יש מהן פטור אבל אסור.
יש מהן פטור אבל אסור - והא דקתני אין זופתין אסור למיעבד לכתחילה אבל בדיעבד לא הוי חייב והא דקתני זופתין הוי מותר לכתחילה:
ויש מהן מותר לכתחלה.
רב הונא חצדו ליה חצדא במועדא.
למיחצד - לקצור. ורב הונא יש לו מה יאכל הוה, ואמאי שרי לה:
איתיביה רבה בר רב הונא לרב הונא:
"טוחנין קמח במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד - אסור.
דבר שאבוד במועד - מותר לעשותו במועד. דבר שאינו אבוד במועד - אסור.
במה דברים אמורים בתלושין מן הקרקע. אבל מחובר לקרקע אפי' כולו אבוד - אסור.
ואם אין לו מה יאכל - קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן.
ובלבד שלא ידוש בפרות"?
אמר ליה: יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה.
אמר ליה - האי דקתני מחובר אפי' כולו אבוד נמי אסור - ר' יוסי היא, ויחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה:
דתניא. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום ר' יוסי:
דבר התלוש מן הקרקע - אפילו מקצתו אבוד מותר.
והמחובר לקרקע - אפי' כולו אבוד אסור[1].
ואי ר' יוסי - ידוש נמי בפרות?[2]
הא אמר רב יצחק בר אבא: "מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי?"[3]
אמר לך: ה"נ כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי, האידנא נמי לאו שינוי הוא.
כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי האידנא לאו שינוי הוא. כי דיישי בלא פרות ולעולם ר' יוסי היא והא דאסר בפרות משום דאוושא מילתא היא:[4]
ת"ר: טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד - אסור.
ואם טחן והותיר - הרי זה מותר.
ואם טחן - במועד לצורך המועד והותיר עד לאחר המועד:
מותר - לאכלו אחר המועד:
קוצצין עצים במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד - אסור.
ואם קצץ והותיר - הרי זה מותר.
מטילין שכר במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד - אסור.
ואם הטיל והותיר - הרי זה מותר.
ובלבד שלא יערים.
ובלבד שלא יערים - שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שתשתייר לאחר המועד:
ורמינהו: מטילין שכר במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור.
אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים.
ואע"פ שיש לו ישן - מערים ושותה מן החדש?
מערים ושותה מן החדש - שיכול לומר לצורך המועד הטילו:
תנאי היא.
דתניא: אין מערימין בכך.
ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין.
רב: חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא.
שמע שמואל - איקפד.
לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה?
לימא שמואל - דאקפיד כיחידאה סבירא ליה, כההיא מתניתא במחובר אפי' כולו אבוד נמי אסור, ואוקימנא כר' יוסי יחידאה:
לא חצדא דחיטי הוה, דלא הוה פסיד.
חצדא דחיטי דלא הוה פסידא - להכי איקפד. אבל בחצדא דשערי לא סבר לה כר' יוסי דאסיר:
ורב מאי טעמא עביד הכי?
אין לו מה יאכל הוה.
אין לו מה יאכל הוה - להכי עביד הכי:
ושמואל?
לא סיימוה קמיה.
לא סיימוה קמיה - לא אמרו לו דלא הוה ליה מה יאכל, להכי איקפד:
אי נמי: אדם חשוב שאני.
אדם חשוב שאני - רב לא הוה ליה למיעבד הכי, אפי' אין לו מה יאכל:
ר' יהודה נשיאה:
נפק בחומרתא דמדושא
נפק - בחצר בשבת:
בחומרתא דמדושא - טבעת היא של מתכת וחותמה של אלמוג:
ואשתי מיא דאחים קפילא ארמאה.
שמע ר' אמי - איקפד.
אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד?
אי משום חומרתא דמדושא?
הא תניא: השירין
שירין - נושקי"א בלעז:
הנזמים, והטבעות - הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר?
אי משום דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה?
הא אמר שמואל בר יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים?
כל שהוא נאכל כמות שהוא חי - ומיא שתו אינשי כמות שהן:
אדם חשוב שאני.
אדם חשוב שאני: יש לו להחמיר על עצמו יותר, ולא הוה ליה למיפק בחומרתא דמדושא ולא למישתי מיא דאחים קפילא נכרי:
אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו.
לנסורת - עצים דקים שנופלין מן החתיכה:
לייט עלה אביי.
רב אשי הוה ליה אבא בשלנייא.
אבא - יער:
בשלנייא - פירוש שם העיר. כלומר היה לו יער באותו מקום:
אזל למיקצייה בחולא דמועדא.
אמר ליה רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך, דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו.
הא לייט עלה אביי?
אמר ליה: לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי.
אישתמיט נרגא בעי למיפסקיה לשקיה.
אישתמיט נרגא בעי למיפסקיה לשקיה: דרב אשי, משום דעבר אדאביי:
שבקיה
שבקיה - לאבא דלא קצציה במועד שהרגיש משום דעבר אדאביי נפל ליה נרגא:
והדר אתא.
רב יהודה שרא למיעקר כיתנא,
למיעקר כיתנא - בחולא דמועדא:
ולמיקטל כשותא,
למיקטל - לחתוך:
כשותא - הומלו"ן:
ולמיעקר שומשמי.
אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא - חזי לחפיפה.
לחפיפה - לכסות בו מאכל כגון תאנים ותמרים לצורך המועד:
כשותא - חזי לשיכרא.
אלא שומשמי למאי חזי?
חזי לנזיי דאית בהו.
לנזיי - כמו נזייתא דשיכרא (ב"ק דף לה.) לנזיי גרעינין דאית בהו בשומשמין דחזו למיעבד בהו משחא: אפקריה ר' ינאי לפרדיסיה משום דעל ידו היה תקלה לעלמא דשהו עד לחולא דמועדא וקטפי:
רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחולא דמועדא.
קטפיה.
לשנה שהיוה כולי עלמא לפרדיסייהו לחולא דמועדא.
אפקריה רבי ינאי לפרדיסיה ההוא שתא:
משנה
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים.
ושולה פשתנו מן המשרה
שולה - מעלה:
בשביל שלא תאבד.
ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד.
שלא יכוין מלאכתו במועד - שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד:
וכולן אם כוונו מלאכתן במועד - יאבדו:
יאבדו - שאסור ליהנות מהן:
גמרא
תנא: ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו.
רב יוסף הוה ליה כשורי, עיילינהו ביממא.
אמר ליה אביי: והתניא. ובלבד שיכניסם בצנעא בתוך ביתו?
אמר ליה: צנעא דהני, יממא הוא,
צינעא דידיהו יממא הוא - אפי' בלילה כיממא דמי. ולא סגי ליה שלא להכניסן - להכי מכניסן נמי ביום:
כיון דבליליא בעו גברא יתירי, ובעו מדוכרי דנורא
מדוכרי דנורא - אבוקות:
אוושא מילתא:
ושולה פשתנו מן המשרה כו':
בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו?
מהו שיקנסו בניו אחריו - לבניו נמי יהא אסור אותה מלאכה, דכיון דכוון מלאכתו במועד, דין הוא שיהו אסורין ליהנות ממנה כשם שהיה אביהם קיים:
אם תימצי לומר