קדש - Kiddush – The First Cup, Its Laws, Meaning, and the Opening of the Seder

The section opens with the words said before Kiddush on the night of the Seder: Askinu seudasa deMalka ila’ah—“Prepare the meal of the supernal King.” It continues: Da hi seudasa deKudsha Brich Hu u’Shechintei—“This is the meal of the Holy One, blessed be He, and His Shechinah.” These words introduce the sanctity of the Seder meal and establish from the outset that this is not merely a festive meal, but a sacred encounter with the Divine Presence.

The Rebbe notes that this wording is based on the Siddur of Rashashkov, and points to the Zohar as its source. Thus, even before Kiddush itself, the Seder begins with language that frames the evening as a meal of holiness and union.

The first Siman of the Seder is Kadesh, which refers to Kiddush. The source for beginning the Seder with the first cup is the Mishnah in Pesachim 114a: mazgu lo kos rishon—“They poured for him the first cup.” The Rebbe notes that the custom is to recite Kiddush while standing, whether on Shabbos, Yom Tov, or the night of Pesach. This practice is found in Pri Etz Chaim, the Siddur of the Arizal, Mishnat Chassidim, and is discussed in the halachic sources and commentaries to Shulchan Aruch.

The Rebbe then observes that in the Simanim of the Seder, the Alter Rebbe usually explains each term when it appears. For example, by Urchatz he explains that one washes without a blessing. Yet by Kadesh, Hallel, and Nirtzah, no explanation is given. A possible reason is that these words are self-explanatory and contain no special practical novelty that would require clarification.

The Rebbe then considers whether the Alter Rebbe might have explained Kadesh by noting the halachah that, if possible, the head of the household should not pour his own cup, but someone else should pour it for him. This is brought in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, based on the Rema, because this manner reflects freedom and nobility, commemorating the Exodus from Egypt. Nevertheless, the Rebbe explains that since the Alter Rebbe there writes only “if possible,” this was not included in the Siddur’s concise instructions, which generally record only practices that are absolute and obligatory.

In this connection, the Rebbe discusses an explanation brought by Sha’ar HaKollel, namely that the halachah of another person pouring the wine applies only to wines that required dilution, where the effort involved made it more clearly an act of service and aristocratic conduct. According to that explanation, with the wines commonly used later, which do not need dilution, the distinction would no longer apply.

The Rebbe questions this explanation. First, even if the wine does not require dilution, another person’s pouring still expresses a form of dignity and freedom. Second, if there were truly such a distinction between strong wines and later wines, one would expect it to be mentioned clearly in the halachic sources, just as other distinctions regarding types of wine are explicitly mentioned elsewhere in Shulchan Aruch and in the Alter Rebbe’s rulings. Since no such distinction is stated here, the implication is that the original halachah still applies in principle. The reason it was omitted from the Siddur is therefore more likely because it is only an ideal practice “if possible,” and not an absolute requirement.

The Rebbe then records the custom of Beis HaRav: the cup is poured, but they are not particular that it must be poured דווקא by someone else. This wording is precise. The Rebbe does not say simply that they disregard the halachah; rather, he says that the cup is poured, but they are not exacting that another person must be the one to pour it.

The Rebbe next describes the order in which the cup is held: after the cup is poured, one takes it in the right hand, passes it to the left hand, and then places it onto the palm of the right hand, slightly bent like a receptacle, with the four fingers raised and the thumb at the side. Kiddush is recited while standing, and the cup is held at least three tefachim above the table. The Rebbe notes that this general manner of holding the cup applies to Kiddush throughout the year as well.

The Rebbe then turns to the essential halachic character of Kiddush on the night of Pesach. On every Yom Tov, Kiddush is obligatory by rabbinic law. When Yom Tov coincides with Shabbos, there is in addition a Torah element because Shabbos Kiddush has biblical standing. On the night of Pesach, however, there is an added dimension beyond ordinary Kiddush: this first cup is also one of the four cups instituted specifically for the Seder night.

Because this cup is one of the four cups, several practical consequences follow. First, one may not fulfill Kiddush by reciting it over bread, as is possible in some other contexts, because this night specifically requires a cup of wine as part of the mitzvah of the four cups. Second, another person cannot simply discharge one’s obligation without one’s own drinking, because each participant is obligated in the drinking of the four cups themselves. Third, one must exert himself to fulfill this obligation even if wine is difficult for him or even if financial sacrifice is required. Fourth, Kiddush on this night may be recited only after actual nightfall, because the four cups were instituted at the time fit for eating matzah, which is specifically nighttime. Fifth, one should be careful to drink the whole cup, or at minimum the majority of the cup, because of the special status of the four cups. This is more stringent than ordinary Kiddush during the rest of the year.

Summary
Kiddush on the night of Pesach is unique because it is both the sanctification of Yom Tov and the first of the four cups. For that reason it carries special laws, deeper symbolism, and broader spiritual meaning. The Rebbe shows that every detail—from how the cup is poured and held, to the wording of Savri Maranan, to the obligation to drink after nightfall while reclining—expresses freedom, holiness, and the unfolding of redemption.

פתיחת ליל הסדר היא במילים אתקינו סעודתא דמלכא עילאה, כלומר הכנת סעודתו של המלך העליון, ודא היא סעודתא דקודשא בריך הוא ושכינתיה. כבר מן ההתחלה מודגש שליל הסדר אינו רק סעודה חגיגית, אלא מעמד של קדושה והשראת שכינה.

הסימן הראשון הוא קדש, והוא מכוון לקידוש על הכוס הראשונה. יסוד הדבר הוא במשנה בפסחים: מזגו לו כוס ראשון. המנהג הוא לומר את הקידוש בעמידה, וכן מובא בכתבי האריז״ל ובספרי הקבלה וההלכה.

הרבי מעיר שבדרך כלל אדמו״ר הזקן מבאר בסידור כל אחד מסימני הסדר, כגון ורחץ – שנוטל ידיו ואינו מברך. אולם בקדש, הלל ונרצה אין ביאור. אפשר לומר שהטעם הוא מפני שמובנם פשוט ואין בהם חידוש מעשי הצריך פירוש.

בהמשך דן הרבי בדברי אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך, שאם אפשר טוב שבעל הבית לא ימזוג לעצמו את הכוס, אלא אחר ימזוג לו, דרך חירות ושררה. ואף על פי כן, הדבר לא הובא בסידור, משום שאין זו הנהגה מוחלטת אלא רק לכתחילה, “אם אפשר”.

הרבי דוחה את ההסבר שרצה לחלק בין יינות חזקים שהיו צריכים מזיגה ובין יינות שלנו שאינם צריכים. לדבריו, גם ביינות שלנו יש במזיגת אדם אחר משום דרך חירות. ועוד, אילו היה בזה חילוק יסודי, היה צריך להיכתב בפירוש בפוסקים, כפי שנמצאו חילוקים אחרים בין סוגי יין במקומות אחרים. לכן מסתבר שהטעם שלא נכתב בסידור הוא רק מפני שאין זו חובה גמורה.

מנהג בית הרב הוא שהכוס נמזגת, אך אין מדקדקים שדווקא אחר ימזוג. גם לשון זו מדויקת: לא נאמר שאין נוהגים כך, אלא שאין מקפידים על כך.

עוד מבאר הרבי את צורת אחיזת הכוס: לאחר שמוזגים את הכוס נוטל אותה בימין, מעבירה לשמאל, ומניח אותה על כף ידו הימנית כשהיא כפופה מעט כבית קיבול, ארבע אצבעות זקופות והאגודל מן הצד. את הקידוש אומרים בעמידה והכוס מוגבהת מעל השולחן. סדר זה שייך גם לקידוש של כל השנה.

עיקר חידושו של קידוש זה הוא שהוא אינו רק קידוש של יום טוב, אלא גם הכוס הראשונה מארבע הכוסות. משום כך יש בו כמה דינים מיוחדים: אין עושים קידוש על הפת, כל אחד חייב לשתות בעצמו, צריך להתאמץ לקיים את החיוב גם כשיש קושי, אין מקדשים אלא בלילה ממש, ויש להחמיר לשתות את כל הכוס או לפחות רובה.

הרבי ממשיך לבאר את עצם מצוות ארבע הכוסות. זו מצווה מדברי סופרים, וגם נשים חייבות בה, מפני שאף הן היו באותו הנס. אין מברכים ברכה מיוחדת על שתיית ארבע הכוסות, מפני שהן מופסקות בשלבי הסדר ואינן מצווה אחת רצופה.

הובאו טעמים רבים לארבע הכוסות: כנגד ארבע לשונות של גאולה – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי; כנגד ארבע גזירות פרעה; כנגד ארבע קליפות; כנגד ארבע פעמים שנזכרה כוס פרעה; כנגד ארבע המלכויות; כנגד ארבע כוסות של פורענות לאומות וארבע כוסות של נחמה לישראל; וכנגד ארבע אותיות שם ה׳. נמצא שארבע הכוסות מבטאות גאולה בכל רבדיה.

כאשר ליל פסח חל בשבת, מתחילים את הקידוש ביום הששי ויכולו. הרבי מסביר שמתחילים דווקא מיום הששי מפני שראשי התיבות של יום הששי ויכולו השמים הם שם הוי׳. ואין מתחילים מן וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מפני שחז״ל דרשו על טוב מאד שזהו המוות, ואין ראוי לפתוח בכך את הקידוש.

הנוסח של הקידוש כולל סברי מרנן, ברכת היין, ברכת הקידוש, ולבסוף שהחיינו. אם חל בשבת, מוסיפים גם את נוסח השבת. הרבי מדגיש שהלשון היא דווקא סברי מרנן, שתי מילים ולא יותר, שכן כך הוא הנוסח הנכון גם מצד מספר התיבות וגם מצד משמעותו. לא אומרים ברשות, אלא סברי, כדי להפנות את דעת השומעים לברכה. וגם הלשון מרנן מדויקת על פי המקורות ועל פי פנימיות העניינים.

בביטוי חג המצות הרבי מביא שהרי בתורה החג נקרא כך, ואילו אנו קוראים לו פסח. על פי קדושת לוי, הקב״ה משבח את ישראל וקורא לו חג המצות, על שם אמונתם שיצאו בלי להתעכב ובלי להכין צידה, ואילו ישראל משבחים את הקב״ה וקוראים לו פסח על שם שפסח על בתי בני ישראל.

בנוסח הקידוש נאמר את יום חג המצות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה. אם חל בשבת, מוסיפים באהבה מקרא קודש. הרבי מסביר ששבת התקבלה באהבה כבר במרה, ואילו יום טוב במסגרת מתן תורה היה מלווה גם בכפייה, ולכן באהבה שייך במיוחד לשבת.

עוד מבואר למה מזכירים שוב ומועדי קדשך סמוך לחתימת הברכה, אף שכבר הוזכרו קודם. הטעם הוא כדי לקרב את עניין המועדים אל החתימה מקדש ישראל והזמנים.

החתימה עצמה, מקדש ישראל והזמנים, מדויקת מאוד: הקב״ה מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים על ידי קביעת החודש. לכן אין אומרים רק מקדש הזמנים.

כאשר ליל פסח חל במוצאי שבת, סדר הקידוש הוא יקנה״ז: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. נוסח ההבדלה מסתיים בהמבדיל בין קודש לקודש, כי המעבר הוא מקדושת שבת לקדושת יום טוב. בבית הרב אין מקרבים את הנרות זה לזה ואין מסתכלים בציפורניים, אלא רק מביטים באש כמות שהיא. הלשון מאורי האש היא בלשון רבים מפני שיש באש גוונים ואורות שונים.

גם ברכת שהחיינו נידונה כאן. אין מברכים בליל הסדר שעשה ניסים, משום שהניסים עתידים להיאמר ולהתבאר בתוך ההגדה עצמה, וגם מפני שברכה זו נקבעה בעיקר על מצוות דרבנן כמו חנוכה ומקרא מגילה.

לבסוף מבואר ששותים את הכוס הראשונה בהסבה לשמאל, דרך חירות. מנהג בית הרב הוא לשתות את כל הכוס בבת אחת, בלי הפסק, וכן בשאר הכוסות. הטעם להסבה דווקא לשמאל הוא מפני שזו נחשבת הסבה של חירות, ואילו ימין או אחוריו אינם נחשבים כך.

נמצא שקדש איננו רק פתיחת הסדר, אלא יסוד לכל הלילה כולו: קידוש של יום טוב, כוס של חירות, זכר ליציאת מצרים, והתחלה של תהליך הגאולה המתפרט בכל שלבי הסדר.