צרם אזן בכור - קנסו בנו אחריו.
צרם אזן בכור - חתך מאזנו מעט כדי שיהא בעל מום ויהא מותר לו. ואסור לעשות כן משום: מום לא יהיה בו (ויקרא כב) - כלומר לא תטיל בו מום. ואם הטיל בו מום קנסוהו רבנן דלא יהנה ממנו. ואם מת אין בניו נהנין ממנו:
משום דאיסורא דאורייתא.
משום דאיסורא דאורייתא הוא - אבל האי דכוון מלאכתו במועד, דלאו איסורא דאורייתא הוא דהא בלא מתכוין מותר לגמרי:
ואם תמצי לומר מכר עבדו לעובד כוכבים ומת - קנסו בנו אחריו.
מכר עבדו לעובד כוכבים - קנסוהו רבנן ויצא לחירות, דאי ברח מן העובד כוכבים אין ישראל יכול לכופו לעבודתו, ואם מת אין בניו יכולין לכופו:
משום דכל יומא מפקע ליה ממצות.
דכל יומא מפקע ליה ממצות - דכל זמן שהוא ברשות העובד כוכבים אינו עוסק במצות:
הכא מאי?
גברא קניס רבנן, והא ליתיה.
גברא - דנתכוון לעשות מלאכה קנסו רבנן שלא ליהנות ממנה:
או דלמא, ממונא קניס רבנן, והא איתיה?
ממונא קנסוה רבנן - ואפילו בניו אין יכולין ליהנות ממנה:
א"ל: תניתוה.
שדה שנתקווצה בשביעית - תזרע למוצאי שביעית.
שנתקווצה - ניטלו ממנה קוצים שבה:
נטייבה
נטייבה - נזבלה שהוליך הזבל בעגלות ומשאות:
או נדיירה
נידיירה - על ידי דיר בהמה. לזבלה עבודת קרקע היא. (נזדבלה) כל הני מדרבנן נינהו ואעפ"כ קנסו דלא תזרע למוצאי שביעית:
- לא תזרע למוצאי שביעית.
ואמר ר' יוסי בר חנינא: נקטינן הטיבה ומת - בנו זורעה.
אלמא לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן.
ה"נ לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן.
אמר אביי: נקטינן: טימא טהרותיו,
טימא טהרותיו - של חבירו קנסו דחייב לפרעו:
ומת - לא קנסו בנו אחריו.
מאי טעמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק.
היזק שאינו ניכר הוא - דהא בעיניה הוא:
לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן:
משנה
אין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד,
או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל[1]:
גמרא
בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכר פעולה שאין לו מה יאכל
שכר פעולה שאין לו מה יאכל - שאין לו לפועל מה יאכל:
מהו?
מהו - שיתן לו מלאכה ולשוכרו כדי שיהא לו מה לאכול:
א"ל: תנינא: או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
לאתויי מאי?
לאתויי מאי - אי למוכר הא תני ליה לצורך המועד, אלא לאתויי שכר פעולה שאין לו מה יאכל דמותר:
לאו לאתויי שכר פעולה.
א"ל: לא. פרושי קא מפרש.
פרושי קא מפרש - לצורך המועד כיצד כגון שאין לו למוכר מה יאכל ולעולם לא תיפשוט מינה לשכר פעולה:
איתיביה אביי: אין כותבין שטרי חוב במועד.
ואם אינו מאמינו
ואם אינו מאמינו - מלוה ללוה:
או שאין לו מה יאכל - ה"ז יכתוב.
שאין לו מה יאכל - לאתויי מאי?
שאין לו מה יאכל לאתויי מאי - אם משום לוה הא קאמר אם אינו מאמינו מותר והכא לא מצי לתרוצי פרושי קא מפרש דהכי מיתרמי מילתא דאם אינו מאמינו שאין לו מה יאכל לאו מילתא היא דהא מותר בלאו הכי:
לאו לאתויי שכר פעולה.
לאו לאתויי שכר פעולה - שאין לו לסופר מה יאכל שרי בחולו של מועד:
שמע מינה.
מותיב רב ששת.
וחכ"א: שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות.
החייטין, והספרין, והכובסין.
החייטין - שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד.
הספרין והכובסין - שכן הבאין ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין לספר ולכבס בחולו של מועד.
ואי ס"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי - כל מלאכות נמי לישתרו? דהא איכא שכר פעולה שאין לו מה יאכל?
כל מלאכה נמי תשתרי - בערב הפסח דהא אישתרי שכר פעולה בחולו של מועד אלא תיפשוט מיניה דשכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור בחולו של מועד:
מתקיף לה רב פפא:
מתקיף לה רב פפא - אדרב ששת פריך מדפריך מהאי דתנן שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים כו' אלמא סבר כל מלאכה שרשאי אתה לעשות בחולו של מועד עושין אותה בערב הפסח:
אלא מעתה בנין לישתרי, שכן כותל הגוהה לרה"ר סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה?
א"כ בנין לישתרי - בערב הפסח דהא כותל הגוהה לרה"ר מותר לבנותו בחולו של מועד:
מתקיף לה רבינא:
מתקיף לה רבינא - סבר נמי כרב פפא:
אלא מעתה לבלר לישתרי? שכן: כותבין קידושי נשים גיטין ושוברין?
ה"ג אלא אמר רב אשי:
אלא אמר רב אשי: מועד אארבעה עשר קא רמית?
מועד - משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן.
ארבעה עשר - משום צורך יום טוב הוא
משום צורך י"ט - שרי כגון הני ג' אומניות ותו לא. והוא הדין אם אין לו מה יאכל דאין צורך י"ט גדול מזה:
- מידי דצורך יו"ט שרו רבנן, מידי דלאו צורך יום טוב לא שרו רבנן:
משנה
אין מפנין מבית לבית.
אבל מפנה הוא לחצרו.
אבל מפנה הוא לחצרו - והא משמע ליה עכשיו שמביא מבית שבחצר אחרת לחצרו:
אין מביאין כלים מבית האומן.
אם חושש להם
אם חושש - שמא יגנבו:
מפנן לחצר אחרת:
גמרא
והאמרת רישא אין מפנין כלל?
והא אמרת רישא אין מפנין - מבית לבית:
אמר אביי סיפא אתאן לבית שבחצר:
סיפא אתאן לבית שבחצר - והכי קתני מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו: בדיק לן אי ידעינן לתרוצי:
ואין מביאין כלים מבית האומן:
אמר רב פפא בדיק לן רבא.
תנן: אין מביאין כלים מבית האומן.
ורמינהו: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע"פ שאינן לצורך המועד?
ושנינן ליה: כאן בארבעה עשר,
בי"ד - מוליכין ומביאין כלים:
כאן בחולו של מועד.
בחולו של מועד - אין מביאין:
איבעית אימא: הא והא בחולו של מועד.
כאן במאמינו,
כאן במאמינו - לאומן אין מביאין דשלא לצורך הוא:
כאן בשאינו מאמינו.אין מאמינו - מביאין:
אין מאמינו - מביאין: