לקוטי שיחות חלק לט - הוספות - מכתבים ושיחות כח

יוהכ"פ

א. ס'איז מבואר אין דרושי חסידות אַז די עבודה פון עשרת ימי תשובה (פון ר"ה ביז יום הכפורים) איז — תשובה עילאה. דערפון איז מובן, אַז וויבאַלד יום הכפורים איז דער סיום וחותם ותוקף השלימות פון די עשרת ימי תשובה, און אין די עשי"ת גופא איז יוהכ"פ (דוקא) "זמן תשובה" — דעריבער איז ביוהכ"פ די תכלית השלימות פון תשובה עילאה, העכער פאַר דרגת תשובה עילאה אין די עשי"ת בכלל (כולל — בראש השנה), כמ"ש "כי ביום הזה יכפר עליכם גו' (יכפר סתם, ולא נאמר מי הוא המכפר, ווייל דאָס נעמט זיך פון) לפני הוי' תטהרו" (למעלה מהוי'), אַ תשובה וואָס דערלאַנגט אין מהותו ועצמותו ית'.

נאָכמער: ע"פ המבואר בכמה מאמרים יש לומר, אַז די עבודה פון תשובה עילאה הויבט זיך אָן בחודש אלול, וואָרום אלול ר"ת אני לדודי ודודי לי באווייזט אויף אַ קירוב ותשובה מתוך אהבה ("להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לקבל תשובתו מאהבה") — תשובה עילאה.

וע"פ הכלל אַז מעלין בקודש — איז פאַרשטאַנדיק, אַז נאָך שבת מברכים ראש חודש אלול, ווען מ'בענטשט ראש (וכל) חודש אלול מיט די אַלע ששה לשונות בברכת החודש, קומט צו אַ הוספה ועלי' אין דער עבודה פון תשובה עילאה בכל יום ויום פון חודש אלול, באופן פון מוסיף והולך ואור (וואָרום אין תשובה זיינען דאָך

פאַראַן דרגות אין קץ), עאכו"כ אין חודש אלול עצמו — נאָך ח"י אלול, ועאכו"כ בימי הסליחות,

ובזה גופא — קומט צו נאָכמער שלימות בשבת סליחות, שבת מברכים תשרי — וועלכן דער אויבערשטער אַליין בענטשט [כתורת הבעש"ט הידועה, איבער­ געגעבן דורכן מגיד, וואָס ער האָט דאָס איבערגעגעבן דעם אַלטן רבי'ן, און פון דעם אַלטן רבי'ן איז דאָס אָנגעקומען דורך רבותינו נשיאינו — דער מיטעלער רבי, דער צמח צדק, דער רבי מהר"ש, דער רבי (מהורש"ב) נ"ע, ביז כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו וועלכער האָט דאָס מפרסם געווען צו אַלע אידן].

און לאחרי דער תשובה עילאה פון די אַלע טעג — קומט צו נאָך אַ העכערע דרגא בזה בראש השנה. ובפרט בשנה זו — וואָס ראש השנה חל להיות בשבת, וואָס שבת איז ענינה תשובה עילאה,

און דערצו איז דאָס אַ יאָר וואָס קומט לאחרי דער הכנה פון שנת תשמ"ט ידיך, און פאַר דעם — שנת תשמח ותשמח, כמדובר כמה פעמים בארוכה.

וואָס דערפון אַלעם איז מובן, אַז תשובה תתאה האָט מען שוין פון לאַנג געטאָן, יוצא געווען, ובתכלית השלימות,

ובפרט לאחרי די אַלע ענינים וועלכע מ'איז דורכגעגאַנגען מעבר לים, ואין כאן המקום להזכיר עוד הפעם ענינים וואָס האָבן געקאָסט אַזויפיל לעבנס בפשטות, לעבנם פון צדיקים וטהורים, ה' ינקום דמם — איז זיכער אַז די עבודה בדורנו בכלל באַשטייט איצטער פון תשובה עילאה דוקא.

עאכו"כ נאָך דער עבודה פון תשובה עילאה במשך גאַנץ חודש אלול, און דערנאָך ראש השנה, און דערנאָך די עשרת ימי תשובה.

ולאחרי כל זה איז פאַרשטאַנדיק, אַז בשעת עס קומט ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ — האַלט מען ביי גאָר אַ הויכע דרגא אין תשובה עילאה עצמה (העכער פאַר אַלע דרגות אין די זמנים שלפני זה).

ב. ובפשטות מיינט דאָס:

תשובה עילאה בכלל איז — די דביקות און התאחדות פון אַ אידן מיטן אויבערשטן — ישראל וקוב"ה כולא חד. וואָס שלימות גילוי ענין זה איז ביוהכ"פ — "

אחת בשנה" — וואָס דער חידוש פון דעם טאָג איז, די עבודה מצד יחידה שבנפש יחידה לייחדך ביז — די התאחדות וואָס איז העכער פאַר אַלע ענינים.

וואָס דערפאַר איז תשובה עילאה דוקא בשמחה רבה (וויבאלד ס'איז פאַרבונדן מיט דעם יחוד פון אידן מיטן אויבערשטן אַליין).

ובפרטיות — איז תשובה עילאה ענינה — (דער יחוד וואָס ווערט דורך) לימוד התורה — וואָם תורה (אורייתא) פאַרבינדט ישראל וקוב"ה — וואָס דאָס איז דוקא מתוך שמחה, כמ"ש "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ובתורה גופא — די לוחות האחרונות שניתנו ביוהכ"פ וואָס דאָס האָט אין זיך די מעלה פון תשובה "סלחתי כדברך בלב שלם" (ווי מ'זאָגט איידער תפלת ערבית פון יוהכ"פ).

און וויבאַלד אַז מ'האַלט איצטער — בדורנו בכלל, ובפרט בזמן זה — באַ אַ דרגא הכי נעלית אין תשובה עילאה (גילוי ההתקשרות וההתאחדות פון אַ אידן מיט דעם אויבערשטן) — איז פאַרשטאַנדיק אַז דער אויבערשטער שטעלט זיכער צו יעדער אידן אַלע זיינע צרכים, בגשמיות וברוחניות — בכדי ער זאָל קענען זיין בשמחה רבה וגדולה ובשמחה אמיתית פון אַלע זיינע ענינים, סיי מענינים גשמיים שלו, סיי מענינים רוחניים שלו, סיי בנוגע צו זיך אליין, און סיי בנוגע צו זיין עבודה מיט דעם אַרום.

און גיין אין דעם אַלעם — מחיל אל חיל, ביז "יראה אל אלקים בציון" "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" אנשים נשים וטף, ביז קטני קטנים,

ובפרט אַז יעדערער פון זיי האָט גענומען אָיינטייל אין מקיים זיין בקשת

הקב"ה (וואָס דער אויבערשטער בעט זיך כביכול) "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר",

ביז אַז דאָס ווערט די הכנה קרובה צו עיקר כל הברכות — "תקע בשופר גדול לחירותנו" — די גאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש, וואָס דעמולט וועט זיין דער גילוי בשלימות פון ישראל וקוב"ה כולא חד ווי אידן זיינען נשמות בגופים דאָ למטה.

ובפרט דורך דער הכנה לזה פון ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ, כידוע אַז יוהכ"פ איז מעין דער גילוי דלעתיד לבוא, כמובן אויך פון דעם וואָס יוהכ"פ ווערט אָנגערופן "שבת שבתון" ע"ד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

ג. דער ענין הנ"ל, אַז תשובה עילאה (בשמחה רבה) פון יוהכ"פ איז ממשיך אַלע צרכים וענינים פון אַ אידן (ניט נאָר די ענינים רוחניים, נאָר) אויך די ענינים גשמיים — איז קיין סתירה ניט צו דעם וואָס יוהכ"פ איז אַ יום צום, פאַרבונדן דוקא מיט עינוי הגוף, און אויך תשובה עילאה איז לכאורה העכער פאַר עניני הגוף —

ווייל דער אויפטו פון תשובה עילאה איז — דער פאַרבונד פון אידן מיטן אויבערשטן וואָס איז העכער פאַר אַלע ענינים, העכער פאַר די גדרים וחילוקים פון עליון און תחתון, רוחניות און גשמיות וכו', און דעריבער נעמט דאָס דורך אַלע טיילן פון מציאות האדם, ביז אין גשמיות הגוף. ואדרבה — דער עיקר גילוי דערפון איז דוקא אין עשי' גשמית.

און דער עילוי דריקט זיך אויס דוקא דורך דעם עינוי וצום פון יוהכ"פ — ווי פאַרשטאַנדיק פון דעם ביאור אַז דער תענית פון יוהכ"פ איז באופן פון "להחיותם ברעב": די נשמה באַקומט חיות פון דעם "רעב" פון יוהכ"פ וואָס איז העכער פאַר

אכילה ושתי' (בדוגמת עוה"ב וואָס "אין בו לא אכילה ולא שתי'), און דורך דעם קומט צו חיות בחיבור הנשמה בגוף.

וואָס עפ"ז קומט אויס, אַז דורך דעם רעב ביוהכ"פ פעלט ניט אין חיות הגוף, ווייל דעמולט איז דאָ חיות, נאָר די חיות קומט (ניט פון אכילה ושתי', נאָר) פון דעם רעב גופא.

ואדרבה — די חיות הנשמה והגוף וואָס קומט דורך דעם רעב, קומט דעמולט פון דעם גוף עצמו. ע"ד ובדוגמא הנשמה ניזונית מן הגוף לע"ל.

ווי דער ענין איז אויך מובן בפשטות — ע"פ חכמת הרפואה (כמדובר כמ"פ): געוויינלעך באַקומט אַ מענטש חיות פון עסן, וואָס דער עסן ווערט דערנאָך דם וכו' וואָס באַלעבט דעם מענטש. אָבער בשעת ער פאַסט — באַקומט ער חיות פון דעם דם וחיות וואָס איז שוין דאָ אין דעם גוף פון פריער (פון דעם וואָס ער האָט פריער געגעסן און איז שוין געוואָרן דער דם וחיות פון דעם מדבר, ועאכו"כ פון אַ איד וואָס עיקר החיות שלו איז פון נפש האלקית), ער ווערט דעמולט באַלעבט פון חיי המוח והלב הגשמיים וואָס ווערט נמשך אין אַלע אברי הגוף.

ועפ"ז איז מובן, אַז דער עילוי פון תשובה עילאה פון יוהכ"פ נעמט דורך כל מציאות האדם, סיי די עניני הנשמה (רוחנית) און סיי די עניני הגוף (גשמיות), ואדרבה — דאָס דריקט זיך אויס בעיקר אין (מעלת) עניני הגוף הגשמי, אַז שטייענדיק אַלס נשמה בגוף זעט מען בגלוי (מראה באצבעו ואומר זה, אפילו בעיני האומות) ווי די נשמה באקומט איר חיות פון דעם גוף!

ד. ויש לומר אַז מעין זה איז אויך אין ערב יום הכפורים, וועלכער איז אַ הכנה צו יוהכ"פ:

די גמרא זאָגט (אַ דבר פלא), אַראָפּגעבראַכט להלכה — אַז "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". ד. ה. אַז די אכילה ושתי' פון ערב יוהכ"פ (תשיעי) טוט אויף דעם זעלבן ענין ווי דער תענית פון יוהכ"פ ("שהאכילה נחשבת כעינוי") — מיט דער גאַנצער שלימות פון "להחיותם ברעב (כנ"ל). און נאָכמער: דורך "האוכל ושותה בתשיעי" האָט מען די מעלה פון "התענה", "לחיותם ברעב", פון צוויי טעג — "כאילו התענה תשיעי

ועשירי". און נוסף לזה האָט מען אויך די מעלה אַז דאָס קומט דורך "האוכל ושותה" כפשוטה (בגשמיות ממש), ניט דורך רעב (העדר האכו"ש)!

ויש לומר, אַז דער כח לזה קומט פון דעם — ווי מרומז אין דעם מאחז"ל — וואָס "מעלה עליו הכתוב כאילו התענה כו'": בעשירי בתשרי — גיט דער עצם טאָג דעם כח אויף "לחיותם ברעב". משא"כ בתשיעי בתשרי איז דורך "האוכל ושותה" ווערט "מעלה עליו הכתוב כאילו התענה כו'": דער כתוב בתורה — תורת השם — הויבט אויף אַ אידן ("מעלה עליו") צו אַ העכערע מדריגה וואו ער וואָלט מצ"ע ניט געקענט דערגרייכן (ביז אַז דורך אורייתא ווערט ישראל וקוב"ה כולא חד), ביז צו דער מדריגה — "כאילו התענה תשיעי ועשירי", אַז ער האָט די מעלה פון "התענה" (לחיותם ברעב) פון צוויי טעג, און האָט אויך די מעלה פון תשיעי (די עבודה פון "האוכל ושותה").

ה. ע"פ הנ"ל איז נאָכמער מובן, אַז בערב יוהכ"פ וביוהכ"פ שטייט בגלוי דער עילוי פון תשובה עילאה, און די תוצאות דערפון לפועל — אַז אַ איד באַקומט אַלע ענינים, גשמיים ורוחניים, בכדי ער זאָל קענען שטיין בשמחה רבה, ביז — די ברכה הכי עיקרית פון דער גאולה העתידה, ווען מ'וועט האָבן שלימות אין אַלע ענינים און דאָ למטה בעוה"ז הגשמי, כנ"ל.

ובפרט דורך דעם וואָס אידן טוען זייער עבודה בפועל בתשיעי בתשרי, כולל — דורך מקיים זיין דעם "האוכל ושותה בתשיעי", "כפי שיעור ב' ימים ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ" — וואָס זיכער האָט מען דאָס שוין אָנגעהויבן מקיים זיין, עכ"פ די סעודה ראשונה, און זיכער וועט מען דאָס משלים זיין און עסן די סעודה שני' (די וואָס האָבן דאָס נאָך ניט געטאָן).

וואָס דורך דעם ווערט דער "מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", מיט דער מעלה פון "להחיותם ברעב" דיוהכ"פ, כנ"ל.

ביז אַז מ'איז דורך דעם אַלעם זוכה, אַז נאָך בתשיעי בתשרי (ווען ס'איז דאָ ע"ד דער גילוי פון יוהכ"פ, וואָס איז ע"ד לע"ל) — קומט די גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, וואָס דעמולט זעט מען בגלוי לעין כל — ווי הנשמה ניזונית מן הגוף, כנ"ל.

ו. ויש להוסיף, אַז תשיעי איז מרמז בכללות אויף מעשינו ועבודתינו בזמן הזה, ווי מרומז אין די ענינים פון תשעה וואָס זיינען דאָ בזמן הזה, ווי די תשע פרות [וואָס כללות ענין פרה אדומה איז — עבודת התשובה, די עבודה פון יוהכ"פ] וועלכע מ'האָט געבראַכט במשך זמן הזה (עד שחרב הבית בשני') און תשע שירות בזמן הזה וכיו"ב: און עשירי איז מרמז אויף דער גאולה העתידה — די פרה העשירית, שירה העשירית און אַלע ענינים פון עשרה (העשירי יהי' קודש) וועלכע וועלן זיין לע"ל. ועד"ז איז בנוגע צו ערב יוהכ"פ און יוהכ"פ: ערב יוהכ"פ בתשיעי בתשרי איז אַ הכנה וואָס ברענגט צו יוהכ"פ בעשירי בתשרי, אַזוי ווי מעשינו ועבודתינו בזמן הזה ברענגט די גאולה העתידה (וואָס יוהכ"פ בעשירי איז מעין דער גילוי דלע"ל).

כמרומז אויך אין דעם וואָס די ד' לשונות וואָס שטייען במצות פרה אדומה — "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עלי' עול" זיינען כנגד די ד' גליות וועלכע מ'איז מהפך ומעלה צו די ד' גאולות; און דערפון קומט מען צו דער גאולה החמישית — די גאולה העתידה, וואָס נוסף לזה וואָס זי איז די גאולה הרביעית (פון דעם גלות הרביעי), איז זי אויך די גאולה החמישית — בחי' חמישית לפרעה (די דרגא פון יוהכ"פ — יום שנתחייב בחמשה תפלות, בחי' יחידה).

ועפ"ז איז נאָכמער מובן, אַז שטייענדיק בתשיעי בתשרי — האָט מען דעם "אפר" פון כל התשע פרות, מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות אין וועלכע ס'איז תלוי די גאולה, אזוי אַז נאָך בתשיעי בתשרי קומט די גאולה בפועל,

ובפרט תשיעי בתשרי בשנת תש"נ, ר"ת תהא שנת נסים [אַ ראשי תיבות

וואָס ווערט אַלץ מער נתפשט בתוך כלל ישראל], ולאחרי ההכנה פון שנת תשמ"ט ידיך און שנת תשמח ותשמח — גיט דאָס נאָכמער צו אין די נסים פון שנת תש"נ, אַז נוסף צו די נסים וואָס זיינען שוין געווען בהתחלת השנה, ווערט הולך ומוסיף ואור,

ביז דעם נס הכי עיקרי, אַז נאָך ביום התשיעי — אין מקום וזמן הגלות — קומט גלייך די גאולה האמיתית והשלימה, אַזוי אַז מ'איז מסיים דעם טאָג דערמיט אַז אַלע אידן, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", גייען — ארו עם ענני שמיא — טאַנצנדיקערהייט צוזאַמען מיט דעם אויבערשטן כביכול און צוזאַמען מיט אורייתא (ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד) — אין ארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש, ביז אין קדש הקדשים,

און מ'פּראַוועט דאָרט דעם יום העשירי, יום הכפורים — אחת בשנה, יחידה בזמן — וואָס דעמולט איז די עבודה אַז יחידה שבנפש (דער כהן גדול) גייט אַריין אין "יחידה" שבמקום (קדש הקדשים).

ז. אין דעם אַלעם קומט נאָכמער צו דורך דעם וואָס מ'איז מסיים מיט מחלק זיין אַ שליחות אויף נתינת הצדקה, וואָס זי איז שקולה כנגד כל המצוות, און גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה,

און צוזאַמען דערמיט — אויך מחלק זיין "לעקאַח" (כמנהג ישראל (תורה היא) בערב יוהכ"פ), וואָס דורך חלוקת לעקאח, אַ זיסן לעקאַח, קומט צו נאָכמער אין די אַלע ברכות והמשכות (הנ"ל) צו אידן אויף אַ שנה טובה ומתוקה — בגשמיות וברוחניות.

ולהוסיף, אַז "לעקאַח" איז אויך פאַרבונדן און מרמז אויף דער עבודה פון תשובה עילאה — די התקשרות והתאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן (מתוך אהבה ושמחה) — דער תוכן פון ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ במיוחד, כנ"ל:

דער נאָמען "לקח" י"ל איז על שם הכתוב "לקח טוב נתתי לכם". אע"פ וואָס דאָס גייט אויף תורה, האָט דאָס אָבער אויך דעם פירוש הפשוט אַז דער אויבערשטער גיט (נתתי) "לקח טוב" צו יעדן אידן — וכמדובר לעיל הרמז, אַז נתינת הלקח בערב יוהכ"פ איז בעצם אַ נתינה של הקב"ה (וואָס גיט דורך דעם אדם הנותן, בתור שלוחו של הקב"ה, שלוחו של אדם כמותו).

ויש לומר אַז "לקח" אותיות "חלק" איז אויך מרמז אויף "חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" — דער חלק הוי' (לקח טוב) וואָס דער אויבערשטער גיט יעדער אידן, באופן פון "נחלתו", אַז יעדער איד (אנשים נשים וטף) ווערט אַ יורש של הקב"ה, וואָס אַ יורש איז איין זאַך מיט דעם מוריש (דער יורש שטייט במקום המוריש).

וכידוע דער פתגם פון דעם בעש"ט, אַז יעדער איד איז חביב באַם אויבערשטן כביכול אַזוי ווי אַ בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנותם. וואָס דערפון איז מובן, אַז אפילו בשעת דער איד געהערט צו אַ משפחה פון כמה בנים ובנות (אפילו נאָך בנים זכרים) — איז (אויך ביחס לנשי ובנות ישראל) — איז ער אַ בן יחיד באַ דעם אויבערשטן, עצמותו ומהותו ית'!

און עצמותו ית' אַליין גיט אים (כביכול) — "לקח טוב נתתי לכם" — "חלק הוי'", אַ חלק מן העצם, וואָס דורך דעם איז ער תופס בכל העצם.

ח. ויהי רצון, אַז דאָס (חלוקה לצדקה וחלוקת לעקאַח) זאָל נאָכמער צוגעבן אַז תיכף ומיד ממש זאָל דער אויבערשטער טאָן זיין צדקה מיט יעדער און מיט אַלע אידן — "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", און אַלע אידן גייען, אין אַ זיסן אופן, צוזאַמען מיט דעם אויבערשטן אַליין, אַרויס פון גלות אין דער גאולה האמיתית והשלימה,

און עס ווערט בגלוי "וזאת הברכה אשר ברך משה" — מראה באצבעו ואומר זה (זאת) — אָט איז משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון, דוד מלכא משיחא.

וכל זה — תיכף ומיד ממש, נאָך בתשיעי בתשרי, און דערפון גייט מען אַריין בעשירי בתשרי לאחרי וואָס ס'איז שוין דאָ די גאולה,

און ווי מ'איז מכריז בסיום יוהכ"פ — "לשנה הבאה בירושלים", וואָס מ'האָט שוין אויף דעם די החלטה טובה איצטער אַז מ'וועט עס דעמולט זיכער מכריז זיין,

וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר אַז די גאולה קומט גלייך, און מ'גייט גלייך אין ירושלים — אין אַ גלייכן און גלאַטן אופן, בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובדרך ממילא איז (זיכער אַז) "לשנה הבאה בירושלים", בביהמ"ק השלישי,

"ונעשה שם מן הזבחים ומן הפסחים", בחג הפסח זמן חירותנו, בתכלית השלימות — כמצות רצונך, ועאכו"כ אַז ביוהכ"פ לשנה הבאה איז מען בירושלים,

ועוד והוא העיקר — אַז די גאולה קומט איצט בפועל, תיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א חתיכת "לעקאַח", ושטר של דולר (לתת אותו (או חילופו) לצדקה)].

[new_section]