Video part 1  Video part 2   Video part 3  Video part 4  Video part 5   Video part 6

בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז* ה'תשל"ו

נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה^[1], ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל הגאולה והשמחה במאמרו (ד"ה זה^[2]) פי' הת"י יהבתא לדחליך נסא לאתנסאה בי' (מלשון נסיון) מן בגלל קושטי' דאברהם לעלמין. והנה פסוק זה אמרו דוד נעים זמירות ישראל^[3] בשם כאו"א מישראל^[4]. שמזה מובן, דכל הפרטים שבכתוב זה ישנם ג"כ אצל כאו"א מישראל^[5]. וכמובן ג"כ מפי' התרגום דמפני קשט סלה היינו קושטי' דאברהם, וידוע^[6] דבחי' האבות ישנה אצל כאו"א, דאין קורין אבות אלא לשלשה^[7], ראש צורים גו'^[8], ובפרט אברהם שהוא ראש לאבות^[9]. ומזה מובן דגם מש"נ נתת ליראיך גו' (שהטעם ע"ז הוא מפני קשט סלה) קאי ג"כ על כאו"א מישראל, וכמ"ש^[10] ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', דלגבי בחי' משה שבכאו"א יראה היא מילתא^[11] זוטרתא^[12]. וי"ל שלכן כאו"א מישראל, גם אשר בשם ישראל יכונה^[13], נקרא ליראיך. וז"ש נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה, שהקב"ה נותן לכאו"א מישראל נס להתנוסס (מלשון נסיון), כי בכאו"א ישנו הקושטי' דאברהם.

ב) וממשיך בהמאמר, וידוע דאברהם אבינו ע"ה פתח הצנור^[14] דמסירת נפש. ויש לומר שבזה מבאר טעם הדבר שעבודת הנסיונות קשורה עם קושטי' דאברהם דוקא. דלכאורה הרי עיקר עבודת אברהם לא היתה בענין דליראיך, עבודת היראה, כ"א בהאהבה וכמש"נ^[15] אברהם אוהבי, ע"ז מבאר שאאע"ה פתח הצנור דמס"נ, שעבודת הנסיונות היא ע"י מס"נ דוקא, דמס"נ היא שלימות ענין היראה והביטול^[16]. וז"ש^[17] לאחרי נסיון העקידה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. והנה זה שעבודת הנסיונות היא ע"י מס"נ דוקא, הכוונה בזה היא לדרגא נעלית שבה. דהנה כללות העבודה בתומ"צ צ"ל מיוסדת על עבודה דמס"נ, וכדאיתא בתניא^[18] הטעם למה צוה משה רבינו ע"ה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש כו' משום שקיום התומ"צ תלוי בזה שיזכור ענין המס"נ כו', וכן כללות עסק התומ"צ והתפלה אצל הנשמה הוא ענין של מס"נ כו' כיון שאינה מהרהרת בצרכי הגוף כו'^[19], אבל מ"מ עבודתו בגלוי אינה ענין של מס"נ, כ"א עבודה דתומ"צ, שמקיים המ"ע בכל פרטיהן ונזהר במל"ת בכל פרטיהן, שמזה מובן שאין זה עבודת המס"נ כמו שהיא לעצמה, אלא כמו שהיא קשורה עם עבודה דתומ"צ ומלובשת בה, שהיא עבודה ע"פ טו"ד. וי"ל שבכחות הנפש הו"ע העבודה מצד מקיף הקרוב השייך לפנימי ומתלבש בו, ע"ד כח הרצון שמתלבש בחכמה, ועל ידה בכללות כח השכל ומדות, כחות הפנימיים של האדם, משא"כ עבודת הנסיונות היא ע"י עבודת המס"נ עצמה, ומה שנשתלשל מזה עניני עבודה בעשר כחות נפשו הוא ע"ד טפל ותוצאה מעיקר ענינו, שהו"ע המס"נ. וי"ל שבכחות הנפש היא בחי' מקיף הרחוק, בחי' יחידה שבנפש^[20]. ועפ"ז יש לקשר ב' הפירושים שבפסוק נתת גו' נס להתנוסס, א' ענין הנסיונות כפי' הת"י (כנ"ל), ב' ענין הנסים^[21], ונס להתנוסס הוא (ע"ד לשון חז"ל^[22]) נס בתוך נס, כי עבודת הנסיונות היא מצד בחי' נס בתוך נס שבנפש, בחי' יחידה.

Part 2

ג) וזהו ג"כ מה שממשיך בהמאמר דתחלת עבודת אברהם היתה הכרת אלקות מעניני עולם, וכדאיתא במדרש^[23] משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה כו', כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, דיש לפרש דהענין דאני הוא בעל העולם שנתגלה לאברהם הו"ע הניצוץ בורא המתלבש בניצוץ נברא, שהניצוץ נברא שבו מתלבש הניצוץ בורא הו"ע יחידה שבנפש כמבואר בע"ח^[24]. והכרת אלקות זו פרסם ג"כ בכל העולם, וכמ"ש^[25] ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם א"ת ויקרא אלא ויקריא^[26], שהקריא זה בכל העולם דיש בעה"ב לבירה זו, וכמבואר בכ"מ^[27] הדיוק בלשון א-ל עולם, ולא א-ל העולם, דהיינו לא שאלקות הו"ע בפ"ע ועולם ענין בפ"ע אלא שאלקות מושל ושולט על העולם, כ"א שעולם ואלקות כולא חד, דאין עוד מלבדו^[28]. וזהו הקשר בין הכרת אלקות דאברהם לעבודת הנסיונות שלו, כי עבודת הנסיונות היא ע"י מס"נ שמצד יחידה שבנפש. שזהו ג"כ מה שמס"נ דאברהם לא היתה כמס"נ דר"ע שאמר^[29] מתי יבוא לידי ואקיימנו, כ"א שכל ענינו הי' לפרסם אלקותו ית' בעולם^[30], אלא שאם צריך מס"נ ע"ז הי' מוכן לזה. והיינו כי אאע"ה לא הי' מציאות לעצמו, ואנכי עפר ואפר^[31], שזהו"ע המס"נ שמצד בחי' יחידה. ודוקא מצד ביטול זה בא לידי תוקף הכי גדול, ועד שאף שאחד הי' אברהם^[32], וכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד^[33], מ"מ וירש את הארץ[32], שפרסם אלקותו ית' בכל העולם, שעי"ז בונים את העולם שיהי' דירה לו ית' בתחתונים^[34].

ד) והנה טעם הדבר שעבודת הנסיונות היא ע"י מס"נ דוקא, מבאר בהמאמר^[35] כי בנסיון הניצוץ אלקי מוסתר ונעלם ביותר. ומבאר בהקדם ההפרש שבין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות (כי אף שגם הנסיונות הם מעבודת הבירורים שבשבילה ירדה הנשמה למטה^[36], מ"מ יש הפרש ביניהם), דבעבודת הבירורים ההתעסקות היא עם הדבר המתברר, וכמו מאכל גשמי שהניצוץ הוא בהמאכל המתברר והבירור הוא ע"י ההתעסקות בו (וכן הוא גם בכללות צרכי האדם שנקראים בשם אכילה^[37]), משא"כ בנסיון שאופן בירורו הוא לא ע"י ההתעסקות בהדבר כ"א ע"י התעסקות האדם עם עצמו. והענין הוא, דהנה עבודת הבירורים היא בדרך מלחמה, דנהמא אפום חרבא ליכול^[38]. שזהו ע"י הקדמת התפלה וכמ"ש^[39] בחרבי ובקשתי ות"א בצלותי ובבעותי, וכמבואר בכ"מ^[40] בענין ברכות ק"ש (שהן ההקדמה לק"ש, ואהבת גו', כללות ענין התפלה^[41]) שהיא התבוננות בשרש נה"ב והבירורים כו', שעי"ז הוא מבררם כו'. ולכן היא עבודה בדרך מלחמה והתלבשות בהמתברר שמתבונן בשרשו ועי"ז מברר אותו. ועד"ז הוא בכללות העבודה דתומ"צ, שהיא ע"י מלחמה עם היצה"ר, שצריך לטעון (אויס'טענה'ן זיך) וללחום עמו בכל מיני תכסיסי מלחמה כו' ובהתבוננות בכמה דרכים איך לנצחו. משא"כ בענין הנסיונות הרי העבודה בהם אינה ע"י שמעלה אותם, כ"א בדרך דחי' וביטול. והוא ע"ד ההפרש שבמצוות גופא בין מ"ע ומל"ת. דמ"ע ענינם עשי' ופעולה, והיינו שמתעסק עם הדבר שבו מקיים המצוה (מיטן ענין און אין דעם ענין), אבל מל"ת ענינם סור מרע^[42], שסר מן הרע ודוחה אותו.

Part 3

ה) והנה עם היות שאופן העבודה דמל"ת הוא ע"י דחי' וביטול, מ"מ, בזה משתווה להעבודה דמ"ע, דשניהם הם בענין של מציאות שחל עליו הגדר דעשי' והעדר העשי', אלא שבמ"ע הוא מצווה על העשי' ובמל"ת על העדר העשי'. ולכן גם ההתעסקות במל"ת היא לא רק בהאדם עצמו, כי אם גם בהמתברר. דעם היות שעיקר עבודת מל"ת היא בזה שמושל ושולט על יצרו שלא יאכל וכיו"ב, שזהו בדרך דחי' וביטול, מ"מ, מכיון שעבודתו היא עם דבר שיש לו מציאות בגשם וחומר, הרי יש לו שייכות, בדרך שלילה עכ"פ, להדבר המתברר. משא"כ עבודת הנסיונות שהיא בענין (בלשון המאמר^[43]) שאינו דבר מצד עצמו רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולכן ההתעסקות של האדם היא עם עצמו, לעורר את הכח העצמי שבו שהוא התוקף לעמוד נגד הנסיון, ולא להתפעל ממנו כלל, ועד שאינו נכנס בטענות ומענות ורק עומד בתוקף שאחרת אי אפשר ומבטל הנסיון מכל וכל. וע"י תוקף זה מתבטל הוא באמת כי מתגלה אמיתית הדבר שהוא ענין שאין לו מציאות, וכל מציאותו היא רק כדי שיתגלה אצל האדם עצם נפשו, שהוא הרצון הפנימי שלו שלמעלה מהתלבשות בכלים. וע"ד הנסיון דאברהם בנסיון העקידה (שעיקר פתיחת הצנור דמס"נ ע"י אברהם הי' בהנסיון דעקידה^[44]), שעיקר הנסיון הי' בענין הזריזות, וכמבואר באגה"ק^[45]דזריזותי' דאאע"ה היא העומדת לעד לנו כו' עד עולם. וכמארז"ל^[46] דנעשה לפניהם נהר גדול כו' ומ"מ לא נתפעל אברהם והלך למלאות שליחותו של הקב"ה, וירד לתוך המים כו', ועי"ז נתבטל מציאות הנהר, כי ע"י התוקף שלו נתגלה האמת שכל מציאותו של הנהר היתה רק כדי לנסותו כו'. וכן לאח"ז (בנסיון העקידה עצמה) דא"ל הקב"ה לא אמרתי לך כו' אסקתי' אחתי'^[47]. ועד"ז היתה גם ההנהגה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה והגאולה בישבו במאסר (כמסופר ברשימותיו^[48] ושיחותיו^[49]), שהחליט בתחלתו להיות עז ותקיף בלי חת ולא להתחשב כלל עם המצב כו', וכך היתה הנהגתו כל ימי שבתו במאסר, ועי"ז, הנה לא זו בלבד שהנהגה זו נתנה לו התוקף לעמוד נגד כל הקשיים וההעלמות וההסתרים של המאסר (שההעלם והסתר הי' לא רק על ענינים גשמיים שלו, כ"א גם על עניניו הרוחניים, וכמודגש שבעת ישיבתו במאסר לא היתה האפשריות להתעסק בהפצת היהדות והמעינות), הנה עוד זאת, שעי"ז נתבטל ההעלם והסתר. דעם היות שלכתחלה הי' נראה שהם מציאות חזקה וגדולה (כמסופר ברשימותיו), הנה ע"י התוקף שלו נתבטלו ממציאותם, ועד שנשתחרר באופן גלוי לעין כל. ועי"ז נעשה גם יתרון בבעל השמחה והגאולה עצמו, וע"ד שהי' בהענין די"ט כסליו, דע"י המאסר והגאולה נעשה עילוי בנוגע לחסידות כמבואר בכ"מ^[50], עד"ז גם כאן^[51] שנעשה עילוי בבעל השמחה והגאולה כנ"ל, שנתרבה העבודה דהפצת התורה ביתר שאת מכמו שהיתה לפנ"ז, ועד שהתחיל עי"ז בפועל ענין ההפצה בכל העולם כולו, ובאופן דמעתה ועד עולם^[52]. וע"ד מה דאיתא בגמרא^[53] דכאשר ישנם ג' דורות עוסקים בתורה שוב אין התורה פוסקת מזרעו כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, עד"ז בענינינו, שכבר ישנם (כתוצאה מהגאולה די"ב-י"ג תמוז) ג' דורות של לומדי תורה ומקיימי מצוותי', ועוד יותר מחבבי תורה ומצוותי' (שעי"ז קיום המצוות שלהם הוא בהידור^[54]). שכל זה הוא ע"י שעמד בתוקף הכי גדול למעלה מכל חשבונות, שעי"ז ביטל הנסיון באופן הכי נעלה. ומכיון דבתר רישא גופא אזיל^[55], הרי כן צריך להיות גם בעבודת כאו"א, שנלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו^[56], לעמוד בתוקף שלא להתפעל משום מניעות ועיכובים בעבודת ה', כי מאחר שהולך למלאות שליחותו בעלמא דין, הרי אין להנסיון מציאות, ורק מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם^[57], וע"י התוקף ומס"נ מתבטל הנסיון.

ו) ולהבין כ"ז בפרטיות יותר, יש להקדים תחלה כללות ענין ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא^[58]. דהנה הנשמה קודם ירידתה למטה טהורה היא^[59], ויש בזה כמה פירושים^[60], א' דקאי על עולם האצילות, ב' טהירו תתאה, ג' טהירו עילאה. וירידתה היא למטה ביותר, לא רק לעולמות בי"ע, עלמין דפרודא בכלל, כ"א לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו^[61], שרובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה^[62], עד שמעשה עוה"ז קשים כו' (כמבואר בתניא^[63] בשם הע"ח^[64]), ועוד זאת, דהעבודה בעוה"ז גופא היא בהמטה מטה ביותר, במקום דלמצרים ירדתם ובאופן דיצה"ר יש ביניכם^[65], שצריך ללחום עם היצה"ר והיום אומר לו עשה כך ולמחר כו' עבוד ע"ז^[66], שהוא ההיפך של אנכי ולא יהי' לך (השרש לרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, כמבואר בתניא^[67]), אלא שירידה זו צורך עלי'^[68]. כי אף שהנשמה לא ירדה לתקן עצמה כו' אלא לתקן גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם (כמבואר בע"ח^[69] הובא בתניא^[70]), אבל מ"מ, ע"י ירידת הנשמה למטה הרי היא מתעלית לבחי' נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה^[71], שלמעלה גם מטה"ע. ועוד יותר, לבחי' שאין לה ערך ושייכות לענין של השתלשלות ודרגא ומעלה, עד שאין שייך לומר אפילו זה שיש בה מעלה לגבי סדר השתלשלות, כ"א בלשון הידוע^[72] לאשתאבא בגופא דמלכא, בעצמותו ומהותו ית'^[73]. ובלשון הזהר במ"א^[74], בבחי' זו דלא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו (שלמעלה גם מתומ"צ). והעלי' היא ע"י העבודה בתומ"צ, דאני נבראתי לשמש את קוני^[75], וכמ"ש^[76] ויניחהו גו' לעבדה ולשמרה, לעבדה אלו רמ"ח מ"ע ולשמרה אלו שס"ה מל"ת^[77] (דכל מקום שנאמר השמר כו'אינו אלא בל"ת^[78]), וצ"ל לזה הקדמת התורה דגדול לימוד שמביא לידי מעשה^[79]. וגם ניצוח היצה"ר הוא ע"י התורה כמארז"ל^[80] בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו'. וז"ש סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, דקאי על מ"ע ומל"ת ותורה, כמבואר בלקו"ת פרשתנו (בלק)^[81].

Part 4

ז) אמנם צלה"ב טעם הדבר, שדוקא ע"י עבודת הנשמה למטה הרי היא מתעלית לבחי' נעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה, ועד לעלי' כזו שהיא שלא בערך מדריגתה הקודמת. והענין הוא^[82], כי הניצוצות שבענינים הגשמיים שרשם בעולם התוהו שלמעלה מעולם התיקון. וכמש"נ^[83] כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. ומפרש האריז"ל^[84] דמוצא פי ה' שבלחם הוא הניצוץ אלקי שבו. ואף שגם בהאדם ישנו מוצא פי ה' המחי' אותו, מ"מ צריך להמוצא פי ה' שבלחם דוקא, כי כל הגבוה יותר יורד למטה יותר^[85]. וכמשל האבן הנמצאת בראש החומה, הנה כאשר היא נופלת למטה ה"ה נופלת בריחוק יותר מן החומה מהאבן הנופלת מאמצע החומה כו'^[86]. ולכן, מכיון שהמוצא פי ה' שבלחם נפל למטה יותר מהמוצא פי ה' שבאדם, שהרי הלחם הוא מצומח, ובפרט שבעת האכילה כבר אינו צומח כ"א דומם (ועוד זאת, שאכילת לחם היא עם מלח^[87] שהוא דומם), והאדם הוא מדבר, הרי זה גופא הוכחה שהניצוצות הנמצאים בהלחם שרשם הוא למעלה מהמוצא פי ה' שבאדם, גם מאדם העליון, בחי' תיקון. ולכן דוקא על ידם יחי' האדם, האדם שלמטה, ו(עי"ז) האדם העליון כביכול^[88]. ולהעיר מעוד ענין בזה, המבואר במ"א^[89] בארוכה ההפרש שבין עולם התיקון לעולם התוהו, דשניהם נתהוו ברצון העליון, אלא שבעולם התיקון הוא באופן דדין הניין לי'⁹⁰, ובעולם התוהו הוא באופן דדין לא הניין לי'^[90]. והיינו, דבעולם התוהו ישנו הרצון העליון, אלא שהוא בהעלם והסתר, ובגילוי הו"ע של היפך הרצון דדין לא הניין לי'. ולכן משתלשל מזה למטה, שהענינים שנתהוו מעולם התוהו, עם היות שבגילוי הם ענינים של היפך הקדושה דדין לא הניין לי', מ"מ, גם בהם ישנם ניצוצות דקדושה, ואדרבה, דוקא בהם ישנו תוקף, של אורות דתוהו. וזהו מה שע"י ירידת הנשמה למטה ה"ה מתעלית לבחי' נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, שזהו מצד הבירורים של הניצוצות דעולם התוהו, שעי"ז יורש האורות דתוהו, שזהו"ע מורשה קהלת יעקב^[91].

ח) והנה, עפ"י הכלל הנ"ל דכל הגבוה יותר נופל למטה יותר מוכרח לומר, שגם בניצוצות דתוהו גופא, כל מה שנפל למטה יותר שרשו ממקום גבוה יותר. שמזה מובן שיש מעלה בהבירורים שע"י מל"ת על הבירורים דמ"ע, דעם היות שגם הניצוצות שבדברים גשמיים שבהם הוא קיום מ"ע שרשם מעולם התוהו, מ"מ אין הנפילה בהם כ"כ, שהרי הן עניני היתר שמק"נ. משא"כ במל"ת, שהן בענינים שהן אסורים וקשורים בידי החיצונים^[92], הרי זה גופא הוכחה ששרש הניצוצות המלובשים בהם הוא למעלה יותר. שלכן ע"י העבודה דמל"ת, גם בתחילת העבודה שאינו מהפך את הזדונות לזכיות ורק דוחה אותם, נמשך אור נעלה יותר מכמו בהעבודה דמ"ע. וכמבואר בלקו"ת^[93], דמ"ע שייכות לו"ה, בחי' והנגלות^[94], ול"ת לי"ה, בחי' הנסתרות לה"א^[94] (וגם – י"ה הוא שם קדוש בפ"ע^[95]), שהחילוק ביניהם הוא חילוק שבאין ערוך. ובכללות הוא ההפרש בין אור פנימי לאור מקיף, דמ"ע ממשיכות אור פנימי שהוא אור המתלבש בכלים, ומל"ת ממשיכות אור מקיף שלא יכילנו הכלי. והנה מעלה זו במל"ת לגבי מ"ע הוא גם כאשר העבודה בעניני ל"ת היא רק באופן של דחי'. ועאכו"כ כאשר העבודה בהם היא באופן שמהפך הזדונות לזכיות, שאז ממשיך אור שלמעלה באין ערוך גם מהאור הנמשך ע"י מל"ת באופן של דחי'. וכמובן מזה שענין זה דזדונות נעשו לו כזכיות הוא רק ע"י עבודת התשובה^[96], שהרי העבודה הרגילה (תמידים כסדרם) בענינים אסורים היא רק בדרך דחי'. וההפרש שבין ב' עבודות אלו הוא חילוק שבאין ערוך, כמובן מכ"מ, שההפרש ביניהם הוא כערך הגבול לגבי הבל"ג. וכמו שהוא בענין הזמן, דעבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא^[97], למעלה ממדידה דזמן, משא"כ עבודה הרגילה היא מדודה בהמשך ושטח של זמן^[98] (ובדרך ממילא גם במקום^[99]).

Part 5

ט) והנה אף שהנפילה בהניצוצות שבמל"ת היא בענינים שאסורים וקשורים בידי החיצונים, מ"מ יש להם מציאות, שלכן שייך בהם ענין של עבודה, עכ"פ ע"י שלילה ודחי', וכמשנת"ל. ולכן גם האור הנמשך ע"י מל"ת, אף שהוא אור מקיף, בחי' י"ה דשם הוי', מ"מ הרי גם הי"ה של שם הוי' הוא אותיות של שם הוי', שאותיות ענינם גילויים^[100] (אלא שבאותיות גופא יש הפרש בין ו"ה דשם הוי' שהוא דוגמת אור פנימי, לי"ה דשם הוי' שהוא דוגמת אור מקיף). משא"כ נסיונות, הם בדברים שאין להם מציאות. דהנה הגם שהענינים שבהם הוא קיום מל"ת הם ענינים של קליפה, מ"מ, אין הכרח לומר שזהו כל מציאותם לנגד לקדושה. והא ראי' שישנם כמה ענינים שאסורים רק באכילה ומותרים בהנאה^[101] (דעי"ז אפשר להעלותם לקדושה^[102]), ועד כאלו שמוכרחים בהנאתם^[103]. ועד"ז ישנם כו"כ דרגות וחילוקים בענינים אסורים שאינם מנגדים לרצון ה' בכל עניניהם ובכל פרטיהם. ויתירה מזו, שלפעמים גם הדבר איסור עצמו נעשה היתר, וע"ד משארז"ל^[104] דבעת כיבוש הארץ (ועד"ז במלחמה דוגמתה^[105]) הותרו להם גם קדלי דחזירי^[106], שזה נעשה דם ובשר כבשרו, ובכח זה הי' כיבוש הארץ (שלכן הותר להם, כמבואר בספרי הפשטנים), היינו שמסייע לקדושה. משא"כ בנסיונות, שמציאותם היא שהועמד דבר להעלים ולמנוע עבודת ה', ולולא זה אין לו מציאות, אפילו לא באופן של דמיון. ומכיון שהנפילה היא למטה מטה ביותר, בענינים שכל מציאותם היא רק לנגד לרצון ה', הרי מובן, ששרשם הוא ממקום נעלה יותר. ולכן ע"י עבודת הנסיונות, שהירידה היא למטה מטה, עי"ז מתעלה האדם בעילוי למעלה מעלה יותר.

י) והנה כל עניני קדושה נמשכים על ידי עבודה דוקא (ולא באופן של נהמא דכסופא^[107]), שמזה מובן, דהעילוי שבעבודת הנסיונות על העבודה דמ"ע ומל"ת הוא לא רק מצד שרש הניצוצות שבהם, כ"א גם מצד ההשתדלות ועבודת האדם בעבודה זו. דכשם שאינה דומה העבודה וההשתדלות בקיום מ"ע להעבודה שבמל"ת, שהרי כדי להזהר שלא לעבור על מל"ת צריך לעשות סייגים וכו'^[108], וקדש עצמך במותר לך^[109], עד"ז אינה דומה ההשתדלות בקיום מל"ת לגבי ההתגברות ותוקף ואומץ שצ"ל בעבודת הנסיונות. וי"ל דזהו משארז"ל^[110] לגבי נסיון העקידה, שזהו נסיון הראשון שנזכר בפירוש בכתוב, דהאלקים נסה את אברהם^[111], שהקב"ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים. והיינו, כי בט' נסיונות הראשונים לא הי' בזה עדיין שלימות העבודה וההשתדלות דנסיונות, שלכן לא נזכרו בפירוש בתושב"כ, כי בכתב ובגילוי עדיין אין זה שלימות ענין הנסיון. ועי"ז שעמד בנסיון זה ה"ז משלים ומאמת כל עבודת אברהם (גם עבודתו שלפנ"ז). שזהו מפני קשט סלה ופי' בת"י בגלל קושטי' דאברהם לעלמין, שהוא האמת שנתגלה ע"י עבודת אברהם. וזהו שמבאר בהמאמר, שבכדי לעמוד בנסיון אינו מספיק העבודה שע"פ טו"ד, ואפילו לא עבודה ע"פ טו"ד המיוסדת על מס"נ, כ"א צ"ל עבודה שכל ענינה הוא מס"נ. והענין הוא, דמכיון שההתעסקות בנסיונות הוא בענין שאין לו מציאות, ומציאותו היא רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע כנ"ל, לכן גם אופן הבירור שלו הוא לא ע"י עבודה שנותנת מציאות ותפיסת מקום להמתברר, כ"א בעבודה שמבטלו מכל וכל^[112]. דהנה בעבודה שע"פ טו"ד, אפילו טו"ד דקדושה של נפה"א, מכיון שקשורה בשקו"ט והסברה בשכל, הרי זה גופא מורה שישנה מציאות המנגדת שלוחם עמה, ולכן לא תספיק עבודה זו בשביל הנסיונות שעל ידה הוא בירור ענינים שאין להם מציאות. כ"א הוא ע"י מס"נ בתוקף גדול, שאינו נכנס לשום שקו"ט וחשבון, ומבטל הנסיון מכל וכל כאילו שאין שום מציאות שצריך ללחום עמה כו'. ולכן עבודה זו היא (במקיפי הנפש גופא) מבחי' היחידה שבנפש כנ"ל, כי דוקא מצד בחינה זו אין מקום לשום מציאות כ"א של קדושה, ושאר הענינים הם דמיון בעלמא, וגם המציאות של הדמיון הוא רק בשביל הקדושה, כדי שע"י יתעלה האדם בעילוי גדול יותר, שלמעלה גם מן העלי' שנעשית ע"י העבודה דמ"ע ומל"ת, עד שהוא גם למעלה מן העבודה (בעניני ל"ת) דזדונות נעשו לו כזכיות, שהיא עבודת התשובה, ותשובה מאה"ר בכלל^[113].

Part 6

יא) והנה גם בנסיונות גופא ישנם כמה דרגות. דכמו שבענין הנסים יש כמה דרגות זו למעלה מזו (נס, נס בתוך נס וכו'), עד"ז הוא בנסיונות שיש בהם כמה דרגות זו למטה מזו, וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ בד"ה אחרי ה"א גו' (שנדפס בסוף סהמ"צ שלו^[114]) כמה דרגות בזה. ובכללות הוא, כמו שמביא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו ד"ה נתת ליראיך נס להתנוסס^[115] את מאמר המדרש^[116] בא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסין ע"י הקב"ה שנאמר והאלקים נסה את אברהם כו' אבל אחרונים נתנסו ע"י אוה"ע כו'. שבהנסיונות שע"י אוה"ע הרי ההעלם וההסתר הוא גדול יותר מנסיונות סתם. שלכן כדי לעמוד נגד נסיונות אלו הוא ע"י דרגא נעלית יותר בביטול ומס"נ גופא. וי"ל שזהו מה שעיקר ענין הנסיונות הוא בדורות האחרונים דוקא^[117], ובעיקר בדרא דעקבתא דמשיחא, שאזהחושך הוא כפול ומכופל, והעבודה היא במס"נ. וכמבואר במאמרי רבותינו נשיאינו^[118], ובמיוחד במאמרי בעל הגאולה והשמחה^[119], בפירוש הכתוב^[120] והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שבעיקר הי' זה מפני דרא דעקבתא דמשיחא, שגדלו ההעלמות וההסתרים, ובכ"ז עומדים בתוקף עצום ולומדים תורה ומקיימים מצוות במס"נ, הנה מפני זה (בלשון המאמר^[121]) איז משה רבינו באַיי זיך אַראָפּ גיפאַלין. וע"ד המצב כמו שהי' בזמן המאסר באותה המדינה כו'. ועד"ז גם עתה, אף שלא ישנם בלבולים ומניעות כאלה ח"ו על קיום התומ"צ, בכ"ז הרי ישנם הנסיונות מצד ההרחבה והעשירות, שלפעמים מצד ההרחבה כו' הנסיון גדול ביותר^[122]. דהיצה"ר הוא אומן במלאכתו, שהיום אומר לו עשה כך כו', ומבלבל את האדם מעבודת ה' שעכ"פ לא תהי' בתכלית השלימות, כמאן דבעי למעבד^[123]. ועי"ז מוריד את האדם מדרגא לדרגא כו', בתחלה בענינים של התגברות^[124] דנפה"ב שמנוגה ואח"כ בעניני שוגג ואח"כ כו'. וכדי לעמוד נגד כל נסיונות אלו צריך האדם לעבוד עבודתו בתוקף גדול, ובלשון התניא^[125] ירעים עלי' בקול רעש כו' כמארז"ל^[126] לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו', שעי"ז מבטל כל מציאותו^[127], ואדרבה, נעשה מסייע דגם אויביו ישלים אתו זה הנחש^[128]. ומזה גופא שהעבודה דעקבתא דמשיחא היא קשה ביותר, הרי זה גופא הוכחה שישנם וניתנו הכחות ע"ז^[129], דאיני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן^[130] והיינו שניתן הכח לכאו"א לעורר התוקף שמצד עצם הנפש, ובאופן כזה שמאיר גם בכחות הפנימיים שלו, עד למחדו"מ שלו, שעי"ז הם כולם מסורים לה' לתורתו ולמצוותיו.

יב) וזהו מש"נ^[131] מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל הגאולה והשמחה במאמרו ד"ה וקבל היהודיםאת אשר החלו לעשות דשנת תרפ"ז^[132] (שמאמר זה אמרו עוד לפני מאסרו, במעמד ומצב של גזירות איומות בנוגע ללימוד התורה, ובפרט של עוללים ויונקים^[133]), דע"י עוז, אין עוז אלא תורה^[134], פועלים להשבית אויב ומתנקם. דהאויב הוא שונא הגלוי והנוקם הוא שונא נסתר ועולל עלילות כו' (שזוהי סכנה גדולה יותר מהאויב), וע"י עוז דתורה נעשה להשבית אויב ומתנקם. וענין עוז דתורה הו"ע התוקף, שאין מתחשבים עם המניעות וההעלמות וההסתרים כו', שע"י תוקף זה מבטלים כל הגזירות, ומתגלה האמת שרובם אין להם מציאות והם רק ענין של הפחדה בעלמא.

וההתחלה והיסוד של עוז דתורה הוא מפי עוללים ויונקים דוקא. דהנה כתיב^[135] תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שהתורה היא ירושה לכאו"א מישראל, וגם תינוק בן יומו יורש^[136], ויורש הכל כמש"נ^[137] תחת אבותיך יהיו בניך גו', שלכן גם עוללים ויונקים יש להם כל התורה בירושה. ואדרבה התורה אצלם היא היסוד כו' (יסדת עוז), וכמרז"ל^[138] אם אין גדיים אין תיישים. וכמו יסוד גשמי הנמצא בקרקע, שאין נוגע היופי שלו כו', כ"א החוזק ותוקף שלו, כי צ"ל חזק באופן כזה שיוכל להחזיק את כל הבנין, גם הגג שעל הבנין, כדי שהבנין יהי' איתן ועומד על עמדו, שכל הרוחות המנשבות בעולם לא יוכלו להזיזו ממקומו. וזהו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם, שע"י עוללים ויונקים דוקא, הבל התשב"ר^[139], שהוא היסוד של עוז דתורה, נעשה להשבית אויב ומתנקם.

יג) ויש לקשר ענין הנ"ל (שעבודת הנסיונות היא ע"י מס"נ דוקא, בחי' נס בתוך נס שבנפש) עם מש"נ בפרשת השבוע^[140] אך בגורל יחלק את הארץ. דחלוקת הארץ, שזה קאי על חלוקת הארץ שלמטה, ועל חלוקת הארץ שלמעלה, או בלשון מאמרי רז"ל (שהובאו במאמרי רבותינו נשיאינו^[141]) עוה"ב (דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב^[142] שנאמר^[143] ועמך כולם גו' לעולם ירשו ארץ), היא ע"י הגורל. כי בחי' הגורל שבנפש הו"ע העבודה שלמעלה מטו"ד^[144], ועוד יותר, למעלה גםמכח הרצון. וכמו גורל כפשוטו, שאינו תלוי כלל ברצונו של מטיל הגורל^[145]. ולכן ע"י בחי' הגורל דוקא היא חלוקת הארץ בכל הדרגות שבה כנ"ל, הן עוה"ב והן א"י כפשוטה (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו^[146]). דהנה כתיב^[147] ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שיש בזה ב' הקצוות. מצד אחד הוא למעלה ממדידות והגבלות הזמן, שה"ה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ולאידך, נמשך הוא ב(מדוה"ג ד)זמן, שלכן הוא רק עד אחרית שנה, ובשנה שלאח"ז מתחדש אור זה באור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה. ואור זה מתלבש בארץ שלמטה להחיות כו' כל משך שנה זו, וכמבואר בארוכה באגה"ק^[148]. ולכן חלוקת הארץ, שבה מאיר אור שלמעלה ממדוה"ג, היא ע"י בחי' הגורל דוקא.

יד) והנה בחי' זו ישנה גם במצוות, והם המצוות שאינן תלויין ברצונו של האדם^[149]. והענין הוא דהנה המצוות ענינם המשכת רצון העליון, וכלשון ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וציונו, שהמצוות הן ציווי הקב"ה להאדם, שכן הוא רצון העליון, וע"י קיום המצוה ה"ז מקדש את האדם. ובזה גופא ישנם ב' אופנים, מ"ע ומל"ת. דבמ"ע ההמשכה היא בגילוי משא"כ במל"ת, שלכן ברכת המצוות היא רק על מ"ע, כי ברכה ענינה המשכה וגילוי^[150]. אבל גם במל"ת ישנה המשכת הרצון, אלא שאינה באופן של ברכה והמשכה בגילוי, וע"ד המבואר בתו"א^[151] לענין הברכה על תפילין של ראש, דנחלקו הספרדים והאשכנזים אם יברכו עליהם ברכה מיוחדת, ומנהג ספרד שלא לברך דס"ל שאי אפשר להמשיך המקיף ההוא ע"י ברכה, כ"א נמשך מאליו^[152]. ועד"ז מל"ת שאין מברכין עליהם, כי ההמשכה היא מאלי' ומעצמה^[153]. ולמעלה יותר הם המצוות שאינן תלויות כלל ברצון האדם, ע"ד המצוה דנשיאות דכל הבורח מן הכבוד כו'^[154], ומצות שכחה. והטעם שאינן תלויין כלל ברצונו של האדם הוא לפי ששרשם הוא למעלה מבחי' רצון העליון. ובספירות הוא, שהמצוות בכלל הן מבחי' א"א, רצון העליון, ומצוות שאינן תלויין ברצון האדם שרשם מבחי' עתיק, שנעתק ונבדל מכל סדר השתלשלות, גם מבחי' א"א, וכמבואר בארוכה בלקו"ת ס"פ ברכה^[155]. וזוהי בחי' הגורל שבמצוות, שעל ידה נמשך אור נעלה יותר מהאור הנמשך ע"י מ"ע ומל"ת סתם.

ועד"ז ישנה בחי' הגורל בכאו"א מישראל. דכמו שנת"ל בענין הנסיונות, דנתת ליראיך נס להתנוסס גו' קאי על כאו"א מישראל, הנה כמו"כ הוא בבחי'הגורל, שישנה בכאו"א מישראל. וכמש"א^[156] אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, היינו שאצל כאו"א מישראל ישנם לא רק חלקנו כ"א גם גורלנו, שעי"ז הוא מיוחד עם הקב"ה. ועוד זאת, שבחי' זו באה לידי ביטוי בענין של מעשה בפועל. וע"ד המבואר באגה"ק^[157] בענין המצוה דהוה זהיר בה טפי^[158], שכאו"א מישראל יש לו מצוה מיוחדה שצ"ל זהיר בה טפי, והיא בחי' הגורל ממש. ועז"נ^[159] אתה תומיך גורלי, שבחי' הגורל היא מאתה, עצמותו ומהותו ית'. וכנ"ל דבחי' הגורל (באדם התחתון) היא למעלה מכחות הפנימיים שלו, שהם בחי' השתלשלות שבאדם, ולמעלה גם מבחי' המקיפים שבערך הפנימיים, שהו"ע הרצון, והוא ע"ד בחי' עתיק שנעתק גם מבחי' א"א. וזהו אתה תומיך גורלי, שהוא בחי' יחידה שבנפש, הניצוץ נברא שבו מתלבש הניצוץ בורא, שלכן נקראת בשם יחידה (וזה שמה אשר יקראו לה^[160]), כי היא (שם ו)כלי לבחי' יחיד^[161], שהוא הניצוץ בורא, העצמות של כאו"א מבנ"י.

טו) וזהו מה שממשיך בהכתוב^[162] למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. דמזה שאומר למען גו' מובן, שכתוב זה הוא המשך להכתוב הקודם נתת ליראיך נס גו'. והיינו דזה שנתת ליראיך נס להתנוסס גו', שהו"ע עבודת הנסיונות, הוא בכדי (למען) שיהי' יחלצון ידידיך הושיעה ימינך גו'. והענין הוא דהנה איתא במדרש^[163] עה"פ^[164] השיב אחור ימינו, דקאי על ימינו של הקב"ה, דבזמן הגלות נאמר השיב אחור ימינו, ובעת הגאולה אותה ימין שהיא משועבדת כו' גאלתי את ימיני כו' (ועי"ז נעשה ג"כ גאולת ימין של כאו"א מישראל). וזהו הקשר לענין הנסיונות, כי בחי' ימין נמשכת ע"י העבודה דגורל, וכמו שמביא במדרש שם (ע"ז שבעת הגאולה תהי' גאולת ימינו של הקב"ה) מש"נ בדניאל^[165] ואתה לך גו' ותעמוד לגורלך לקץ הימין. כי ימין שייכת להגורל. וביאור הענין הוא^[166], דאיתא במדרש שם שא"ל קץ הימים או קץ^[167] הימין, א"ל קץ^[167] הימין. ומבאר בהדרושים^[168] דימין קאי על ימין שבא"א, ולמעלה יותר, בחי' ימין שלמעלה מא"א (שהו"ע הרצון, כ"א), שהוא עתיק שכולא ימינא דלית שמאלא בהאי עתיקא^[169]. דבחי' זו ישנה גם בזמן הגלות וכמש"נ^[170] ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל, אלא שבזמן הגלות היא בבחי' העלם שאינהמאירה בגילוי בנפש האדם. אבל כאשר האדם עובד עבודתו מצד ימין שבנפשו, העבודה מצד עצם נפשו (שלמעלה מן הרצון, מקיף הקרוב), שהו"ע הגורל, הנה עי"ז ותעמוד לגורלך לקץ הימין, שגורל שבאדם ממשיך גורל שלמעלה, דאתה תומיך גורלי כנ"ל, שהוא בחי' עתיק. והנה ע"י ימין, עתיק, נעשה ג"כ הושיעה ימינך וענני, שנגאל הימין דהשיב אחור ימינו שהיתה משועבדת. וזהו הקישור שבין ב' הענינים שבקץ הימין, הא' ימין עצמה, שהיא עתיק כנ"ל, והב' קץ הימין דקאי על ספירת המלכות^[171] (שלכן נקרא קץ לשון סוף ותכלית, כי תכלית וסוף ההמשכה דבחי' ימין הוא במלכות^[172]), דספירת המלכות היא למטה מכל הספירות, עד שרגלי' יורדות כו'^[173], עד לירידה בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודוקא בעבודה זו לגאול קץ הימין מירידתה למטה בא לידי גילוי ימין דותעמוד לגורלך לקץ הימין, עתיק. וע"ד משנת"ל דדוקא בעבודת הנסיונות, שהיא בענינים תחתונים ביותר, ובעיקר בנסיונות דדרא דעקבתא דמשיחא, שאז חושך הגלות הוא כפול ומכופל, באה לידי גילוי העבודה שמצד יחידה. וזהו הקישור בין נתת ליראיך נס להתנוסס גו' ללמען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, כי ע"י עבודת הנסיונות נגאל הימין.

טז) ויש לקשר זה עם מ"ש במזמור תהלים^[174] שמתחילים לומר בי"ב תמוז שנה זו (תשל"ו)^[175], אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ומביא כ"ק אדמו"ר הצ"צ ברשימותיו לתהלים^[176] מה שארז"ל במדרש^[177], דאור זרוע לצדיק הוא האור שנברא ביום ראשון וגנזו לצדיקים לעת"ל (ועי"ז ולישרי לב שמחה, שהם הצדיקים שלבם ברשותם^[178]). ומדייק אור זרוע גו', זריעה דוקא. וע"ד זריעה גשמית, שצ"ל רקבון הגרעין, שזה דוקא מעורר כח הצמיחה שבארץ. שכח הצמיחה שבארץ הוא כח הא"ס, וע"י הצמיחה הוא גילוי כח הא"ס (כמובן מאגה"ק ס"כ). ועד"ז הוא ברוחניות, שע"י העבודה דביטול ומס"נ מגיעים לא"ס שלמעלה מהשתלשלות. וכמבואר במאמרים^[179] על הכתוב^[180] הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה, שהיא העבודה דתומ"צ בביטול (כענין הזריעה), הנה עי"ז דוקא ומלאו פני תבל תנובה גילוי כח הא"ס, וכמבואר ג"כ בהמשך כל הנהנה תרנ"ב^[181]. וע"ד משנת"ל שדוקא ע"י העבודה דנסיונות מגיעים לבחי' נס בתוך נס, עצמותו ומהותו ית'.

יז) וזהו ג"כ מש"נ^[182] וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, ואיתא במדרש^[183] עשר קרנות הן שנתן הקב"ה לישראל כו' כיון שחטאו ישראל ניטלו מהן וניתנו לעכו"ם כו'. דענין של קרן והגבהה שייך רק בישראל. אלא שמפני חטאינו (עכ"פ הענין דחטא ענין חסרון כמש"נ^[184] אני ושלמה בני חטאים) גלינו מארצנו, וכשזה קם זה נופל^[185], ואז קרני העכו"ם קיימות וקרני ישראל גדועים^[186] ר"ל. אבל ע"י לימוד התורה וקיום מ"ע ושמירת מל"ת, ובעיקר ע"י העבודה דמס"נ בענין הנסיונות, ובמיוחד בדרא דעקבתא דמשיחא שאז העבודה קשה ביותר כנ"ל, שעבודה זו היא מצד בחי' נס שבתוך נס שבנפש כנ"ל, הנה עי"ז נעשה תרוממנה קרנות צדיק, דלא רק שישנם הקרנות (שעי"ז כל קרני רשעים אגדע), כ"א שהם באופן של תרוממנה, נס בתוך נס, בחי' קץ הימין שלמעלה מימין דא"א. שזהו החידוש דגאולה העתידה על הגאולה דיצי"מ, דיציאת מצרים היתה ע"י זרועות דא"א^[187], שהן ב' בחי', זרוע ימין וזרוע שמאל, אבל תרוממנה קרנות צדיק הוא ימין דעתיק. ודוגמתו במצוות הן המצוות שאינם תלויין ברצונו של האדם, כנ"ל, ואדרבה, הרצון לנשיאות וכו' כנ"ל מבלבל לקיום מצוות אלו. ובעבודה הו"ע העבודה שלמעלה ממדוה"ג, שעומד בתוקף נגד ההעלמות וההסתרים ואינו משים לב אליהם, בחי' הגורל הנ"ל.

חי) והנה ע"י העבודה דגורל הנ"ל יחלק הארץ, היינו שנעשה נוסף על כיבוש הארץ, יחלק הארץ, שהו"ע ההתישבות. וכמו שאמרו רז"ל^[188] דוירשתה וישבת בה^[189] דהיינו לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, ואז הותחל עיקר ענין קיום המצוות התלויות בארץ. ועד"ז בענין ארץ שלמעלה, עוה"ב, שהוא שכר המצוות, דזה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא מצד זה שישנה בחינת הגורל דאתה תומיך גורלי אצל כאו"א מישראל. וגם מי שבגלוי אין ניכר אצלו ענין של טוב וקדושה, יש לו בחי' גורל בנפשו, ואדרבה יכול להיות שדוקא אצלו ישנה נשמה קדושה ביותר. ומשו"ז יכול להפוך את עצמו בשעתא חדא וברגעא חדא שיהי' בתכלית השלימות דקדושה. ויובן זה עפ"י המבואר בכ"מ^[190] בענין מה שאמר ריב"ז^[191] אינייודע באיזו דרך מוליכין אותי, דאף שעבודתו היתה באופן נעלה ביותר כמבואר בכ"מ^[192], בכ"ז אמר איני יודע כו', כי הי' מסופק אם עבודתו מצד עצם נפשו (בחי' הגורל הנ"ל) היא כדבעי, כי אין ראי' מעבודתו בכחות הגלויים להבחי' שלמעלה מטו"ד. ומרובה מדה טובה כו'^[193], דגם אצל מי שבכחות הגלויים שלו אין נראה שום ענין טוב, הנה אין מזה ראי' כלל על הבחי' שלמעלה מזה, ובמיוחד שעל כאו"א מישראל נאמר אשרנו כו' מה נעים גורלנו, הרי ברור שישנה בו נשמה גדולה ביותר, ויש לו הכח לאתהפכא ולהתגבר וכו' אפילו באם הי' אצלו ח"ו העלם והסתר של שכלו ומחדו"מ שלו במשך ימי חייו, וע"ד ראב"ד שקנה עולמו בשעה אחת^[194]. וכמו שהוא בענין חלוקת ארץ שלמעלה, עוה"ב, שהיא מצד בחי' הגורל שישנה אצל כאו"א מישראל, עד"ז הוא בענין כיבוש וחלוקת הארץ כפשוטה, שהיא מצד בחי' הגורל שישנה אצל כאו"א מישראל, שלכן א"י שייכת לבנ"י בברית עולם לזרעך אחריך לאחוזת עולם^[195], שהיא ירושה לנו מאברהם (מפני קשט סלה), מברית בין הבתרים. ארץ שבעה אומות, ונוסף ע"ז ירחיב ה"א את גבולך^[196], שהיא ארץ הקני קניזי וקדמוני^[197], כמפורש בברית בין הבתרים ועוד יותר, כמבואר במדרשי רז"ל^[198] שירחיב ה"א את גבולך היא עד להרחבה שלא בערך.

יט) וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה, דקושטי' דאברהם הוא באופן של סלה, לעלמין, דאפילו בסוף כל עלמין בדרא דעקבתא דמשיחא, ובזה גופא ברגעים האחרונים של הגלות, הנה עבודת ישראל היא מתוך מס"נ, בחי' נס בתוך נס שבנפש, דלא רק שיש אצלם ענין הקרנות, אלא עוד זאת, שהם באופן של תרוממנה קרנות צדיק (וכפירש"י דקאי על ישראל שהם שבחו של הקב"ה, צדיקו של עולם). ועי"ז יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, שגואלים הימין שבזמן הגלות היא באופן דהשיב אחור ימינו. והוא ע"י שמתגלה בחי' גורל אצל כאו"א, דותעמוד לגורלך לקץ הימין, בחי' אתה תומיך גורלי. ועי"ז נעשה (אך בגורל) יחלק את הארץ (ובב' הנוסחאות שבכת"י המאמרים^[199], יחלק ותחלק), חלוקת הארץ כפשוטה (דאין ענין יוצא מידי פשוטו), ולמטה מעשרה טפחים בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' כיבוש א"י השלימה, ולאח"ז כיבוש ארץ הקני הקניזי והקדמוני, ולאח"ז ירחיב ה"א את גבולך, נחלה בלי מצרים. ומכיון שכ"ז נעשה ע"י בחי' הגורל שהיא למעלה מטו"ד, לכן אין צורך כלל באריכות זמן כ"א בלשוןאדמו"ר הזקן^[200] דיום שכולו ארוך היינו שגם בתחלתו הוא ארוך, דבשעתא חדא באה הגאולה האמיתית והשלימה עם כל הפרטים והשלימות שבה, עד כי ירחיב ה"א את גבולך, ע"י ה' דוקא^[201] (ע"ד דאתה דייקא תומיך גורלי), בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, שהקב"ה מוליך את ישראל בקומה זקופה בגאולה האמיתית והשלימה, וירם קרן משיחו^[202], ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים^[203], בעגלא דידן.

**********