מעט ביאור ע"פ אני דפ' ציצית הנה בענין ב"פ אני.
עמ"ש בביאור ע"פ ויקרא.
וי"ל דהראשון במל' דאצילות שנעשית עתיק לבריאה. והוא בחי' שרש הג"ע העליון וג"ע התחתון.
והב' בכתר שהוא בחי' אין שממנו תמצא החכמה.
וגם במל' דאצילות - היינו מה שמקבלת מבחינת: ונהר יוצא מעדן שהוא חו"ב כו'. וכמ"ש בביאור ע"פ אז ישיר ישראל כו' עלי באר בענין מעין גנים כו' ע"ש.
(ועוי"ל כי ב"פ אני שניהם בכתר, אלא שהוא ע"ד מ"ש בע"ח שמ"א ספ"ג בפי': אני ראשון ואני אחרון[1] וז"ל: כי הכתר הוא ראשון והוא אחרון והוא אין והוא אני - כי בבחי' מל' של המאציל אשר בו - הוא אחרון, ונק' אני שהוא המל', ובבחי' שרש הנאצלים אשר בו שהוא בחי' כתר הוא הראשון נק': אין אותיות אני עכ"ל.
ולפ"ז י"ל גם כאן דפי' אני הוי' אלקיכם, דפעם הראשון - היינו בחי' אין דהיינו שרש הנאצלים, ומבחינה זו הוא שרש ההתגלות שבג"ע ע"י בחי': ושער רישי' כעמר נקא. אמנם מה שכפל עוד פעם ב' אני הוי' אלקיכם זהו התגלות בחי' מל' דא"ס שנק' אני, והוא ההתגלות שיהי' בתחה"מ.
וענין שגילוי זה הוא ע"י לבושיה כתלג חיור: י"ל עפמ"ש במבוא שערים ש"ג ח"ב פ"ב, ובלק"ת בהשמטות דדניאל בפי': לבושי' כתלג פי' - האריך הוא לבושיה דעתיק יומין. ושער רישיה של לבושיה הנזכר שהוא א"א הוא כעמר נקא. עכ"ל.
וא"כ לפ"ז התורה שנק': שער רישיה, היינו שער רישיה דא"א. והמצות שנק' לבושיה היינו א"א עצמו. שע"י לבוש זה יומשך ויתגלה בחי' ע"י שהוא מל' דא"ס ממש. וכנודע דשרש המצות בגלגלתא דא"א כו').
והנה במ"א נתבאר בענין: כדכד - כדין וכדין. שלע"ל יהי' ג"כ ב' בחי' אופני הגילוי: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. וזהו ענין: שהם וישפה שהם בחי' יוסף ובנימין.
ועפ"ז י"ל דלכך י"א: שיחיד המתפלל לעצמו חוזר תיבות: אני ה' אלקיכם להשלים מנין רמ"ח תיבות דק"ש - נמצא כופל אני הב' שני פעמים.
ומבואר למעלה דבחי' אני הב' זהו ענין נאמן לשלם שכר לע"ל בתחה"מ והכפל היינו שגם לע"ל יהיה בגילוי זה ג"כ ב' בחי' כנ"ל, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. והיינו ג"כ מבחי' התורה ומבחי' המצות.
ועיין מ"ש בד"ה המגביהי לשבת: שהמצות הן מלמטה למעלה וכמ"ש: וצדקה תרומם, והתורה היא מלמעלה למטה כו'. וכמ"ש ג"כ בד"ה נר חנוכה כו' כדי שתהא מזוזה מימין כו'.
ועיין עוד מענין ב"פ אני שנאמר במצות ציצית בגמרא (פ"ד דמנחות דף מ"ד ע"א) דשם פי' א' על שכר ואחד על עונש. וכ"ה בזח"ג פ' אחרי דע"ח סע"ב. והם ג"כ ב' בחי' חו"ג.
ומה שנאמר זה בציצית דוקא - היינו לפי שע"ז מרמזים ב' בחי' תכלת ולבן שבציצית. עמ"ש מזה בד"ה ויקח קרח.
עוד יש להעיר ממ"ש ברבות מקץ [ר"פ צ'], ובפ' קדושים [ס"פ כ"ד]: מן אני של בשר ודם אתה למד אני של הקב"ה כו' - ע"י שאמר פרעה ליוסף אני פרעה זכה לכל הכבוד הזה, לכשיבוא אני של הקב"ה כו' אני ראשון ואני אחרון עאכו"כ.
והענין, כי פי' אני הוי', היינו שבחי' אני הוא מהותו ועצמותו ית', והוי"ה הוא מה שמהוה ע"י צמצום יו"ד חכמה כו'.
והנה: והחכמה מאין תמצא - בחי' אין הוא אותיות אני, והוא סתימו דכל סתימין כו' כנ"ל. ונקרא אצלינו: אין - לרוב העלמו שאינו בגדר תפיסא והשגה.
ועיין מ"ש בד"ה שחורה אני ונאוה: אש שחורה בפי' ישת חשך סתרו. ומ"ש במ"א בענין: כי אל דעות - שמלמטה למעלה נקרא למטה היש ולמעלה אין - לפי שאינו מושג.
אבל מלמעלה למטה הוא בהפך, שלמעלה היש ולמטה אין - משום דכולא קמיה כלא חשיב.
ולע"ל שיהיה גילוי אלקות - הנה מבחי' אין והעלם יהיה בחי' אני, אשר אני מורה על גילוי והיינו שיהיה גילוי בחי' אני, דהיינו מה שלמעלה היש כו'.
ועמ"ש מזה סד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. וכמ"ש: ראו עתה כי אני אני הוא, בפ' האזינו. ופי' בזח"ב משפטים ק"ח ב'. עתה ראו מה דלא תוכלו למיחמי מקודם לכן.
ועמ"ש מזה בד"ה במדבר סיני באוהל מועד. וכן מבואר בגמרא (פ"ו דפסחים דס"ח סע"א) דקאי אלע"ל, דהיינו בעת תחיית המתים שע"ז נאמר: אני אמית ואחיה. וכ"ה בסנהדרין (דצ"א ע"ב)
וזהו: לכשיבוא אני של הקב"ה - כי אני הוא אותיות אין, דהיינו מה שעכשיו בחי' העלם בתכלית ונק' מלמטה למעלה בשם אין, יומשך לע"ל בבחי' גילוי להיות הגילוי למטה ג"כ כמו שהוא למעלה, להיות ראו עתה כי אני אני הוא כו'.
וכמ"ש: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו'. והוא ע"ד: לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' - שלא יהיה נרתק והעלם לבחי' שמש הוי'.
גם כמ"ש במ"א בהא דכתיב: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. דמשמע אני ממש מהותו ועצמותו ית', וכתיב: מלא כל הארץ כבודו. וכבודו היינו זיו יקריה.
והפי', דמה שמלובש בבחי' גילוי בהעולמות הוא רק זיו יקריה. ובחי': אני מלא - הוא בבחי' העלם וסוכ"ע. דסובב אין פי' מקיף מלמעלה כמ"ש בסש"ב פמ"ח.
ולע"ל שיהיה בחינת סוכ"ע מאיר בבחי' גילוי ממש באור פנימי מה שעכשיו אני מלא בבחי' העלם, ע"ז אמר: לכשיבוא אני של הקב"ה.
ועד"ז נתבאר בת"א פ' בראשית בביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. אני דייקא עושה, היינו המאציל העליון ב"ה שממנו נמשך התגלות נשמות חדשות כו'. ע"ש
וזהו ענין ב"פ אני: ע"ד אני ראשון ואני אחרון - היינו שיהיה הגילוי למטה ממש כמו למעלה. (כמ"ש בד"ה נאוו לחייך בתורים). ועמ"ש בד"ה ראשי המטות בפי' אני ראשון ואני אחרון.
וזהו מן אני של בשר ודם אתה למד אני של הקב"ה - כי הנה אני פרעה מורה על רוממות והתנשאות שכל העם שפלים ובטלים לפניו והם עבדים אליו והוא המרומם מהם. וזהו ענין: אני פרעה בחי' רוממות, ולכן מזה נמשך: אשר ומבלעדיך לא ירים כו'. ועיין מזה בבחיי ס"פ בהר.
א"כ מזה אתה למד אני של הקב"ה, שהרי במדת מלכותו ית' העולמות מתהוים ממש. שע"י מחשבת אנא אמלוך מזה לבד העולמות נתהוו. וזהו אני הוי' שבבחי' זו נמשך שרש התהוות כל הנבראים. א"כ עאכ"ו שלמעלה היש וכולא קמיה כלא ממש חשיבא.
וזהו ענין: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. רק שהוא בבחי' העלם, ולע"ל שיהיה גילוי בחי' זו זהו: לכשיבוא אני של הקב"ה.
(ועמ"ש בפי' הפסוק אני כברוש רענן בד"ה לבאר ענין יוהכ"פ, ובד"ה שבת שבתון, ובד"ה כי ביום הזה יכפר)
והנה כתיב: כי גאה גאה. ב"פ גאה - היינו בחי' סוכ"ע ומה שלמעלה מעלה מבחי' סוכ"ע. וזהו ענין ב"פ אני.
וכ"ז נמשך ע"י מעשה המצות שהם תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור, שהם ב' פעמים יש כו'. שעי"ז נמשך מבחי' גאה גאה אדון הנפלאות כו'.
עוי"ל פי' לכשיבוא אני של הקב"ה ע"ד מ"ש ברבות ס"פ בא אבל לע"ל אני לבדי כו' ע"ש: