Video part 1 Video part 2 Video part 3
אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם[1].
להבין הכפל למה כתיב ב"פ אני הוי' אלקיכם בראש הפסוק ובסופו?
וגם מה ענין פסוק זה לק"ש? שהרי אמירת פסוק זה הוא משום הזכרת יצ"מ, שמ"ע להזכיר יצ"מ, כמ"ש: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך[2] והוא מצוה בפ"ע.
ועוד דהל"ל פסוק: למען תזכור כו'?[3]
וגם להבין איזה שייכות יש לפסוק זה לפ' ציצית?
הנה נודע שנשמות ישראל היו מקודם ששת ימי בראשית, שהרי: בעשרה מאמרות נברא העולם,[4] ובדבר ה' שמים נעשו[5] בחינת דבור ורוח פיו ית'. וישראל עלו במחשבה, שהוא בחי' שלמעלה מבחינת דבור. אלא שירדו למטה בעוה"ז להתלבש בגוף ונפש הבהמית ע"י דבור ומאמר: נעשה אדם[6]. וירידה זו צורך עלייה היא.
וצריך להבין מהו העלייה שתהיה אחר ירידה זו מימי שנותינו בעוה"ז כו', שתתעלה יותר ממה שהיתה כלולה במחשבה עילאה? [ועמ"ש מזה ע"פ: מי מנה עפר יעקב כו'].
הנה כתיב: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים כו'.[7] וגם הקב"ה אמר לו כן אח"כ במראה הנבואה[8]. וענין: ישראל - הוא אותיות לי ראש, שהם נעשים להקב"ה בחינת ראש כביכול.
ולהבין בחי' ראש למעלה לגבי הקב"ה שאין לו דמות הגוף ח"ו? [ועמ"ש ע"פ צאינה וראינה].
והנה נודע בספרי התנ"ך ובספרי הקבלה, כי הרצון נק' ראש וגלגלת. ומקרא מלא נאמר: והיה על מצחו תמיד לרצון[9].
פי' עד"מ מבשרי אחזה[10], שיש באדם בחי' רצון, ובחי' תענוג ושכל, והן פנימית הרצון. שהרי הרצון מתעורר מחמת התענוג, שלפי שיש לו תענוג מן הדבר ההוא על כן רוצה וחפץ הוא בכך, או הרצון נמשך מחמת השכל שהוא ג"כ טעם לרצון, שרוצה כן מפני שהשכל מחייב כן.
והנה הרצון הוא בחינה המתגלה שמשיב לשואלו דבר כך אני רוצה ומצוה לזולתו לעשות רצונו. אבל התענוג או השכל שמהם נמשך הרצון אינם מתגלים אלא כמוסים ונעלמים בתוך הרצון המעלימם ומכסה עליהם. ולכן נק' הרצון גלגלתא שהרי זה דומה לעצם הגלגלת החופפת על המוח שבתוכה.
וכמ"כ הנמשל למעלה דבחי' הרצון נק' גלגלתא דחפיא על מוחא שגילוי הרצון חופה על השכל הנעלם או התענוג של רצון זה שהם לאין קץ ותכלית ממש. כנודע מענין: וקדושים בכל יום יהללוך סלה - שיש עליות אין קץ בהשגות כו' והם רק הארה בעלמא מבחי' חכמה עילאה וכמו שערה הנמשכת מן המוח וכטפה לגבי הים.
[אבל ח"ע הוא בחי' עדן: עין לא ראתה כו'[11] והאי עדן אתמשך מעדן עילאה סתימאה דכל סתימין, כמ"ש באדר"ז (דר"צ ע"א). והוא סתום ונעלם ע"י שבחי' הגלגלתא חפיא על מוחא שהיא בחי' עדן עילאה סתימאה דכל סתימין.
וזהו כענין: שתוק כך עלה במחשבה[12]. שבודאי יש טעם לדבר אלא שהטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגה. ולכן אמר להם שתוק כו', שא"א להתגלות רק הרצון שהוא בחי' גלגלתא. אבל החכמה והטעם היא סתימאה ולא אתפתחא, דהיינו שכמוסה בתוך גלגלתא כו'.
ועד"ז אפילו ברצון התחתון הנמשך מחכמה דאתפתחא, מ"מ הרצון נמשך בגילוי משא"כ החכמה אינה מתגלה אלא בג"ע העליון וגם זה רק ע"י צמצוצים כנ"ל ולכן נק' הרצון גלגלתא ומצחא]
וזהו מ"ש בזהר (ח"ג קכ"ט א'): כתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו', וההוא מצחא דאקרי רצון הוא גלוייא דכל רישא וגלגלתא - פי', גילוי הרצון נק' מצחא, דהיינו כמו המצח שהוא פנוי משערות. [ועמ"ש מענין מצחא בביאור ע"פ צאינה וראינה].
וישראל נק': לי ראש - שהם הם המעוררים וממשיכים בחי': רצון העליון. כמארז"ל רפ"ק דברכות: בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו[13]. ראשו הוא בחי' רצון העליון [וע' בזהר ח"ג דרפ"ח סע"א וע"ב] והנענוע הוא מלמעלה למטה, בחינת המשכה, כלומר שממשיך בחי' רצון העליון ב"ה להיות בגילוי למטה. וזהו ענין: יהא שמיה רבא מברך - פי' שיומשך מהעלם לגילוי בחי': שמיה רבא' שהוא שמו הגדול.
ופי' וענין:* "שמו הגדול" הוא כי יש כמה בחי' שמות שהם בבחי' השתלשלות, דהיינו שהם הארות והמשכות אור א"ס להיות ממכ"ע. וגם שם הוי' הוא בבחי' ממכ"ע, כמארז"ל: ביו"ד נברא העוה"ב[14] [וכמו שיתבאר לקמן בפי': והיה הוי' לי לאלקים]. אבל שמו הגדול הוא מה שלמעלה מעלה מגדר ובחי' השתלשלות, ואינו נמשך ומתלבש תוך עלמין כלל.
ועם היות שגם הוא בבחי' שם לבד כמו השם שאינו ערוך לגבי עצמיות - מ"מ הוא למעלה מהשגת הנבראים,* וגם למעלה אפי' מבחי' סובב.
וע"ז אנו מבקשים שיהיה שמו הגדול מבורך ונמשך לעלם ולעלמי עלמיא. פי': לעלם - לשון יחיד היינו בחי' אצילות, כי שם: איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ולעלמי עלמיא - לשון רבים, היינו בי"ע שהם בבחי' עלמא דפרודא. כמ"ש: ומשם יפרד כו'[15] - שבכולם יהיה המשכת והתגלות אור א"ס ב"ה שמו הגדול, בכדי שיהא ביטול היש לאין.
כי מחמת הארת ההוי' שמהוה בהשתלשלות העולמות נתהוה מאין ליש, וכל מה שמשתלשל ויורד למטה מטה נעשה בחי' יש ביותר, עד שנתהוו עולמות הנפרדים ממש. אבל בהתגלות אור א"ס שלמעלה מהשתלשלות, אזי יהיו העולמות בטלים מיש לאין.
[ועמ"ש בביאור ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב. ובשיר השירים ע"פ ששים המה מלכות, בענין מ"ש לע"ל: ומעין מבית ה' יצא כו'].
ולכן כשישראל אומרים: איש"ר מברך - הקב"ה מנענע בראשו, כלומר שממשיך למטה גילוי בחי' ראשו הוא רצון העליון ב"ה, שבתוכו מלובש ונעלם ענג העליון וחכמה עילאה כו'. (ועמ"ש* בד"ה ואהיה אצלו אמון בענין ואהיה שעשועים יום יום כו') להיות יורד ונמשך בבחי' גילוי למטה: ונגלה כבוד ה' - למטה כמו למעלה ממש:
ב והגורם להיות הקב"ה מנענע ראשו (הם ישראל - לי ראש, שהם הם בחי' הראש שלמעלה כביכול). והיינו ע"י: כי שרית עם אלקים[16].
והענין כי המשכה זו הוא ע"י אתעדל"ת והעלאת מ"ן בק"ש: "שמע ישראל" - שמע לשון הבנה "ישראל" - לי ראש, דהיינו מאחר שאתה בבחי' זו שהוא לי ראש. שמע והבן איך שה' אחד - דכולא קמיה כלא חשיב ורק בשכמל"ו[17] שבחינת מלכותו ית' לבד מחיה כל העולמות. שהוא כמשל המלך שאין עצמותו ומהותו מתפשט כלל בכל המדינות רק שמו נקרא עליהם כו'.
ואי לזאת: ואהבת את ה' בכל מאדך[18] - בלי שיעור. וכמ"ש: כלה שארי ולבבי.[19] שארי - זה הגוף, שנק' שאר בשר, ולבבי - הוא דם שבלב שהנפש תלויה בו, ומשכנו בחלל השמאלי שהוא מלא דם ושם היצה"ר. וצ"ל: בכל לבבך - בשני יצריך. דהיינו שגם כחות נפש הבהמית מנפש עד בשר יכלו בתשוקה וצמאון ליבטל וליכלל באור א"ס ב"ה, מאחר שלבבו יבין אחדות ה' באמת לאמיתו: כי אין עוד מלבדו ורק בשכמל"ו כו'.
וזהו ענין יציאת מצרים, ולכן שייך הזכרת יצ"מ למצות ק"ש. ובכל יום צ"ל יצ"מ. כי הגם שהתפלל ואומר אחד ואהבת במס"נ - מ"מ אחר התפלה יוכל להתאוות לדברים זרים אשר לא לה' המה, והיינו בחי' בינונים - זה וזה שופטן.[20]
אלא שמ"מ אמרו רק שופטן ולא מושלים ח"ו - כי אין שליטה להרע ח"ו, אלא שהוא רק כשופט האומר דעתו ואעפ"כ אין הלכה כדבריו, כי הוא ית' יעמוד לימין אביון להושיעו כו'. וכמארז"ל: אלמלא עוזרו כו'. והיינו ע"י שמתעורר בק"ש ותפלה כו' - כי הבא לטהר אז מסייעין לו.[21] ולכן צ"ל יצ"מ בכל יום כו'. ויש כמה מדרגות ביצ"מ, דהיינו שגם בצדיקים יש בחי' יצ"מ ממיצרים וגבולים המגבילים כו'.
וזה הוא בחי' העלאת מ"ן בלשון הקבלה ואתעדל"ת בלשון הזהר - דהיינו שעי"ז דייקא הוא בחי' המשכת רצון וענג העליון וכמ"ש: צחוק עשה לי אלקים[22] - שבחי' שם אלהים המסתיר להיות בחי' יש, מזה נעשה צחוק וגילוי תענוג העליון, והיינו כשנעשה ביטול היש.
וז"ש: לויתן זה יצרת לשחק בו.[23] (כמ"ש ע"פ אלה מסעי, וע"פ צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי כו', ובפ' ויצא ע"פ ושבתי בשלום כו', וסד"ה ואהיה אצלו אמון בפי' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה כו') שהשחוק נמשך מביטול היש, לפי שזהו דבר חידוש.
כי מה שהנשמה קודם התלבשותה בגוף ונפש הבהמית היתה בבחי' ביטול אין זה חידוש כלל - כי כל העולמות כולם הם באמת כטפה מים אוקיינוס וכלא חשיבי. אבל מה שאח"כ בהתלבשות הנשמה בגוף גם הגוף ונה"ב יש להם בחי' כלות הנפש, להיות: כלה שארי ולבבי - להיות גם היש בטל כביטול טפה בים - זהו העלאת מ"ן.
הגם שבאמת מהות הביטול דנה"ב והגוף אינו ערוך למהות הביטול שבעולמות עליונים - אבל לפי שהוא חידוש. וכמו עד"מ למטה: לב מלכים אין חקר[24] וכשרוצים להמשיך לבו להיות פונה לבקשת ההדיוט הוא ע"י שמביאים לפניו דבר חידוש, כמו צפור המדברת כו'. הגם שבני אדם מדברים בבינה יתירה - אלא שזה אינו חידוש אבל זה שהצפור מדברת הוא חידוש וממשיך לב המלך.
כך מה שהיש מתבטל הוא דבר חידוש שמבהמה נעשה אדם, וכמ"ש: אדם ובהמה תושיע ה'[25] (ועי"ז דוקא מעורר למעלה מעלה, היינו המשכת רצון ותענוג העליון כנ"ל. ועמ"ש מזה ג"כ בפ' וישלח ע"פ ויקח מן הבא בידו מנחה)
וכמשל הבהמה שנושאת האדם הרוכב עליה למקום שלא יוכל להגיע שם בעצמו. ולכן: החיות פני אריה פני שור כו' נושאות את הכסא[26] וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא כו'[27]. וגם זה אמת שמנושאות עם הכסא.
וזהו: לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל כי שרית עם אלקים כו' - היינו שלהיות בבחי' ומדרגת ישראל היינו לי ראש כביכול, זה נמשך ע"י: כי שרית עם אלקים - שהוא להיות ביטול היש שעי"ז נמשך גילוי התענוג ורצון עליון שהוא בחי' ראש, וכנ"ל בענין: הקב"ה מנענע ראשו כו'.
(וגם "ישראל" פי': שיר אל - שהוא ג"כ ענין המשכת תענוג העליון, ע"ד שנתבאר ע"פ: שיר השירים. וכ"ז נמשך ע"י כי שרית עם אלקים.
וזהו: ובלילה שירה עמי[28] שירו קרי, דהיינו שעשועים של הקב"ה. והיינו: ובלילה - ע"י אתהפכא חשוכא לנהורא כו'.
ועיין ע"פ: לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל ברבות פ' וישלח פע"ח, ובפ' לך לך פמ"ו, ובגמרא ובירושלמי ספ"ק דברכות, ובזח"א בפ' וישלח קע"ג ב' קע"ד א', ובפ' משפטים ק"ה א', ובפ' תזריע מ"ה א', ובפ' פנחס דרמ"ד א', ועיין בהרמ"ז ר"פ שמיני בענין ישראל ע"ש):
ג אך אין תכלית הכוונה בביטול זה וכלות הנפש זו, שישאר כן ממש בבחינה זו, ויכלה נפשו מקרב גופו - דהא כבר היתה כן קודם ירידתה בגוף. אלא העיקר הוא שאחר כלות הנפש זו ימשיך מלמעלה למטה להיות גילוי אור א"ס למטה. (וכמ"ש והוא ימשול בך. וע' בסש"ב ס"פ חמשים).
וז"ש: והיו הדברים האלה כו' תיכף לובכל מאדך - כי ההמשכה הוא ע"י התורה. ולכן נקרא: מקרא, וקורא בתורה שקורא וממשיך.
וכמ"ש: מי יעלה בהר ה' כו' אשר לא נשא לשוא נפשו (תלים כ"ד). והקרי נפשי - כי כשהוא רק בבחינת נפשו לבד היינו נפש האדם שהיא בבחינת עלייה מלמטה למעלה, ע"ד: מי יעלה בהר כו' - שהוא בחי' התפלה ואינו עוסק בתורה ובמצות אח"כ להמשיך אור א"ס מלמעלה למטה, נקרא לשוא. (וכמ"ש במ"א ע"פ הקל קול יעקב)
אלא העיקר צ"ל אח"כ בחי' נפשי שהוא המשכת וגילוי אור א"ס למטה.
(ועיין בזח"ג נ"ה ב' מענין נפשי, ובמק"מ שם. ועוי"ל בפי' נפשי עפמ"ש בלק"ת פ' כי תשא בטעמי מצות בענין: ונתנו איש כופר נפשו - כי א"א נפש כל האצילות. והיינו כי נפש פירושו רצון, כמו: אין נפשי אל העם הזה. (בירמיה בסי' ט"ו) ופרש"י: נפשי - רצוני. וכן ת"י - רעוא. גם ע"ד משארז"ל בשבת ס"פ הבונה: דר"ת אנכי אנא נפשי כתבית יהבית. וע' מזה בלק"ת מהאריז"ל פ' יתרו ע"פ אנכי, ובמא"א אות א' סעיף ק"ג.
והנה רש"י פי' אנא נפשי אני בעצמי. ויש לפרש: נפשי כתבית יהבית, ע"ד מ"ש ברבות ר"פ תרומה בפי': ויקחו לי תרומה - כביכול לי אתם לוקחים.
גם ע"ד מ"ש כי בו שבת וינפש, ות"א ונח. וע' בהרמב"ן פ' תשא שם, ובזח"ב ויקהל (דר"ד סע"ב) ובפ' נשא (קכ"ב ב') ועמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י גבי ונחה עליו רוח ה' ומ"ש במ"א פי' ריח ניחוחי).
וז"ש: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים - שהתכלית המכוון של יציאת מצרים ממטה למעלה, הוא כדי להיות לכם לאלקים, שיומשך גילוי אור א"ס ב"ה למטה. וזהו להיות לכם כו'.
(וז"ש שמות ג' י"ב: בהוציאך כו' תעבדון כו'. ועמ"ש במ"א ע"פ הסבי עיניך מנגדי כו')
וכן לאליהו הראו זה ג"כ שתכלית המכוון הוא ההמשכה. כמ"ש (מלכים א' סי' י"ט) לא ברעש ה', ואחר הרעש אש - לא באש ה'. פי' כי הרעש הוא ענין האופנים וחיות שמתנשאים ברעש גדול מחמת השגתם שהוא ית' קדוש ומובדל. והוי' צבאות אות הוא בצבא שלו. שמאות אחת בלבד משם הוי' מתהוים וחיים כל צבאי צבאות, כמארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב כו'. ולכן הם מרעישים ברעש גדול. ועכ"ז לא ברעש הוי' - פי' שאין גילוי הוי' נמשך ומתפשט ומתלבש בבחי' הרעש, אלא הרעש הוא לה' ממטה למעלה להיות נכלל ובטל בבחי' הוי'. אבל עכ"ז אין שם הוי' שורה ומתלבש ברעש.
וכן ואחר הרעש אש הוא בחי' התלהבות והתלהטות של השרפים.
(ועמ"ש במ"א ע"פ שחורה אני שגם באדם יש ב' בחינות אלו רעש הוא חיצוניות הלב ואש הוא בחינת פנימית)
ועכ"ז: לא באש הוי' - שאין שם הוי' מתגלה ומתלבש בבחי' האש רק שהאש הוא להוי' כנ"ל.
אלא ע"י ואחרי האש קול דממה דקה - תמן קאתי מלכא. והיינו ע"י התורה שהיא המשכת וגילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה כמ"ש: ואשים דברי בפיך כו'.
(ונק': קול דממה דקה, ע"ד: דברי חכמים בנחת נשמעים[29] כמ"ש במ"א על הזהר פ' וירא (דקי"ב ע"א ע"ש). ומ"מ צ"ל תחלה רעש ואש, שאז ע"י ההעלאה שבתחלה נמשך אח"כ אור א"ס בעסק התורה.
וכמ"ש לעיל[30] שמבחי' הרעש נעשה שער בשי"ן ימין ושער בשמאל. שער בשמאל בחי': שער רישיה כעמר נקא, שהן הלכות התורה. ושער בימין: זה השער לה'[31] בחינת מצות כו'.
ועמ"ש ע"פ: כי תשמע בקול, ועיין בזהר פ' בלק (דקצ"ג ב') מענין קול דממה דקה, ובפ' צו (ד"ל ע"ב) והוא בחי' קלא פנימאה הנז' בזהר ואתחנן. (דרס"א ע"א) ועיין בפי' הרמ"ז שם, גמרא חגיגה. (דף ט"ז רע"א) וע' מהרש"א שם בח"א (פ"ט דברכות נ"ח א'). רבות בראשית (פכ"ד) תזריע (ר"פ ט"ו), בקהלת רבה (דף פ"ד א') בפסוק הולך אל דרום זח"ג פנחס (דרכ"ג סע"ב דרכ"ז סע"ב)).
אולם כל ההמשכות הנמשכים הם כעת בבחי' העלם, ועיקר הגילוי יהיה לע"ל בתחה"מ, כשיתעלו כל נשמות ישראל: כי לא ידח ממנו נדח[32] כתיב, כולך יפה רעיתי.[33] ואזי יקויים מ"ש: ברכנו אבינו כולנו כאחד - כשכולנו כאחד אזי ברכנו כו'.
וכל מעשה המצות ועסק התורה שבעוה"ז הוא להמשיך אור א"ס, אלא שכעת אינו מתגלה והוא כמו מתן בסתר, ולע"ל שכר מצוה יתגלה מן המצוה עצמה. (ועמ"ש ע"פ: הבאים ישרש יעקב).
וזהו: זורע צדקות מצמיח ישועות - מלשון: וישע ה' אל הבל ואל מנחתו[34] שיהיה גילוי אור א"ס למטה בגופות דייקא במדרגה יותר גבוה גם מג"ע העליון.
שהרי אפילו הצדיקים הגדולים אברהם ומשה שהם ברום המעלות שבג"ע העליון יתלבשו בגופות ויקומו בתח"ה* וכו'.
והיינו מפני שבעוה"ז יכול להיות גילוי גדול יותר, משום דנעוץ סופן בתחלתן, וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה.
וזהו: להיות לכם לאלקים - להיות לעתיד:
ד אני הוי' אלקיכם. הנה יעקב אמר: ושבתי בשלום כו' והיה הוי' לי לאלקים[35] - פי' ששם הוי' מורה על בחינת גילוי האור להוות ולהחיות, יהי' גילוי זה נחשב אצלו רק כמו שם אלקים המעלים והמסתיר. והיינו עי"י גילוי אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מבחינת שם הוי'. וכמ"ש בפ' ויצא על פסוק זה.
וכך לע"ל שהוא יום שכולו ארוך, דהיינו שאין בו ראש וסוף כלל מחמת גילוי בחינת א"ס שאין לו תחלה ותכלה, לכן ע"ז נאמר: אני הוי' אלקיכם - ששם הוי' יהי' נחשב אז כמו בחינת שם אלקים, מפני שיתגלה הארה גדולה ועצומה מאור א"ס ב"ה שלמעלה מבחינת שם הוי', והיינו התגלות שמו הגדול.
(ואפ"ל שזהו מ"ש ב"פ: כי אם ישראל יהיה שמך - היינו פעם הראשון שנאמר לו ע"י המלאך (וישלח ל"ב, כ"ט)[36] זהו המכוון ענין גילוי שם הוי', שזהו בחי': כי שרית עם אלקים. וזהו הגילוי שהיה בהר סיני. ופעם שני שנאמר לו מהקב"ה בעצמו: כי אם ישראל יהיה שמך (שם ל"ה יו"ד)[37] - זהו המכוון גילוי בחי' גבוה יותר.
כנודע שיש ב' שמות הוי', ופסיק טעמא בינייהו כו'[38] ושם הוי' דלעילא זהו ענין שמו הגדול: יהא שמיה רבא מברך כו' וזהו הגילוי שיהי' לע"ל בב"א[39]. וע' במהרמ"א פ' וישלח שהעיר ג"כ מזה שנאמר לו כן ב"פ. וכן בעין יעקב ספ"ק דברכות העירו קצת המפרשים מזה. ולפמש"כ א"ש[40]).
ומ"ש: אלקיכם - אלקים שלכם. כי ישראל הם הממשיכים התגלות העצום ההוא, שעי"ז שם הוי' כאלקים חשוב. וכמ"ש: עד יעבור עמך הוי'.[41] והיינו ע"י ההעלאה דבחינת יציאת מצרים וההמשכה.
ומ"מ כתיב: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - כי גם כלות הנפש שממטה למעלה, שהוא בחי' יציאת מצרים הוא ע"י: אשר הוצאתי כו' - כי אלמלא עוזרו כו', וכמ"ש: כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו כו' וכנ"ל.
והנה "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח"[42]. פי' "עבודה" הוא העלאת מ"ן שמלמטה למעלה, דהיינו ביטול היש. והוא ענין ק"ש ויצ"מ ותפלה כנ"ל, ותורה וגמ"ח הן ההמשכות מלמעלה למטה שלאחר ההעלאת מ"ן. התורה היא המשכה בבחינת פנימית, כמ"ש: ותורתך בתוך מעי.[43] וגמ"ח הוא ההמשכה בחיצוניות, כמ"ש: בצדקה תכונני כו'[44].
אמנם כתיב: חסדי ה' כי לא תמנו.[45] חסדי לשון רבים, היינו ב' בחי' חסד. וכמ"ש בזח"ג (דקל"ג ב') אית חסד ואית חסד.
הא', הוא הבחי' חסד העליון שיתגלה לע"ל, וע"ז נאמר: וחסדי מאתך לא ימוש,[46] ונק' רב חסד. אמנם הרי אי אפשר שיהי' ההתגלות אור מלמעלה אם לא שיהיה בחינת כלי ומכון לשבתו. והיינו בחי' חסד הב', דעליה אמרו: וכמה גופין תקינת לון כו' חסד דרועא ימינא, שהוא בחי' כלי לגילוי אור בחינת ורב חסד הנ"ל.
(ועמ"ש בד"ה הוי' יחתו מריביו מענין ב' בחינת חסד כו'. ועמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י בפי' וענין כי גדול יום יזרעאל)
וכלי זה למטה, זהו ענין גמילות חסדים, חסד דרועא ימינא, וכל אברי הגוף נמשכין אחר הימין כו'.
וכמ"כ יש ב' בחינות תורות. היינו מ"ש: בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה.[47] פי': תורת ה' - היא בחינת תורה שלמעלה, חכמה עילאה ותתגלה לעתיד לבוא. וכלי ומכון לשבתה היא בחי' תורה שלמטה, חכמה תתאה. וע"ז נאמר: ובתורתו יהגה.
וזהו ענין ב"פ: אני הוי' אלקיכם. הא', קאי על היום לעשותם.[48] שהוא בחינת התורה שלמטה, וחסד דרועא ימינא. שחכמה וחסד זה הוא בחינת כלי לקבל גילוי תורת ה' וחסד דלגאו שיתגלו לע"ל בב"א. שהוא ענין אני הוי' אלקיכם הנאמר שנית. (וע' באדר"ר דקל"ח ב')
ולכן קבעו פסוק זה בק"ש. כי הנה מבואר למעלה דיצ"מ שייך לק"ש. כי יצ"מ זהו לצאת מהמצרים וגבולים להיות ביטול היש. וזהו ענין למס"נ באחד שבק"ש, וגם כי ע"י ביטול היש: כי שרית עם אלקים - עי"ז נמשך בחי' לי ראש, שזהו ענין שמע ישראל כו'.
והנה זהו בחינת עבודה שהיא בחינת ההעלאת מ"ן. ואח"כ צ"ל תורה וגמ"ח שהוא בחי' ההמשכות. וכל ג' דברים אלו מרומזים בפסוק זה, כי: אשר הוצאתיך מארץ מצרים - זהו ענין ההעלאה, וב"פ: אני הוי' - זהו ענין ההמשכות שע"י תורה וגמ"ח כנ"ל, וע"כ קבעו פסוק זה דייקא.
וזהו ג"כ שייכות פסוק זה לפ' ציצית. כי בציצית יש ב' בחי': ל"ב חוטין, והטלית המקיף, אשר הם כנגד ב' בחינת המשכות שע"י תורה וגמ"ח. כי התורה היא ההמשכה בבחינת פנימית, וזהו ענין ל"ב חוטין, והם ל"ב נתיבות חכמה. וגמ"ח חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, כמו הטלית שהוא לבוש ומקיף כו' וכמ"ש במ"א.
ועוד זאת כי הציצית רומזים ג"כ לאהוי"ר, כמ"ש לעיל בד"ה והיה לכם לציצית כו' אשר זהו בחינת עבודה.
(וענין: על שלשה דברים דייקא העולם עומד - אפשר שיובן עפמ"ש בזהר הרקיע ס"פ תרומה במ"ש בזהר שם (דקס"ו ע"ב) כד מקבלא מבין ב' דרועין כו' כי האצילות הקדוש נגמר בג' בחינות כו' כי אל או"א קדמו ג' רישין כו' ע"ש שהאריך בזה. ולכן כנגד זה על שלשה דברים העולם עומד כו'. וממש"ש יובן ג"כ שייכות ג' דברים הנ"ל שהם ועל ידם נמשך בחי' הקב"ה מנענע ראשו כו' ועמ"ש ע"פ שיניך כעדר כו')[49]: