ואילך).
- 59 בסיומו – ע' תקמו-ז.
- 60 סיום וחותם מסכת תמיד.
B"H, 29 Elul 5732, Night of Erev Rosh Hashanah 5733.
Yom Tov Shel Rosh Hashanah SheChal Lihyos BeShabbos BaMikdash Hayu Tok'in Aval Lo BaMedinah ("On the festival of Rosh Hashanah that falls on Shabbos, in the Temple they would blow [the shofar], but not in the provinces").
On Rosh Hashanah that falls on Shabbos, in the Beis HaMikdash they would blow the shofar, but not in the rest of the land[1]. The Gemara explains[2] that the Sages decreed this because everyone is obligated in shofar, but not everyone is proficient in blowing it, so there is a concern that someone might carry the shofar in the public domain to learn from an expert, thereby violating Shabbos. It is well known[3] that this raises a question: why did our Sages set aside a positive Torah commandment, especially the mitzvah of shofar, which is so lofty[4], just because of a mere concern—especially nowadays, when a true public domain is rare[5], and the concern is only about a rabbinic prohibition? Furthermore[6], the concern is only for the unlearned and the careless[7], so why deprive many great and righteous people of the mitzvah because of this? The explanation is[8] that the purpose of blowing the shofar on Rosh Hashanah is to arouse Above the Divine pleasure in creation, and since Shabbos itself is a time of pleasure, when Rosh Hashanah falls on Shabbos, the mitzvah of shofar is not as forceful (with all its excitement) as when Rosh Hashanah falls on a weekday[9], and so it is set aside due to the concern of carrying. In the Beis HaMikdash, however, they would blow even on Shabbos, because the level of pleasure drawn down there was even higher.
2) We need to understand: it is known[10] that the reason we must arouse Divine pleasure on Rosh Hashanah through our service (the shofar), even though at the beginning of creation the flow came on its own, is because when the arousal comes through the service of Israel—whose root is in the Essence—the pleasure drawn down now is greater than the original pleasure. Accordingly, when Rosh Hashanah falls on Shabbos, and the pleasure comes from the time of Shabbos itself (Shabbos is inherently holy[11]), it seems to lack the advantage of pleasure aroused by human effort. Even though on Rosh Hashanah that falls on Shabbos we recite the verses of shofar, this is only so that the flow will be revealed. As explained in the discourse of Rosh Hashanah 5666[12], the flow from mitzvos is not as revealed, and the revelation comes through Torah[13]. Therefore, to reveal the pleasure drawn by the mitzvah of shofar, we recite the verses. This is why even on Rosh Hashanah that falls on Shabbos we say the verses, even though the pleasure is drawn from Shabbos itself, because the revelation below comes through the verses. Since the verses only reveal the flow, and the flow itself is from Shabbos, it seems that the unique advantage of service is missing.
3) This will be understood by first considering the teaching of our Sages[14] that "they administer an oath to him: be righteous..." The Previous Rebbe[15] quoted the Tzemach Tzedek, who said that on the first Rosh Hashanah of his life (5550), the Alter Rebbe delivered a discourse on "they administer an oath..."—which is the first three chapters of Tanya[17]. We must explain the connection between this oath and Rosh Hashanah, based on Likkutei Torah[18]: every Jew is called "Adam" because every Jewish soul contains a part of Adam HaRishon. Thus, on Rosh Hashanah (the day Adam was created), the renewal of Adam's soul in his body is repeated each year ("He breathed into his nostrils a living soul"[20]), making it the birthday of every Jew. This is the connection between the oath and Rosh Hashanah.
This is also connected to the Midrash[22] on the verse[23] "in the seventh month," which is called "the month of the oath" (shevi'i as in shevuah), and as explained in the discourses of the Tzemach Tzedek[24] about the connection between the month of the oath and the oath administered to the soul. Additionally, the seventh month has three meanings: seventh in order, seventh as in oath, and seventh as in satiation, as the Midrash[25] says that the seventh month is full of blessing. Similarly, "they administer an oath" has three meanings: an oath, satiation, and the number seven, as will be explained.
Part 2
4) The connection between these three concepts (oath, satiation, seven) is that an oath binds one's essence. Just as when a person takes an oath to do something—even if he wants to do it now, the oath ensures that even if circumstances change and he no longer wants to, he will still do it[28]. The reason is that the oath connects his very essence, the core of the soul, beyond will. Similarly Above, the oath is as it says[29] "By Myself have I sworn," meaning the Essence. The discourses[30] explain that "By Myself" refers to Atik, and it is known[31] that Atik is the lowest aspect of the Emanator, above the root of the emanated. This is the meaning of "they administer an oath to him: be righteous"[32]. Even though the soul desires righteousness, since it descends into a body and animal soul, which can conceal and obscure the G‑dly soul—especially since the animal soul's root is in Tohu, which precedes Tikkun—the soul is given an oath. The oath draws down the root of the soul as it is in the Essence of the Infinite, above Tohu and Tikkun, enabling it to overcome the animal soul. This is also the meaning of "they administer an oath" as satiation, for satiation is empowerment. Through the oath, the soul's root in the Essence is drawn down, giving strength to the soul as it is revealed Above, as well as to the soul as it is enclothed in the body and animal soul, to fulfill its mission of turning from evil and doing good.
5) The Tzemach Tzedek points out[34] that the phrase "they administer an oath to him: be righteous" raises a question: how can the oath affect the soul regarding the body and animal soul, which are not under its control? A person cannot transfer what is not his. He explains that the Sages learned this from the verse[35] "To Me every knee shall bow, every tongue shall swear." "Every knee shall bow" refers to the day of death, "every tongue shall swear" to the day of birth. The verse begins with "By Myself have I sworn," referring to Atik[36]. The oath administered to the soul draws strength from this level, enabling the soul to rule over the animal soul[37]. The explanation is that from the perspective of "By Myself have I sworn," even the body and animal soul are under the soul's control. In the revealed levels, the soul and body/animal soul are two entities—the soul's root is in Tikkun, the body/animal soul's in Tohu. But in the Essence, above Tohu and Tikkun, since the ultimate purpose of Tohu's creation was for its refinement by Tikkun[38], through the revelation of the Essence, even the body and animal soul become under the soul's domain, since their very purpose is to be refined by the soul.
6) The difference between the two meanings of "they administer an oath"—as an oath and as satiation—is that the oath draws down the soul's root, while satiation means that this flow is revealed in the soul as it comes into the body and animal soul, like food that satiates a person. Thus, "they administer an oath" as satiation is empowerment[39]: when the flow of the oath is revealed in the soul within the body, it can overcome the animal soul (as above in section 4), and also refine and elevate it (as above in section 5), which is the soul's purpose in descending below. As explained in Tanya[40], the purpose of the soul's descent is not for the soul itself, but to refine the body, animal soul, and its portion in the world.
This is also connected to what the Tzemach Tzedek writes[41] that the oath is in Binah, Yesod, and Malchus. The oath in Binah relates to the oath itself, the drawing down of Atik (and thus the soul's root), for in Binah is the revelation of Atik[42]. As it says[43] "A river issues from Eden"—the river is Binah, Eden is Atik, and the river issuing from Eden means Binah reveals Atik. The oath in Malchus relates to satiation, for the empowerment of the soul within the body comes through the flow into Malchus. The oath in Yesod is that the flow from Binah (and Atik within it) into Malchus is via Yesod. This also connects to the third meaning of "they administer an oath" as seven, for according to one explanation, this refers to Yesod, which is the seventh from Binah[44].
7) Based on this, we can understand the connection between the oath administered to the soul and the seventh month, the month of the oath. The creation of man was on the sixth day of creation, the first of the seventh month, for two reasons[45]: because he was last in creation[46] (the root of the inanimate, plant, and animal is in Tohu, while man's root is in Tikkun, lower than Tohu), and because he is first in importance, as the Gemara[47] says that man was created last so he could enter the feast immediately, showing his greatness, for all creation is for man. Even the creation of Tohu before Tikkun was so that Tohu could be refined by man's service. This is why we say on Rosh Hashanah, "This is the day of the beginning of Your works"[48], even though the world was created on the 25th of Elul[49], because the purpose of creation is that man make the world a dwelling for G‑d, and this began on the day man was created. Not only was the possibility for this established then, but it was actually accomplished, as our Sages[51] say that Adam, on the day he was created, called all creatures to bow and prostrate before G‑d, and they all responded, "Hashem reigns, He is clothed in majesty." Thus, the seventh month (when man was created) is the month of the oath, for man's power to affect the world, even though he is last in creation, comes from revealing his true root, which precedes creation, and this revelation is through the oath, the month of the oath.
Similarly, on every Rosh Hashanah, Israel—who are called Adam, since every Jew has a spark of Adam HaRishon—crown G‑d as King over themselves and the world, making the world a dwelling for Him. Each year, this coronation and dwelling are on a higher level, and the power for this comes from the renewal of the oath administered to every Jew on Rosh Hashanah, the beginning of the month of the oath. It can be said that when the Alter Rebbe delivered the discourse on "they administer an oath" on Rosh Hashanah, the Torah spoken then drew down the oath in an even more revealed way.
8) Furthermore, our Sages say that man was created last so he could enter the feast immediately. This means not only that man should make the world a dwelling for G‑d, but also that man is empowered—"they administer an oath" as satiation (a feast)—to make the world a dwelling for G‑d. Thus, man's precedence to creation and the fact that all was created for him includes the oath. The purpose of the oath, the drawing down of Atik (and perhaps even the purpose of Atik itself), is for man's service. When man fulfills the oath, the oath itself is elevated, and its purpose is fulfilled.
9) The empowerment given to man on Rosh Hashanah to affect the world and make it a dwelling for G‑d can be connected to what is explained elsewhere[54]: at the beginning of creation, the Divine will and pleasure in creating the worlds was from Himself, "for He desires kindness"[55], but now it is through man's service. The difference is not only in how the flow is drawn down, but also in the nature of the will and pleasure. The will and pleasure in creation from "He desires kindness" is in the creation itself, revealing His kindness[56], while the will and pleasure from man's service is that G‑d desired a dwelling in the lowest realms[57], and that this dwelling be made through man's service. By revealing this pleasure in creation—that the purpose of creation is for Israel—man is empowered to affect creation and make it a dwelling for G‑d. The empowerment to man through the revelation of the soul's root (the oath) is about man, while the effect on the world through man's service is through revealing the purpose of creation, that the world was created for Israel.
10) Based on this, we can explain that even on Rosh Hashanah that falls on Shabbos, there is the advantage of service[58], for the purpose of drawing down pleasure (and even the pleasure itself) is for man, so that through it he is empowered to make the world a dwelling for G‑d (as above in section 8 regarding the oath). The empowerment comes specifically when the pleasure is revealed. Since even on Rosh Hashanah that falls on Shabbos, the revelation of pleasure comes through reciting the verses of shofar (as explained above in section 2 from the discourse of 5666), it follows that even the service of reciting the verses is essential.
Furthermore, the fact that the mitzvah of shofar draws down the flow, but the revelation comes through Torah (reciting the verses), is because the root of Torah is higher than that of mitzvos. This is also connected to what is explained in the above discourse[59], that there is an additional advantage in reciting the verses: the flow from shofar is only the light and revelation from the Essence, but through reciting the verses, the Essence itself is drawn down, similar to the elevation that will occur in the future. Based on this, it is even more understood that even on Rosh Hashanah that falls on Shabbos, there is the advantage of service, for through reciting the verses, even the flow itself is on a higher level.
And since Shabbos is the concept of rest and pleasure, the service on Rosh Hashanah that falls on Shabbos, and similarly the service on Erev Rosh Hashanah, is with rest and pleasure. This affects the entire year, that it should be a year of rest and pleasure, until the ultimate rest—the day that is entirely Shabbos and rest for eternal life[60], may it be very soon in our days.
Summary
This maamar explores the spiritual reasons for not blowing shofar on Shabbos, revealing how Divine pleasure and the soul's mission are intertwined. The Rebbe teaches that the empowerment of the soul through the "oath" on Rosh Hashanah enables every Jew to fulfill their purpose and transform the world into a dwelling for G‑d.