ט  וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָ֠נָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃

(ט) קלעים - עשויין כמין קלעי ספינה, נקבים נקבים. מעשה קליעה ולא מעשה אורג. ותרגומו, "סרדין". כתרגומו של "מכבר" המתורגם, "סרדא". לפי שהן מנוקבין ככברה:

לפאה האחת - כל הרוח קרוי פאה:

י יוְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ 

(י) ועמדיו עשרים - חמש אמות בין עמוד לעמוד:

ואדניהם - של העמודים נחשת. האדנים יושבים על הארץ, והעמודים תקועים לתוכן. היה עושה כמין קונדסין שקורין פל"ש בלעז, [יתידות]. ארכן שישה טפחים, ורחבן שלשה, וטבעת נחושת קבועה בו באמצעו. וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים, כנגד כל עמוד ועמוד. ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין וי"ו. ראשו זקוף למעלה, וראשו אחד תקוע בעמוד. כאותן שעושין להציב דלתות, שקורין גונזי"ש בלעז. [צירים]. ורחב הקלע תלוי מלמטה. והיא קומת מחיצות החצר:

ווי העמודים - הם האונקליות:

וחשקיהם - מוקפין היו העמודים בחוטי כסף סביב. ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם, אם באמצעם? אך יודע אני שחשוק לשון חגורה. שכן מצינו בפילגש בגבעה (שופטים יט, יז) "ועמו צמד חמורים חבושים", תרגומו "חשוקים":

יא יא וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ וְעַמֻּדָ֣ו עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃

יביב וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ 

יג יג וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃

(יג) לפאת קדמה מזרחה - פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים. אחור לשון אחורים. לפיכך המזרח קרוי קדם, שהוא פנים, ומערב קרוי אחור. כמו דתרגם אונקלוס (דברים יא, כד), "הים האחרון" - "ימא מערבא":

חמשים אמה - אותן חמישים אמה לא היו סתומים כולם בקלעים, לפי ששם הפתח. אלא חמש עשרה אמה קלעים לכתף הפתח מכאן, וכן לכתף השנית, נשאר רחב חלל הפתח בינתים עשרים אמה. וזהו שנאמר (פסוק טז) "ולשער החצר מסך עשרים אמה", וילון למסך כנגד הפתח עשרים אמה, ארך כרחב הפתח:

יד ידוַחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃

(יד) עמדיהם שלשה - חמש אמות בין עמוד לעמוד. בין עמוד שבראש הדרום העומד במקצוע דרומית מזרחית עד עמוד שהוא מן השלשה שבמזרח, חמש אמות. וממנו לשני, חמש אמות. ומן השני לשלישי, חמש אמות. וכן לכתף השנית. וארבעה עמודים למסך. הרי עשרה עמודים למזרח, כנגד עשרה למערב:

טו וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃

טז וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה׃

יז מפטיר כׇּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ 

(יז) כל עמודי החצר סביב וגו' - לפי שלא פירש ווין וחשוקים ואדני נחושת אלא לצפון ולדרום, אבל למזרח ולמערב לא נאמר ווין וחשוקים ואדני נחשת, לכך בא ולמד כאן:

יח אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב ׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ 

(יח) ארך החצר - הצפון והדרום שמן המזרח למערב, "מאה באמה":

ורחב חמישים בחמשים - חצר שבמזרח הייתה מרובעת חמישים על חמשים. שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר. העמיד מזרח פתחו בשפת חמישים החיצונים של אורך החצר, נמצא כלו בחמשים הפנימים. וכלה ארכו לסוף שלשים. נמצאו עשרים אמה ריוח לאחוריו, בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן. ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר. נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום, מן קלעי החצר ליריעות המשכן. וכן למערב. וחמשים על חמישים חצר לפניו:

וקמה חמש אמות - גובה מחיצות החצר. והוא רוחב הקלעים:

ואדניהם נחושת - להביא אדני המסך. שלא תאמר לא נאמרו אדני נחושת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אחר היו. כך נראה בעיני, שלכך חזר ושנאן:

יט לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹדָת֑וֹ^[1] וְכׇל־יְתֵדֹתָ֛יו וְכׇל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת׃

(יט) לכל כלי המשכן - שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו. כגון מקבות לתקוע יתדות ועמודים:

יתדות - כמין נגרי נחושת, עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר. קשורים במיתרים, סביב סביב, בשפוליהן. כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני יודע, אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין, וכובדן מכביד שפולי היריעות, שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ. לכך נקראו "יתדות". ומקרא זה מסייעני (ישעיה לג, כ) "אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח":