יד לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵֽאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּֽרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃

(יד) לא תעשק שכיר - והלא כבר כתוב? אלא לעבור על האביון בשני לאוין. "לא  תעשוק" שכר "שכיר" שהוא, "עני ואביון". ועל העשיר כבר הוזהר, (ויקרא יט יג) "לא תעשוק את רעך":

אביון - התאב לכל דבר:

מגרך - זה גר צדק:

בשעריך - זה גר תושב האוכל נבלות:

אשר בארצך - לרבות שכר בהמה וכלים:

[ספר המצוות להרמבם מל"ת רמז]

טו בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא־יִקְרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ {ס}

(טו) ואליו הוא נושא את נפשו - אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות. עלה בכבש, ונתלה באילן:

והיה בך חטא - מכל מקום. אלא שממהרין להיפרע על ידי הקורא:

[רש"י דברים טו, ט] [ספר המצוות להרמבם מל"ת רמז]

טז לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹֽא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ׃ {ס}

(טז) לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים. ואם תאמר בעוון בנים? כבר נאמר "איש בחטאו יומתו". אבל מי שאינו "איש" מת בעוון אביו. הקטנים, מתים בעוון אבותם, בידי שמים:

[ברכות ז, א]

יז לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַֽחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה׃

(יז) לא תטה משפט גר יתום - ועל העשיר כבר הוזהר, (דברים טז יט) "לא תטה משפט". ושנה בעני, לעבור עליו בשני לאוין. לפי שנקל להטות משפט עני, יותר משל עשיר. לכך הזהיר ושנה עליו:

ולא תחבול - שלא בשעת הלוואה:

יח וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ {ס}

(יח) וזכרת - על מנת כן פדיתיך לשמור חוקותי. אפילו יש חסרון כיס בדבר:

יט כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְֽשָׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַֽעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ {ס}

(יט) ושכחת עומר - ולא גדיש. מכאן אמרו, עומר שיש בו סאתיים, ושכחו, אינו שכחה:

בשדה - לרבות שכחת קמה, ששכח מקצתה מלקצור:

לא תשוב לקחתו - מכאן אמרו, שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה. שאינו בבל תשוב:

למען יברכך - ואף על פי שבאת לידו שלא במתכוון. קל וחומר, לעושה במתכוון. אמור מעתה, נפלה סלע מידו, ומצאה עני, ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה:

כ כִּ֤י תַחְבֹּט֙ זֵֽיתְךָ֔ לֹ֥א תְפַאֵ֖ר אַֽחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶֽה׃

(כ) לא תפאר - לא תיטול תפארתו ממנו. מכאן שמניחין פאה לאילן:

אחריך - זו שכחה:

כא כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַֽחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶֽה׃

(כא) לא תעולל - אם מצאת בו עוללות לא תיקחנה. ואיזו היא עוללות? כל שאין לה, לא כתף ולא נטף. יש לה אחד מהם, הרי היא לבעל הבית. וראיתי בתלמוד ירושלמי: איזו היא כתף? פסיגין זה על גב זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות.

כב וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ {ס}

דברים פרק כה

א כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֨יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָֽרָשָֽׁע׃

(א) כי יהיה ריב - סופם להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה. מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק? הוי אומר: זו מריבה:

והרשיעו את הרשע - יכול כל המתחייבין בדין לוקין? תלמוד לומר: "והיה אם בן הכות הרשע". פעמים לוקה, ופעמים אינו לוקה. ומי הוא הלוקה? למוד מן העניין, (פסוק ד), "לא תחסום שור בדישו", לאו שלא נתק לעשה:

ב וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָֽרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃

(ב) והפילו השופט - מלמד, שאין מלקין אותו, לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה: 

לפניו כדי רשעתו - ולאחריו כדי שתים. מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו, ושליש מלפניו:

במספר - ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק. לומר, במספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים. אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים. והן ארבעים, חסר אחת:

ג אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֨לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃

(ג) לא יוסיף - מכאן אזהרה למכה את חברו:

ונקלה אחיך - כל היום קוראו "רשע", ומשלקה קראו "אחיך":

[רש"י, תלמוד סוטה טז,א]

ד לֹֽא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃ {ס}

(ד) לא תחסם שור בדישו - דיבר הכתוב בהווה. והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, העושים במלאכה, שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור? להוציא את האדם:

בדישו - יכול יחסמנו מבחוץ? תלמוד לומר: "לא תחסום שור" מכל מקום. ולמה נאמר "דיש"? לומר לך, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו, וגידולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו. יצא, החולב, והמגבן, והמחבץ, שאין גדולו מן הארץ. יצא, הלש, והמקטף, שנגמרה מלאכתו לחלה. יצא, הבודל בתמרים, ובגרוגרות, שנגמרה מלאכתן למעשר:

[ספר המצוות מל"ת ריט]

ה כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ^[1] וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃

(ה) כי ישבו אחים יחדו - שהייתה להם ישיבה אחת בעולם. פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו:

יחדו - המיוחדים בנחלה. פרט לאחיו מן האם:

ובן אין לו - עיין עליו בן או בת. או בן הבן. או בת הבן. או בן הבת. או בת הבת:

[ספר המצות מל"ת שנז]

ו וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

(ו) והיה הבכור - גדול האחים, הוא מייבם אותה:  

אשר תלד - פרט לאילונית, שאינה יולדת:

יקום על שם אחיו - זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו:

ולא ימחה שמו - פרט לאשת סריס ששמו מחוי:

ז וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָֽלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃

(ז) השערה - כתרגומו, "לתרע בית דינא":

ח וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵֽי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃

(ח) ועמד - בעמידה:

ואמר - בלשון הקודש, ואף היא דבריה בלשון הקודש:

ט וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָֽלְצָ֤ה נַֽעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָֽרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו׃

(ט) וירקה בפניו - על גבי קרקע:

אשר לא יבנה - מכאן למי שחלץ, שלא יחזור וייבם. דלא כתיב אשר לא בנה, אלא אשר לא יבנה.כיון שלא בנה, שוב לא יבנה:

[רש"י תלמוד סוטה טז,ב]

י וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃ {ס}

(י) ונקרא שמו וגו' - מצווה על כל העומדים שם לומר, "חלוץ הנעל":

יא כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָֽׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶֽחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו^[2]׃

(יא) כי ינצו אנשים - סופן לבא ליד מכות.כמו שנאמר "מיד מכהו".אין שלום יוצא מתוך ידי מריבה:

[רש"י שמות ט, ב]

יב וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ {ס}

(יב) וקצותה את כפה - ממון. דמי בשתו. הכל לפי המבייש והמתבייש. או אינו אלא ידה ממש? נאמר כאן, "לא תחוס", ונאמר להלן בעדים זוממין, (דברים יט, כא) "לא תחוס". מה להלן ממון, אף כאן ממון:

[ביאור] [ספר המצוות מ"ע רמז] [ספר המצוות מל"ת רצג]

יג לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃

(יג) אבן ואבן - משקלות:

גדולה וקטנה - גדולה שמכחשת את הקטנה. שלא יהא נוטל בגדולה, ומחזיר בקטנה:

[ספר המצוות להרמב"ם מל"ת רעב]

יד לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵֽיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃

(יד) לא יהיה לך - אם עשית כן לא יהיה לך כלום:

טו אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֨דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

(טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך - אם עשית כן יהיה לך הרבה:

טז כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ {פ}

יז זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃

(יז) זכור את אשר עשה לך - אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב. שנאמר, (משלי יא, א) "מאזני מרמה תועבת ה'", וכתיב בתריה, "בא זדון ויבא קלון":

[ספר המצוות להרמבם מ"ע קפט]

יח אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

(יח) אשר קרך בדרך - לשון מקרה. דבר אחר. לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר. לשון קור וחום. צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל, והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת, שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים:

ויזנב בך - מכת זנב. חותך מילות, וזורק כלפי מעלה:

כל הנחשלים אחריך - חסרי כוח, מחמת חטאם. שהיה הענן פולטן:

ואתה עיף ויגע - עייף בצמא. דכתיב (שמות יז, ג) "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם", וכתיב אחריו, "ויבא עמלק":

ויגע - בדרך:

ולא ירא - עמלק, אלהים, מלהרע לך:

יט וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַֽחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ {פ}

(יט) תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה. מעולל ועד יונק. משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה.

[ספר המצוות להרמבם מ"ע קפח] ספר המצוות להרמב"ם מל"ת נט