Likutei Ta’amim u’Minhagim on the Haggadah – Motzi, then Matzah.

The Rebbe explains that first we recite the blessing of Hamotzi, and only afterward the blessing of Al Achilat Matzah. This follows the rule of tadir v’she’eino tadir, tadir kodem—that which is more frequent takes precedence. The blessing of Hamotzi is said regularly throughout the year whenever one eats bread, whereas the blessing on Matzah applies only once a year, on the nights of Pesach. Therefore, Hamotzi comes first.

Additionally, there is a conceptual explanation: first we thank Hashem for providing bread in general—“Who brings forth bread from the earth”—and afterward we bless Him for the specific mitzvah of eating Matzah. Thus, the first blessing acknowledges the creation of the food, and the second acknowledges the mitzvah performed with it.

We do not recite Shehecheyanu on the mitzvah of eating Matzah. One reason is that it is already included in the wording said earlier in the Haggadah—“we have reached this night to eat Matzah and Maror.” Another reason is that we already recited Shehecheyanu during Kiddush.

However, this second explanation requires analysis. If the Shehecheyanu of Kiddush covers the mitzvah of Matzah, one should explicitly have this intention, just as when reciting Shehecheyanu on the Megillah one must intend to include the mitzvos of Mishloach Manos and the festive meal. Yet no such requirement is mentioned here, and this requires further clarification.

Matzah in our times remains a Biblical obligation (d’Oraisa), unlike Maror, which today is Rabbinic, since its Torah obligation applies only when eaten together with the Korban Pesach. Matzah, however, has its own independent commandment—“In the evening you shall eat Matzos.”

Both men and women are equally obligated in this mitzvah. Although many time-bound mitzvos do not obligate women, the Torah equates men and women regarding the mitzvos of the night of Pesach.

A fundamental question arises: since every Yom Tov requires eating bread (Lechem Mishneh), and since chametz is forbidden on Pesach, one would in any case eat Matzah. What then is the novelty of the Torah’s command to eat Matzah?

The Rebbe cites the Ran, who explains that the novelty is that one must eat specifically Lechem Oni—simple bread—and not Matzah Ashirah (enriched dough). On other Yomim Tovim, one could fulfill the obligation with such enriched bread, but not on Pesach night.

However, another opinion holds that the obligation to eat bread on Yom Tov is only Rabbinic. According to this view, the Torah’s novelty is not about excluding enriched Matzah, but about establishing a Biblical obligation to eat Matzah specifically on this night.

An exception exists for the first night of Sukkos, where a Torah obligation is derived through a gezeirah shavah from Pesach.

The Alter Rebbe explains that the obligation to eat bread on Yom Tov is connected to oneg (pleasure), which is derived from the Prophets and is therefore Rabbinic. However, the mitzvah of simcha (joy) on Yom Tov—fulfilled through meat and wine—is Biblical.

This creates a tension: the Alter Rebbe at times uses language implying that oneg on Yom Tov may also be Biblical, which requires further analysis. The explanation is that the “oneg” referred to in that context is the enjoyment associated with simcha—namely meat and wine—not bread.

Another approach (the Ri in the Rosh) connects eating bread to simcha, implying it may be Biblical. However, even according to this view, the obligation at night would still be Rabbinic, since the mitzvah of simcha applies primarily during the daytime.

Therefore, the Torah’s command of eating Matzah on the night of Pesach introduces a unique Biblical obligation specifically at night, unlike other Yomim Tovim.

Motzi precedes Matzah due to frequency and conceptual order. Matzah remains a Biblical obligation, unlike Maror. The obligation of bread on Yom Tov is debated, highlighting the uniqueness of the Torah’s command to eat Matzah specifically on Pesach night.

ליקוטי טעמים ומנהגים על ההגדה – מוציא מצה.

הרבי מבאר שקודם מברכים ברכת המוציא ואחר כך על אכילת מצה, משום הכלל “תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם”. ברכת המוציא נאמרת תדיר במשך השנה, ואילו ברכת המצה רק בליל פסח.

יש גם ביאור נוסף: תחילה מודים לה׳ על עצם הלחם – “המוציא לחם מן הארץ”, ואחר כך על מצוות אכילת מצה.

אין מברכים שהחיינו על אכילת מצה, כי כבר כלול בלשון ההגדה “שהגיענו ללילה הזה”, או משום שכבר בירכו שהחיינו בקידוש.

אך הביאור השני צריך עיון, כי אם שהחיינו שבקידוש כולל גם מצה, היה צריך לכוון לכך במפורש.

מצה בזמן הזה היא מצווה מן התורה, בניגוד למרור שהוא מדרבנן.

גם נשים חייבות במצווה זו, כי התורה השוותה אותן למצוות הלילה.

נשאלת שאלה: הרי בכל יום טוב יש חיוב אכילת פת, וממילא בפסח יאכל מצה – מה החידוש?

הר"ן מבאר שהחידוש הוא שצריך דווקא לחם עוני ולא מצה עשירה.

יש דעה שהחיוב לאכול פת ביום טוב הוא מדרבנן, ולפי זה החידוש הוא עצם החיוב מן התורה בליל פסח.

יש יוצא מן הכלל בליל סוכות שנלמד בגזירה שווה מפסח.

האדמו"ר הזקן מסביר שהחיוב קשור לעונג, שהוא מדרבנן, ואילו שמחת יום טוב היא מן התורה.

יש מקום לעיון בלשונו, אך הביאור הוא שהעונג המדובר הוא עונג של שמחה – בשר ויין.

יש דעה נוספת שמקשרת את אכילת הפת לשמחה, אך גם לפיה בלילה אין חיוב מן התורה.

לכן החידוש בליל פסח הוא חיוב מן התורה לאכול מצה דווקא בלילה.

Motzi–Matzah – Night Obligation, Simcha, and the Uniqueness of Pesach

A detailed analysis of the obligation to eat bread on Yom Tov, the role of simcha versus oneg, why nighttime differs from daytime, and how Pesach introduces a unique Biblical obligation distinct from all other festivals.

מוציא מצה – חיוב הלילה וייחודו של פסח

Even according to the opinion that eating bread on Yom Tov is connected to simcha (joy), which is a Biblical obligation, there remains a critical distinction: the mitzvah of simcha does not apply equally at night.

The Rebbe explains that the mitzvah of v’samachta b’chagecha—rejoicing on the festival—applies primarily during the daytime. Based on the explanation of the Sha’agas Aryeh, the obligation of simcha does not begin at night. Therefore, even if one holds that eating bread is tied to simcha, this would only create a Biblical obligation during the day, not at night.

As a result, even according to this view, the obligation to eat bread on the night of Yom Tov remains only Rabbinic.

This leads to an important conclusion: the Torah’s command to eat Matzah on the night of Pesach is unique. It is not merely a detail within the general framework of Yom Tov meals, but rather a distinct Biblical obligation that applies specifically at night.

This also explains why we do not need to adopt the explanation of the Ran—that the novelty of Pesach is that one cannot fulfill the obligation with Matzah Ashirah. Instead, the novelty is more fundamental: that there is a Biblical obligation to eat Matzah at night, something that does not exist for other Yomim Tovim.

The only exception is the first night of Sukkos, where the Torah obligation to eat bread is derived through a gezeirah shavah from Pesach. But aside from that case, no other Yom Tov has a Biblical obligation to eat bread at night.

The Rebbe then brings a discussion from the responsa of Rabbi Akiva Eiger. There, Rabbi Akiva Eiger addresses whether one must repeat Birkat HaMazon if one forgot to say Ya’aleh v’Yavo on the first night of Pesach. His reasoning assumes that the obligation to eat Matzah on that night is Biblical, and therefore the meal carries greater halachic weight.

However, Rabbi Akiva Eiger seems to state that this applies only to Pesach night, without mentioning the first night of Sukkos. This requires analysis, since Sukkos should also have a Biblical obligation due to the gezeirah shavah.

Additionally, Rabbi Akiva Eiger writes that bread is not inherently connected to simcha. This statement also requires clarification, since earlier opinions (such as the Ri in the Rosh) connect bread directly to the mitzvah of simcha, at least conceptually.

Therefore, both aspects require further examination:
(1) Why is Sukkos not included explicitly?
(2) Why is bread described as unrelated to simcha?

The Rebbe notes that this is not the place to fully elaborate on these questions, but they remain points that require deeper study.

An additional insight can be suggested: the Torah emphasizes that the mitzvah of eating Matzah must take place specifically at night. This is learned from the verse “על מצות ומרורים יאכלוהו”—that the eating is defined by the nighttime context.

Unlike other Yomim Tovim, where one can extend from weekday into the festival (tosefes Yom Tov) and fulfill obligations earlier, the mitzvah of Matzah must be performed specifically at night.

Thus, another unique feature of Matzah is not only that it is a Biblical obligation, but that its fulfillment is restricted to a specific time—nighttime.

Even if bread is tied to simcha, the obligation at night remains Rabbinic. Pesach introduces a unique Biblical obligation to eat Matzah specifically at night, distinguishing it from all other Yomim Tovim except the first night of Sukkos.

Hebrew Translation

גם לפי הדעה שאכילת פת ביום טוב קשורה לשמחה, שהיא מן התורה, יש הבדל יסודי בין יום ללילה.

הרבי מבאר שמצוות “ושמחת בחגך” חלה בעיקר ביום, ולא בלילה. לפי דברי השאגת אריה, אין חיוב שמחה מן התורה בלילה. לכן גם אם אכילת פת קשורה לשמחה, בלילה החיוב הוא רק מדרבנן.

מכאן יוצא חידוש גדול: מצוות אכילת מצה בליל פסח היא מצווה מיוחדת מן התורה, שאינה נובעת רק מחיוב סעודת יום טוב, אלא חיוב עצמאי בלילה.

לכן אין צורך לומר כחידוש הר"ן שהחידוש הוא שלא יוצאים במצה עשירה, אלא החידוש הוא עצם החיוב מן התורה בלילה.

היוצא מן הכלל הוא ליל ראשון של סוכות, שנלמד בגזירה שווה מפסח.

הרבי מביא את דברי רבי עקיבא איגר שדן אם צריך לחזור על ברכת המזון אם שכח יעלה ויבוא בליל פסח, ומבאר שהדבר תלוי בחיוב האכילה מן התורה.

אך דבריו צריכים עיון, כי אינו מזכיר את ליל סוכות, וכן כותב שפת אינה קשורה לשמחה, דבר שאינו פשוט.

לכן יש כאן שני עניינים הדורשים בירור נוסף.

עוד ניתן לומר שהחידוש במצה הוא שהיא נאכלת דווקא בלילה, כפי שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו”.

בניגוד לשאר ימים טובים, שבהם ניתן להוסיף מחול על הקודש, כאן החיוב הוא דווקא בלילה.

לכן מצה מיוחדת בכך שהיא מצווה מן התורה המוגבלת לזמן הלילה.

Hebrew Translation

גם לפי הדעה שאכילת פת ביום טוב קשורה לשמחה, שהיא מן התורה, יש הבדל יסודי בין יום ללילה.

הרבי מבאר שמצוות “ושמחת בחגך” חלה בעיקר ביום, ולא בלילה. לפי דברי השאגת אריה, אין חיוב שמחה מן התורה בלילה. לכן גם אם אכילת פת קשורה לשמחה, בלילה החיוב הוא רק מדרבנן.

מכאן יוצא חידוש גדול: מצוות אכילת מצה בליל פסח היא מצווה מיוחדת מן התורה, שאינה נובעת רק מחיוב סעודת יום טוב, אלא חיוב עצמאי בלילה.

לכן אין צורך לומר כחידוש הר"ן שהחידוש הוא שלא יוצאים במצה עשירה, אלא החידוש הוא עצם החיוב מן התורה בלילה.

היוצא מן הכלל הוא ליל ראשון של סוכות, שנלמד בגזירה שווה מפסח.

הרבי מביא את דברי רבי עקיבא איגר שדן אם צריך לחזור על ברכת המזון אם שכח יעלה ויבוא בליל פסח, ומבאר שהדבר תלוי בחיוב האכילה מן התורה.

אך דבריו צריכים עיון, כי אינו מזכיר את ליל סוכות, וכן כותב שפת אינה קשורה לשמחה, דבר שאינו פשוט.

לכן יש כאן שני עניינים הדורשים בירור נוסף.

עוד ניתן לומר שהחידוש במצה הוא שהיא נאכלת דווקא בלילה, כפי שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו”.

בניגוד לשאר ימים טובים, שבהם ניתן להוסיף מחול על הקודש, כאן החיוב הוא דווקא בלילה.

לכן מצה מיוחדת בכך שהיא מצווה מן התורה המוגבלת לזמן הלילה.

Matzah – Michla D’Meheimanusa and Michla D’Asvasa

A deep Chassidic explanation of Matzah as the “food of faith” and the “food of healing,” tracing its transmission through the Rebbeim and explaining the relationship between emunah, healing, and their impact on both the spiritual and physical realms.

מצה – מאכל דמהימנותא ומאכל דאסוותא

The Rebbe now brings a deeper, inner dimension of Matzah, based on the teachings of Chassidus.

Matzah is referred to with two profound expressions:
Michla d’Meheimanusa—the food of faith, and
Michla d’Asvasa—the food of healing.

These are not merely poetic descriptions, but reflect essential spiritual properties of Matzah. It strengthens a person’s daas—inner connection and awareness of Hashem.

This teaching was transmitted through the chain of the Rebbeim. The Maggid of Mezritch received it from the Baal Shem Tov, who in turn received it from earlier sources. It was then passed down to the Alter Rebbe and continued through the generations, each Rebbe emphasizing and explaining this concept.

The Alter Rebbe explains that these two aspects of Matzah correspond to the two nights of Pesach.

On the first night, Matzah is Michla d’Meheimanusa—it instills faith.
On the second night, it is Michla d’Asvasa—it brings healing.

The Mitteler Rebbe elaborates on the relationship between these two ideas.

There is a form of healing that comes first: a person is ill, becomes healed, and afterward develops trust and faith in Hashem, recognizing that the healing came from Him.

But there is a higher level: when faith itself prevents illness from occurring in the first place. In this case, emunah precedes healing and becomes the source of the healing.

Thus, there are two models:
(1) Healing leading to faith
(2) Faith leading to healing

The second is deeper and more fundamental.

This concept applies not only spiritually, but also physically. For a Jew, physical and spiritual realities are not separate. The spiritual state directly affects the physical, and physical experiences can be elevated and transformed into spiritual growth.

Therefore, Matzah is not only symbolic—it actively influences a person’s inner state, strengthening faith and bringing healing on both levels.

Matzah embodies both faith and healing. Faith can follow healing or precede it, with the latter being higher. These spiritual dynamics affect both the soul and the body, highlighting the unity of physical and spiritual life in a Jew.

הרבי מביא את הביאור הפנימי של מצה על פי תורת החסידות.

המצה נקראת בשני לשונות:
“מאכל דמהימנותא” – מאכל האמונה,
ו“מאכל דאסוותא” – מאכל הרפואה.

אין אלו רק ביטויים, אלא מציאות רוחנית הפועלת באדם ומחזקת את הדעת והקשר לה׳.

תורה זו נמסרה מדור לדור: מהמגיד ממעזריטש שקיבל מהבעל שם טוב, והמשיכה דרך אדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו.

אדמו"ר הזקן מבאר ששני העניינים שייכים לשני לילות פסח:
בלילה הראשון – מאכל דמהימנותא,
ובלילה השני – מאכל דאסוותא.

האדמו"ר האמצעי מסביר את הקשר ביניהם:

יש רפואה שמביאה לאמונה – האדם חולה, נרפא, ומתוך כך מתחזקת אמונתו.
אך יש מדרגה גבוהה יותר – אמונה שמביאה לרפואה, שבה האמונה מונעת את המחלה מלכתחילה.

לכן יש שתי דרגות:
רפואה שמביאה לאמונה,
ואמונה שמביאה לרפואה.

המדרגה השנייה עמוקה יותר.

דבר זה נכון גם בגשמיות וגם ברוחניות, כי אצל יהודי אין הפרדה ביניהם. הרוחניות משפיעה על הגשמיות, והגשמיות יכולה להתהפך לרוחניות.

לכן המצה אינה רק סמל, אלא פועלת בפועל חיזוק האמונה ורפואה באדם.

Motzi–Matzah – The Three Matzos, Blessings, and Practical Order

A detailed halachic analysis of the three Matzos, their arrangement, how they are held, the debate over where Hamotzi and Al Achilat Matzah apply, and the reason for letting the third Matzah slip during the blessing.

מוציא מצה – סדר שלושת המצות והברכות

The structure of the Matzos is as follows: the broken Matzah (prusa) is placed between two whole Matzos.

This arrangement reflects two requirements. On every Yom Tov, one must have Lechem Mishneh—two whole loaves. On Pesach, an additional requirement is added: Lechem Oni, represented by a broken piece. Therefore, we maintain the two whole Matzos and place the broken one between them.

When making the blessing, one must hold the Matzos in his hand. This follows the general rule that whenever one makes a blessing over food, he should hold it in his right hand.

Here, however, the situation is more complex, because there are multiple opinions regarding which Matzah the blessings apply to.

One view (Rashi, Rashbam and others) holds that:
• Hamotzi is recited on a whole Matzah
• Al Achilat Matzah is recited on the broken Matzah

According to this, one might think it is sufficient to hold only the whole Matzos.

However, another view (Tosafot, Geonim, and others) holds the opposite:
• Hamotzi is recited on the broken Matzah
• Al Achilat Matzah is connected with the whole Matzah

Because of these differing opinions, one must hold all three Matzos—both whole ones and the broken one—when making the blessings, in order to satisfy all views.

At this stage, the top and bottom Matzos are considered equal; no distinction is yet made between them.

Before making the blessing, one should not break off pieces from the Matzos. This ensures that the blessing of Hamotzi is recited over whole loaves, consistent with the requirement of Lechem Mishneh.

Afterward, however, when proceeding to the blessing of Al Achilat Matzah, the third Matzah (the bottom one) is allowed to slip from the hand.

This raises a question: since one intends to eat from all three Matzos—top, middle, and bottom—why should the third one be removed?

The explanation is twofold.

First, to indicate that the primary fulfillment of the mitzvah of eating Matzah is with the first eating (from the top and middle Matzos), and not with the later eating of Korech (which uses the bottom Matzah). Even according to the opinion of Hillel, the essential mitzvah is fulfilled earlier, and Korech is an additional Rabbinic enactment.

Second, for a practical reason: to prevent confusion. If the third Matzah remains in hand, one might mistakenly eat from it at the wrong time. This is similar to the practice of hiding the Afikoman to prevent it from being eaten prematurely.

Therefore, allowing the third Matzah to slip away helps maintain proper order and prevents mistakes.

At the same time, one should have in mind that the blessing of Al Achilat Matzah also covers the eating of the Korech later on.

There is also a further stringency—to have in mind that this blessing covers the Afikoman as well. However, this is not generally practiced strictly, because it would require avoiding any interruption or speech throughout the entire meal until after the Afikoman.

Finally, the wording of the blessing is “Al Achilat Matzah” and not “Le’echol Matzah.” This formulation is used because the person reciting the blessing may be fulfilling the obligation for others as well.

The three Matzos represent Lechem Mishneh and Lechem Oni. Due to differing opinions, all must be held during the blessing. The third Matzah is set aside to show that the main mitzvah is fulfilled earlier and to prevent confusion.

סידור המצות הוא שהמצה הפרוסה נמצאת בין שתי מצות שלמות.

הדבר משלב שני דינים: לחם משנה של יום טוב, ולחם עוני של פסח.

בעת הברכה יש להחזיק את המצות ביד, כפי הכלל שיש לאחוז את הדבר שמברכים עליו ביד ימין.

כאן יש מחלוקת:
יש אומרים שהמוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה,
ויש אומרים להפך.

לכן מחזיקים את כל שלושת המצות כדי לצאת ידי כל הדעות.

בשלב זה אין הבדל בין העליונה לתחתונה.

לפני הברכה אין לשבור מהמצות, כדי שהמוציא יהיה על שלמות.

לאחר מכן נותנים למצה השלישית להישמט.

הטעם: להראות שעיקר המצווה היא באכילה הראשונה ולא בכורך, וכן למנוע טעות שלא יאכל ממנה מוקדם.

בדומה לכך שמסתירים את האפיקומן כדי שלא יאכל בטעות.

עם זאת צריך לכוון שהברכה תחול גם על הכורך.

יש המחמירים לכוון גם על האפיקומן, אך אין נוהגים בכך למעשה כי הדבר היה מחייב שלא להפסיק כלל בדיבור.

נוסח הברכה הוא “על אכילת מצה” ולא “לאכול מצה”, משום שמוציא אחרים ידי חובתם.

Motzi–Matzah – Eating the Kezayis and Completing the Mitzvah

A precise explanation of how to eat the Matzah: taking a kezayis from both Matzos, eating them together while reclining, avoiding added taste, and ensuring no interruption between the blessing and the mitzvah.

מוציא מצה – אכילת כזית וקיום המצוה

After reciting the blessing of Al Achilat Matzah, one must eat a kezayis from the Matzah.

However, due to differing opinions as to which Matzah fulfills the obligation—the whole Matzah or the broken one—the practice is to take a kezayis from both the top Matzah and the middle (broken) Matzah.

These are eaten together, while reclining, as required for the mitzvah of the Seder night.

The reason for taking from both is to satisfy all halachic opinions. Since some hold that the mitzvah is fulfilled with the whole Matzah and others with the broken one, we combine both in the actual eating.

One should not dip the Matzah in salt at this stage. Although bread is generally dipped in salt, here we avoid doing so because of the special preciousness (chavivus) of the mitzvah. The Matzah should be eaten in its pure form, without introducing any additional taste.

There is, however, an opinion based on the teachings of the Arizal that one should dip the Matzah in salt, and this requires further study. Nevertheless, the widespread custom is not to dip.

The instruction to eat the Matzos “together” means that they should be placed into the mouth at the same time.

This is to ensure that there is no interruption between the blessing and the fulfillment of the mitzvah. By beginning to eat both portions simultaneously, one maintains continuity between the blessing of Al Achilat Matzah and the actual eating.

The emphasis here is not merely technical, but essential: the act of eating should follow immediately and directly from the blessing, without delay or interruption.

A kezayis is taken from both the whole and broken Matzah and eaten together while reclining. This fulfills all opinions, avoids interruption, and preserves the purity and importance of the mitzvah.