077a - בהמה המקשה פרק רביעי, חולין דף עז, ע"א

צורת הדף

נמנין עליהן בפסח.

נמנין עליהם - דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח, אלמא בשר נינהו:

ועוד: התורה חסה על ממונן של ישראל.

א"ל רב פפא לרבה^[1]: ר"ש בן לקיש, ואיסורא דאורייתא,

ר"ל - פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (דף פד.) ואמר אין נמנין. והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו':

ואת אמרת מאי ליחוש להו?

אישתיק.

ואמאי אישתיק?

והאמר רבא

ואמאי אישתיק והאמר רבא - ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא. קנין פירות, והחולץ למעוברת, ומתנה באמצע - כולן בהחולץ. אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר' יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר:

הלכתא כוותיה דר"ש בן לקיש בהני תלת.

שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן לגביה דר"ש בן לקיש.

שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן - מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך. ר' יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות, ואע"ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה:

דא"ל

דאמר ליה - ר' יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב, דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא? ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות. ואמר ליה: הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך. ואמר ליה: אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה:

אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה.

ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ, דאישתקיל קורטיתא מיניה

דאישתקיל קורטיתא - לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ:

אתא לקמיה דאביי: שהייה תלתא ריגלי

שהייה תלתא ריגלי - לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל:

א"ל רב אדא בר מתנא

א"ל רב אדא בר מתנה - לבעל הבהמה:

זיל קמיה דרבא בריה דרב יוסף בר חמא

רבא בריה דרב יוסף בר חמא - הוא רבא בר פלוגתיה דאביי:

דחריפא סכיניה

דחריפא סכיניה - לב פתוח לו בסברא:

אתא לקמיה.

אמר: מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן,

מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן - בברייתא דלעיל, מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל ועור ובשר חופין את רובו כשרה:

מה לי נפל מה לי איתיה.

א"ל רבינא לרבא מתלקט מהו?

מתלקט מהו - בשר הנותר לכסות הרוב אינו יחד, אלא כאן מעט וכאן מעט סביב העצם, ואם תצרפהו הרי רוב הקיפו נכסה:

מתרוסס מהו?

מתרוסס מהו - שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את רוב העצם:

מתמסמס מהו?

נתמסמס - בשר הנשאר לכסוי נרקב:

היכי דמי מתמסמס?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל שהרופא קודרו.

קודרו - נוטלו בסכין כקדירת ארובה:

איבעיא להו: ניקב 

איבעיא להו ניקב - אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון:

מהו?

מהו - מי הוי ריעותא או לא:

נסדק מהו?

נסדק - הבשר הנותר לכסוי - מהו:

נקלף מהו?

נקלף מעל העצם - אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו. את"ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר:

ניטל שליש התחתון מהו?

ניטל שליש התחתון - של עובי הבשר סמוך לעצם הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו:

ת"ש.

ת"ש - חדא מהנך בעיי, דאמר ר' יוחנן: עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר:

דאמר עולא אמר ר' יוחנן: עור הרי הוא כבשר.

דלמא דקנה משכא דידיה.

דלמא התם דקנה משכא דידיה - שהחזיק העור בשלו. כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר, אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו:

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי, איבעיא לן נקדר

נקדר - הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה:

כמין טבעת מהו?

מהו - מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן:

ופשטנא מהא דאמר רב יהודה אמר רב: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים, ואמרו: מסרטו בעצם ומעלה ארוכה.

מסרטו בעצם - דעלמא, ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה, וכן דרך הרופאים:

אבל פרזלא מזרף זריף.

מזרף זריף - עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה:

אמר רב פפא: והוא דקנה גרמא דידיה:

והוא דקנה גרמא דידיה - שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא:

משנה

השוחט את הבהמה ומצא בה שליא - נפש היפה  

נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

תאכלנה.

תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי היא - שגם היא ניתר בשחיטת האם:

ואינה מטמאה

ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:

לא טומאת אוכלין, ולא טומאת נבלות

ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:

חישב עליה

חישב עליה - לאכילה:

מטמאה טומאת אוכלין

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל:

אבל לא טומאת נבלות

אבל לא טומאת נבלות - דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה.

אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם - שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:

ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה:

סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה.

המבכרת

המבכרת - זהו פטר רחם שלה:

שהפילה שליא - ישליכנה לכלבים

ישליכנה לכלבים - שאין בה קדושה. דאע"ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא:

ובמוקדשין

ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

תקבר

תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולד - קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש, קדיש:

ואין קוברין אותה בפרשת דרכים

בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד:

ואין תולין אותה באילן,

מפני דרכי האמורי

דרכי האמורי - ניחוש. וכתיב (שמות כג) ולא תעשה כמעשיהם:

גמרא

מנא הני מילי?

דת"ר (דברים יד, ו) כל בהמה תאכלו^[2] לרבות את השליא.

יכול אפילו יצתה מקצתה - ת"ל אותה, אותה ולא שליתה.

מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא?

למה לי קרא - למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה:

קרא אסמכתא בעלמא:

אסמכתא בעלמא - ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין (דף סט.):

ואינה מטמאה:

בעי ר' יצחק בר נפחא: עור חמור

עור חמור - שהוא קשה ומאוס:

ששלקו

ששלקו - בשלו הרבה מאד:

מהו?

למאי?

אי לטומאת אוכלין

תנינא