ישראל בכניסתם לארץ לכאורה מותרים היו לאכול חדש
... ולהערתו בסיום המכתב — למ"ש בס' טו"א — ואינו תח"י — דלכאורה ישראל בכניסתם לארץ מותרים היו לאכול חדש בשבע שכבשו, שהרי לא חמיר מקדלי דחזירי דאשתרי, ומתרץ, דהי' בזה איסור קצירה ולא אישתרי אלא מה שמצאו מן המוכן, וכת"ר מדילי' מתרץ מה דקשה על תירוץ זה [שהרי קצירה ביריחו מותרת (רש"י פסחים נ"ה ע"ב ד"ה וקוצרין) כיון דתבואת יריחו אינה כשרה למנחות], דהיינו רק כשיושבים בארץ שיש שם מקום להביא מן המובחר, ומסיים בצ"ע.
ולפע"ד מה שיש להעיר בכל ג' הנ"ל הוא.
א) בנוגע להקושיא — לכאורה פשוט דהיתר דקדלי דחזירי הוא בקשר עם המלחמה (עכ"פ בקשר עם הכבוש) והמובא בנוגע לאיסור חדש, הרי הי' תיכף בכניסתם לארץ, קודם כל מלחמה וכבוש, כמקרא מפורש.
ב) התירוץ שלא הותר אלא המוכן ולא הצריך קצירה — אינו מובן, שהרי מפורש בקרא "כרמים וזיתים" ולמה תגרע תבואה שבשדות, ואולי הכוונה דרק איסור אכילה הותר ולא איסורין אחרים — וכסיום הכתוב "ואכלת".
[ג]) בתירוץ כת"ר ומה שסיים בצ"ע, — לכאורה פשוט הוא — דכיון דהעומר בא מן הארץ, אפשר להביאו רק מהארץ שכבר נכבשה, והרי באותה שעה לא הי' ישראל אלא בסביבת יריחו. ולא גרע מגגות צריפין (מנחות ס"ד ב') דכשלא ביכר — מביאין אותו מכל מקום.
בברכה לבשו"ט.
"(ממכתב כ"ט ניסן תשכ"ג)"