Rambam Safer Hamitzvot

המצווה הק"ה

האזהרה שהזהרנו מלתן לבונה במנחת שוטה.

והוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליו לבנה" (במדבר ה, טו).

ולשון ספרא: "מגיד שאם נתן שמן או לבונה - עובר בלא תעשה, כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו".

ולפיכך גם העובר על לאו זה - לוקה.

ובמכילתא: "לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה - מגיד שהן שתי אזהרות".

המצווה הש"ל

האזהרה שהזהרנו מלבוא על האם.

והוא אמרו: "אמך הוא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, ז).

והעובר על לאו זה - בכרת.

ואם נתקימה העדות עליו - נסקל אם היה מזיד. ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.

המצווה השל"א

האזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת אב.

והוא אמרו: "ערות אשת אביך לא תגלה" (ויקרא יח, ח), והעובר על לאו זה - בכרת.

ואם נתקימה עליו העדות - בסקילה אם היה מזיד. ובשוגג, מקריב חטאת קבועה.

הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת-אב. בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו. כמו שנתבאר בסנהדרין.

המצווה השל"ב

האזהרה שהזהרנו מלבוא על האחות.

והוא אמרו: "ערות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ערותן" (ויקרא יח, ט).

והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת. ובשוגג - חטאת קבועה.

המצווה השל"ג

האזהרה שהזהרנו מלבוא על בת אשת האב אם היא אחותו.

והוא אמרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (ויקרא יח, יא).

לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערוה בפני עצמה.

והראיה שבת אשת האב ערוה בפני עצמה היא - שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו.

וזה לשונם: אמרו בפ"ב מיבמות: "תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד.

מאי טעמיהו דרבנן?

אמרי: מכדי, כתיב 'ערות אחותך בת אביך' וגו' - 'ערות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי?

שמע מינה לחייבו משום אחותו, ומשום בת אשת אביו".

והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו - בכרת, בלבד אם היה מזיד; ובשוגג מקריב חטאת קבועה.

המצווה השל"ד

האזהרה שהזהרנו מלבוא על בת הבן.

והוא אמרו: "ערות בת בנך וגו' לא תגלה" (ויקרא יח, י).