והבדילה הפרוכת לכם.
הנה בעץ חיים (שער מ"א) מבואר, שיש פרסא (וע' בעץ חיים שער ז' פרק ב').
ובגמרא בכתובות (דק"ו ע"א) איתא, י"ג פרוכת היו במקדש שני, ז' כנגד ז' שערים כו', ופרש"י דלצניעותא עבידי.
והיינו כי בלילה היו השערים ננעלים, וכדאיתא במסכת תמיד, רק ביום היו פתוחים, שיהיו נכנסין ויוצאין דרך פתחי השערים, והיו מוכרחים להיות פתוחים, אף על פי כן היה פרוכת לכל שער, לצניעות כו'.
וענין זה הוא, כי הנה העזרה והלשכות הם מכוונים נגד מלכות דאצילות. כי למעלה במלכות יש כל הבחינות שבעזרה, וגם הר הבית ת"ק אמה, כמו שכתוב בזהר שלח לך (דף קס"א ע"ב).
והנה בלילה תרעין דגן עדן אסתימו. וכמו שננעלים השערים, שערי העזרה.
הגם דכתיב "ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה"? היינו בבחי' חיצוניות דוקא.
וכמו באדם בשעת שינה, שהוא הסתלקות וקבוץ החיות מן הדם הוא הנפש לתוך הלב, ונסתם הכל בתוכו, שאין מתפשט ממנו פנימית החיות, רק קיסטא דחיותא, וחיצוניות.
שאז הוא דוקא גילוי והתפשטות חיצוניות החיות, כמו כח הזן וכח המעכל שבנפש, שהן בחי' חיצוניות לגבי כח השכל והמדות וראיה ושמיעה.
והתפשטותן עיקרן בשעת שינה, שבשעה שאינו ישן ומאיר השכל, אז כח המעכל והזן אינן בהתפשטות כל כך, מצד התכללותן בכח השכל כנר בפני אבוקה, ולכן מעכב התפשטותן.
אבל בשעת שינה שמסתלק ממשלת כח השכל, אז הן מתפשטין, ואז הקיבה מעכל ושולח אל הכבד כו'.
וכח הזן והמעכל והדוחה וכהאי גוונא הם כחות חיצוניות ותחתוניות שבנפש.
וכך למעלה במלכות דאצילות שבלילה תרעין דגן עדן אסתימו, שההארה שנמשך מבחינת מלכות בגן עדן זיו השכינה, זהו עיקר הארת פנימיות המלכות.
(דהיינו שההמשכה מבחינת ג' ראשונות שבמלכות.
וכמו שכתוב במקום אחר בביאור הזהר פרשת אחרי)
ובלילה מסתלק הארה זו, אלא שהשפעת חיצוניות נמשך אז, והיינו "ותתן טרף" בבריאה יצירה עשייה.
(והמשכה זו מבחינת ז' תחתונות שבמלכות)
וביום, נפתחים תרעי דגן עדן, לפי שיש התגברות החסדים, "חסד אל כל היום", על כן נמשך אז המשכה הפנימית.
ואף על פי כן יש בחינת פרוכת, פרסא, ונמשך המשכה זו על ידי אמצעות הפרסא.
והפרסא היא מבחינת חשמל, שהוא מחיצוניות הבינה, שמלביש ומקיף את י' ספירות דז"א וי' ספירות דנוקבא, כתנות עור, ומלבישם מצדיהם.
והוא בכדי שלא יהיה יניקת החיצונים.
ומתחת רגליהם הוא בחינת מנעל להיות הפסק בין אצילות לבריאה וליצירה כו'.
(ונעל הזה הוא בחינת המסך והפרסא המפסיק בין אצילות לבריאה.
כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"אפרק א', ופרק ו'.
ובשער מ' פרק א')
וכמו שפירש רש"י "לצניעות", דהיינו שלא יהיה כל גילוי האור של אצילות בבריאה כי אם בדרך מסך.
שהמלכות דאצילות בוקע המסך, ונעשה עתיק לבריאה.
(עיין בעץ חיים שער מ"א פרק א', ואגרת הקודש, איהו וחיוהי)
וכן בכל עולם.
שבבריאה נעשה גם כן חשמל מחיצוניות הבינה, ומקיף לז"א ונוקבא עד שנעשה מנעל כו'.
(בעץ חיים שער מ"א פרק א', שהמסך שבין בריאה ליצירה, אינו מבינה דבריאה אלא מתפראת דבריאה, אלא בתפארת יש גם כן חשמל כמו שכתב הרמ"ז סוף פרשת יתרו בשם א"י.
ואמנם בלקוטי הש"ס מהארי זכרונו לברכה דף ט"ז דבור המתחיל לכי ומעטי את עצמך כמו שכתוב כאן, עיין שם. ועיין מה שכתוב בביאור על פסוק כי ביום הזה יכפר).
ולהבין ענין חשמל זה, מה ענינו?
הנה "מבשרי אחזה", כי במדות אין שם התגלות כל השכל, שאם כן היו המדות בטלים בהשכל ולא היה מהם כלל התפשטות והמשכה.
אלא שאף על פי כן מקיף עליהם הארה מועטת מחיצוניות הבינה בחינת התבוננות שלמעלה מן המדות בכדי שלא יהיה יניקת החיצונים, שמהמדות יכול להיות אחיזה לסטרא אחרא.
וכמארז"ל: "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו'". וכן שבה"כ היה בהמדות. לפיכך צ"ל בחי' חשמל מקיף, שלא יהי' להם יניקה מהמדות, אלא בדרך שערות וצפרנים כפי הצורך בלבד.
(כי חשמל זה הוא מהבינה, וחו"ב הן תרין ריעין כו'. ומחכמה אין יניקה לחיצונים. כנודע מענין הנגעים. וכמ"ש: "ימותו ולא בחכמה". לפי שחכמה כח מה בחי' בטול לאור א"ס כו')
ופי' ענין החשמל שמלביש לזו"נ, והרי הוא חיצוניות אצלן, ואעפ"כ שרשו גבוה מהן, שהרי הוא מהבינה.
הענין הוא כמו המשל שהוא לבוש להנמשל. דהנה צירופי אותיות המשל הם גשמיות נגד הנמשל, ולבוש לבד להנמשל.
אך מ"מ שרש המשל הוא גבוה מאד נעלה, שאין כל אדם יכול לומר משלים, אלא משלי שלמה.
ובגמרא אמרו על רבי מאיר: "תלתא שמעתא ותלתא מתלי". ואמרו: "משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים כו'".
והיינו כי דוקא מי ששכלו שכל גבוה יכול לצמצם שכלו במשל שיהיה מכוון נגד הנמשל ממש. משא"כ מי שאין לו שכל גבוה כל כך, די לו במה שיבין השכל כאשר הוא. אבל לא יוכל להסביר פנים במשל. ואם יאמר משל - לא יהי' המכוון כו'.
ועד"ז הוא בחי' החשמל, שהוא לבוש לזו"נ כהתלבשות השכל במשל. והיינו לפי שנמשך מהבינה שהיא למעלה מעלה מהמדות כו', רק אח"כ נעשה לבוש לזו"נ, והוא למטה מהן. כמו שהמשל הוא חיצוניות לגבי הנמשל ולבוש לבד.
והרי א"כ מובן שיש בבחי' החשמל הזה ב' בחינות: א', מצד שרשו שהוא גבוה מאד נעלה למעלה מן המדות שהוא מבחי' הבינה. והב', מצד התפשטותו בבחי' חיצוניות בבחי' צירופי אותיות, שהאותיות הם מדרגה האחרונה שבכל הי"ס.
(ומה שמלביש החשמל לזו"נ היינו כמו אותיות שמלבישי' להמדות כו')
וזהו פי' חשמל, "חש מל". פי', חש - לשון שתיקה. היינו מצד בחי' א' שבו, שהוא שרשו מהבינה: "כי סייג לחכמה שתיקה", כי: "הוי"ה בחכמה". ולכן החכמה היא בחי' ביטול. וזהו השתיקה. וע"ד שמשה רבע"ה הי' כבד פה כו'.
ומל לשון דיבור והתגלות - זהו מצד בחי' הב' שבו כשנעשה לבוש לזו"נ, כמו האותיות שמלבישי' הנמשל. ועי"ז יוכל להיות השפעה זהו פי' מל:
והנה זהו בחשמל שבי"ס עצמן. וכן במלאכים שיש כמה אלפים רבבות מדרגות. כמ"ש: "היש מספר לגדודיו", ויש מהם שהם מבחי' החשמל ע"י כלים דאצילות.
(ור"ל, שזה שנת"ל הוא ענין החשמל דבינה דאצילות המקיף לזו"נ דאצילות כנ"ל. וכמו כן יש ג"כ בזו"נ דבי"ע ג"כ בחי' חשמל. ומזה נמשך המסך שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה. ושם יש ג"כ מלאכים שהם מבחי' חשמל וכידוע שמט"ט נק' נעל דשכינתא והרי נתבאר שהנעל זהו בחי' חשמל כו')
וע"ז ארז"ל: "בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה - חשות".
פי' "הקב"ה" - הוא ז"א. כמו פי': "קוב"ה ושכינתיה". שכינתי' - היינו מה ששוכן ומתלבש בתחתונים. וקדוש - הוא מובדל. כך בחי' מלכות אין מלך בלא עם הוא בחי' השוכן ומתלבש בעם. משא"כ מדותיו ית': "לך ה' הגדולה כו'", אין להם ערך ויחס לעם וזהו בחי' קדוש.
והדבור שיוצא מפי הקב"ה הוא בחי' התגלות. היינו מל, מחשמל. והוא כשזו"נ בוקעי' המסך ויורדי' ומתגלי' בעולם שלמטה. ואזי הם המלאכים חשות שהם נכללים בביטול שנמשך מבחי' חכמה. כנ"ל בענין סייג לחכמה שתיקה.
משא"כ כשאין הדבור יוצא כו', שהוא בחי' הסתלקות - אז הם ממללות. שהם ברעש גדול ואומרי': "ברוך כבוד כו'". זהו ענין החשמל שמקיף ומלביש לזו"נ מצדיהן שהוא בכדי שלא יהי' יניקת החיצונים.
אך מתחת רגליהם הוא בחי': "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", הוא בחי' מלכות.
נעל זה - אינו לבד בשביל שלא יהי' יניקת החיצונים אלא - הוא מפסיק שלא יהי' גילוי כל האור שבאצילות, דאיהו וגרמוהי חד, להיות כך בבריאה. אלא שיהי' בחי' בריאה יש. והיינו ע"י שהמסך מפסיק בין אצי' לבריאה.
והאור שנמשך מאצי' ע"י המסך להחיות בריאה הוא אור של תולדה. ולכן נק' הבריאה יש מאין.
והגם: ד"ממך הכל" כתיב, וכולא קמיה כלא חשיבי - עכ"ז נק' יש מאין מפני שהתהוות היש הוא מבחי' האור שנמשך ע"י הפרסא שהוא בחי' אין, שהרי אין זה מהות ועצמות האור שלפני הפרסא אלא אור של תולדה שהוא בחי' אין לגבי עצם האור שלמעלה מהפרסא.
(ועיין בזוהר ח"ב דע"ח ב' רזא דחשמל כו' ובזהר הרקיע שם ובהרמ"ז ובספר הדרת מלך סי' ל' וסי' נ"ה):
והנה בשבת מאיר אור האצילות למטה על ידי התלבשות הבריאה לבד ואינו אלא מסך אחד. משא"כ בימות החול יש הפרש בין א"י לח"ל. שבא"י ההנהגה ע"י יצירה ובח"ל ע"י עשייה.
והנה כל זה עדיין בבחי' קדושה: "וצבא השמים לך משתחוים", שגם היש בטל.
(ולכן פרכת ופרסות הנ"ל הם בחי' פרכת המבדילות בין קדש לקדש. שהרי הפרסא המבדיל בין ע"ס דיצירה לע"ס דעשייה הרי גם ע"ס דעשייה הוא קודש)
אך מעשייה ולמטה יש עוד מסך ופרסא הוא ק"נ. והוא בחי' ערלה החופפת על הברית.
(כמ"ש בע"ח ש"מ פ"א. ונק' ק"נ כו'. והיא הערלה המכסה על היסוד)
והוא הבדלה בין קדש לחול.
(ואפשר שהפרסא הוא בין ע"ס דעשייה לק"נ. וא"כ אפשר הוא ג"כ בחי' חשמל המפסיק בין ע"ס דעשייה לנוגה. גם במ"א בפ' ואתחנן ע"פ שמע כו' נתב' ג"כ שההבדלה הוא ע"י בחי' חשמל. וגם במ"א נת' ענין בחי' עטופים שהוא ממוצע בין קדושה לק"נ כו')
וזהו ענין: "אשר ברא אלהים לעשות - לתקן". ו"תורמסין צריכין תקון כו'".
כי האדם נברא: "בצלמנו כדמותנו", ויש לו מסך זה. וצריך לתקן, להיות החול - בחי' חולין שנעשו על טהרת הקדש. והיינו ע"י שנכללים בקדושת השבת. כי שבת הוא קודש שאז מאיר אור האצילות ע"י הבריאה בלי מסך שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשייה. וכ"ש שק"נ אינו מפסיק אז שמאיר שלא על ידו כו'.
ולכן האדם הוא מובדל ממלאכת החול שאינו עוסק בדברים גשמיים אלא שבת להוי"ה אלהיך בבחינת ביטול הגם שהוא ביטול דבריאה בחינת יש מי שבטל כו' משא"כ בימות החול שהתהוותו ע"י יצירה ועשייה שם יש קליפת נוגה החופפת.
אך ע"י שמברר בששת ימי החול בירורי נוגה יגיע כפיך כי תאכל שעוסק באמונה לשם שמים ומתפלל ולומד בכח זה עי"ז נעשי' החולין עטה"ק.
וע"ז אומרים במו"ש: "ברוך המבדיל בין קודש לחול". כי להיות הבדלה ופרסא הוא ממקום גבוה ונעלה כנ"ל בענין חשמל כו' וברוך ונמשך משם להיות מאיר דרך הפרסא. כ"א לא היה הפרסא לא היה שום התהוות חדוש יש מאין ולא היה תקון חולין שנעשו עטה"ק
(רק קדש לבד. וכוונת הבריאה דירה בתחתונים הוא, שיהי' יש ונפרד בחי' חול רק שיהי' אח"כ ביטול היש טהרת הקודש)
והנה בהתגלות האור דרך הפרסא עדיין הוא קדושה עד סוף העשייה, ששם מקום הנוגה.
וזהו מצות מילה: "מל י"ה", שהוא מל מחשמל דבינה, שהוא מבחי' י"ה. כי חו"ב הן תרין ריעין.
דהיינו שכשמסירים הערלה שהיא ק"נ אז נשאר רק חשמל דבינה שהוא הלבוש שצ"ל כמבואר למעלה בכדי שיהי' התהוות בי"ע כו'. אבל הערלה שיא ק"נ צריך להסיר.
ומתחילה הוצרך להיות כך כדי שיהי' יניקה לק"נ וממנה לקליפות הטמאות. שק"נ היא המפרדת בין הקדושה ובין כל קליפות טמאות ממש אבל אח"כ העבודה לברר ק"נ ולהפכה לקדושה כו':
והנה בהסיר הערלה אז נעשה: אב המון גויים, שיתוספו ניצוצות להתכלל באלקות מחמת שלא יהי' מסך הנוגה.
וע"ז נאמר: "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים". אני זקף גדול. כי אני אותיות אין שמלכות הוא הכתר וזקף גדול דהיינו כשהיא מתעלית למעלה כו'.
ופי' שע"י המילה הרי בריתי ממש אתך, והיינו התגלות היסוד כי כל הפרסא הלא הוא בבחי' היסוד בכל עולם יסוד אבא כו' עד סוף העשייה שנעשה ערלה ממש.
ובכריתת הערלה נעשה התגלות בריתי ממש, אני זקף גדול כו', להיות אתך ממש שורה ומתגלה למטה כמו למעלה.
(ור"ל שע"י כריתת הערלה יורד ונמשך מבחי' אני בבחי' יסוד כמ"ש בע"ח שכ"ז שהערלה דבוקה לא נמשכו גלוי אורות עליונים ביסוד אלא הם סתומים למעלה כו' ובכריתת הערלה נמשך בח' אני אותיות אין בבחי' בריתי וכ"ז נמשך אתך ממש כו'):