חדא הוא, דחד טעם הוא.
משני חדא הוא דחד טעמא הוא - טעם אחד הזקיקו לרבי אלעזר לומר את שתיהן. דמשום דקאמר מחלוקת דמתניתין בשאין חייב מודה[1], הוזקק[2] לומר שאינו גובה[3] אפילו מבני חורין[4]. וכיון דהוצרך לסיים: "אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר" - הוזקק לומר לא חיישינן לקנוניא[5]:
דמשום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה, הוא מתרץ הכי.
תיובתא דשמואל בתרתי:
חדא: כרבי אלעזר - דהא מוקי[6] מתניתין בשאין חייב מודה?
וחדא: דאמר שמואל: מצא שטר הקנאה בשוק - יחזיר לבעלים ולא חיישינן לפרעון.
שטר הקנאה - דליכא למימר כתב ללות ולא לוה - דהא אפילו לא לוה שעביד נפשיה:
ולא חיישינן לפרעון - אפילו אין חייב מודה. דאם איתא דפרעיה - מקרע הוה קרע ליה. והכא קתני אע"פ ששניהם מודים כו':
תיובתא - דקתני הכא: אע"פ ששניהם מודים - לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלמא חיישינן לפרעון.
וכל שכן הכא דלא מודה לוה, דחיישינן לפרעון?
וכ"ש בשאינו מודה - והא, לא קשיא לר' אלעזר?[7], דהוא[8] אמר: בשאין חייב מודה לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות[9]. דהאי דקאמר ר' מאיר יחזיר[10] משום דלאו בר גבייה הוא[11]:
אמר שמואל: [תוס'] מ"ט דרבנן?
מאי טעמייהו דרבנן - דאמרי: כי אין בו אחריות נכסים, גובה אף מן המשועבדים[12]:
סברי: אחריות - טעות סופר הוא.
אחריות טעות סופר הוא - כשאינו כתוב בשטר - סופר הוא שטעה. אבל זה לא לוה לו מעותיו בלא אחריות נכסים. דלא שדי אינש זוזי בכדי:
א"ל רבא בר איתי לרב אידי בר אבין: ומי אמר שמואל הכי[13]?
והאמר שמואל: שבח, שפר, [תוס'] ושעבוד - צריך לימלך?
שבח שפר ושעבוד צריך לימלך - הסופר צריך לימלך: במוכר שדה לחבירו, לישאל הימנו: אם יקבל[14] עליו לכתוב בשטר המכירה, שהוא שיעבד לו נכסיו למכירה זו. שאם יבא בעל חובו ויטרפנה מן הלוקח - שיגבה לוקח זה הקרן, והשבח שהשביח בה לפני טירפא, מ"שפר" = עידית שבנכסים. ואם לא נמלך בו - לא יכתוב. שיש מוכר שאין מקבל עליו אחריות. ואף אם קבל על הקרן - לא קבל על השבח. ואף אם קבל על שניהם - לא קבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית. אלמא, לאו טעות סופר הוא. דאיכא למימר: אמליך ביה ולא קבל עליה:
לימא: מאן דאמר הא.
לימא מאן דאמר הא - משמיה דשמואל:
לא אמר הא?
לא אמר הא - ואמוראי נינהו אליבא דשמואל:
לא קשיא.
כאן, בשטר הלואה - דלא יהיב אינש זוזי בכדי.
בשטרי הלואה - טעות סופר הוא. כיון דלא אכיל פירות ולא מתהני מידי - לא שדי זוזי בכדי, לאוזפיה בלא אחריות, וזה ימכור נכסיו, וכשיבא לגבות לא ימצא כלום:
כאן, במקח וממכר - דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה.
עביד אינש דזבין ארעא ליומא - לספק יום אחד. שמא לא יטרפוה ממנו. ואם יטרפוה - שמא לזמן מרובה. ואוכל בתוך כך פירות הרבה:
כי ההיא, דאבוה בר איהי: זבין עליתא מאחתיה.
אתא בעל חוב - טרפא מיניה.
אתא לקמיה דמר שמואל.
אמר ליה: "כתבה לך אחריות?"
אמר ליה: "לא".
אמר ליה: "אם כן, זיל לשלמא".
זיל לשלמא - אין כאן עוד דין - שמחלת על הכל:
א"ל: "והא מר הוא דאמר: "אחריות טעות סופר הוא"?"
באחריות - אם יטרפוה ממנו ישלם לו:
א"ל: הני מילי, בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר - לא. דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה.
אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות. ובא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה
- ב[תוס'] דינא הוא, דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה.
לאשתעויי דינא בהדיה - דבע"ח. ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר: פרעתיך כך וכך. או כך וכך יש לי עליך תביעה, ואני מעכב חוב זה תחתיו:
ולא מצי א"ל: "לאו בעל דברים דידי את".
ולא מצי - בע"ח למימר ליה: "לאו בעל דברים דידי את בדבר זה - קרקע שמעון אני נוטל. אם יש לך תביעה עלי - העמידני בדין":
דא"ל: דמפקת מיניה, עלי דידי הדר.
דמפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא משמעון, יחזור עלי:
איכא דאמרי: גאפי' שלא באחריות נמי.
דא"ל: "לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי".
ואמר אביי: דראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, [תוס] ויצאו עליה עסיקין:
עסיקין - עוררין. כמו: "התעשקו עמו" (בראשית כו)[15]:
[תוס] עד שלא החזיק בה.
מאי טעמייהו דרבנן
מאי טעמייהו דרבנן[16]. תימה אי שמואל ידע ברייתא, דקתני: אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים, א"כ היה לו לפרש המשנה כוותיה[17], ולא הוה איתותב?
ואי לא ידע ברייתא - מנליה דלרבנן אין בו אחריות וגבי ממשעבדי?
וי"ל. דלא ידע הברייתא. ומ"מ אית ליה מסברא. כדפרישית לעיל. (דף יג: ד"ה דברי) דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מבני חרי, כמו לר"מ:
שעבוד צריך לימלך
ואי לא כתבו - מבני חרי[18] נמי לא גבי, אי בעל חוב טרפה לה[19].
[20]כדאמר בסמוך: אפי' שלא באחריות[21]: דלא ניחא לי דלהוי תרעומת דשמעון עלי - אלמא לא הדר עליה.[22].
אבל אי נגזל טרפה - חוזר על הגזלן אפילו בלא אחריות. ואפילו ממשעבדי - כיון דהוי מקח טעות, הוי ליה שטר הלואה[23]. [אבל ברש"י לקמן יד, ב בד"ה מאי לאו בלוקח משמע שאינו גובה]
והשתא א"ש דלא קאמר הכא: "פירי"[24]
דמיירי שבעל חוב טרפה ולית ליה פירי.
כדאמר לקמן: (דף טו.) בעל חוב גובה את השבח, שבח אין, פירי לא.
והא ניחא נמי. דלקמן (שם) אמר שמואל: אמליך וכתוב שופרא ושבחא ופירי, ולא קאמר שעבוד כדהכא?
משום דלקמן מיירי בנגזל שטרפה, אף בלא כתיבת שעבוד חוזר עליו, ואפי' ממשעבדי[25].
והיינו טעמא, כדפרישית. דכיון דיש לו שטר מקח, והרי מקח בטל, שגזולה היתה, והוי ליה שטר הלואה, דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא.
והא דאמר שמואל בחזקת הבתים: (ב"ב דף מג.) "המוכר שדה שלא באחריות - אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו". הא לאו הכי, מעיד לו עליה, אפי' נמצאת שאינה שלו. משמע דלא הדר עליה?
התם מיירי שפירש לו בשטר שלא באחריות. אבל סתמא הדר עליה:
דינא הוא דאתי ראובן
דינא הוא דאתי ראובן. תימה, מאי נפקא מינה[26], דהא כל מה שיוכל לטעון ראובן טוען שמעון - דטוענין ללוקח?
ואין לומר, דנ"מ'[27] אם יש לבע"ח עדים שקרובים לראובן ורחוקים לשמעון?[28]
[29]דאי טעין נמי שמעון - הם פסולים. דכיון דאי מפסיד שמעון הדר על ראובן[30].
כדמוכח ספ"ק דמכות (דף ז.) גבי אלעא וטוביה קרובים דערבא הוו, וקא מסיק: דפסולים אף ללוה ולמלוה, כיון דאי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא.
ומהאי טעמא נמי, [דכשמגיע [הנאה לקרוב ע"י העדאת קרוביו אינם נאמנים] אין לומר דנפקא מינה[31], אם יש לשמעון עדים שהם קרובים לו ורחוקים לראובן[32]?
דכי נמי טוען ראובן פסולים - שעל פי עדותם ישאר הקרקע ביד שמעון שהוא קרובם[33].
וכל שכן כשקנה שלא באחריות שהם פסולים, שאז מרויחים לו הקרקע לגמרי?
וי"ל. דנ"מ, אם אמר שמעון: "אין לי עדים ואין לי ראיה", ואח"כ מצא עדים או ראיה - שהוא אינו יכול להביא. דאין הלכה כרשב"ג בראיה אחרונה (סנהדרין דף לא.), וראובן יביאם.
א"נ: כגון שבעל חוב חייב שבועה דאורייתא לראובן, והשתא יגלגל עליו שבועה[34] שלא פרע. אבל לשמעון, לא ישבע אלא שבועה[35] דרבנן . ובפרק הכותב (כתובות דף פח.) אמר: "אי פקח הוא, מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא", אלמא יש חומר בשבועה דאורייתא יותר משבועה דרבנן - בנרות דולקות ונודות נפוחות, כדמפרש בתשובת הגאונים.
ועוד נפקא מינה, כגון שראובן פקח ובעל דברים.
ועוד, שאינו מעיז ברצון נגד ראובן לפי שידע שפרעו.
או, אם יכול ראובן ללכת עמו לב"ד הגדול, ושמעון אינו יכול.
[וע"ע תוס' כתובות צב: ד"ה דינא הוא וכו']:
ויצאו עליה עסיקין
ויצאו עליה עסיקין. פי' עוררין[36] ולא אנסין[37]. מדמפליג בין מכר באחריות ללא באחריות[38].
וכן מוכח פ' שבועת העדות: (שבועות דף לא. ושם) ואשר לא טוב עשה וגו'[39] - "זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין".[40]. ואי אנסין[41] - תבא עליו ברכה[42]:
עד שלא החזיק בה כו
עד שלא החזיק בה כו'. תימה, היכי מיירי? אי גם לא נתן מעות[43] - פשיטא דיכול לחזור בו, דאפילו מי שפרע ליכא?
ואי נתן המעות - אמאי יכול לחזור בו? והא קרקע נקנית בכסף?
אם לא נעמיד באתרא דלא קנו בכספא[44].
ועוד, "משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו", אבל באחריות יכול לחזור בו[45] - אמאי יכול לחזור בו? כיון שנתן מעות והחזיק כמשפט[46]?
ועוד, חזקה "דדייש אמצרי" לא אשכחן בשום מקום? ולמה הניח חזקה דתנן במתני': (ב"ב ד' מב.) דנעל גדר ופרץ?
ועוד, מאי שנא הכא ששואל: "מאימתי הוי חזקה?", יותר מבשום מקום? דבכמה מקומות מזכיר חזקה ולא בעי מאימת הוי חזקה?
ופירש ריב"א. דמיירי, כגון שקנאה בקנין גמור, כגון בחליפין, [ולא בחזקה רגילה] ולא נתן מעות. וקאמר: עד שלא החזיק בה חזקה דמפרש בתר הכי: דייש אמצרי, שלא הלך לארכה ולרחבה, ולא סמכה דעתיה - יכול לחזור בו.
משהחזיק בה, שהלך לארכה ולרחבה - אינו יכול לחזור בו.
אבל באחריות - יכול לחזור. כיון שלא נתן מעות ויש עוררים, הואיל וסופו לשלם מעותיו - עתה שהם בידו יעכבם.
ואתי שפיר. [שמתרגם חזקה מבכל מקום אחר] דדייש אמצרי אינה חזקה גמורה, אלא לראותה אם היא מיושבת על לבו.
וא"ת. כשהחזיק בה, אמאי אינו יכול לחזור בו, כיון שלא נתן מעות, לימא ליה: "שקול ארעא בזוזך" אפילו אית ליה זוזי?
לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי, מצי לסלק ליה לבע"ח בשאר דברים.
וגרסינן בהמוכר פירות (ב"ב ד' צב: ושם ד"ה אי) אי לתנהו להנהו זוזי כו'.
וי"ל דהכא מצי א"ל: האי ארעא אינה שוה כפי מעותי, לפי שיש עליה עוררים.
אבל שור שנגח, כיון דאייקר, שוה מעותיו שפיר:
קיד א מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה א , ומיי' פ"יט מהל' מכירה הלכה ג , ומיי' פ"יח מהל' מלוה ולוה הלכה ג ובסתם דלא פירש שאין לו עליו אחריות , סמ"ג עשין פב וסימן צד , טור ושו"ע חו"מ סי' לט סעיף א , וטור ושו"ע חו"מ סי' קיא סעיף א , וטור ושו"ע חו"מ סי' רכה סעיף א:
קטו ב ג מיי' פ"יט מהל' מכירה הלכה ט , סמג לאוין קט ועשין פב , טור ושו"ע חו"מ סי' רכו סעיף א:
קטז ד מיי' פ"יט מהל' מכירה הלכה ב , טור ושו"ע חו"מ סי' רכו סעיף ה: