כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים.
כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו. ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:
חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט,
חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:
והוצאת בניו לתלמוד תורה.
שאם פחת פוחתין לו.
פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:
ואם הוסיף מוסיפין לו.
א"ר אבהו: מאי קראה (תהילים פא)?
מאי קראה - שקוצבין מזונות בראש השנה:
תקעו בחדש שופר [בכסה] ליום חגנו.
איזהו חג שהחדש מתכסה בו
שהחדש מתכסה בו - שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר"ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא:
הוי אומר זה ראש השנה.
הוי אומר זה ר"ה - דאלו שאר יו"ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום:
בכסה ליום חגנו - אבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו:
וכתיב (תהילים פא) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.
מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני[1] הוא?
דכתיב (בראשית מז) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה.
מר זוטרא אמר: מהכא (משלי ל) הטריפני לחם חקי.
Audio Video
תניא. אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
מצא בהמה נאה - אומר זו לשבת.
מצא אחרת נאה הימנה.
מניח את השניה ואוכל את הראשונה.
ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו, כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:
אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים.
לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:
שנאמר: (תהילים סח) ברוך ה' יום יום.
תניא נמי הכי.
בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך.
מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:
ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.
יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:
א"ר חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו.
אינו צריך להודיעו - לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה:
שנאמר: (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.
ומשה לא ידע - אלמא נתן לו הקב"ה הוא קרון עור פנים ולא הודיעו:
מיתיבי. (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם.
לדעת כי אני ה' וגו' - רישיה דקרא אך את שבתותי תשמרו ומאי לדעת רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם:
אמר לו הקב"ה למשה, משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם.
מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו?
צריך להודיע את אמו - לעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו תראה את האות ותשאלנו מי עשה לך כך, והוא יאמר פלוני וגם נתן לי פת, ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה אהבה ורעות בישראל:
לא קשיא. הא במתנה דעבידא לאגלויי.
דעבידא לגלויי - כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו:
הא במתנה דלא עבידא לאגלויי.
שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי?
מתן שכרה לא עבידא לאגלויי:
אמר מר: מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.
מאי עביד ליה?
שייף ליה משחא, ומלי ליה כוחלא
ומלי ליה כוחלא - נותן כחול סביבות עיניו:
והאידנא דחיישינן לכשפים מאי?
אמר רב פפא: שייף ליה מאותו המין.
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא.
שנאמר: (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.
אי הכי לא לענשו נכרים עלה?
לא (נענשו) נכרי עלה - ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג) וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג):
שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו.
ואי בעית אימא. מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו.
נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו:
דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו.
שנאמר: (שמות לא) שבת וינפש.
וינפש - דרשינן ליה אוי על הנפש שהלכה לה:
כיון ששבת ווי אבדה נפש:
עושה אדם תבשיל מערב יום טוב:
אמר אביי: לא שנו
לא שנו - דהוי ערוב:
אלא תבשיל.
אבל פת לא.
מאי שנא פת דלא?
אילימא מידי דמלפת בעינן.
דמלפת - לפתן בעינן, דמוכחא מלתא שעשוי לשבת:
ופת לא מלפתא.
ופת לא מלפתא - הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם:
והא דייסא נמי דלא מלפתא,
דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא.
ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: מערבין בדייסא?
אלא מידי דלא שכיח בעינן, ופת שכיחא, ודייסא לא שכיחא.
איכא דאמרי אמר אביי: לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא.
מאי טעמא?
אילימא דמידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא.
והא דייסא לא שכיחא?
ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי אין מערבין בדייסא?
אלא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא ודייסא נמי לא מלפתא.
דאמר ר' זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא.
תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה
שבשולי קדרה - שנשארו בלא מתכוין:
סומך עליהן משום ערובי תבשילין
סומך עליהם - מערב יום טוב לשם ערוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי:
וה"מ דאית בהו כזית.
אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: שמנונית שעל גבי הסכין - גוררו
גוררו - מערב יום טוב:
וסומך עליו משום ערובי תבשילין.
והני מילי דאית בהו כזית.
אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים
אין בהם משום בשולי נכרים - שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשול דלא אהני מידי ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים:
אמר רב יוסף: ואם צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין.
סומך ישראל עליהן - דהא שרו באכילה:
ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא
כסא דהרסנא מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח:
אסור
אסירי - דקמח אין נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרים:
פשיטא?
מהו דתימא