שמות פרק לד

א וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסׇל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃

(א) פְּסָל לְךָ – הֶרְאָהוּ מַחְצַב סַנְפִּירִינוֹן מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ, וְאָמַר לוֹ: הַפְּסֹלֶת יִהְיֶה שֶׁלְּךָ. מִשָּׁם נִתְעַשֵּׁר מֹשֶׁה הַרְבֵּה (תנחומא כט; ויק"ר לב,ב).
פְּסָל לְךָ – אַתָּה שִׁבַּרְתָּ הָרִאשׁוֹנוֹת, אַתָּה פְּסָל לְךָ אֲחֵרוֹת. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת. מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת, יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע. עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר: אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אוֹמַר לוֹ: עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ. בָּדַק הַמֶּלֶךְ וּמָצָא שֶׁלֹּא הָיָה הַקִּלְקוּל אֶלָּא מִן הַשְּׁפָחוֹת. נִתְרַצָּה לָהּ. אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ: כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁנִּקְרְעָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ! אַתָּה קְנֵה לָהּ נְיָר אַחֵר, וַאֲנִי אֶכְתֹּב לָהּ בִּכְתַב יָדִי. כֵּן הַמֶּלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשְּׁפָחוֹת – אֵלּוּ עֵרֶב רַב, וְהַשּׁוֹשְׁבִין – זֶה מֹשֶׁה, אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּסָל לְךָ (תנחומא ל).

[רש"י דברים לד, יב]

ב וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃

(ב) נָכוֹן – מְזֻמָּן.

ג וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכׇל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃

(ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ – הָרִאשׁוֹנוֹת, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בִּתְשׁוּאוֹת וְקוֹלוֹת וּקְהִלָּה, שָׁלְטָה בָּהֶן עַיִן רָעָה; אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת (תנחומא לא).

ד  וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙^[1] וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ 

ה וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהֹוָֽה׃

(ה) וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה' – מְתַרְגְּמִינָן "וּקְרָא בִשְׁמָא דַּה'".

ו וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ 

(ו) ה' ה' – מִדַּת רַחֲמִים הִיא (ספרי ריש ואתחנן, פיסקא כו בסופה), אַחַת קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, וְאַחַת לְאַחַר שֶׁיֶּחֱטָא וְיָשׁוּב (ר"ה י"ז ע"ב).
אֵל – אַף זוֹ מִדַּת רַחֲמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב,ב), וְאֵין לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין "לָמָה עֲזַבְתָּנִי", כָּךְ מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא (שירה ג, על שמות טו,ב).
אֶרֶךְ אַפַּיִם – מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְאֵינוֹ מְמַהֵר לִפָּרַע, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה (סנהדרין קי"א ע"א).
וְרַב חֶסֶד – לַצְּרִיכִים חֶסֶד, שֶׁאֵין לָהֶם זְכֻיּוֹת כָּל כָּךְ.
וֶאֱמֶת – לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.

ז נֹצֵ֥ר‏ חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

(ז) נוֹצֵר חֶסֶד – שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְפָנָיו.
לָאֲלָפִים – לִשְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹרוֹת.
[עָוֹן וָפֶשַׁע] – עֲוֹנוֹת, אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת. פְּשָׁעִים, אֵלּוּ הַמְּרָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס (יומא ל"ו ע"ב).
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – לְפִי פְשׁוּטוֹ, מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעָט. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְ"לֹא יְנַקֶּה" לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו ע"א).
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים – כְּשֶׁאוֹחֲזִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם (ברכות ז' ע"א); שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ בְּמִקְרָא אַחֵר: "לְשֹׂנְאָי" (שמות כ,ד).
וְעַל רִבֵּעִים – דּוֹר רְבִיעִי. נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אַחַת לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת; שֶׁבְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר: "נוֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" (תוספתא סוטה ד,א).

[ברכות ז, א]

ח וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃

(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה – כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שְׁכִינָה עוֹבֶרֶת וְשָׁמַע קוֹל הַקְּרִיאָה, מִיָּד וַיִּשְׁתָּחוּ.

ט וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃

(ט) יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ – כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא עָוֹן. וְאִם עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְיַמְרוּ בְּךָ, וְאָמַרְתָּ עַל זֹאת: "פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות לג,ג), אַתָּה תִּסְלַח לַעֲוֹנֵנוּ וְגוֹמֵר. יֵשׁ "כִּי" בִּמְקוֹם "אִם".
וּנְחַלְתָּנוּ – וְתִתְּנֵנוּ לְךָ לְנַחֲלָה [ס"א: שֶׁתִּתֵּן לָנוּ נַחֲלָה] מְיֻחֶדֶת. זוֹ הִיא בַּקָּשַׁת "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ" (שמות לג,טז), שֶׁלֹּא תַּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עַל הָאֻמּוֹת (ברכות ז' ע"א).