ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו ערב יום הכפורים, לפני כל נדרי, ה'תש"נ
וידבר גו' דבר גו' יברכך גו' יאר גו' ישא גו'. ושמו גו' ואני אברכם.
א. ס'איז איצטער דער סיום וחותם פון ערב יום הכפורים, און די התחלה פון יום הכפורים "יום הסליחה וכפרה כמ"ש כי ביום הזה יכפר וגו', לפני הוי' תטהרו", וואָס די התחלה דערפון הויבט זיך אָן בערב יוהכ"פ, כמובן פון דעם וואָס מ'זאָגט דעמולט וידוי — בתפלת מנחה און דערנאָך "עם חשיכה" ("קודם התחלת זמן הכפרה") "כדי שיכנס ליום בתשובה כו'".
נוסף אויף דעם — איז ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ דער סיום פון די עשרת ימי תשובה, וועלכע הויבן זיך אָן בראש השנה און ענדיקן זיך ביוהכ"פ, כמאחז"ל עה"פ "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב — אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".
ובפרט בראש השנה שנה זו — ר"ה שחל להיות בשבת, וואָס שבת איז ענינה — תשובה. און דערצו — האָט מען בשנה זו אַ צווייטן שבת בעשרת ימי תשובה, ענין "שתי שבתות כהלכתן" ולמחרתו קומט ערב יוהכ"פ, און דערנאָך יוהכ"פ.
ב. די מעלה פון דעם זמן — אַ זמן של תשובה מחילה סליחה וכפרה — איז נאָכמער מצד דעם וואָס דאס איז נוגע לכל ימי השנה הבאה, כידוע אַז די עשרה ימים פון ראש השנה עד יוהכ"פ זיינען די התחלה וראש פון כל ימי השנה, וכמבואר בקבלה ובחסידות, אַז אין די עשרה ימים טוט מען אויף בנין המלכות (אויף כל השנה הבאה), אָנהויבנדיק פון ראש השנה (וואָס עבודתו איז — "תמליכוני עליכם"), און סיומם — בערב יוהכ"פ און יוהכ"פ, ווען מ'פאַרענדיקט דעם בנין המלכות, ונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן.
ובפרט ע"פ המבואר אין כתבי האריז"ל אַז די שבעת ימים רצופים פון די עשי"ת (בין ר"ה ובין יוהכ"פ) זיינען כנגד די שבעה ימים (פון יום הראשון ביז יום השביעי) פון אַלע וואָכן פון דעם יאָר, וואָס שנה (מלשון שינוי ומלשון שני) איז כולל אַלע שינויים האפשריים,
[כולל בשנה זו — שנת תש"נ, ר"ת (כמנהג ישראל ההולך ומתפשט) תהא שנת (נס, און נאָכמער תהא שנת) נסים (לשון רבים), ביז נסי נסים].
ג. ע"פ הנ"ל — אַז דער זמן (סוף ערב יוהכ"פ והתחלת יוהכ"פ) איז אַ מקור אויף אַלע ענינים במשך שנה הבאה (כולל אַלע שינויים האפשריים) — איז פאַרשטאַנדיק, אַז בזמן זה ווערן נמשך אַלע ברכות והמשכות, וועלכע זיינען כולל כל הענינים כולם פון שנה הבאה — וואָס זיי אַלע זיינען אויסגעדריקט און נכלל אין די אותיות פון דעם אל"ף בי"ת (וואָרום אַלע ענינים און אַלע ברכות הויבן זיך אָן
מיט אַן אות פון אל"ף בי"ת ומתפרטים בהאותיות), און בשעת מ'דערמאָנט איין ברכה וואָס איר ר"ת איז איינער פון די אותיות, איז דאָס כולל אַלע ברכות וואָס הויבן זיך אָן מיט דעם אות (אַ ברכה וועלכע הויבט זיך אָן מיט דעם אות אל"ף — איז כולל אַלע ברכות וואָס הויבן זיך אָן מיט אַן אל"ף, ועד"ז באות בי"ת א.א.וו.) —
וי"ל על הסדר:
עס זאָל זיין אַ שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד והדר, שנת ועד טוב, שנת זכיות גדולות, שנת חיים טובים וארוכים, שנת טובה — בטוב הנראה והנגלה, שנת יעוד טוב, שנת כלכלה בהרחבה, שנת לימוד התורה בהצלחה רבה ומופלגה, שנת מרומים, שנת נסים און נסי נסים, שנת סימן טוב, שנת סייעתא דשמיא, שנת עוז, שנת פדות, שנת צדקה, שנת קדושה, שנת רוממות, שנת ששון ושמחה, שנת תהלה, שנת תורה, שנת תפלה און שנת תשובה,
כולל — שנת נס הכי גדול — דער קיום פון דער תהלה ותפלה הכי גדולה פון אַלע אידן, אחכה (ל' יחיד) לו בכל יום שיבוא, אַז עס קומט די גאולה האמיתית והשלימה בתחלת שנה זו ממש, ומה טוב ומה נעים — היום ממש, וויבאַלד אַז אחכה לו בכל יום, ועאכו"כ ביום תשיעי בתשרי, וואָס גייט גלייך אַריין אין עשירי בתשרי — העשירי יהי' קודש, מיט אַלע ענינים פון עשירי — וואָס שלימותם וועט זיין בגאולה העתידה, וועלכע קומט תיכף ומיד ממש.
ד. האמור לעיל קומט אַלס הוספה צו דעם וואָס מ'האָט פריער גערעדט צו כללות בני ישראל, וואָס זיכער זיינען תלמידי הישיבה בכלל זה,
ואדרבה — תלמידי הישיבה זיינען "ראשיכם שבטיכם" (פון בני ישראל), ווייל זיי זיינען זיך מתעסק אין דעם "ראש" פון כל ישראל — דער ענין פון לימוד התורה, וואָס עיקרו איז — לימוד בהבנה והשגה מיטן מוח שבראש, להבין ולהשכיל, בחכמה בינה ודעת.
וואָס דערפון איז מובן, אַז די אַלע ברכות הנ"ל — וועלכע הויבן זיך אָן מיט די אַלע אותיות פון אל"ף בי"ת — זיינען לכל לראש צו תורתם אומנתם — תלמידי הישיבה, ביז די ברכה הכי עיקרית, און נס הכי גדול — די גאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט וועט זיין תורה חדשה מאתי תצא, די שלימות הכי נעלית אין לימוד התורה, דער לימוד הכי נעלה בחב"ד שבשכל, מיוסד און פאַרבונדן און
דורכגענומען מיט יראה עילאה און תשובה עילאה, וואס תשובה עילאה איז (עיקר) ענינה — עסק התורה (כמבואר אין תניא), וואָס דאָס איז אויך בשמחה רבה.
ה. די מעלה מיוחדת פון תלמידי הישיבה — אַז זיי זיינען בבחי' ראשיכם שבטיכם (צווישן אידן גופא) וויבאַלד אַז ענינם איז לימוד התורה — איז בהדגשה יתירה בעשרת ימי תשובה בכלל (וועלכע זיינען דער ראש פון כל השנה כנ"ל ס"ב), און אין ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ בפרט — וואָרום עשרת ימי תשובה און בפרט ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ איז פאַרבונדן מיט דער עבודה פון תשובה עילאה (ווי גערעדט פריער בארוכה), וואָס ענינה איז לימוד התורה (כנ"ל סוס"ד), און דעמולט איז געווען מתן תורה פון נתינת לוחות האחרונות — דער תפקיד מיוחד פון תלמידי הישיבה.
ובפרטיות יותר:
יום הכפורים איז "אחת בשנה", דעמולט איז די עבודה מצד יחידה שבנפש — די התאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן, "יחידה לייחדך", און אין אַלע דריי ענינים פון עולם שנה נפש: יחידה בזמן (אחת בשנה), יחידה במקום — די עבודה אין קדש הקדשים, און יחידה בנפש — בחי' כהן גדול [ובדוגמת זה — באַ יעדער איד, כפס"ד הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו כו' הרי זה נתקדש קדש קדשים", דער תואר וואָס שטייט אויפן כהן גדול].
ביז "ישראל וקוב"ה כולא חד" — די התאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן ווי דאָס איז העכער פאַר די מדידות והגבלות פון זמן ומקום ונפש, העכער פאַר אַלע תוארים וגדרים, ביז העכער פאַר דעם גדר פון תחתון ועליון (ווי געדעדט לאחרונה בארוכה).
ביז אַז אפילו ווי אידן זיינען דאָ למטה נשמות בגופים ווערן זיי אָנגערופן "
אדם" (אתם קרויים אדם) על שם אדמה לעליון, וואָס דאָס איז כולל דעם פירוש — "אדמה" (אַ דמיון) למעליותא, אַז זייענדיק העכער פאַר אַלע מדידות והגבלות און תוארים, אפילו פון די העכסטע תוארים כו' פון קדושה, כולל דעם תואר וגדר פון עליון ותחתון — דערפאַר איז אַ איד (נאָר) אדמה לעליון, מ'פאַרגלייכט אים צו דעם עליון, אַז אַלע מעלות וואָס זיינען דאָ אין עליון, זיינען פאַראַן, באופן של דמיון (פי' השוואה), ביי אַ אידן,
און זיי (די מעלות שבעליון) זיינען מוסיף כח אין אים, אַז אויך זייענדיק אַ נשמה בגוף למטה, זאָל ער עולה זיין מחיל אל חיל, פון איין עליון צו אַ העכערן עליון, ביז צו דעם עליון שאין למעלה ממנו, שלמעלה מכל גדר עליון ותחתון — ישראל וקוב"ה כולא חד [ווי דאָס שטייט בגלוי אין דעם אידן ווי ער איז אַ נשמה בגוף למטה].
וואָס דאָס שטייט בגלוי יותר באַ יעדער איד, אנשים נשים וטף, ביום הכפורים, "אחת בשנה" — וואָס דעמולט זיינען אידן, אַלס נשמות בגופים — "דוגמת מלאכי השרת", דערפאַר זיינען זיי העכער און דאַרפן ניט אָנקומען צו אכילה ושתי', ביז אַז "לפני הוי' תטהרו", העכער (לפני) אפילו פאַר הוי' (וואָס הוי' איז אויך אַ שם).
וואָס וויבאלד אַז אַ איד אַלס אַ נשמה בגוף איז "דוגמת מלאכי השרת" (למעלה מאכילה ושתי') — באווייזט עס אַז ער איז העכער סיי פאַר גשמיות און סיי פאַר רוחניות, כאמור לעיל — ישראל וקוב"ה כולא חד. און די מעלה פון אידן זיינען זיי ממשיך אין עולמות, אין די עולמות רוחניים, ביז אין עולם הזה הגשמי.
עפ"ז איז מובן, אַז ביוהכ"פ, און אַלס הכנה לזה בערב יוהכ"פ — ווערן נמשך צו יעדער אידן אַלע ברכות והמשכות, וועלכע זיינען אַלע נכלל אין די אותיות פון אל"ף בי"ת — אַלע ענינים רוחניים און אַלע ענינים גשמיים, ואדרבה — דער עיקר הדין בראש השנה (ויש לומר — אויך ביוהכ"פ, גמר הדין דר"ה) איז אויף ענינים גשמיים.
און די כוונה אין דעם איז — כפתגם פון דעם אַלטן רבי'ן, אַז דער אויבערשטער גיט אידן גשמיות, און אידן מאַכן פון גשמיות רוחניות, וואָס דער כח לזה האָבן אידן דערפון וואָס זיי זיינען העכער פאַר גשמיות און רוחניות (וואָס דאָס שטייט בגלוי ביוהכ"פ), דערפאַר ווערן נמשך אַלע ענינים בגשמיות וברוחניות, וברוחניות ובגשמיות גם יחד.
ו. צווישן אידן גופא שטייט דער ענין (אַז אידן זיינען העכער פאַר אַלע ענינים) נאָכמער בגלוי באַ תלמידי הישיבה, וואָס זייער ענין איז — לימוד התורה, ביז באופן אַז "תורתו אומנתו" בהנהגתו (אומנתו) הגשמית: זייענדיק אַ נשמה בגוף (וועלכע האָט צרכים גשמיים) נעמט מען פון אים אראָפּ די דאגות בעניני עוה"ז (בדוגמא דער מצב ביוהכ"פ, אַז אַלס נשמה בגוף איז מען בדוגמת מלאכי השרת), בכדי ער זאָל קענען לערנען תורה מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, באופן אַז "אומנתו" איז "תורתו",
בדוגמא ווי רשב"י וחביריו (וואָס זיינען די דוגמא אין תושבע"פ אויף "תורתו אומנתו"), וואָס זייענדיק דאָ למטה אין עוה"ז הגשמי און בזמן גזירת המלכות — שטייט אין חסידות אַז באַ רשב"י איז ניט געווען דער חורבן וגלות ("לא נחרב הבית כלל"), ועאכו"כ ניט די דאגות פון עניני עוה"ז וואָס קענען שטערן צו לימוד התורה הנ"ל (באופן פון "תורתו אומנתו").
ובפרט — די תלמידי ישיבת תומכי תמימים, וועלכע לערנען נגלה דתורה צוזאַמען מיט פנימיות התורה — וואָס דאָס דערגרייכט אין "לפני הוי' תטהרו", און דורך הפצת המעינות (דפנימיות התורה) חוצה ברענגט מען די גאולה, וואָס מזה מובן, אַז דורך לערנען פנימיות התורה במיוחד — שטייט מען אין אַ מצב פון גאולה (העכער פאַר גלות).
וביחד עם זה — זיינען די תלמידי הישיבה (זייענדיק נשמות בגופים) ממשיך אין עולם הזה הגשמי זייער העכערקייט פון עולם און פון גלות.
ז. דערפון איז פאַרשטאַנדיק, אַז די אַלע ברכות וועלכע זיינען נכלל אין די אותיות פון אל"ף בי"ת פון לשון הקודש, וואָס זיי זיינען כולל אַלע עניני קדושה — ווערן נמשך במיוחד צו תלמידי הישיבה, וועלכע שטייען העכער פאַר כל עניני
העולם, אזוי אַז די תלמידי הישיבה זיינען עולה מחיל אל חיל אין די אַלע ענינים פון קדושה (ווי זיי שטעלן זיך אויס אין אל"ף בי"ת), אָנהויבנדיק פון אל"ף וואָס איז כולל דער ענין האור (תורה אור) שנת אורה, ביז תי"ו — שנת תורה ותפלה ותשובה, ובפרט תשובה עילאה (ענין התורה), כנ"ל.
און נאָכמער: אפילו די ענינים (לשונות) בלתי רצויים וועלכע הויבן זיך אָן מיט אותיות פון אל"ף בי"ת — זיינען נאָר בלתי רצוי בחיצוניות ובקס"ד בעלמא, ואדרבה — בפנימיות אַנטהאַלטן די ווערטער און אותיות אַזאַ אור גדול וואָס קען ניט אַרויסקומען בגלוי אין דיבורים גלויים, ביז אַז מ'דאַרף אָנקומען — ווי דער סיפור אין גמרא — אַז רשב"י זאָל מגלה זיין אַז "הנך כולהו ברכתא נינהו", ואדרבה — ברכות הכי נעלות, חסדים סתומים.
ועד"ז איז אויך דער ענין פון תלמידי הישיבה, מאן מלכי רבנן, ובפרט — אַז זיי זיינען בדוגמת רשב"י (תורתו אומנתו), באַ וועמען ס'איז ניט געווען דער ענין הגלות (כנ"ל), ומעין זה הוא בתלמידי ישיבה — אַז זיי זיינען העכער פאַר ענין הגלות,
ובפרט (אין גלות עצמה —) דער מצב של "גלות" וואָס איז ביי אים געווען איידער ער איז אַריין אין ישיבה (בערך צו לאחרי וואָס ער איז אַריין אין ישיבה), מיט אַלע פירושים שבזה (כולל — גלות בענינים בלתי רצויים, וואָרום ער איז נאָך ניט אין אַ סביבה פון אַ ישיבה וואו מ'לערנט תורה בהתיישבות כו'), און דערנאָך אַריינגייענדיק אין ישיבה, ובפרט ישיבת תומכי תמימים, איז די ישיבה "תומך" יעדער איד'ן וועלכער ווערט אָנגערופן "תמים" (תמים במעשיו כו'), עאכו"כ אויב די תמימות איז ניט געשטאַנען אזוי בגלוי.
תלמידי הישיבה זיינען העכער פאַר ענין הגלות (בערך צו דעם גלות מחוץ להישיבה), מעין ובדוגמת רשב"י, און זיי האָבן אויך דעם כח (ע"ד ווי רשב"י) צו מגלה זיין די ברכות נעלות ביותר וואָס ליגן אין די ענינים וואָס זיינען דערוויילע בגלוי באופן אחר.
ועאכו"כ בשעת מ'שטייט שוין אין אַ דרגא פון תמימות — גיט מען זיי דעם כח צו עולה זיין אין תמימות עצמה מחיל אל חיל.
ח. ויהי רצון אַז באַ יעדערן זאָל זיין ילכו מחיל אל חיל — אָנהויבנדיק אין די לעצטע רגעים פון תשיעי בתשרי, און דערנאָך גלייך ובהוספה אין עשירי בתשרי — אין אַלע עניני קדושה וואָס זיינען נכלל אין די אותיות פון אל"ף בי"ת, און אויך
מגלה זיין טוב וברכה אין אַלע עניני העולם, אויך די ענינים וואָס זיינען בעבר נאָך ניט געווען טוב בגלוי.
ובפרט באַ תלמידי תומכי תמימים — אַז יעדערער באַווייזט אַ דוגמא חי' פון זיך אליין — אַז ער שטייט אין אַ מצב פון תמימות, און אויך בשעת מ'איז שוין פון פריער אַ תמים, איז מען אין דעם עולה מחיל אל חיל.
און דורך דעם איז מען ממשיך און תומך די תמימות פון אידן אַרום, ביז די תמימות אין זמן ומקום פון דער גאַנצער וועלט,
ובפשטות — אַז עס קומט די גאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט וועט זיין תמימות ושלימות אין זמן (זמן הגאולה), און תמימות ושלימות אין מקום — ארץ ישראל, ארץ אשר לא תחסר כל בה, ארץ תמימה, ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.
און וואָס מער מ'איז מוסיף אין ילכו מחיל אל חיל אין תמימות — אַלץ מער קומט צו אין תמימות בכל הענינים,
ביז אַז בקרוב ממש קומט מען צו "יראה אל אלקים בציון", בגאולה האמיתית והשלימה, נאָך אין אָנהויבס פון שנת תש"נ,
און נאָך פאַר דעם — נאָך אין זמן ומקום הגלות — ווערט אויפגעטאָן תמימות (וויפל ס'איז שייך אין גלות), און גלייך דערפון גייען אַלע אידן, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ובפרט די עוסקי בתורה ובמצוותי', ובפרט אין פנימיות התורה און הפצת המעינות חוצה (וואָס איז נאָכמער מזרז וממהר די גאולה) — אין ארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש השלישי, בקדש הקדשים,
וואָס אין דעם באַשטייט דער חידוש פון יוהכ"פ, אחת בשנה, ווען דער אחת בנפש (כהן גדול) גייט אַריין אין אחת במקום — קדש הקדשים, כנ"ל,
ותיכף ומיד ממש, בעגלא דידן.
[new_section]
בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ערב יום הכפורים בביהכנ"ס אחרי תפלת מנחה, ה'תנש"א
א. אַ גאַנץ יאָר האָט מען דעם כלל אַז "פותחין בברכה", עאכו"כ אין די "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים" [וועלכער "נקרא ג"כ ראש השנה בכתוב"] — וועלכע זיינען די פתיחה וראש (אויך) פון די ברכות אויף כל השנה כולה. און אין די טעג גופא — בפרט אין דעם טאָג פון ערב יום הכפורים.
צווישן אַלע ברכות — איז אַממייסטנ'ס צוגעפּאַסט (צו אָנהויבן דער "פותחין בברכה" מיט) דער נוסח הברכה פון ברכת כהנים, די ברכה וועלכע דער אויבערשטער האָט אים אַליין אויסגעקליבן בתורתו הקדושה, און האָט אָנגעזאָגט און געגעבן כח די כהנים, אַז מיט דער ברכה זאָלן זיי בענטשן אידן ("כה תברכו את בני ישראל") בכל יום
— ווי מ'פירט זיך בפועל אין ארץ ישראל (עכ"פ בכמה מקומות) — נשיאת כפים בכל יום, אָדער עכ"פ בכל שבת [ווי עס פירט זיך בכמה ספרד'ישע קהילות אויך בחוץ לארץ], און בכל הקהילות, אויך אין חוץ לארץ — וואו מ'איז נושא כפים נאָר ביו"ט — זאָגט יעדער איד דעם נוסח פון ברכת כהנים בכל יום בברכות
השחר [נוסף אויף דעם וואָס דער שליח ציבור זאָגט עס בכל יום בסוף תפלת העמידה],
און די כהנים זאָגן די ברכה בפרהסיא, ובקול רם, און דוקא בלשון הכתוב בלשון הקודש ("כה תברכו").
וואָס דעריבער איז מתאים אַז דער "פותחין בברכה" זאָל זיין מיט דעם נוסח פון ברכת כהנים, בפרהסיא ובקול רם ובלשון הכתוב, צוזאַמען מיט דער הקדמה וסיום לזה אין תורה שבכתב (ווי מ'זאָגט עס בכל יום בבוקר בברכות השחר קודם התפלה):
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
ב. דער נוסח הברכה איז כולל אין זיך אַלע ברכות, סיי הרוחניות, סיי הגשמיות (סיי די ענינים עיקריים און סיי די ענינים וואָס זיינען ניט אַזוי עיקריים) — ווי פאַרשטאַנדיק ע"פ הנ"ל, אַז דאָס איז דער נוסח הברכה וואָס דער אויבערשטער האָט אויסגעקליבן בתורתו הק', די ברכה וועלכע ער האָט אָנגעזאָגט די כהנים אַז דערמיט זאָלן זיי בענטשן אידן אין אַלע זייערע ענינים.
ועפ"ז יומתק דעם טעם פארוואָס מ'האָט איינגעשטעלט זאָגן ברכת כהנים בכל יום בברכות השחר, דלכאורה: דער טעם אויף דעם וואָס מ'האָט קובע געווען זאָגן (גלייך נאָך ברכת התורה) די פסוקים פון ברכת כהנים איז "לשם לימוד" ("ולא משום זכר לנשיאת כפים"), בכדי אַז נאָך ברכת התורה זאָל מען גלייך מקיים זיין מצות
תלמוד תורה (דורך זאָגן דברי תורה). האָט מען דאָך לויט דעם געקענט אויסקלייבן צו זאָגן אויך אַן אַנדער ענין אין תורה, ובפרט אַן ענין הכי עיקרי וכללי בתורה — ווי די עשרת הדברות (וועלכע זיינען "כללות כל התורה"), אָדער "שמע ישראל" אָדער אויך "והי' אם שמוע" (אַן ענין כללי בעבודת ה' — "יקבל עליו עול מלכות שמים (בשמע ישראל) ואח"כ יקבל עליו עול מצוות" (בוהי' אם שמוע)), וכיו"ב?
ויש לומר דעם ביאור אין דעם: וויבאַלד אַז דאָס קומט בהמשך צו די י"ח (כ') ברכות השחר (און אַלס הקדמה צו די תפלות ובקשות אין תפלת שחרית בכלל), וועלכע זיינען כולל בפשטות כל צרכי ישראל — האָט מען איינגשטעלט אַז די דברי תורה (וואָס קומען בהמשך צו ברכת התורה) זאָלן זיך אָנהויבן מיט ברכת כהנים, וועלכע איז אַ ברכה כללית, הכוללת כל הברכות כולן.
נאָכמער: ברכת כהנים האָט אין זיך דעם אויפטו, אַז נוסף צו דער מעלה פון ברכה בכלל — וועלכע איז מגלה וממשיך פון המקור (של הברכה) — האָט עס אויך די מעלה פון תפלה, וועלכע טוט אויף אַ רצון חדש — "יהי רצון" [ווי מ'זאָגט עס אויך בסיום תפלת העמידה בכל יום, בימי החול און אויך בשבת ויו"ט], וואָס דורך דעם ווערן געשאַפן נייע ברכות והמשכות, וועלכע נעמען זיך פון העכער פון מקור הברכה, און [אין תפלה עצמה האָט ברכת כהנים די מעלה לגבי שאר התפלות, אַז] זיי ווערן זיכער נמשך — במהירות בלי עיכוב — למטה מטה, אין גשמיות העולם. ביז — אויך דעם מבטל און מהפך זיין דינים וגבורות.
וואָס עפ"ז יומתק פארוואָס מ'זאָגט ברכת כהנים בכל יום קודם התפלה — (אויך) אַלס (תוספת) הכנה ונתינת כח צו אויפטאָן און אַראָפּברענגען למטה (בלי עיכוב) די המשכות חדשות וואָס ווערן אויפגעטאָן דורך די תפלות.
ג. דער ענין [המשכת כל הברכות בברכת כהנים ממקום שלמעלה ממקור הברכה ובאופן שנמשך למטה מטה] איז נאָכמער אונטערשטראָכן אין דעם סיום וחותם פון דעם נוסח הברכה הנ"ל — "ואני אברכם":
"ואני אברכם" גייט אויף דער ברכה פון דעם אויבערשטן. דאָס הייסט, אַז נוסף צו דער ברכה פון (די כהנים) "יברכך ה' וגו'", קומט צו די ברכה פון דעם אויבערשטן אַליין ("אני")
— לויט ביידע פירושים (דיעות) אין דעם: (א) "ואני אברכם" — לכהנים, "כהנים מברכין לישראל והקב"ה מברך לכהנים", (ב) "ואני אברכם" — לישראל, "כהנים מברכין לישראל והקב"ה מסכים על ידם", ועפ"ז איז די ברכה צו אידן "מפי גבורה" נוסף אויף "מפי כהנים" [און לויט דער דיעה איז "ברכה לכהנים מנא לי'"? "מואברכה מברכיך"]. —
דער לשון "אברכם" סתם (אָן קיינע פרטים) איז כולל — נוסף (כפשוט) אויף די ברכות המפורשות אין די פסוקים פון ברכת כהנים — אַלע ענינים וואָס גייען אַריין בכלל ברכה ("אברכם").
און נאָכמער: מ'איז מוסיף "ואני אברכם" (ניט "ואברכם" אַליין, וואָס מיינט אויך "איך וועל זיי בענטשן"), אַז די ברכות קומען פון "אני" — דער אויבערשטער, מקור כל הברכות (ש"אברכם"),
ביז אַז דאָס גייט אויף "אני" — ווי דער אויבערשטער איז העכער פאַר מקור הברכות און העכער פאַר שמות ותוארים בכלל, און דער איינציקער אופן ווי
מ'רופט אים אָן איז "אני" [דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אותא וקוצא כלל] — דער אני ויש האמיתי, עצמותו ומהותו ית',
ובכללות איז דאָס כולל אויך "אנכי" — וואָס האָט דעם זעלבן פירוש און אותיות פון "אני" בתוספת כ', ר"ת כתר, וועלכער איז כולל אַלע ענינים אין כתר, ביז ווי כתר איז פאַרבונדן מיט דעם "אני" האמיתי — עתיקא ביז עתיקא דעתיקא.
און דוקא פון "אני" (יש האמיתי) ווערט "אברכם", די המשכת ברכות צו אידן, ביז למטה מטה אין זייערע ענינים גשמיים. ואדרבה — דער גילוי פון דעם יש האמיתי איז דוקא אין דעם יש הנברא, כידוע.
דאָס הייסט, אַז נוסף צו דעם וואָס ברכת כהנים בכלל טוט אויף המשכת כל הברכות, ביז אַ המשכה חדשה ("יהי רצון") פון אַן אָרט וואָס איז העכער פאַרן מקור הברכות, און דאָס ווערט נמשך למטה מטה — ווערט דאָס נאָכמער אויפגעטאָן דורך "ואני אברכם" (דער סיום וחותם פון דער פרשה) — אַז פון דעם אני האמיתי ווערט נמשך ברכות ביז למטה מטה.
ד. עפ"ז איז אויך פאַרשטאַנדיק דער תוכן פון אמירת פרשת ברכת כהנים בברכות השחר — ועד"ז דאָס וואָס "פותחין בברכה" איצטער מיט דער ברכה:
בשעת מ'זאָגט די ברכות פון ברכת כהנים ("יברכך ה' וגו'") און מ'איז מוסיף "ואני אברכם" (בסיום פון פרשת ברכת כהנים), לאחרי וואָס מ'האָט געזאָגט אַלע ברכות השחר שלפנ"ז און די ברכות פון ברכת כהנים עצמה ("יברכך ה' גו'") — איז פאַרשטאַנדיק, אַז נוסף צו דעם וואָס דאָס איז כולל די אַלע ברכות המפורשות לפני זה, קומט צו אַ הוספה וחידוש, אַז "ואני אברכם", דער אויבערשטער אַליין, דער אני האמיתי, בענטשט אידן מיט אַלע ברכות;
און בשעת אַ איד זאָגט דאָס אין ברכות השחר (אַלס אַן ענין בתורה), ועד"ז בכל זמן ווען ער זאָגט די ווערטער פון תורה (תורה הנצחית) — איז הקורא ושונה בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, דער אויבערשטער עצמו זאָגט דעמולט די אַלע פסוקים, כולל דעם סיום וחותם — "ואני אברכם". ויש להוסיף, אַז דער "קורא ושונה כנגדו" איז ניט קיין הגבלה (אַז ניט מער ווי "כנגדו" ח"ו), נאָר אדרבה: דאָס איז בהתאם צו דעם ווי דער אויבערשטער (מצ"ע) איז קורא ושונה, ובנדו"ד — אַז דער "ואני אברכם" איז לפי הישג יד האני, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה פון דעם "אני" האמיתי.
ה. האמור לעיל — וואָס איז שייך באמירת פרשת ברכת כהנים בכל השנה — איז נאָכמער בהדגשה שטייענדיק אין די עשרת ימי תשובה:
אויף די עשי"ת שטייט "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אַ תפלה "ביחיד" בימים אלה האָט דעם כח פון אַ תפלה "בציבור" במשך כל השנה. ומזה מובן במכ"ש וק"ו דער כח פון אַ ציבור בימים אלה.
דערפון איז פאַרשטאַנדיק דער עילוי וואָס קומט צו אין דער ברכה ותפלה פון ברכת כהנים אין די טעג, במכ"ש פון שאר התפלות: מהדאָך אַז יעדע תפלה (ביחיד אָדער בציבור) איז ווירקזאַמער אין די עשי"ת, ווען דער אויבערשטער איז "בהמצאו" און "קרוב", און מ'איז דעמולט מער פאַרזיכערט אַז די תפלה ובקשה ("דרשו" און "קראוהו") וועט מקויים ווערן דאָ למטה, אע"פ וואָס דאָס דאַרף אויפטאָן אַ רצון חדש למעלה וכו' (כנ"ל ס"ב); עאכו"כ ברכת כהנים, וואָס אפילו בכל השנה איז זי ממשיך נייע ברכות והמשכות וועלכע ווערן זיכער נמשך למטה (בלי עיכוב), איז אין די עשי"ת (ובפרט אין די זמני התפלה בהם וכיו"ב) טוט אויף ברכת כהנים ביתר שאת וביתר עוז, מער ווי בשאר ימי השנה.
און וויבאַלד אַז דער אויבערשטער איז דעמולט "בהמצאו" און "קרוב", איז פאַרשטאַנדיק אַז דעמולט איז נאָכמער בגלוי די המשכה פון "ואני אברכם", פון דעם "אני" האמיתי, ביז למטה אין גשמיות העולם.
ו. אין די עשי"ת גופא איז די פעולה הנ"ל פון ברכת כהנים נאָך שטאַרקער
בערב יום הכפורים, וועלכער איז אַן ערב והכנה — ומעין — פון יוהכ"פ עצמו, ובפרט בערב יוהכ"פ נאָך תפלת מנחה, ווען עס הויבט זיך שוין אָן דער ענין פון יוהכ"פ, כמובן דערפון וואָס בתפלת מנחה זאָגט מען וידוי, וואָס דאָס איז פאַרבונדן מיט "תחלת זמן הכפרה":
די שלימות פון "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" איז ביוהכ"פ (און מעין זה — בערב והכנה ליוהכ"פ), כמובן פון המשך דברי הרמב"ם: "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו כו'", און בהמשך לזה שרייבט ער: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביוהכ"פ, ומצות וידוי יוהכ"פ שיתחיל מערב היום קודם שיאכל כו'".
ובלשון הקבלה והחסידות: ביוהכ"פ איז די שלימות ההמשכה (והגילוי) פון די י"ג מדות הרחמים ("שהן עליונות מאד"), בחי' רחמים רבים שלמעלה מכל מדידה והגבלה, וועלכע נעמען זיך פון כתר, ביז פון עתיקא און עתיקא שבעתיקא, ביז פון עצמותו ומהותו ית',
וואָס דאָס איז דער מקור המחילה והסליחה והכפרה ביוהכ"פ, וכמ"ש "כי ביום הזה יכפר עליכם גו' (יכפר סתם, ולא נאמר מי הוא המכפר, ווייל דאָס נעמט זיך פון) לפני הוי' תטהרו" (למעלה מהוי'). ביז אַז דאָס טוט אויף די הפיכה פון אַלע דינים וגבורות.
דערפון איז מובן, אַז די שלימות הפעולה פון ברכת כהנים ביז (דער סיום) "ואני אברכם" — וואָס דאָס איז פאַרבונדן מיט שלימות ענין הברכה ותפלה — איז ביוהכ"פ, ווען ס'איז דאָ די שלימות התפלה ("דרשו ה' גו'") צוליב דעם וואָס
דעמולט איז דאָ די שלימות המשכת הברכה פון די י"ג מדות הרחמים (וואָס דאָס איז אויך דער ענין פון ברכת כהנים), פון "יאר ה' פניו אליך", ביז — פון דעם יש האמיתי, "ואני אברכם", דאָ למטה אין עוה"ז הגשמי.
ולהוסיף, אַז אין דעם ענין פון די י"ג מדות הרחמים [וואָס שלימות המשכתן איז ביוהכ"פ] איז פאַראַן אַ חיבור פון צוויי קצוות: די י"ג מדות הרחמים זיינען למעלה ממדידה והגבלה. צוזאַמען דערמיט הייסן זיי בשם "מדות", מלשון מדה וגבול. ויש לומר, אַז דאָס איז דערפאַר וואָס דער שלימות הענין פון "אין סוף", וואָס דערפון ווערן נמשך די י"ג מדות הרחמים, איז כולל אויך די שלימות פון גבול ומדה: אור א"ס כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול. וואָס לפי"ז איז דער מדה וגבול למעלה ממדידה והגבלה, דאָס איז ווי מדה וגבול איז אַ חלק פון בלי גבול. ביז נאָכמער: לגבי עצמותו ית', וואָס ער איז מושלל פון אַלע תוארים — "שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול" — זיינען בלי גבול און גבול איין זאַך. און דערפון קומט עס אַרויס אין דעם גילוי פון י"ג מדות הרחמים: די שלימות פון בלי גבול רחמים איז בשעת דאָס ווערט נמשך אויך אין מדה וגבול פון די י"ג מדות; ביז אַז עס ווערט איין זאַך — בלי גבול און גבול (מדה).
און פון דער שלימות ההמשכה פון די י"ג מדות הרחמים פון עצמותו ית' ביוהכ"פ, ווערט נשתלשל למטה יותר, אַז עס ווערן נמשך אַלע ברכות, ביז — ברכות וואָס קומען פון למעלה ממקור הברכות — "ואני אברכם", און זיי ווערן נמשך אין גבול ומדה ביז למטה בעוה"ז הגשמי.
ז. מעין דעם גילוי פון יוהכ"פ האָט מען אויך בערב יוהכ"פ, וועלכער איז אַ הכנה צו יוהכ"פ, ובפרט נאָך תפלת מנחה ווען מ'זאָגט וידוי אַלס התחלה פון זמן הכפרה ביוהכ"פ ("מצות וידוי יוהכ"פ שיתחיל מערב היום") — וואָס לאחרי דער
תפלה ואמירת וידוי קומט צו נאָכמער שלימות אין דער פעולה פון ברכת כהנים — די המשכה פון למעלה מעלה ביז למטה מטה (כנ"ל ס"ו).
ויש לומר נאָכמער, אַז בערב יוהכ"פ האָט מען אַ כח מיוחד צו אויפטאָן די המשכה (פון ברכת כהנים) מלמעלה מעלה ביז למטה מטה אין גשמיות העולם:
די גמרא זאָגט (והובא בהלכה), אַז "כל האוכל ושותה בתשיעי כו' כאילו התענה בתשיעי ועשירי". ד.ה. אַז די אכילה ושתי' בערב יוהכ"פ (תשיעי) טוט אויף דעם זעלבן ענין ווי דער תענית פון יוהכ"פ (עשירי), און נאָכמער — "כאילו התענה תשיעי ועשירי" (צוויי טעג).
דערפון קומט אויס, אַז אין דער אכילה ושתי' בערב יוהכ"פ האָט מען דעם חיבור פון ביידע מעלות — די מעלה פון "התענה" וואָס ווערט דורך יוהכ"פ — "העשירי יהי' קודש", תכלית שלימות הקדושה (קדש הקדשים) והרוחניות (און צוויי טעג דערפון — "כאילו התענה תשיעי ועשירי"), און דער גילוי הקדושה הכי נעלית (דיוהכ"פ) ווערט אויפגעטאָן דורך "אוכל ושותה" (בתשיעי), בתכלית הגשמיות והממשות, באופן אַז דאָס ווערט "דם ובשר כבשרו" הגשמי, אַז ער קען דאָס אָנטאַפּן מיטן גוף הגשמי, אַזוי ווי ער עסט בגופו הגשמי — אַזוי אַז מ'האָט צוזאַמען די מעלה ושלימות פון רוחניות און די מעלה ושלימות פון גשמיות, כמבואר בכ"מ דעם גודל העילוי וואָס איז דאָ דוקא אין גשמיות (תחתונים), אין דעם יש הנברא, ובאופן אַז די רוחניות נעמט אינגאַנצן דורך און שטייט בגלוי אין דער גשמיות, וואָס אין דעם באַשטייט תכלית שלימות השכר לע"ל — אַלס נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי דוקא, כפס"ד הרמב"ן.
ויש לומר, אַז פון דעם מאמר הנ"ל קומט אויך אויס (נוסף צו דער מעלה פון ערב יוהכ"פ) אַ מעלה נוספת און אַ שבח נוסף בנוגע צו יוהכ"פ, אַז מ'האָט (די מעלה פון) יוהכ"פ אין אכילה ושתי' גשמית (וואָס מ'עסט אַלס הכנה לזה), די"ל אַז די
מעלה פון ערב יוהכ"פ (חיבור גשמיות ורוחניות) ווערט אויך נמשך אין יוהכ"פ — ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ, אַז די אכילה ושתי' בערב יוהכ"פ טוט אויף דעם ענין בשביל ערב יוהכ"פ (תשיעי) און בשביל יוהכ"פ (עשירי). ווי דאָס דריקט זיך אויס אין דעם וואָס בערב יוהכ"פ דאַרף מען עסן "כפי שיעור ב' ימים ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ".
ויש מקום לומר, אַז די מעלה פון יוהכ"פ (אַז דער עילוי פון "התענה" ביוהכ"פ וועט קענען שטיין בגלוי אין אכו"ש גשמית) וועט נתגלה ווערן לעתיד לבוא בחנוכת ביהמ"ק השלישי (וואָס אחכה לו בכל יום שיבוא, היינט ערב יוהכ"פ ממש), ובמכלשכן וקלוחומר דערפון וואָס בחנוכת בית ראשון האָבן אידן געגעסן ביוהכ"פ, ביז אַז "יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא", עאכו"כ בחנוכת בית שלישי (וואָס "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון").
ובכללות — וועט מען האָבן לע"ל די שלימות השכר פון חיבור גשמיות ורוחניות, כולל — אכילת הסעודה דלע"ל, סעודת לויתן ושור הבר, סעודה גשמית כפשוטה, צוזאַמען מיט דער סעודה רוחנית, די אַלע ענינים ומעלות שבשתי אלו.
ח. בהנ"ל קומט צו אַ הדגשה מיוחדת אין דער קביעות בשנה זו פון ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ — בערב שבת וביום השבת קודש:
יוהכ"פ ווערט אָנגערופן "שבת שבתון". דערפון איז פאַרשטאַנדיק אַז ענינים פון יוהכ"פ שטייען נאָכמער בהדגשה ווען ער קומט אויס (בימי השבוע) ביום השבת קודש.
ובעבודת ה': ביוהכ"פ איז די שלימות העבודה פון תשובה עילאה (העכער ווי די תשובה עילאה אין די עשרת ימי תשובה בכלל). וע"פ הידוע אַז ביום השבת (אותיות תשב) איז אויך די עבודה פון תשובה עילאה — קומט אויס אַז בקביעות שנה זו, ווען יוהכ"פ איז חל להיות בשבת, קומט צו נאָכמער שלימות אין דער עבודה פון תשובה עילאה.
ובפרטיות יותר — האָט מען בקביעות שנה זו דעם חיבור פון די ביידע מעלות פון שבת און יוהכ"פ: די מעלה פון עונג העצמי הבא במורגש בשבת (דורך אכו"ש בכל השנים, ובשנה זו י"ל אַז דאָס ווערט נמשך דורך דעם יום עצמו), און די מעלה פון עונג הבלתי מורגש דיוהכ"פ (שאסור באכו"ש).
ועד"ז איז אויך פאַרשטאַנדיק די מעלה פון ערב יוהכ"פ בשנה זו, וועלכער איז אויך ערב שבת:
ערב שבת איז אַ הכנה צו שבת, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". ביז אַז בערב שבת האָט מען אַ טעימה — "טועמי' חיים זכו" — פון כל תבשיל ותבשיל של שבת. און נאָכמער: בערב שבת (יום הששי למעשה בראשית) איז געווען יום בריאת אדם הראשון, "כדי שיכנס לסעודה מיד", ובלשון המשנה "הכל מתוקן לסעודה".
ועפ"ז איז מובן, אַז ווען ערב יוהכ"פ קומט אויס בערב שבת — איז נאָכמער בהדגשה דער עילוי הנ"ל פון דער אכילה ושתי' בערב יוהכ"פ, "כל האוכל ושותה בתשיעי כו' כאילו התענה בתשיעי ועשירי", וואָרום מ'האָט דעמולט אַ "טעימה" פון שבת, ובשנה זו — פון יוהכ"פ (שבת שבתון) שחל להיות בשבת, און נאָכמער — דעמולט איז "הכל מוכן לסעודה".
ועוד נקודה בדבר: שבת איז מעין דעם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". ועאכו"כ יוהכ"פ שחל להיות בשבת, וואָס אויך יוהכ"פ איז מעין דער גילוי דלע"ל. פאַרשטאַרקט דאָס נאָכמער די עבודה איצטער מעין וטעימה פון דעם גילוי וסעודה דלע"ל ווען מ'וועט האָבן די שלימות החיבור פון מעלת הגשמיות ומעלת הרוחניות — די סעודה פון לויתן שור הבור, בגשמיות וברוחניות גם יחד, כנ"ל.
ובכל זה קומט צו נאָכמער בשנה זו, ה'תנש"א, ר"ת הי' תהא שנת אראנו נפלאות, וועלכע קומט נאָך שנת ה'תש"נ, ר"ת הי' תהא שנת נסים, ולאחרי שנת תשמ"ט ידיך, ושנת תשמ"ח, תשמח (תי"ו בחיריק) און תשמח (תי"ו בשוא), וועלכע איז אויך געווען אַ שנת הקהל, "הקהל את העם האנשים הנשים והטף", און מ'הערט די קריאה בתורה פון דעם מלך, "כאילו. . מפי הגבורה שומעה", ע"ד "ואני אברכם", "מפי גבורה" (כנ"ל ס"ג).
ט. ויש לקשר זה [די המשכה מלמעלה מעלה, ביז פון עצמותו ית', אין גאַנץ סדר השתלשלות ביז למטה מטה אין דעם יש הגשמי] אויך מיט דעם קאַפּיטל תהלים פון שנה זו — מזמור פ"ט:
"משכיל לאיתן האזרחי" באַווייזט אויף דער המשכה וגילוי פון בחי' איתן שבנשמה — דער עצם הנשמה וועלכער איז אַ "חלק אלוקה ממעל ממש", פאַרבונדן מיט עצמותו ית' [מיט די ג' פירושים אין "איתן": האַרט, שטאַרק און אַלט], באופן אַז דאָס איז מזריח, באַלייכט און שיינט אַריין אין אַלע כחות וחושים,
ווי די תורה פון דעם אַלטן רבי'ן בזה, פאַרבונדן אויך מיט דער תורה ופירוש אין דעם פסוק פון דעם בעש"ט און פון דעם מגיד,
און דערנאָך ווי די נקודות ווערן נתבאר דורך דעם מיטעלן רבי'ן אין אַן אופן פון "רחובות הנהר", כולל — די הרחבה פון דער נקודה פון "איתן" ווי דאָס שטייט באַ דעם בעש"ט, מגיד און דעם אַלטן רבי'ן,
און דערנאָך — דורך דעם צמח צדק און רבי'ן מהר"ש און רבי'ן (מהורש"ב) נ"ע, ביז ווי דאָס ווערט נתבאר ו(במילא) נמשך אין די דברי אלקים חיים (אין די מאמרי חסידות און שיחות קודש) פון נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר,
ביז אַז די אַלע ווערן נתגלה, תיכף ומיד ממש, אין אַן אופן פון "ממש", אין ממשות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו [כמרומז בשמו פון כ"ק מו"ח אדמו"ר: יוסף — על שם "יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו", יצחק — על שם "כל השומע יצחק לי", וואָס די שלימות בזה וועט זיין לע"ל — "אז ימלא שחוק פינו", "אז ישיר משה"],
ווי דער המשך פון דעם מזמור תהלים — "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", ביז אין אַן אופן — כסיום המזמור: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", אַז עס ווערט אויפגעטאָן די ברכה והמשכה (פון שם הוי', שם העצם) אין עולם, ביז באופן פון "אמן", וואָס אמן באַווייזט אויף דעם גמר הנצחון ("גבורים נוצחים"), ובזה גופא — "אמן ואמן", באופן כפול, "כפליים לתושי'", וואָס כפל איז פאַרבונדן מיט דער גאולה [ווי ערקלערט אויך אין די דברי אלקים חיים פון דעם רבי'ן מהר"ש, "מלכתחילה אַריבער", וואָס זיין יום הילולא איז בי"ג תשרי], וואָס דעמולט וועט זיין דער גמר הנצחון און גילוי פון "ברוך ה' לעולם", "ואני אברכם".
ויש לקשר זה מיט דעם זמן פון ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ און די ימים שלאחרי זה — כדאיתא במדרש אַז בחג הסוכות, "זמן שמחתנו" (וואָס דעמולט ווערן נתגלה די ענינים פון ר"ה ויוהכ"פ, וכידוע אַז סכך הסוכה קומט פון ענן הקטורת ביוהכ"פ) "כשישראל יוצאין כו' ולולביהן ואתרוגיהם בידן אנן ידעין דישראל אינון ניצוחיא".
און אין אַ יאָר פון "אראנו נפלאות" איז מובן, אַז מ'דאַרף אויף דעם ניט וואַרטן ביז יוהכ"פ, ועאכו"כ ניט ביז "זמן שמחתנו", נאָר שוין בערב יוהכ"פ ווערט דער "אינון ניצוחיא", און אין חג הסוכות קומט צו נאָכמער אין דעם גילוי ושלימות הענין.
י. ע"פ כל הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק די ברכות וואָס יעדער איד באַקומט בערב יוהכ"פ זה דשנת תנש"א, ברכות אין אַלע זייערע ענינים — גשמיים און רוחניים, און גשמיים ורוחניים גם יחד, ברכות וועלכע ווערן נמשך פון למעלה מעלה, ביז למעלה ממקור כל הברכות, ביז פון "ואני אברכם", און זיי ווערן נמשך למטה מטה, ביז ועיקר — אין גשמיות העולם. ביז אַז דאָס האָט אויך דעם כח צו מבטל ומהפך זיין די ענינים בלתי רצויים, וואָס דאָס ברענגט צו נאָך אַ העכערע עלי' (וואָרום ירידה צורך עלי', און אַ ירידה למטה מטה ברענגט אַן עלי' למעלה מעלה). אַזוי אַז מ'האָט די מעלה פון דער המשכה מלמעלה מעלה ("גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם"), ביז למעלה מכל מדידה והגבלה, צוזאַמען מיט דער מעלה פון מדידה.
און דער כח אויף דעם האָט מען במיוחד בערב יוהכ"פ לאחרי תפלת מנחה, נאָכדעם וואָס מ'האָט געזאָגט תפלת וידוי, אויסגעשטעלט אין אַלע אותיות פון דעם אל"ףבי"ת, און באופן כפול — אַזוי אַז מ'האָט דעמולט דעם תיקון ואתהפכא פון אַלע ענינים בלתי רצויים, ואדרבה: וויבאַלד אַז דאָס איז ווי די ענינים שטייען אין תפלה (וידוי) און תורה (כ"ב אותיות התורה), האָט מען נאָר די מעלה וואָס קומט אַרויס דערפון — די מעלה פון "כפליים לתושי'" פון אתהפכא, "זדונות נעשו לו כזכיות", ביז זכיות ממש, ובאופן פון "נעשו לו", בעולם העשי' הגשמית (ומראה באצבעו ואומר זה), ביז באופן של ממשות.
ובפשטות: דער אויבערשטער בענטשט יעדער איד און אַלע אידן מיט אַ שנה אין וועלכע מ'האָט אַלע ברכות והצלחות, בטוב הנראה והנגלה,
און בפרטיות — ווי די ברכות שטעלן זיך אויס און הויבן זיך אָן מיט די אותיות פון אל"ףבי"ת (בעניני טוב בפירוש ובגלוי) — וואָס בזה גופא זיינען פאַראַן כמה אופנים, אָבער מפני טירחא דציבורא ומפני כמה טעמים קען מען ניט אויסרעכענען אַלע ברכות וואָס הויבן זיך אָן מיט אַן אל"ף, בי"ת וכו' ביז תי"ו; דעריבער דערמאָנט מען נאָר איין אופן בזה, ויש לומר אַז דאָס (און יעדער אופן בזה) איז כולל אַלע אַנדערע אופנים בזה (וואָרום מ'איז דערביי מכוון אַלע אותיות אל"ףבי"ת מיט אַלע ברכות וואָס הויבן זיך אָן מיט די אותיות אל"ף ביז תי"ו), וועלכע זיינען כולל אַלע ברכות אין אַלע ענינים רוחניים און אַלע ענינים גשמיים:
עס זאָל זיין אַ: שנת אורה, שנת ברכה, שנת גדלות, שנת דיצה, שנת הוד והדר, שנת ועד טוב, שנת זכיות גדולות, שנת חיים טובים וארוכים, שנת טובה בלי מדידה והגבלה כלל וכלל, שנת יעוד טוב, שנת כלכלה, שנת לימוד בהצלחה מופלגה, [ובפרט אַז יוהכ"פ איז "מתן תורה" פון די לוחות האחרונות], שנת מלכות [ובמיוחד — מלכות בית דוד, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא], שנת נסים [ובפרט אַז מ'קומט פון אַ "שנת נסים" (תש"נ), און מ'גייט אַריין (און מ'האָט שוין די תשעה ימים, הכולל דעם יום העשירי, די עשרה ימים הראשונים פון דעם יאָר) אין שנת "אראנו נפלאות" (תנש"א)], שנת סימן טוב, שנת עוז, שנת פדות, שנת צדקה און שנת צדיקים [ועמך כולם צדיקים], שנת קדושה, שנת רוממות, שנת ששון ושמחה, שנת תפלה, שנת תשובה [וואָס שלימותה איז ביוהכ"פ, כנ"ל], און שנת תהלה ["כל הנשמה תהלל י"ה הללוי'", בסיום וחותם ספר תהלים].
און דאָס ווערט אַלץ אויפגעטאָן תיכף ומיד ממש, ובפרט אַז אידן האָבן שוין אָפּגע'פסק'נט בתחלת שנה זו, אַז ס'וועט זיין אַ שנת אורה וכו', אַלע ברכות מיט אַלע אותיות פון אל"ףבי"ת, און דערנאָך דאַרף מען נאָר "פאַנאַנדערפּאַקן די פּעקלעך", די ברכות וועלכע מ'האָט באַקומען בתחלת השנה פאַנאַנדערפּאַקן, אין די ימים שלאחרי זה, באופן אַז דאָס ווערט בגלוי די נכסים און ברשות פון כל אחד ואחת מישראל.
ועוד והוא העיקר — די ברכה עיקרית — שנת גאולה, דורך דעם וואָס דער רגע הקרוב, דער רגע האחרון פון גלות, ווערט נהפך צו דער רגע הראשון פון גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, און עס ווערט דעמולט דער שלימות הגילוי פון "ואני אברכם", "מפי הגבורה", ביז אַז מ'וועט הערן און דערהערן "תורה חדשה מאתי תצא", "מפי הגבורה", וכמ"ש "לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי".
און דעמולט באַקומט מען אַ צווייענדיקן מאָל די ברכות וואָס שטעלן זיך אויס אין אל"ףבי"ת (כנגד דער כפל האל"ףבי"ת אין וידוי כנ"ל), און די ברכות דעם צווייטן מאָל זיינען אויף אַ העכערן אופן, זייענדיק ברכות וואָס וועלן זיין לע"ל, אין דער שנת גאולה: אַ שנת אורה, שנת ברכה, שנת גדולה, שנת דיצה, שנת הוד והדר, שנת ועד, שנת זכיות גדולות, שנת חיים טובים, שנת טובות
גדולות, שנת יעוד טוב, שנת כפליים לתושי', שנת לימוד מופלג ובמיוחד אין דער "תורה חדשה", שנת מרומים ושנת מלכות בית דוד, שנת נסים ושנת נפלאות, שנת סייעתא דשמיא ובמיוחד אין פאַרשטיין די "תורה חדשה" (ובפרט אין דעם "ידעו אותי"), נוסף אויף דעם וואָס מ'פאַרשטייט מצ"ע, שנת עוז, שנת פדות, שנת צדקה, שנת קדושה, שנת רוממות, שנת שמחה, שנת תשובה, שנת תורה און שנת תהלה.
וכאמור, דאָס ווערט אויפגעטאָן תיכף ומיד ממש, און מ'דאַרף ניט וואַרטן "לשנה הבאה בירושלים" (ווי מ'זאָגט בסיום וחותם פון יוהכ"פ), נאָר מ'האָט דאָס גלייך, ובמילא וועט זיין (אויך) "לשנה הבאה בירושלים", בארצנו הקדושה בירושלים עיר הקודש, בבית המקדש השלישי, בקדש הקדשים, וואו דער כהן גדול איז עובד עבודתו (כולל —) ביוהכ"פ זה.
יא. בכדי דאָס נאָכמער צואיילן — וועט מען מסיים זיין מיט אויסטיילן געלט לצדקה וואָס איז פאַרבונדן במיוחד מיט ערב יוהכ"פ (כמנהג ישראל),
— און אע"פ אַז "היום קצר והמלאכה מרובה" (בערב יוהכ"פ בפרט), גיט דער אויבערשטער כח יעדער איד אַז מ'זאָל קענען אַריינשטעלן אין זיין "גבול" (פון "היום קצר") אַלע ענינים, כולל די ענינים שלמעלה ממדידה והגבלה (כולל — "שכר הרבה") —
ובפרט בערב יוהכ"פ בשנה זו, וואָס פירט גלייך אַריין אין יום השבת (נוסף אויף "שבת שבתון" פון יוהכ"פ), פאַרבונדן מיט "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", וואָס מעין זה ווערט אויפגעטאָן דורך מצות הצדקה, וועלכע ברענגט "שבת ומנוחה" צו דעם וואָס דאַרף אָנקומען לצדקה,
און דאָס ברענגט אויך די אמת'ע צדקה — צו וועלכע אַלע אידן דאַרפן אָנקומען — אַנשטאָט "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות", ווערט די צדקה פון "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", און ברענגט זיי אַלע צוזאַמען, מתוך שמחה וטוב לבב, צוזאַמען מיט חלקם שבעולם, ועאכו"כ מיט כל בני ביתם,
ובפרט ווי דאָס איז פאַרבונדן מיט דער עבודה ביוהכ"פ, דאע"פ וואָס "שבעת ימים קודם יוהכ"פ מפרישין כהן גדול מביתו", דאַרף דער כהן גדול ביוהכ"פ זיין
אַ נשוי, ווי מ'לערנט אָפּ פון דעם פסוק "וכפר בעדו ובעד ביתו" — "ביתו זו אשתו".
יב. ויהי רצון, אַז פון דעם דיבור בכל זה זאָל עס אַראָפּקומען בפועל, אַז די גאולה קומט תיכף ומיד ממש, אַזוי אַז צוזאַמען מיט דער אכילה פון דער סעודה שני' וואָס מ'גייט באַלד עסן [וואָס די נשי ובנות ישראל האָבן שוין זיכער אָנגעגרייט, אָדער אָנגעהויבן אָנגרייטן, באופן פון "הכל מוכן לסעודה"], זאָל מען אויך עסן סעודת לויתן ושור הבר, צוזאַמען מיט אַלע אידן, און צוזאַמען מיט משיח צדקנו,
והקיצו ורננו שוכני עפר, ומשה ואהרן עמהם — דער כהן גדול [אהרן כהן גדול און אויך משה איז געווען אַ כהן גדול לדיעה אחת בדא"ח], ובתוכם ובראשנו — כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, און אַלע שוכני עפר פון כל בית ישראל, אָנהויבנדיק פון די אבות ואמהות, און לפני זה — אדם וחוה [וועלכע געפינען זיך אין מערת המכפלה, אין "קרית ארבע"].
און אַלע אידן גייען אין ארצנו הקדושה, אין ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לביהמ"ק השלישי, ולקדש הקדשים,
"ותחזינה (אויך ובענינינו — לשון הוה) עינינו בשובך לציון ברחמים" (ווי מ'האָט ערשט מתפלל געווען בתפלת מנחה), "בשוב ה' את שיבת ציון", ה' צוזאַמען מיט אַלע אידן, "ושב ה' אלקיך את שבותך", "והשיב לא נאמר אלא ושב", וואָרום "עמו אנכי בצרה", און עס ווערט מן המיצר אל המרחב, ביז דעם מרחב האמיתי,
און מ'זעט אויך (ותחזינה) ווי דער כהן גדול שבדורנו גייט אַריין אין קדש הקדשים ביוהכ"פ זה און טוט דאָרטן די עבודה, און אַלע ענינים וואָס ער טוט דאָרט אויף, כולל — תפלת הכהן גדול בהיכל וועלכע שטעלט זיך אויס אין אַלע אותיות פון אל"ףבי"ת, ווי אַריינגעשטעלט אין תפלת מוסף (דציבור) דיוהכ"פ אין מחזור השוה לכל נפש,
ובגאולה העתידה וועט דאָך זיין "כל יושבי' עלי'" (כל נפש), וועט מען דעמולט האָבן נוסף צו דער מעלה פון תפלה בציבור, אויך די מעלה פון אַ תפלה פון "כל יושבי' עלי'", מצד דעם מתפלל, מצד דעם מקום און מצד דעם זמן,
ותיכף ומיד ממש, והוא העיקר.
[new_section]
בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו — ערב יום הכפורים לפני כל נדרי, ה'תנש"א
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
א. ס'איז מובן מעצמו וגם פשוט (און ווי גערעדט אויך בשנים שלפנ"ז), אַז די אַלע וואָס געפינען זיך דאָ, זיינען נכלל אין די ברכות ואיחולים לבביים מקרב ולב עמוק פנימה, וועלכע זיינען געזאָגט געוואָרן לאחרי תפלת מנחה (מיט אַלע פרטים שבדבר);
ובהוספה — בקשר מיט תלמידי הישיבה, וואָס ענינם ועסקם העיקרי איז — לימוד התורה (יששכר), כדלקמן.
ב. וועט מען עס פאַרשטיין דורך מערער ערקלערן דאָס וואָס מ'האָט פריער גערעדט, אַז די שלימות העבודה פון אַ אידן (ווי ס'איז אויך מודגש אין ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ) איז דוקא אַלס נשמה בגוף, בעולם הזה הגשמי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו. אַזוי אַז אין דעם גוף וגשמיות דוקא זאָל מען מגלה זיין ווי דאָס איז אַ
כלי צו רוחניות, ביז אַז די רוחניות'דיקע קדושה פון אלקות זאָל דורכנעמען די גשמיות אין אַן אַנטפּלעקטן אופן.
ווי דאָס ווערט אַרויסעגבראַכט אין מעשה המצוות: שלימות קיום המצוות במעשה בפועל ווערט דורכגעפירט דוקא דורך אַ נשמה בגוף (וועלכער איז בבחינת "תחתון" בערך צו זיין נשמה), און דוקא מיט גשמיות'דיקע ענינים פון עולם הזה.
ועד"ז בנוגע צו תורה: תורה "לא בשמים היא", זי איז געגעבן געוואָרען דוקא בארץ הלזו התחתונה, און דער כח אויף פסק'נען אַ דין איז אָפּגעגעבן געוואָרן דוקא צו אידן — אַלס נשמות בגופים למטה.
נאָכמער: דוקא דער "יש הנברא" בעוה"ז הגשמי איז פאַרבונדן מיט דעם "יש האמיתי" (עצמותו ומהותו ית'), וועלכער איז משפיע ומברך און גיט כח דעם יש הנברא, דער גוף פון אַ אידן; און דאָס ווערט נתגלה דורך דער עבודה פון אַ אידן מיט זיין גוף הגשמי.
און ווי דאָס דריקט זיך אויך אויס אין דעם ענין פון שכר המצוות — כידוע דער פסק דין פון רמב"ן, אַז דער תכלית השכר איז דוקא אין דער צייט פון תחיית המתים ווען די נשמות וועלן צוריק אַראָפּקומען אין עוה"ז, און זיך ווידער אָנטאָן אין גשמיות'דיקע גופים; ד.ה. אַז דעם העכסטן גטלעכן שכר וועט באַנומען ווערן דוקא פון אידן אַלס נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי.
ג. צווישן אידן גופא שטייט דער ענין נאָכמער בגלוי באַ ישיבה בחורים — וואָס זייענדיק נשמות בגופים (וגופים בריאים בשלימות — עם רמ"ח איברים ושס"ה גידים), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, איז זייער לעבן און באַשעפטיקונג —
לימוד התורה; ביז באופן אַז "תורתם אומנתם" (בלשון חז"ל): זייער אומנות (פאַך) גשמית בעוה"ז הגשמי — באַשטייט פון תורה.
און נאָכמער: באַ זיי זעט מען בגלוי ווי די "וועלט" (יש ומציאות העולם) אַליין איז מסייע און העלפט אַרויס בעבודת השם — ווי דער רמב"ם איז מבאר (אין הלכות תשובה), אַז די כוונה און דער תכלית פון די יעודים גשמיים אין תורה איז בכדי אַז אידן זאָלן קענען לערנען תורה און מקיים זיין מצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף בתכלית השלימות, אָן קיינע שטערונגען ח"ו. דאָס הייסט, אַז אַ איד דאַרף "זעהן" די מנוחה והרחבה בגשמיות עוה"ז אַלס אַ מיטל צו מסייע זיין אידן בעבודת השם; ובהתאם לזה — דאַרף ער זי אויך אויסנוצן אין דער גרעסטער מאס;
וואָס דער ענין זעט מען בפועל ביי אַ ישיבה בחור: מ'נעמט פון אים אַראָפּ די דאגות בעניני עוה"ז, דאגות הפרנסה א.ד.ג (וועלכע ווערן באַזאָרגט צו אים דורך זיינע עלטערן, דורך הנהלת הישיבה וכיו"ב), בכדי ער זאָלן קענען לערנען תורה מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ביז באופן אַז "אומנתו" (הגשמית) איז "תורתו".
— ישיבה בחורים דאַרפן זיכער ניט אָנקומען צו אַ ביאור נוסף בהאמור; און אויב מ'דאַרף דערצו יע אָנקומען — איז אין "(תן לחכם) ויחכם עוד". ובפרט אַז איר לערנט דאָך תורה בחבורה, קומט במילא צו (אפילו בדרך הטבע פון עולם) אין הצלחת הלימוד, און אַלע מעלות פאַרבונדן מיט תלמוד תורה דרבים און ת"ת ברבים.
ד. די מעלה פון תלמידי הישיבה — האָט אַ שייכות מיוחדת מיט יום הכפורים:
ביוהכ"פ, "אחת בשנה", זיינען אידן, אַלס נשמות בגופים — "דוגמת מלאכי השרת", ביז אַז באַ זיי איז מאיר די דרגת הקדושה פון יוהכ"פ — "העשירי יהי' קודש", ביז קדש הקדשים.
ובעבודת ה': ביוהכ"פ איז די תכלית השלימות פון תשובה עילאה, די
דביקות והתאחדות פון אַ אידן מיט דעם אויבערשטן, וואָס ווערט במיוחד ובגלוי דורך תורה (און יוהכ"פ איז יום נתינת לוחות האחרונות).
דאָס הייסט, אַז ביוהכ"פ איז דאָ אַ חיבור פון צווי קצוות: אַלס נשמות בגופים, פאַרבונדן מיט מדידה והגבלה, ווערט אַ איד פאַרבונדן מיט דרגת הקדושה שלמעלה מכל מדידה והגבלה.
ע"ד ווי גערעדט פריער בנוגע צו דעם גילוי פון די י"ג מדות הרחמים בעשרת ימי תשובה בכלל, אויף וועלכע עס שטייט "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ועאכו"כ בשעת מ'האַלט שוין בסיום יום התשיעי, ובתוספת דיום העשירי יהי' קודש, ווען ס'איז דאָ די שלימות הגילוי פון די י"ג מדות הרחמים, וביחד עם זה — ווערן זיי נמשך ונתגלה דוקא אין מדידה והגבלה, ביז אין גשמיות העולם,
ביז נאָכמער: עס ווערט נתגלה ווי אויך דער דין ומשפט שביוהכ"פ (גמר הדין דר"ה) — איז באופן פון "משפט. . דאיהו רחמי", ביז רחמים רבים שלמעלה ממדידה והגבלה, ואדרבה — נאָך העכער פאַר רחמים רבים גלויים, וואָרום די דינים זיינען באמת ובפנימיות — חסדים הנסתרים (שלמעלה מגדר גילוי), און דורך תשובה עילאה ביוהכ"פ ווערן זיי נמשך ונתגלה בפשטות למטה מעשרה טפחים נשמות בגופים, ברב טוב גשמי ורוחני, אַזוי אַז מ'זעט בגלוי ווי אויך דער דין איז — דין עילאה (בדוגמת תשובה עילאה).
ה. אין דעם קומט צו נאָכמער הדגשה בקביעות שנה זו — ווען יוהכ"פ איז חל בשבת: דעמולט האָט מען, נוסף אויף אַלע מעלות פון "שבת שבתון" (עשירי יהי' קודש), אויך די מעלות פון קדושת יום השבת קודש (שביעי יהי' קודש).
ולהוסיף: דער דין איז אַז "כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך
עשוי'", ד.ה. אַז ביום השבת איז "מלאכתך" של אומנתך (בעוה"ז הגשמי) גופא "עשוי'" דורך דעם אויבערשטן; וואָס דאָס גיט נאָכמער נתינת כח צו תלמידי הישיבה בעבודתם במשך כל השנה, צו לערנען תורה מתוך מנוחת הנפש והגוף, וויבאַלד אַז "מלאכתך עשוי'", מ'שטעלט זיי צו זייערע צרכים גשמיים (כנ"ל סעיף ג).
ו. דער ענין איז נאָכמער בהדגשה בשנה זו בכללותה — קומענדיק פון שנת תש"נ, ר"ת תהא שנת נסים [ולפני זה — שנת תשמ"ט ידיך, און שנת תשמח, שנת הקהל], און שטייענדיק בהתחלת שנת תנש"א, ר"ת תהא שנת אראנו נפלאות (ראשי תיבות שנתפרסם ונתפשט בתפוצות ישראל):
נס (ועד"ז — נפלאות) איז לשון רוממות והתנשאות, כמ"ש "ארים נסי", "כמו הנס על ההרים". ובעבודת האדם — אַן עבודה והנהגה באופן נסי, למעלה מדרך הטבע; און נאָכמער: "על ההרים" (ניט "בהרים"), העכער אפילו פאַר די אויפגעהויבנקייט פון "הרים". ביז באופן, אַז דער טבע עצמו ווערט אויפגעהויבן לדרגת נס.
וואָס דער ענין קומט צום אויסדרוק בגלוי אין דעם לעבן פון ישיבה בחורים, וועלכע זיינען, אַלס נשמות בגופים אונטערוואָרפן די חוקי הטבע בעוה"ז הגשמי — דערהויבן גייסטיק "על ההרים", זייענדיק דורכגענומען מיט תורה, "תורתם אומנתם".
ז. ע"פ הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק אַז די אַלע ברכות וועלכע מ'האָט פריער גערעדט (נאָך מנחה) — ברכות והמשכות פון למעלה מעלה ביז למטה — זיינען שייך צו תלמידי הישיבה ביתר שאת וביתר עוז.
ובפשטות: דער אויבערשטער זאָל אייך בענטשן אַז די אַלע ענינים האמורים זאָלן נמשך ווערן בפשטות בגשמיות למטה מעשרה טפחים, אַלס נשמות בגופים, ובפשטות — ברב טוב גשמי ורב טוב רוחני, ומתוך שמחה וטוב לבב.
כולל — די כחות צו אויסנוצן די אַלע ברכות מתוך שמחה וטוב לבב.
ובמיוחד בנוגע צו תלמידי הישיבה — אַז איר זאָלט נאָכמער מצליח זיין בלימוד התורה, באופן פון "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" (דין ומשפט — בחי' מדידה והגבלה בתורה עצמה), און אויך באופן ד"דרוש וקבל שכר" (שלמעלה ממדידה והגבלה), כמ"ש "יגדיל תורה ויאדיר", ביז — למעלה מכל מדידה והגבלה.
און דאָס ווערט אַ הכנה מתאימה צו דער גילוי שלמעלה ממדוה"ג פון "שבת שבתון", "אחת בשנה".
ועוד והוא העיקר: דאָס איז נאָכמער מקדים ומזרז — ותיכף ומיד (וויבאַלד אַז "אחכה לו בכל יום שיבוא") — די גאולה האמתית והשלימה (ווען עס וועלן זיין תכלית ושלימות כל ענינים הנ"ל, כולל — אַלע מעלות פון שביעי (יום השבת) בשלימות, און אַלע מעלות פון עשירי (יוהכ"פ) בשלימות) — ע"י משיח צדקנו
— אויף וועמען עס שטייט (במזמור פט בתהלים) "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו".
וסיום וחותם המזמור — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן": עס ווערט די ברכה והמשכה פון הוי' אין עולם ("לעולם"), ביז אין עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ועד"ז אין דעם "עולם" התחתון פון אידן — גוף הגשמי); ובאופן פון "אמן ואמן" — באופן דנצחון ("גבורים נוצחים", ע"ד "אנן ניצוחייא"), און נצחון אויך
מלשון נצחיות, אַז מ'איז ממשיך די עבודה — נשמות בגופים בלי הפסק כלל — אין חיים נצחיים (כפס"ד הרמב"ן הנ"ל), תיכף ומיד ממש.
"ותחזינה עינינו" די עבודה פון כהן גדול בבית המקדש, "מקדש אד' כוננו ידיך", ובמיוחד ביוהכ"פ — די עבודה לפני ולפנים (— נוסף אויף "ונשלמה פרים שפתינו" ווי עס איז בזמן הזה, אויך "פרים" בפשטות).
און מ'האָט אַלע ברכות והצלחות על סדר הא"ב (ווי אָפּגעדרוקט אין סידור ומחזור — השוה לכל נפש, ובמילא ווערט דאָס נתקבל ביי כל נפש, אנשים נשים וטף, און אויך אַלע צוזאַמען). ותיכף ומיד ממש — דער קיום פון אַלע ברכות בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, נשמות בגופים.
ועיקר הברכות — גאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. ו"בנערינו בזקיננו בבנינו ובבנותנו", קומען אַלע אידן, מכל קצוות וארבע כנפות תבל — אין ארץ ישראל, אין ירושלים עיה"ק, להר הבית, ולבית המקדש, ולקדש הקדשים.
ועוד ועיקר — תיכף ומיד ממש, אמן ואמן.