006 - YISRO 19:20-20:14 - פרשת יתרו - יט:כ -כ:יד - ששי

כ וַיֵּ֧רֶד יְהֹוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהֹוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃

(כ) וירד ה' על הר סיני - יכול ירד עליו ממש? תלמוד לומר (שמות כ, יט) "כי מן השמים דברתי עמכם". מלמד, שהרכין שמים העליונים והתחתונים, והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:

כא וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהֹוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃ 

(כא) העד בעם - התרה בהם שלא לעלות בהר:

פן יהרסו וגו' - שלא יהרסו את מצבם, על ידי שתאוותם אל ה' לראות, ויקרבו לצד ההר:

ונפל ממנו רב - כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידי, חשוב לפני רב:

יהרסו - כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים, הורסים את המצב:

כב וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהֹוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃

(כב) וגם הכהנים - אף הבכורות שהעבודה בהם:

הנגשים אל ה' - להקריב קרבנות. אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:

יתקדשו - יהיו מזומנים להתייצב על עמדם:

פן יפרץ - לשון פרצה. יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:

כג וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃

(כג) לא יוכל העם - איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלושת ימים. ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות:

כד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהֹוָ֖ה פֶּן־יִפְרׇץ־בָּֽם׃

(כד) לך רד - והעד בהם שנית. שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:

ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים - יכול אף הם עמך? תלמוד לומר, "ועלית אתה". אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והם מחיצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן. ואהרן יותר מן הכהנים. והעם כל עיקר "אל יהרסו" את מצבם "לעלות אל ה'":

פן יפרץ בם - אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ אינו זז מגזרתו. כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם, כשהיא סמוכה במקף, משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:

כה וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃

(כה) ויאמר אליהם - התראה זו.  

שמות פרק כ

א וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃

(א) וידבר אלהים - אין "אלהים" אלא דיין. לפי שיש פרשיות בתורה, שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות.

יכול אף עשרת הדברות כן? תלמוד לומר, "וידבר אלהים", דיין ליפרע:

את כל הדברים האלה - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד. מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד, "אנכי" ו"לא יהיה לך"? שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו:

לאמר - מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו:

ב אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃

(ב) אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים. שנאמר (שמות כד, י) "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". זו הייתה לפניו בשעת השעבוד. (שם) "וכעצם השמים", משנגאלו. הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן, "אנכי" הוא "אשר הוצאתיך" ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות הרבה. שנאמר, (להלן פסוק טו) "את הקולות", קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ. אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלהיך?  ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריה במעשה העגל. וזהו שאמר (שמות לב, יא) "למה ה' יחרה אפך בעמך", לא להם ציווית, "לא יהיה לכם אלהים אחרים", אלא לי לבדי: 

מבית עבדים - מבית פרעה שהייתם עבדים לו. או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים? תלמוד לומר (דברים ז, ח) "ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים". אמור מעתה עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:

[ספר המצוות להרמב"ם מ"ע א]

ג לֹֽ֣א־יִהְיֶֽ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃

(ג) לא יהיה לך - למה נאמר? לפי שנאמר (פסוק ד) "לא תעשה לך", אין לי אלא שלא יעשה. העשוי כבר מנין שלא יקיים? תלמוד לומר, "לא יהיה לך":

אלהים אחרים - שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם. ולא יתכן לפרש אלהים אחרים, זולתי. שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו. דבר אחר: "אלהים אחרים", שהם אחרים לעובדיהם. צועקים אליהם ואינן עונין אותם. ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

על פני - כל זמן שאני קיים. שלא תאמר לא נצטוו על עבודה זרה אלא אותו הדור:

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת ס]

ד לֹֽ֣א־תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀  מִמַּ֔֡עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃

(ד) פסל - על שם שנפסל:

וכל תמונה - תמונת כל דבר אשר בשמים:

[רש"י דברים לג, ט] [ספר המצוות להרמב"ם מל"ת א] [ספר המצוות להרמב"ם מל"ת ב]

 

ה לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעׇבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ 

(ה) אל קנא - מקנא ליפרע, ואינו עובר על מדתו למחול על עוון עבודה זרה. כל לשון "קנא", אינפרינמינ"ט בלעז. [חרון אף], נותן לב ליפרע:

לשנאי - כתרגומו, "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם":

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת ו] [ספר המצוות להרמב"ם מל"ת ה]

ו וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ 

(ו) ועושה חסד - נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור. נמצאת מידה טובה יתירה על מידת פורענות, אחת על חמש מאות. שזו לארבעה דורות, וזו לאלפים:

[רש"י דברים ז, ט]

 

ז לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃

(ז) לשוא - (השני לשון שקר, כתרגומו). כמא דתימר (שבועות כט א), "אי זהו שבועת שוא?" נשבע לשנות את הידוע. על עמוד של אבן, שהוא של זהב. (הראשון לשון "מגן", כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ, עץ. ועל אבן, אבן:

ח זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃

(ח) זכור - "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו. וכן (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת". (במדבר כח, ט) "וביום השבת שני כבשים". וכן (דברים כב, יא) "לא תלבש שעטנז". (שם יב) "גדילים תעשה לך". וכן (ויקרא יח, טז) "ערות אשת אחיך". (דברים כה, ה) "יבמה יבא עליה". הוא שנאמר (תהילים סב, יב) "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי". זכור לשון פעול הוא. כמו, (ישעיה כב, יג) "אכול, ושתו". (שמואל ב' ג, טז) "הלוך ובכה". וכן פתרונו, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת. שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת:

ט שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃

(ט) ועשית כל מלאכתך - כשתבוא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:

[רש"י דברים ה, יא] [רש"י דברים לא, כו[ברכות כ, ב]

י וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כׇל־מְלָאכָ֜֡ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃

(י) אתה ובנך ובתך - אלו קטנים. או אינו אלא גדולים? אמרת, הרי כבר מוזהרים הם. אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. וזו ששנינו (שבת קכא, א) "קטן שבא לכבות, אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך":

יא כִּ֣י  שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃

(יא) וינח ביום השביעי - כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו. קל וחומר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת:

ברך, ויקדשהו - ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא היה יורד בו:

[ברכות כ, ב]

יב כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

(יב) למען יאריכון ימיך - אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון. שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין, מכלל הן לאו, ומכלל לאו הן:

יג לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃ לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃

(יג) לא תנאף - אין ניאוף אלא באשת איש. שנאמר (ויקרא כ, י) "מות יומת הנואף והנואפת. ואומר (יחזקאל טז, לב) "האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים":

לא תגנב - בגונב נפשות הכתוב מדבר. "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא) בגונב ממוןאו אינו אלא זה בגונב ממון, ולהלן בגונב נפשות? אמרת דבר הלמד מענינו. מה לא תרצח, לא תנאף, מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין. אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין:

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת רמג]

יד לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת רסה]