028 —מאמרים מלוקט חלק ד - יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב

אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול

Mamer - "Ani LeDodi VeDodi Li Roshei Teivos Elul"
Wednesday, Parshas Shoftim, Eve of Rosh Chodesh Elul 5732
The Rebbe explains that Elul, symbolized by 'Ani LeDodi VeDodi Li,' is a time for personal initiative and self-nullification, preparing us for the higher Divine revelation of Rosh Hashanah. The avodah of Elul draws down the Essence, enabling ultimate connection and redemption.

Video part 1  Video part 2 

בס"ד. יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב*

אני לדודי ודודי לי[1] ר"ת אלול[2], ומבואר בלקו"ת בהמאמר ד"ה זה[3], שבאלול הוא אתערותא דלתתא, אני לדודי, ובראש השנה ויום הכיפורים היא ההמשכה מלמעלה למטה (אתערותא דלעילא), ודודי לי. וצריך להבין, דבתחלת המאמר אומר שאלול הוא ר"ת אני לדודי ודודי לי, ומיד לאח"ז מבאר שבאלול הוא (רק) אני לדודי, וודודי לי הוא בר"ה ויוהכ"פ.

וממשיך בהמאמר, שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים[4]. ומבאר שהגילוי די"ג מדה"ר באלול הוא לכאו"א, גם להרחוקים ביותר[5]. וכמו מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים [ויכולים[6]] כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. וצריך להבין, איך זה מתאים עם מ"ש הטור[7], שמר"ח אלול ואילך תוקעין בשופר בכל יום כדי להזהיר את העם שיעשו תשובה, שנאמר[8] אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דלכאורה מכיון שבאלול המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי עיקר העבודה דאלול היא (לכאורה) אהבה, וגם התשובה דאלול צריכה להיות (לכאורה) תשובה מאהבה, וא"כ למה תוקעין אז בשופר בכדי לעורר יראה וחרדה.

ב) ויש לומר הביאור בזה, דמהחילוקים בין אהבה ליראה הוא, דאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, והיראה באה (בעיקר) ע"י עבודת האדם. וע"ד יראת מלך בו"ד, דזה שאנשי המדינה יראים מפני המלך הוא מפני שקיבלו אותו להיות מלך עליהם[9], דקבלת המלכות היא ע"י העם, שום תשים עליך מלך[10]. ולכן, כיון שבאלול הוא העבודה דאני לדודי, עבודת האדם, צריך להיות אז יראה. ויש להוסיף, שעיקר העבודה באלול, אני לדודי, הוא קבלת עול מלכות שמים. דזהו מ"ש בלקו"ת שהעבודה דאלול היא היציאה לשדה לקבל פני המלך[11]. וזה שתוקעין בשופר (באלול) לעורר יראה וחרדה, הוא, כי הענין דשום תשים עליך מלך הוא שתהא אימתו עליך[12], ובכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות הוא ע"י התעוררות היראה דוקא[13].

ג) וביאור הענין בפרטיות יותר יובן ע"פ מ"ש הצ"צ במאמר[14] שמבאר ענין תקיעת שופר בר"ח אלול, דזה שתוקעין בשופר בחודש אלול הוא הקדמה לתקיעת שופר דר"ה. דהחילוק בין תק"ש דאלול ותק"ש דר"ה הוא, שהיראה (והחרדה) הבאה ע"י תק"ש דאלול היא יראה תתאה, והיראה (והחרדה) הבאה ע"י תקיעת שופר דר"ה היא יראה עילאה. וזהו שתקנו לתקוע בשופר בר"ח אלול ובכל החודש, כי בכדי לבוא ליראה עילאה צ"ל תחלה יראה תתאה. ועוד טעם על זה שתוקעין בשופר בחודש אלול קודם ראש השנה הוא, כי בעשי"ת, מתחיל מר"ה, צריך להמשיך מהמקיף בכדי למלאות מה שפגמו במשך כל השנה, והמשכת המקיף הוא ע"י הביטול דוקא. וכמבואר בתו"א[15] עה"פ[16] השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית גו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, דשמים וארץ הם תורה ומצוות, דההמשכה שע"י תומ"צ הוא אור פנימי, כסאי והדום רגלי, ובכדי להמשיך המקיפים, אי זה בית גו', דבית הוא מקיף (ובמקיפים עצמם מקיף הרחוק), הוא ע"י הביטול, עני ונכה רוח וחרד על דברי. ולכן תוקעין בשופר באלול, כי בכדי שתהי' המשכת המקיף בר"ה צ"ל נכה רוח וחרד, וע"י תקיעת שופר באים לחרדה.

וצריך להבין, הרי גם ע"י שתוקעין בר"ה באים לחרדה[17], ואדרבה, החרדה דר"ה היא גדולה יותר מהחרדה דאלול, וכנ"ל בהמאמר שהחרדה הבאה מתק"ש דאלול היא יראה תתאה, והחרדה הבאה מתק"ש דר"ה היא יראה עילאה. ואעפ"כ, המשכת המקיף בר"ה היא ע"י החרדה הבאה מתק"ש דאלול.

ד) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה. דהנה החילוק בין יראה תתאה ויראה עילאה הוא, כמבואר בתניא[18] ובכ"מ[19] דיראה תתאה היא מגדולתו ית' בבריאת והתהוות העולמות. דהביטול שביראה זו הוא ביטול היש. ויראה עילאה היא מגדולתו ורוממותו ית' שלמעלה מעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב. דהביטול שביראה זו הוא ביטול במציאות. וזהו שבכדי לבוא ליראה עילאה, הוא דוקא ע"י גילוי מלמעלה, כי זה שביכולת האדם להשיג ע"י התבוננות הוא האלקות שבערך העולמות, ובכדי שיורגש אצלו הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות הוא דוקא ע"י גילוי מלמעלה. וזהו מ"ש[20] ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שבכדי לבוא ליראה את הוי', יראה עילאה[21], א"א לבוא לזה ע"י התבוננות ורק ע"י גילוי מלמעלה שנמשך ע"י המצוות[22]. וזהו שהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה, כי באלול, שהמלך הוא בשדה, שבהיותו בשדה לא נרגש הגדלות והרוממות שלו[23], והיראה אז היא (לא מצד הגילוי מלמעלה, אלא) ע"י עבודת האדם, לכן, היראה אז היא יראה תתאה. ובר"ה, כשהמלך הוא בהיכל מלכותו, שאז נרגש הרוממות שלו, שהוא מרומם ומובדל מהעם[24], דבנמשל הוא גילוי הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות, היראה שבר"ה יראה עילאה.

ויש לומר, דזה שצריך לתקוע בשופר בר"ה בכדי לבוא ליראה עילאה, אף שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית', היינו שבהזמן דר"ה מצד עצמו מאיר בגילוי הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות, הוא, כי זמן הוא מגדרי העולם[25], ולכן, הרוממות דאוא"ס שמתגלה בר"ה מצד הזמן דר"ה הוא שייך לעולמות, והגילוי דאוא"ס כמו שהוא קדוש ומובדל מעולמות הוא בעיקר ע"י המצוות, אשר קדשנו במצוותיו[26]. וכיון שתקיעת שופר בר"ה היא מצוה, היראה והחרדה מקול השופר דר"ה היא יראה וביטול בתכלית, יראה עילאה. ועפ"ז יש להוסיף עוד ביאור בזה שהיראה הבאה מקול השופר דאלול היא (רק) יראה תתאה, כי זה שקול השופר דר"ה מביא ליראה עצומה כזו, ביטול במציאות (יראה עילאה), הוא מצד המצוה דתק"ש, וכיון שתק"ש באלול אינה מצוה (ואין מברכים על זה אשר קדשנו במצוותיו), לכן, היראה (והביטול) הבאה מקול השופר דאלול היא (רק) ביטול היש, יראה תתאה. אלא שאעפ"כ, יראה זו היא הקדמה והכנה ליראה עילאה דר"ה, כי בכדי לבוא ליראה עילאה צ"ל תחלה יראה תתאה (כנ"ל בהמאמר).

ה) והנה ידוע[27] שבכדי לבוא מיראה תתאה ליראה עילאה צ"ל תחלה אהבה. דסדר העבודה הוא דחילו רחימו רחימו ודחילו. דחילו (הראשון) הוא יראה תתאה, ולאח"ז ב' דרגות ברחימו, אהבה זוטא ואהבה רבה, ולאח"ז דחילו, יראה עילאה. ומזה מובן, דזה שמהיראה תתאה דאלול באים ליראה עילאה בר"ה הוא ע"י הקדמת האהבה. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בלקו"ת דכשהמלך הוא בשדה הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, דפנים יפות ופנים שוחקות הו"ע האהבה, וע"י שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ובפרט ע"י שמראה פנים שוחקות לכולם, זה מעורר אצלם (כמים הפנים לפנים[28]) אהבה להמלך. ועפ"ז יש לומר, שבפרטי המשל שבלקו"ת מרומזים ד' ענינים הנ"ל. דזה שיוצאים לקראת המלך לקבל פניו, שייך ליראה תתאה. ולאח"ז, המלך מקבלם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות – שתי הדרגות דרחימו (פנים יפות – אהבה זוטא, ופנים שוחקות – אהבה רבה), ולאח"ז בא הענין דבבואו להיכל מלכותו – יראה עילאה.

ו) והנה אף שבהדרגות דיראה, היראה דאלול היא למטה מהיראה דר"ה, דהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה, מ"מ יש מעלה בהיראה דאלול על היראה דר"ה. כי היראה והביטול שבר"ה, כיון שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית'[29], היראה והביטול אז אינם חידוש. דכיון שכולא קמי' כלא חשיב וכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא[30], הרי זה שישראל הם בביטול דיראה עילאה בהזמן דר"ה כשהם נמצאים בהיכל מלכותו, אין בזה חידוש. [ובדוגמת הביטול שבאצילות, שאין בזה חידוש[31], מכיון שבאצילות מאיר גילוי אוא"ס. ועד"ז באצילות גופא, שהביטול שבספירת החכמה, שבה הוא עיקר הביטול, אינו חידוש, לפי שבחכמה הוא הגילוי דהוא לבדו ואין זולתו[32]. ומכ"ש הביטול דכתר, דאע"ג שהוא אור צח וכו' אוכם הוא קדם עילת העילות[33], דפירוש אוכם הוא שהכתר הוא בביטול (כמו מראה השחור שאינו גבוה נגד מראה הלבן) לגבי אוא"ס שלמעלה מהכתר (עילת העילות)[34], שאין זה חידוש, מכיון שהכתר משיג[35] שהוא באין ערוך לגבי אוא"ס]. והיראה והביטול באלול, כשהמלך הוא בשדה (שאז אין נרגש הגדלות והרוממות שלו) ואעפ"כ ישנו הביטול דישראל, שמקבלים עליהם מלכותו ית', ולא עוד אלא שגם תוקעין בשופר לעורר יראה וחרדה (בכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות), הנה ביטול זה, אף שהוא ביטול היש, הוא יקר מאד בעיני הוי'[36]. ויש לומר, דע"י התענוג של המלך מזה שיוצאין לקראתו לקבל פניו (קבלת מלכותו ית') בהיותו בשדה מיתוסף עוד יותר בזה שהוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ויש להוסיף, דהמעלה שבהיראה והביטול דאלול לגבי היראה והביטול דר"ה היא לא רק מצד החידוש שבזה, אלא גם בענין הביטול[37]. דהביטול שע"י גילוי, כיון שהביטול הוא מפני שמכיר ומרגיש העילוי דהגילוי (שהוא באין ערוך לגבי'), הרי הביטול קשור עם מציאות האדם (ההכרה שלו). ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול, שהוא כמו עבד, שמצד עול האדון שמוטל עליו הוא מוכרח לקיים רצון האדון.

ז) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהמאמר שהמשכת המקיף דר"ה היא (בעיקר) ע"י היראה והחרדה הבאה ע"י תק"ש דאלול, כי זה שע"י החרדה (וחרד על דברי) הוא המשכת המקיף (בית), הוא (בעיקר) כשהחרדה היא באופן דביטול ושפלות, עני ונכה רוח. וכמבואר בהמאמר דכל שהאדם משפיל את עצמו יותר, המקיף שנמשך הוא מקיף עליון יותר. ולכן עיקר המשכת המקיף הוא ע"י היראה והחרדה דאלול, כי היראה והחרדה דר"ה הוא ע"י שמרגיש הגילוי דלמעלה, והביטול שע"י הרגש הגילוי אינו באופן דשפלות, ועיקר הענין דעני ונכה רוח, ביטול באופן דשפלות, הוא בהיראה והחרדה דאלול.

ויש להוסיף עוד ביאור בהמעלה שבהיראה דאלול על היראה דר"ה, דכיון שהיראה והביטול דאלול באה ע"י עבודתם של ישראל, אני לדודי, שהשרש דישראל הוא בהעצמות, לכן, ההמשכה שע"י יראה וביטול זה היא המשכת העצמות. ויש לומר, שזהו הטעם הפנימי על זה שמהיראה תתאה דאלול באים אח"כ בר"ה ליראה עילאה, כי ע"י היראה דאלול הוא המשכת העצמות, ועי"ז נמשכים (אח"כ) גם הגילויים.

ח) והנה עד"ז הוא גם בענין התשובה דאלול, דזה שבאלול תוקעין בשופר הוא (כמובא לעיל מהטור) כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שיש בזה יתרון על התשובה דר"ה. דהגם שהתשובה דאלול היא על ענינים בלתי רצויים, כמובן ממ"ש בכתבי האריז"ל[38] דאלול הוא ר"ת אנה לידו ושמתי לך[39], דערי מקלט הוא תיקון על ענינים בלתי רצויים [ויש לומר, דזה שהתשובה דאלול נרמזת באנה לידו ושמתי לך שהכפרה דערי מקלט היא על מכה נפש בשגגה[40], הוא כי ע"י התשובה דר"ח אלול נעשו זדונות כשגגות והתשובה דאלול היא לתקן השגגות], והתשובה דר"ה שבאה לאחרי שנתקנו כבר הענינים הבלתי רצויים (גם השגגות)[41] ע"י התשובה דאלול היא (בעיקר) תשובה עילאה[42], מ"מ, יש יתרון בהתשובה דאלול על התשובה דר"ה. כי התשובה דר"ה, הוא רמז בהמצוה דתק"ש, כמ"ש הרמב"ם[43] אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם כו' וחזרו בתשובה. והגם שענין התשובה המרומז בשופר הוא למעלה מהמצוה דתק"ש[44], וכידוע בענין הרמז, שהענין המרומז הוא למעלה מהדבר שמרמז עליו ועד שאינו מתלבש בהדבר והוא רק רמז בלבד[45], מ"מ זה שהענין מרומז עכ"פ בהדבר, הוא מפני שיש ביניהם דמיון. וכיון שתק"ש בר"ה היא מצוה, לכן, גם התשובה הנרמזת בה יש לה שייכות להעבודה דתומ"צ. ועיקר המעלה דתשובה, שהיא מגיעה בבעל הרצון (למעלה מהרצון דמצוות)[46], היא התשובה דאלול. כי זה שתשובה מגיעה למעלה מהרצון דמצוות הוא[47] מפני שישראל קדמו לתורה[48], ולכן, המעלה דתשובה היא בעיקר כשהתשובה באה מהאדם (ישראל) עצמו, תשובה דאלול, אני לדודי.

ט) וזהו אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, דזה שודודי לי נכלל בר"ת אלול, הוא, כי זה שע"י העבודה דאני לדודי (באלול) נעשה ההמשכה דודודי לי בר"ה וביוהכ"פ הוא כי העבודה דאני לדודי מגיעה בהעצמות שמשם נמשכים כל הגילויים (כנ"ל סוס"ז), ונמצא שבאני לדודי דאלול כלולה גם ההמשכה דודודי לי. ויש לומר, דזהו מה שהתקיעות דחודש אלול (ע"פ מנהג חב"ד[49]) הם תשר"ת תש"ת תר"ת, כל הקולות שתוקעים בר"ה, כי בהתקיעות דאלול ישנם כל הענינים שבהתקיעות דר"ה. וזה שבאלול תוקעין עשר קולות ולא מאה קולות, אולי יש לומר, שזהו לפי שהתקיעות דאלול (כיון שהם השרש של הענינים שנמשכים בר"ה) הם למעלה מהתחלקות.

יו"ד) ויהי רצון שעל ידי מעשינו ועבודתינו[50], ובפרט על ידי העבודה דאלול, יקרבו ויזרזו עוד יותר את הגאולה, וכמרומז בזה שאלול הוא ר"ת להוי' ויאמרו לאמר אשירה[51], כי אז יצאו כל ניצוצין מהגלות[52].

וכיון שבאלול מקבל המלך את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי בודאי שהמלך ממלא הבקשה של כאו"א מישראל, שתהי' לו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, הן בענינים הרוחניים בלימוד התורה וקיום המצוות, והן בענינים הגשמיים בבני חיי ומזוני רויחי, ועאכו"כ בנוגע לבקשה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

קיצור

א) "אני לדודי ודודי לי"

ראשי תיבות "אלול" מתייחס לחודש אלול, אמנם במאמר בלקו"ת מוסבר ש"ודודי לי" קשור לראש השנה ויום הכיפורים. אם כן, מדוע נרמזת עבודה הזו בהשם אלול? גם צ"ל שבמאמר מוסבר שבחודש אלול הקב"ה מראה פנים שוחקות לכולם, כלומר תשובה מאהבה. השאלה היא כיצד זה מתיישב עם מה שכתב הטור על כך שתוקעים בשופר באלול כדי להביא לחרדה, שהיא תשובה מיראה?

ב) אהבה ויראה

אהבה באה על ידי גילוי אור מלמעלה, ויראה נובעת מעבודת האדם מלמטה, כפי שנאמר "שום תשים עליך מלך". בחודש אלול, הביטוי "אני לדודי" מסמל את עבודת האדם מלמטה, שהיא יראה. אלול קשור גם לקבלת המלכות, שקשורה ליראה.

ג) תקיעת השופר באלול

תקיעת השופר באלול מייצגת יראה תתאה, המיועדת להכין את האדם לתקיעת השופר בראש השנה, המייצגת יראה עילאה. בנוסף, התקיעה באלול ממשיכת בחינת מקיפים לתיקון הפגמים. המשכת המקיפים נובעת מהענווה ושפלות רוח המתעוררות בתקיעת השופר באלול. יש להבין מדוע יש צורך בחרדה של אלול כדי למשוך את המקיפים, ולא די בחרדה מהתקיעות בראש השנה, שהיא יראה עילאה?

ד) יראה תתאה ויראה עלאה

אלול מייצג יראה תתאה, הנובעת מגדולתו יתברך בבריאת העולמות, ביטול היש, בעוד שיראה עילאה באה מהתבוננות בגדולתו שלמעלה מהעולמות – ביטול במציאות. כדי להגיע ליראה עליונה נדרש גילוי מלמעלה. כשהמלך נמצא בשדה, אין הרגשה חזקה של הגדלות האלוקית, ולכן היראה היא תתאה הבאה מעבודת האדם. לעומת זאת, בראש השנה יש התגלות אלוקית שמובילה ליראה עילאה. תקיעת השופר נדרשת בראש השנה, כי הגילוי מצד מעלה שייך לזמן ולעולמות, אך באמצעות מצוות השופר האדם מגיע ליראה בתכלית. לכן, יראה עליונה הקשורה לתקיעת השופר היא בראש השנה, שאז התקיעה היא מצוה, מה שאין כן בתקיעת השופר באלול, שהיא חלק מעבודת האדם לעורר יראה תתאה.

ה) יראה תתאה ואהבה

כדי לבוא מיראה תתאה ליראה עילאה, נדרשת תחילה אהבה. סדר העבודה הוא: יראה תתאה, אהבה זוטא, אהבה רבה, ולאחר מכן יראה עילאה. מהיראה תתאה של אלול מגיעים ליראה עילאה שבראש השנה על ידי הקדמת האהבה. בהמשל שהמלך בשדה ישנם כל הארבע מדרגות מקבל קשורה ליראה תתאה. לאחר מכן, כשהמלך מקבלם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות – אלו שתי הדרגות באהבה (פנים יפות – אהבה זוטא, פנים שוחקות – אהבה רבה). ולאחר מכן, כשהמלך נכנס להיכל מלכותו – זהו יראה עילאה.

ו) מעלת יראה תתאה של אלול

הייחודיות של יראה תתאה בחודש אלול היא בכך שהיא מתמקדת בביטול עצמי שאין בו התגלות חיצונית. כאשר אדם מבטל את עצמו בתכלית, הביטול הוא חידוש ונחשב ליקר מאוד וגורם לתענוג גדול. יש מעלה נוספת בהיראה דאלול שהיא מדרגת "עבד עבד נאמן". כאשר אדם מרגיש את עצמו בצורה של ביטול, הוא פועל מתוך מציאות של ענווה ושפלות, שמובילה להתקשרות עם אור גבוה יותר.

ז) חרדה ומדרגת השפלות באלול

תחושת חרדה הנובעת מביטול ושפלות אופיינית במיוחד לחודש אלול. כאשר האדם מרגיש כעני ונכה רוח, הוא נמשך ממקום גבוה יותר ועמוק יותר. התפילה והעבודה הרוחנית של חודש אלול מתמקדות בהרגשת השפלות והביטול, שמובילים למקום גבוה יותר במדרגת השפע הרוחני. העבודה בחודש אלול קשורה בקשר הישיר עם העצמות האלוקית, והיא מביאה להמשכת אור העצמות גם לתקופות גילוי כגון בראש השנה.

ח) יתרון תשובה דאלול על תשובה דר"ה

תשובה ביום ראש השנה נוגעת למצווה של תקיעות שופר, שהיא חלק מעבודת התומ"צ (תורה ומצוות), אך היא נחשבת לרמז למצווה, כלומר נובעת מהמצווה. תשובה בחודש אלול נחשבת ליתרון על תשובה דר"ה כי היא פועלת מתוך אהדם עצמו, אני לדודי שקשור למקורו בעצמות מהות שהוא מקור פנימי ועמוק יותר מתשובת ר"ה. , כלומר הרצון האלוקי העליון שממנו נובעת תשובת אלול הוא היסוד הראשוני שבו ישראל "קדמו" לתורה, ויש לה את היכולת למשוך גילויים רוחניים גבוהים ומעמיקים יותר.

ט) השפעת העבודה "אני לדודי" בחודש אלול

במהלך חודש אלול העבודה היא מתוך הרגשה של "אני לדודי" (אני שייכת לדודי). העבודה הרוחנית של אלול מביאה את האדם להרגיש את הקשר הישיר והעמוק עם ה', ולכן כל גילוי רוחני שנמשך במהלך החודש נובע מהעצמות האלוקית. הקשר של "אני לדודי" מביא למדרגה גבוהה שממנה נמשכים כל הגילויים, וגם ההמשכה של "דודי לי" (הקשר של הדוד איתנו) נכללת בתוכה. לפי מנהג חב"ד, כל התקיעות של ראש השנה מקשרות לתשובה שבאה מתוך עבודת אלול, ומעידות על ההמשכה של גילויים רוחניים גבוהים מאוד שנמשכים מתשובת אלול לתקיעות של ראש השנה.

 

**********

*) יצא לאור בקונטרס ראש חודש אלול – תשמ"ט, "לקראת ר"ח אלול . . יום ג' פ' שופטים, ה'תשמ"ט".

 

 

  1. 1 1) שה"ש ו, ג.
  2. 2 אבודרהם סדר תפלת ר"ה ופירושה פ"א. פע"ח שער כד (שער ר"ה) פ"א. שעה"פ להאריז"ל עה"פ. ב"ח לטור או"ח הל' ר"ה סתקפ"א ד"ה והעבירו. הנסמן לקמן ע' רמה הערה 67.
  3. 3 פרשת ראה לב, א ואילך. וראה ד"ה אני לדודי תשמ"ו (לקמן ע' רל ואילך) השייכות דמאמר זה (שבלקו"ת) לפרשת ראה והרמז לדף לב.
  4. 4 ראה מ"ח מס' אלול פ"א מ"ג. פע"ח שם. וזה שבאלול הוא אני לדודי, אף שאז הוא הגילוי די"ג מדה"ר – כי גילוי זה הוא דוגמת "מלך בשדה" (כדלקמן בפנים), וכשהמלך הוא במצב זה – אינו מטיל אימה ופחד, ולכן, הגילוי דאלול הוא רק נתינת כח לעבודת התחתון, והעבודה היא מצד התחתון (ראה לקו"ש ח"ד ע' 1343 הערה 6).
  5. 5 כ"ה בסה"מ ה'ש"ת ע' 166. וראה גם מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תתכה.
  6. 6 הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר בסה"מ שם ע' 167.
  7. 7 או"ח הל' ר"ה ר"ס תקפא, מפרקי דר"א פמ"ו.
  8. 8 עמוס ג, ו.
  9. 9 "והראי' שהרי מלך אחר שלא ממדינתו, אין אימתו ופחדו עליו כו' מפני שלא קיבל אותו למלך עליו" (המשך תרס"ו ע' של).
  10. 10 שופטים יז, טו.
  11. 11 וראה סה"מ ה'ש"ת שם, דבנמשל הוא "לעורר את הקבעומ"ש".
  12. 12 סנהדרין כב, א (במשנה). וש"נ.
  13. 13 בתניא פמ"א (נז, א) "היראה והעבודה כו' אינן מעכבות זו את זו". ובהמשך מים רבים תרל"ו פקצ"ב (ע' רכ) "רק שאי"ז עבודה שלימה". ולהעיר מתניא שם (נו, סע"ב) "התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה". דמזה משמע, שכשאין לו יראה כלל (גם לא במוחו), אף שעושה זה "מחמת קבלה זו" (שמקבל עליו מלכות שמים), אין זה עבודה שלימה.
  14. 14 ד"ה אם יתקע שופר בעיר – אוה"ת נצבים ע' א'רפ ואילך (ובכותרת שם: "ענין תקיעת שופר בר"ח אלול"). וצע"ק ההדגשה כאן ובכ"מ דר"ח.
  15. 15 ר"פ בראשית, הובא באוה"ת שם ס"ע א'רפב.
  16. 16 ישעי' סו, א-ב.
  17. 17 וראה אבודרהם בטעמי התקיעות מרס"ג שבתק"ש דר"ה עשרה ענינים, ו"הענין השביעי" הוא כי טבע השופר מרעיד ומחריד.
  18. 18 פמ"ג.
  19. 19 ראה לקו"ת במדבר יג, ב (הובא באוה"ת נצבים שם ע' א'רפב). סה"מ תרס"ה ע' רב ואילך. קונטרס העבודה ע' 20 ואילך. סה"מ תש"ח ע' 138 ואילך. ובכ"מ.
  20. 20 ואתחנן ו, כד.
  21. 21 ראה בהנסמן בהערה 19 החילוק בין "יראו מהוי'" ל"יראו את הוי'".
  22. 22 בכ"מ, וגם בלקו"ת במדבר שם בתחלת הענין, דיראה עילאה נמשכת ע"י עסק התורה, אבל בסיום הענין שם שיראה זו נמשכת ע"י אשר קדשנו במצוותיו. וכ"ה בלקו"ת מסעי צו, ג.
  23. 23 היינו שלא נרגש הגדלות שלו, גם לא הגדלות בבריאת העולמות המביאה ליראה תתאה. וראה לעיל הערה 4.
  24. 24 בסדור (עם דא"ח) הערה לתקון חצות (קנא, ג-ד), דיראה חיצונית (יר"ת) היא "כמו היראה ופחד ממלך גדול ונורא", ויראה פנימית (יר"ע) היא יראת בושת "כמו שיש בושה לפני אדם גדול בדורו וצדיק". ומזה משמע לכאורה, דיראת המלך (באיזה אופן שתהי') הוא משל על יראה תתאה. ולכאורה י"ל הביאור בזה, כי כיון שאין מלך בלא עם, בהכרח שהעם יש לו תפיסת מקום לגבי המלך, ולכן אין זה משל על יראה עילאה (ביטול במציאות) מהגילוי דכולא קמי' כלא חשיב. אבל בסה"מ תרס"ה ובסה"מ תש"ח שבהערה 19, יראת המלך הוא משל על יראה עילאה, כי "לגבי גדולת ורוממות המלך אינו תופס מקום כלל וכלל, כי הוא מובדל בערך לגמרי".
  25. 25 שער היחוד והאמונה פ"ז (פב, א).
  26. 26 וראה תניא פמ"ו (סו, א) שקאי על "קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו . . מובדל מהעולמות". וראה לקו"ת במדבר שבהערה 22.
  27. 27 תו"א מקץ מ, ד. מא, ג. לקו"ת בלק עג, ד. ראה לא, א. ובכ"מ.
  28. 28 משלי כז, יט. וראה תניא פמ"ו.
  29. 29 לשון המאמר בלקו"ת לב, א.
  30. 30 אגה"ק ס"ב.
  31. 31 ראה לקו"ת ס"פ במדבר. סה"מ פר"ת ותרפ"א שבהערה 37. ושם שעיקר התענוג והשעשועים שלמעלה הוא בביטול היש דבי"ע, מפני שהוא חידוש. וכהמשל דצפור המדברת (ראה בארוכה לקו"ת שם).
  32. 32 תניא פל"ה בהגהה.
  33. 33 ראה תקו"ז תי' ע (ד"ה שיעורא דרצועין [קלה, ריש ע"ב]).
  34. 34 לקו"ת בלק סט, א.
  35. 35 כ"ה הלשון בלקו"ת שם.
  36. 36 ראה סה"מ תרפ"ח ע' קא בפירוש הכתוב יקר בעיני הוי' גו' (תהלים קטז, טו), "דלמעלה יקר וחביב מאד המיתה וביטול מה שהחסידים עושים בנה"ב כו' להיותו חידוש דבר". וראה לעיל הערה 31.
  37. 37 ראה סה"מ פר"ת (לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) ע' לד וסה"מ תרפ"א ע' קכא, שהמעלה בביטול היש שבבי"ע על הביטול בהמציאות שבאצילות הוא לא רק מפני החידוש שבזה (כנ"ל הערה 31) אלא גם שהביטול דהיש "הוא ביטול גדול יותר מהביטול שבאצילות בעצם אופן הביטול". עיי"ש בארוכה. וראה גם לקו"ש ח"ט ע' 74 ובהנסמן שם.
  38. 38 פע"ח שבהערה 2. שער הפסוקים משפטים כא, ג.
  39. 39 משפטים שם.
  40. 40 דזה ש"אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט" (מכות ט, ב במשנה) הוא עד שיתברר דינם בבי"ד. אבל הכפרה דערי מקלט היא (בעיקר?) על השוגג. ולהעיר ממכות ב, ב "הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי לי' כפרה".
  41. 41 ויש לקשר זה עם המובא לקמן סעיף יו"ד שאלול קשור עם "יציאת כל ניצוצין מהגלות", דיש לומר, שזהו ע"י שנתקנו כל הענינים.
  42. 42 ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1360.
  43. 43 הל' תשובה פ"ג ה"ד.
  44. 44 ראה בארוכה לקו"ש ח"ד ע' 1147. ושם, שי"ל שלכן כתב זה הרמב"ם בהלכות תשובה ולא בהלכות שופר.
  45. 45 ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ס"ע 420 ואילך ובהנסמן שם. וראה סה"מ קונטרסים ח"א קכד, סע"א ואילך בביאור לשון הרמב"ם "רמז יש בו" ש"דבר שא"א לבוא בגילוי בדבור הוא בא ברמז".
  46. 46 סה"מ קונטרסים שם קכו, ב. וראה לקו"ת אחרי כו, ג. ספהמ"צ להצ"צ לט, ב. סה"מ תש"ה ס"ע 124 ואילך. ובכ"מ.
  47. 47 סה"מ תש"ה שם.
  48. 48 ב"ר פ"א, ד. תדבא"ר פי"ד.
  49. 49 ספר המנהגים – חב"ד ע' 53.
  50. 50 ראה תניא רפל"ז.
  51. 51 בשלח טו, א. פע"ח שבהערה 2. ובשו"ע האריז"ל ר"ח אלול הוא ר"ת ויאמרו לאמר אשירה להוי'.
  52. 52 פע"ח שם. שו"ע האריז"ל שם.

B"H, Wednesday, Parshas Shoftim, Eve of Rosh Chodesh Elul 5732.

Ani LeDodi VeDodi Li ("I am to my Beloved and my Beloved is to me").

The phrase Ani LeDodi VeDodi Li forms the acronym for Elul[1][2], and it is explained in Likkutei Torah in the maamar beginning with "Zeh"[3] that in Elul there is an awakening from below—Ani LeDodi—while on Rosh Hashanah and Yom Kippur, the flow is from above downward (an awakening from above), VeDodi Li. We need to understand: at the beginning of the maamar, it says that Elul is the acronym for Ani LeDodi VeDodi Li, but immediately afterwards it explains that in Elul it is only Ani LeDodi, while VeDodi Li is on Rosh Hashanah and Yom Kippur.

The maamar continues, explaining that Elul is the time of the revelation of the Thirteen Attributes of Mercy[4]. It is explained that this revelation in Elul is for everyone, even the most distant[5]. Like a king who, before entering the city, the people go out to greet him and receive him in the field, and then anyone who wishes may greet him, and he receives everyone with a pleasant countenance and a smiling face. We need to understand how this fits with what the Tur writes[7], that from Rosh Chodesh Elul onward, we blow the shofar every day to warn the people to do teshuvah, as it is written[8] "If a shofar is blown in the city, will the people not tremble?" Seemingly, since in Elul the king receives everyone with a pleasant and smiling face, the main avodah of Elul should be (apparently) love, and even the teshuvah of Elul should be (apparently) teshuvah from love. So why do we blow the shofar to arouse fear and trembling?

2) The explanation is that one of the differences between love and awe is that love comes through a revelation from above, while awe comes (primarily) through the person's own effort. Just as with the awe of a flesh-and-blood king: the people fear the king because they accepted him as their king[9], for accepting the kingship is through the people—"You shall surely set a king over you"[10]. Therefore, since in Elul the avodah is Ani LeDodi, the person's own effort, there must be awe. Furthermore, the main avodah in Elul, Ani LeDodi, is accepting the yoke of Heaven. This is what it says in Likkutei Torah, that the avodah of Elul is going out to the field to greet the king[11]. Blowing the shofar in Elul to arouse awe and trembling is because the idea of "You shall surely set a king over you" is that his awe should be upon you[12], and for the acceptance of kingship to be complete, it must be through the arousal of awe specifically[13].

3) The matter can be understood in more detail based on what the Tzemach Tzedek writes in his maamar[14] explaining the blowing of the shofar on Rosh Chodesh Elul: blowing the shofar in Elul is a preparation for the shofar of Rosh Hashanah. The difference is that the awe (and trembling) aroused by the shofar of Elul is lower awe, while the awe (and trembling) aroused by the shofar of Rosh Hashanah is higher awe. This is why it was instituted to blow the shofar on Rosh Chodesh Elul and throughout the month, because to reach higher awe, one must first have lower awe. Another reason for blowing the shofar in Elul before Rosh Hashanah is that during the Ten Days of Teshuvah, beginning with Rosh Hashanah, one must draw from the makif (encompassing light) to repair what was damaged during the year, and the drawing of the makif is through bittul (self-nullification). As explained in Torah Ohr[15] on the verse[16] "The heavens are My throne and the earth is My footstool; where is the house etc.? And to this one I look, to the poor and broken-spirited," that heavens and earth are Torah and mitzvos, and the drawing through Torah and mitzvos is an inner light, while the makif is drawn through bittul, "the poor and broken-spirited and one who trembles at My word." Therefore, we blow the shofar in Elul, because to draw the makif on Rosh Hashanah, there must be humility and trembling, and through blowing the shofar, one comes to trembling.

We need to understand: after all, by blowing the shofar on Rosh Hashanah, we also come to trembling[17], and in fact, the trembling of Rosh Hashanah is greater than that of Elul, as explained above that the trembling from the shofar of Elul is lower awe, while that from the shofar of Rosh Hashanah is higher awe. Nevertheless, the drawing of the makif on Rosh Hashanah is through the trembling that comes from the shofar of Elul.

4) This will be understood by first explaining that the awe of Elul is lower awe, and the awe of Rosh Hashanah is higher awe. The difference, as explained in Tanya[18] and elsewhere[19], is that lower awe comes from contemplating G‑d's greatness in creating and sustaining the worlds, and the bittul in this awe is "bittul ha-yesh" (nullification of one's ego). Higher awe comes from contemplating G‑d's greatness and exaltedness beyond the worlds, where "all is as nothing before Him," and the bittul in this awe is "bittul b'metzius" (nullification of one's very existence). To reach higher awe requires a revelation from above, because what a person can attain through contemplation is only G‑dliness as it relates to the worlds, and to sense the exaltedness of the Infinite Light beyond the worlds requires a revelation from above. As it says[20], "And Hashem commanded us to do all these statutes, to fear Hashem," that to reach awe of Hashem, higher awe[21], is not possible through contemplation alone, but only through a revelation from above that is drawn through mitzvos[22]. Thus, the awe of Elul is lower awe, and the awe of Rosh Hashanah is higher awe, because in Elul, when the king is in the field, his greatness and exaltedness are not felt[23], and the awe then is (not from a revelation above, but) through the person's own effort, so the awe is lower awe. On Rosh Hashanah, when the king is in his palace, his exaltedness is felt, that he is elevated and separate from the people[24], and in the nimshal, this is the revelation of the exaltedness of the Infinite Light beyond the worlds, so the awe of Rosh Hashanah is higher awe.

It can be added that the need to blow the shofar on Rosh Hashanah to reach higher awe, even though it is a time of revelation of His kingship, is because time is a category of the world[25], so the revelation of the Infinite Light on Rosh Hashanah as it relates to time is still connected to the worlds, and the revelation of the Infinite Light as it is holy and separate from the worlds is primarily through mitzvos, "Who has sanctified us with His commandments"[26]. Since the shofar on Rosh Hashanah is a mitzvah, the awe and trembling from its sound is complete nullification, higher awe. Based on this, we can further explain why the awe from the shofar of Elul is only lower awe: because the shofar of Rosh Hashanah brings about such tremendous awe and nullification (higher awe) due to the mitzvah of shofar, while the shofar of Elul is not a mitzvah (and we do not recite the blessing "Who has sanctified us with His commandments"), so the awe and nullification from the shofar of Elul is only "bittul ha-yesh," lower awe. Nevertheless, this awe is a preparation for the higher awe of Rosh Hashanah, because to reach higher awe, one must first have lower awe (as explained above).

5) It is known[27] that to progress from lower awe to higher awe, there must first be love. The order of avodah is awe, love, love, awe: the first awe is lower awe, then two levels of love—minor love and great love—and then higher awe. From the lower awe of Elul, we reach the higher awe of Rosh Hashanah by first having love. This can be explained based on what it says in Likkutei Torah, that when the king is in the field, he receives everyone with a pleasant and smiling face, and pleasant and smiling faces represent love. By the king receiving everyone with a pleasant face, and especially by showing a smiling face, this arouses love in them ("As water reflects a face to a face"[28]). Based on this, we can say that the details of the parable in Likkutei Torah allude to these four levels: going out to greet the king is lower awe; then the king receives them with a pleasant face and shows them a smiling face—these are the two levels of love (pleasant face—minor love, smiling face—great love); and then, when the king enters his palace—this is higher awe.

6) Although in the levels of awe, the awe of Elul is lower than that of Rosh Hashanah, as the awe of Elul is lower awe and that of Rosh Hashanah is higher awe, nevertheless, there is an advantage to the awe of Elul over that of Rosh Hashanah. The awe and nullification of Rosh Hashanah, since it is a time of revelation of His kingship[29], is not a novelty. Since "all is as nothing before Him, and the more one is before Him, the more one is as nothing"[30], the fact that Israel are in a state of nullification and higher awe during Rosh Hashanah, when they are in His palace, is not a novelty. [Similar to the nullification in Atzilus, which is not a novelty[31], since in Atzilus the Infinite Light is revealed. Likewise, in Atzilus itself, the nullification in the Sefirah of Chochmah, where the main nullification is, is not a novelty, for in Chochmah there is the revelation of "He alone and there is none besides Him"[32]. All the more so the nullification of Kesser, for although it is a pure light, nevertheless it is "black" before the Cause of Causes[33], meaning that Kesser is nullified (like the color black is not elevated compared to white) relative to the Infinite Light above Kesser (the Cause of Causes)[34], and this is not a novelty, since Kesser perceives[35] that it is incomparable to the Infinite Light.] The awe and nullification in Elul, when the king is in the field (when his greatness and exaltedness are not felt), and nevertheless Israel are in a state of nullification, accepting His kingship, and even blow the shofar to arouse awe and trembling (so that the acceptance of kingship will be complete)—this nullification, even though it is "bittul ha-yesh," is very precious in the eyes of Hashem[36]. It can be said that through the king's pleasure from the people going out to greet him (accepting his kingship) while he is in the field, there is an even greater increase in his receiving everyone with a pleasant and smiling face. Furthermore, the advantage of the awe and nullification of Elul over that of Rosh Hashanah is not only because it is a novelty, but also in the nature of the nullification[37]. The nullification that comes through revelation, since it is due to one's recognition and feeling of the greatness of the revelation (which is incomparable to oneself), is still connected to the person's own existence (his recognition). The true aspect of nullification is in the avodah of accepting the yoke, like a servant, who, because of the master's yoke upon him, is compelled to fulfill the master's will.

7) Based on this, we can explain what is said in the maamar, that the drawing of the makif on Rosh Hashanah is primarily through the awe and trembling that comes from the shofar of Elul, because the drawing of the makif (the house) through trembling (and trembling at His word) is mainly when the trembling is in a manner of nullification and humility, "the poor and broken-spirited." As explained in the maamar, the more a person humbles himself, the higher the makif that is drawn. Therefore, the main drawing of the makif is through the awe and trembling of Elul, because the awe and trembling of Rosh Hashanah come from sensing the revelation above, and the nullification that comes from sensing the revelation is not in a manner of humility. The main aspect of "the poor and broken-spirited," nullification in a manner of humility, is in the awe and trembling of Elul.

It can be further explained that the advantage of the awe of Elul over that of Rosh Hashanah is that since the awe and nullification of Elul come through the avodah of Israel—Ani LeDodi, whose root is in the Essence—therefore, the drawing through this awe and nullification is a drawing from the Essence. This is the inner reason why from the lower awe of Elul, we later reach the higher awe of Rosh Hashanah, because through the awe of Elul, the Essence is drawn, and through this, all the revelations are drawn afterwards.

8) Similarly, this applies to the teshuvah of Elul: blowing the shofar in Elul is (as brought above from the Tur) to warn Israel to do teshuvah, and this has an advantage over the teshuvah of Rosh Hashanah. Although the teshuvah of Elul is for undesirable matters, as is clear from the writings of the Arizal[38] that Elul is the acronym for "Ina Leyado Vesamti Lach"[39], that the cities of refuge are a rectification for undesirable matters [and it can be said that the teshuvah of Elul is alluded to in "Ina Leyado Vesamti Lach," that the atonement of the cities of refuge is for unintentional killing[40], because through the teshuvah of Rosh Chodesh Elul, intentional sins become like unintentional ones, and the teshuvah of Elul is to rectify the unintentional], and the teshuvah of Rosh Hashanah, which comes after the undesirable matters (even the unintentional ones)[41] have already been rectified through the teshuvah of Elul, is mainly higher teshuvah[42]. Nevertheless, there is an advantage to the teshuvah of Elul over that of Rosh Hashanah. The teshuvah of Rosh Hashanah is alluded to in the mitzvah of shofar, as the Rambam writes[43]: "Although the blowing of the shofar on Rosh Hashanah is a decree of the verse, there is a hint in it: 'Awaken, sleepers, from your sleep, etc., and return in teshuvah.'" Even though the teshuvah alluded to in the shofar is above the mitzvah of shofar[44], and as is known regarding a hint, that the matter hinted at is higher than the thing that hints to it, and it does not clothe itself in the thing but is only a hint[45], nevertheless, the fact that the matter is hinted at in the thing is because there is a similarity between them. Since the shofar of Rosh Hashanah is a mitzvah, the teshuvah hinted at in it is also connected to the avodah of Torah and mitzvos. The main advantage of teshuvah, that it reaches the Baal HaRatzon (the Master of Will, above the will of mitzvos)[46], is the teshuvah of Elul. For the reason teshuvah reaches above the will of mitzvos is[47] because Israel preceded the Torah[48], and therefore, the main advantage of teshuvah is when it comes from the person (Israel) himself—the teshuvah of Elul, Ani LeDodi.

9) This is the meaning of Ani LeDodi VeDodi Li as the acronym for Elul: the inclusion of VeDodi Li in the acronym is because through the avodah of Ani LeDodi (in Elul), the drawing of VeDodi Li on Rosh Hashanah and Yom Kippur is effected, for the avodah of Ani LeDodi reaches the Essence, from which all revelations are drawn (as explained above), so in Ani LeDodi of Elul, the drawing of VeDodi Li is also included. It can be said that this is why the shofar blasts of Elul (according to Chabad custom[49]) are Tashrat, Tashat, Tarat—all the sounds blown on Rosh Hashanah—because in the blasts of Elul are all the matters found in the blasts of Rosh Hashanah. And the reason that in Elul we blow ten sounds and not one hundred may be because the blasts of Elul (since they are the root of the matters drawn on Rosh Hashanah) are above division.

10) May it be His will that through our deeds and avodah[50], especially through the avodah of Elul, we bring and hasten the redemption even more, as is alluded to in the fact that Elul is the acronym for "LaHashem Veyomru Leimor Ashira"[51], for then all the sparks will leave exile[52].

And since in Elul the king receives everyone with a pleasant and smiling face, it is certain that the king fulfills the request of each and every Jew, that they be inscribed and sealed for a good and sweet year, both in spiritual matters—in Torah study and mitzvah observance—and in material matters—children, life, and abundant sustenance, and certainly regarding the main request: the true and complete redemption through Moshiach Tzidkeinu, may he come and redeem us and lead us upright to our land, speedily, mamash.


Summary

This maamar explores the unique avodah of Elul, focusing on the lower awe (yirah tata'ah) and the personal initiative of Ani LeDodi. The Rebbe teaches that this humility and self-nullification prepare us for the higher awe of Rosh Hashanah and draw down the deepest Divine revelations.

Leave Feedback